טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהם
-
היום הבא – יום פינוק והתאוששות. בשלב התכנון השארתי בכוונה יום מיותר אחרי קילימנג'רו, כדי שנוכל להישאר עוד יום על ההר במקרה שמשהו יסתבך. לשמחתנו הכל עבר חלק, ונולד יום פינוק. התכנית להיום – לבלות במעיינות החמים של Kikuletwa, או Chemka בפי המקומיים. אמנם דורש נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון, נסיעה קצרצרה במונחים של מדינה גדולה כמו טנזניה, אבל התמונות והביקורות נראו ממש שוות. מעיינות חמים זה הרי קלאסי אחרי טרק מפרך. הבן הבכור העדיף להישאר היום במלון להתאוששות אמיתית, וכך יצאנו כמו בטיול בר-מצווה אמיתי, עם חתן השמחה בלבד.
אבל באפריקה כמו באפריקה, צריך לגלות גמישות כדי להנות... וגם סבלנות. שעה וחצי זה אף פעם לא שעה וחצי, הכביש לא כביש, המעיינות החמים לא באמת חמים... ועדיין, עם הגמישות המחשבתית המתחייבת, בילינו יום נהדר.
ובאפריקה כמו באפריקה, Getting there is half the fun... הנה כמה תמונות מהדרך:
-
כשאומרים "מעיינות חמים", האדם הסביר מדמיין מתחם מסודר, מלתחות, מקלחות, מסעדה, ושהמעיינות גם יהיו חמים. דמיון זה נחמד. במציאות הגענו לשלט קטן באמצע מגרש עפר, שלידו עמדה בחורה עם ארנק ומכרה כרטיסים. בהמשך המגרש משמאל המסעדה, השירותים והמלתחות בהמשך:
-
אבל תראו איזה יופי במים… באמת ששום קאנטרי-קלאב מפואר לא היה מאושש אותנו כמו המקום הזה. פשוט תענוג.
לא ממש חם במים, מה שמאפשר לשרוץ בפנים כמה שרוצים. העצים סוגרים על הבריכות מלמעלה ותורמים לקרירות. על אחד העצים אלתרו “חבל-טרזן” כדי לקפוץ למים. בריאות…
-
על ה"מסעדה" המקומית כתב מישהו שהם עושים את ה- Mai-Yai הכי טעים בטנזניה. (Mai-Yai זה תכל'ס צ'יפס בחביתה. מטגנים צ'יפס בשמן עמוק, מעבירים למחבת עם שמן קצת פחות עמוק ופותחים כמה ביצים מלמעלה. מזון-על.) לא ממש בדקנו את כל יתר מאורות ה-May-Yai במדינה אז אני לא בטוח שהתואר מוצדק. בכל אופן לקראת צהריים היינו מספיק רעבים וטרפנו שתי מנות.
עוד קצת נוף אפריקאי בדרך חזרה, ואיחוד משפחתי בארושה.
כביסות, אריזות, נגמר פרק. אבל אל תלכו לשום מקום. בסה”כ עברו 8 ימים מתוך ה-18 שלנו. די מדהים שעבר רק שבוע.
מחר בבוקר טסים לספארי!!!!!!!
-
מה פתאום שנלך אבל איכשהו גם אנחנו שותפים בהכי קטן שיש לטקס הסיום של החלק הזה – בזכות הכתיבה שלך – ואני חייב להגיד – היה מרגש.
-
-
טנזניה סיבוב שני - פרק ב' - ספארישמוליק תודה. ציניות בצד, וזה לא קל, היה מרגש. מרגש אפילו לחזור ולהסתכל בתמונות…
טוב, אז עכשיו תשכחו מקילימנג'רו, מתחיל טיול חדש. אזור אחר, נוף אחר, סגנון טיול לגמרי אחר. ממש טיול חדש. שקלתי אפילו לפתוח שרשור חדש, אבל בסוף החלטתי לשמור על ההמשכיות. מי מהשניים יותר מוצלח? זה כמו לשאול את מי יותר אוהבים, את אמא או את אבא. צריך גם וגם...
שלום, שמי יובל ורציתי לספר לכם על הספארי שלנו בטנזניה.
אבל לפני כן אני חייב קצת רקע, שיקולי תכנון וכיו"ב חפירות. תכנון פרק הספארי התחיל בהרבה התלבטויות. וידוי אישי – אני מת על ספארי, מבחינתי זה החופש האולטימטיבי. שבוע, שבועיים, חודש. תנו לי רק לרבוץ ב-bush ולחכות שיקרה משהו מעניין, ואני מאושר. "מעניין" מבחינתי זה לא רק אריות וקרנפים, גם לטאות וציפורים. מה שבא. מצד שני אני לא מטייל לבד. כולם אצלנו במשפחה אוהבים חיות. מאוד. אבל ספארי זה לא לכל אחד. יש הרבה זמן מת, יש ימים חלשים שלא רואים בהם הרבה. הרבה שעות ברכב. לראות צילומים מספארי זה כמו לראות תקציר של משחק כדורגל - מראים לך שלוש דקות של גולים, ושוכחים שהיו גם 87 דקות שלא קרה בהן הרבה. חוץ מזה, כמשפחה כבר טיילנו בכמה שמורות ספארי מרשימות, ורציתי לגוון ולא לחזור על חוויות שאנחנו כבר מכירים.
הרבה מחקר. בסופו של דבר נבחרה שמורת Selous (סלו) בדרום טנזניה, וספציפית מחנה בשם Lake Manze Tented Camp. למה Selous? זו שמורה ענקית ועשירה בחיות. השניה בגודלה באפריקה. מצד שני היא הרבה פחות מתויירת מהשמורות הידועות בצפון המדינה. מגיעים אליה רק שבריר ממספר התיירים שנוסעים לסרנגטי, נגורו-נגורו והסביבה. מצד שלישי הנוף מגוון – גם סוואנה, גם נהר, גם אגמים. למה Lake Manze? כי יש עליו הרבה ביקורות מתלהבות, גם צפריר כאן מהפורום המליץ, ומכל מה שקראתי הרגשתי שזה יתאים לנו מאוד.
כמו שכבר כתבתי פעמיים, Getting there is half the fun. כאן זה נכון במיוחד. המחנות בסלו מפוזרים על פני השמורה. אפשר גם להגיע ברכב, אבל הרבה יותר קצר, קל וכיף להגיע בטיסה מדאר-אס-סאלאם במטוס קטן – ססנה של 12 מקומות. יש כמה מנחתים, מסלולי עפר, שמשרתים את המחנות השונים. תכנית הטיסה לא ממש קבועה, תלוי מי על המטוס ולאן הוא צריך להגיע. אם יצאת אחרון בתור, תזכה לעוד נחיתת ביניים או שתיים בחינם! בססנה של 12 מקומות בעצם יש 13, ואם במקרה עשו overbooking תזכה לשבת ליד הטייס!
-
מהנחיתה בסלו יש לי המון תמונות, כי זה באמת קטע הזוי למי שלא רגיל. חשבתי שכבר ביקרתי בשדות תעופה קטנים. כאן ממש נוחתים באמצע שום-מקום. מסלול עפר בין העצים, בוטק'ה קטנה של שירותים, סככה קטנה לצל, וזהו.
יש הרבה יתרונות לשדה כזה. לא צריך ללכת קילומטרים בטרמינל, לא צריך לחכות למזוודות, גם לא למונית. הכל פשוט וקל. למזלנו גם זכרו במחנה שאנחנו מגיעים ובאו לאסוף אותנו, אחרת היינו נשארים לבד עם האריות.
מכירים את התחושה שמגיעים למקום חדש, ובו ברגע מרגישים בבית? מין שלווה פנימית שמשתלטת ואומרת “כאן יהיה טוב”? ברוכים הבאים לסלו…
-
ואז הגיע הקטע ההזוי הבא. אנחנו מחלצים עצמות מהטיסה, קופצים לשירותים, מצלמים קצת. ואז מגלים שהרכב שבא לקבל את פנינו נסע. איננו. אחרי 2-3 דקות הרכב חוזר, וקצת אח"כ הטייס אומר שלום וממריא. מסתבר שהנוהל כאן הוא שהרכב עושה סיבוב על המסלול ודואג שאין בעלי חיים בסביבה, כדי שהמטוס יוכל להמריא ללא הפרעה. מין פתיחת ציר, סלו סטייל...
-
הנסיעה מהמנחת למחנה לוקחת כשעה וחצי. הזדמנות להרגיל את העין והמוח לסביבה השונה כל כך מהקילימנג'רו. כאילו נחתנו על כוכב אחר. דרכי עפר קופצניות, ג'ירפה ראשונה, עדר אימפלה ראשון, שקיעה אפריקאית ראשונה...
-
חחח יובל
נזכרתי במשהו. שרשור שפרסמתי בפברואק בשנה שעברה. נזכרתי….. חחח
המון שאלות לפני יציאה לטיול..... פורים שפיל
-
צפריר – זוכר את הסיפור. נשמע לי כמו אגדה אורבנית יפה, ואם לא, כולי תקווה שפיטרו את הטייס הזה למחרת. אצלנו הטייסים גילו יותר אחריות...
איכשהו, מהמחנה עצמו אין לנו תמונות מוצלחות, אז הרשיתי לעצמי "לגנוב" כמה מהאינטרנט. יש אמת בפרסום – זה נראה בדיוק כמו בתמונות.
-
Lake Manze מחנה קטן, בסה"כ שנים-עשר אוהלים על שפת האגם, רובם זוגיים וכמה משפחתיים. בכל רגע נתון היו בו לא יותר מ-20 אורחים. בכל אוהל גם שירותים ומקלחת חמה, שניהם ללא גג – תענוג לעשות מקלחת חמה לאור הכוכבים אחרי יום ספארי... אין חשמל, רק עששיות ופנסים, על אינטרנט בכלל אין מה לדבר. חוץ מאוהלים יש סככה ציבורית גדולה שמשמשת גם לארוחות. שם גם אפשר לטעון טלפונים ומצלמות. הארוחות משותפות – שולחן ארוך משותף לכל 20 האורחים. נשמע כמו תנאים ספרטניים אבל ממש ממש לא – מצד אחד תנאים נוחים, מצד שני הכי קרוב שאפשר לטבע.
את המחנה מנהלים שון ומילי, זוג דרום אפריקאי חמוד. עוזרים, דואגים כמו משפחה. בכל ערב, לפני ארוחת הערב, יושבים ומצוותים את האורחים לפעילויות ביום הבא. יש סיורים ברכב ספארי (יום מלא או חצי יום), סיורים בסירה (בוקר או אחה"צ), או סיור רגלי בבוקר. אנחנו ארבעה, אז באופן קבוע היינו לבדנו בסירה או ברכב. סה"כ בילינו כאן ארבעה ימים.
זה מה שיש. מה אין? אין גדר ואין שער... זה אומר שכל מה שחי בשמורה יכול גם לבוא לבקר. והם בהחלט באים... נוכחות החיות הכי מוחשית בלילה – הולכים לישון באוהל לצלילי מקהלה מחרישת אוזניים של צרצרים, ומדי פעם היפופוטמים מהאגם, bush babies ואפילו שאגות של אריות.
חלק מהצוות הם בני שבט המסאי, שתפקידם לשמור על המחנה מחיות טרף וגם ללוות את האורחים. בשעות היום המסאים עושים תורנויות שמירה. כשאורח יוצא מהאוהל, מיד "קולט" אותו המסאי התורן ומלווה אותו ליעדו. בלילה לא יוצאים מהאוהל בכלל. למקרה חירום יש בכל אוהל משרוקית, להזעיק ליווי. צריך קצת זמן להתרגל לנהלים האלה, אבל האלטרנטיבה היא להיאכל ע"י אריה רעב... המסאי הנ"ל ישר זכו אצלנו לכינוי "סוהרסנים". מעריצי הארי פוטר יבינו…
(זהו, מכאן והלאה כל הצילומים שוב שלנו בלבד...)
-
אחרי לילה של קולות מה-bush, התעוררנו ליום ראשון של פעילות. התייצבנו לארוחת בוקר, תחת ליווי כמובן. תוך חמש דקות זכינו לקבלת פנים שהבהירה לנו עד כמה אנחנו בסה”כ אורחים כאן...
פילה עם שני גורי-פילים קטנים וחמודים צועדים להם ישר אל תוך המחנה, מטר וחצי מאיתנו. אחד הגורים בורח לכיוון המשרד של מילי, האמא רודפת אחריו ומגרשת אותו בחזרה, ומסתובבת אלינו בפוזה מאיימת של "אל תתעסקו איתנו!" ואז עוד פילה מצטרפת אליהם, שאר המשפחה מסתובבת סביב המחנה. פשוט לא ייאמן שכל זה קורה מטר לידנו, ואנחנו עוד עם הקפה של ארוחת הבוקר ביד... משפחת הפילים הסתובבה סביבנו עד שנמאס לה, ובסופו של דבר יצאה והמשיכה בדרכה. לקח לכולנו עוד כמה דקות להסדיר דופק, לתת לאדרנלין להתפוגג ולחזור לשולחן.
Just another day at the office…
בוידאו זה נראה הרבה יותר טוב.
-
כרגיל, החוויות הכי חזקות הן אלה שנקלעים אליהן במקרה... אחרי שנרגענו קצת מעדר הפילים שבא לבקר פנינו לחלק היותר מתוכנן של היום. היום יש לנו סיור בוקר בסירה, וסיור אחה"צ ברכב. פוגשים את עבדאללה (המכונה “דולה”) המשיט/מדריך, מעמיסים לסירה צידנית עם שתיה קרה, ולדרך, כלומר לאגם.
-
באגם וסביבו יש… חיות. ספארי, אתם יודעים. הנה מדגם:
-
גדולים, קטנים, כל מיני…
-
אבל אין מה לעשות, יש כאלה שפשוט גונבים את ההצגה באציליות…
-
או שהם פשוט מרשימים…
יבול לא רע לבוקר אחד. פשוט גן עדן לצלמים. חזרנו לארוחת צהריים עייפים אך מרוצים.
-
בצהריים כל הרכבים והסירות חוזרים למחנה, נפגשים, אוכלים, מחליפים חוויות.
אחה”צ סיור ברכב עם קווין המדריך ואבו הגשש-נהג. צוות לעניין, נוף יפה, אבל היבול יותר צנוע. בטח אחרי מופע הפילים של הבוקר. יש גבול למזל…
ארוחת ערב מושקעת – שולחן ארוך על שפת האגם. שתי מדורות וקבוצת מסאים ששומרים עלינו מהאריות. אוכל טוב. המון צרצרים, רובם מצרצרים במקהלה מהעצים שמסביב, חלקם נוחתים בתוך הצלחת.
לילה טוב… מחר סיור רגלי מוקדם בבוקר, ואז יום שלם ברכב עם ארוחת צהריים ב-bush. מה רע?
