חזרנו

[מוני]

הם סופרים  מיילים – 4600 אז כנראה שלא היו מופתעים .

אני לא גאה על הכמות ,אבל שמח באיכות שהייתה בכמות הזאת.

מוני

[rinisco]

ברוכים השבים, נחיתה קלה.

 

[עודד]

ברוך השב. מחכה להמשך ובמיוחד להמשך הימים הראשונים בניו אינגלנד 

כי אנחנו מגיעים לשם בקרוב לטיול שלכת באוקטובר.

[פוריה א.]

אנשים טובים ברוכים השבים !

ממש הנאה לקרוא את הסיפור 

אנחנו נלון במלון הזה בלינקולן 2 לילות באוקטובר.

מלבד העניין של הדואר והחדרים המקושרים

בסהכ המלון בסדר? נקי? אשמח לדעת

וכמובן מחכה להמשך..

 

פוריה

[המכשפה]

כייף שחזרתם

כייף לקרוא.

 

מחכה להמשך

 

יעל

[אנשיםטובים]

תודה לכולכם

נקודתית:

עודד – כבר סיפרתי על חצי מהימים בניו אנגלנד. אני מקווה היום לספר על החצי השני. אבל אין כלכך הרבה מה לספר אז אני בספק אם יעזור .

פוריה – מה זה “מלון בסדר”? הרבה הבסיסית היא כמובן חדרים תקינים ונקיים. זה קרה. המיטות היו נוחות (אבל בגלל שישנו במקושרים ולא בסוויטה לא בדקתי את הספה) והחדרים היו נקיים. אז עברנו את הרמה הבסיסית. גם ארוחת הבוקר הייתה סבירה – לא טובה, אבל זה לא היה באף מלון, אבל סבירה כמו שאני מצפה מהרשת. גם לא הייתה בעיית חניה במלון

אבל מלון טוב (להבדיל ממוטל בסיסי) זה מעבר לחדר נקי. במקרה שלי הבעיה הייתה הדואר והחדרים המקושרים. אולי הבעיות האלה לא רלוונטיות לכם. אבל אם הצוות לא התמודד כמו שצריך עם זה, איך הוא יתמודד עם נושאים אחרים?

אז זה לא שאני טוען שהמלון לא היה טוב (נגיע בהמשך למלונות כאלה), אבל אני גם לא טוען שהוא כן היה טוב. הוא היה בסדר ולא יותר. כמובן שזו דעה אישית שלי על סמך הנסיון הקצר שלי.

[אנשיםטובים]

שני בהרים הלבנים

כאמור ארוחת הבוקר במלון סבירה, המיטות היו תקינות והכל היה בסדר.

התכנון המקורי היה לנסוע לאורך ה-112 עד נורת קונווי במשך כשעתיים. עצירה של שעתיים בנורת קונווי ואז עליה להר וושינגטון.

בבוקר בדקנו תחזית והבנו שאין מה לנסוע להר וושינגטון. מעונן בבוקר וגשום אחר הצהריים. היה עוד רגע ששקלנו להפוך מסלול ולנסוע על הבוקר להר וושינגטון כדי להקדים את הגשם, אבל מעונן זה גם לא טוב. בצער רב החלטנו לוותר בידיעה שזה וויתור סופי כי מחר זה לא יתאפשר.

יצאנו לדרך דווקא מוקדם יחסית ובשמונה ורבע כבר התייצבנו בסניף הדואר לאסוף את החבילה שלנו (מהסיפור אתמול). הסניף במרחק של 2 דקות נסיעה מהמלון. ויצאנו לדרך לכיוון כביש 112. למעשה גם המלון וגם סניף הדואר נמצאים על הכביש הזה שהוא הכביש הראשי של לינקולן. אבל אחרי 10 דקות של נסיעה קלטנו ששכחנו לתת לילדה אנטיביוטיקה. כן, יצאנו מהבית עם ילדה בשלב ההחלמה ממחלה והיא עוד הייתה על אנטיביוטיקה. אגב זה תענוג מפוקפק להסחב עם תרופה שדורשת קירור בטיסה, קונקשיין ומעברי מלון. הפתרון שאנחנו מצאנו לשלב הטיסה היה לא לקרר את התרופה אלא “לשנורר” מהרופא כמה מרשמים ולערבב מנה חדשה של אנטיביוטיקה בארה”ב.

אז חזרנו למלון לקחת את התרופה, ואז עד שיצאנו שוב כבר כן נהיה 10 בבוקר (כי אם כבר חזרנו למלון אז זה עוד סיבוב שירותים ועוד משהו לשתות ועוד ועוד ועוד… מכירים איך זה נכון?).

התחלנו לנסוע בכביש 112. סימנתי לעצמי כנה יעדים לאורך הכביש והתחלנו במסע דילוגים. אנחנו נסענו את הכביש מזרחה. למי שזוכר לפני הנסיעה התלבטתי בנושא פניה שמאלה על קו הפרדה כפול. אז הבעיה נפתרה בזה שבכל הפניות לאורך הכביש היתה הפסקה בקו ההפרד במקומות הרלוונטיים כך שלא הייתי צריך לחצות קו הפרדה רצוף

התחלנו בשתי עצירות נופיות קטנות: Pemigewasset  ו-CL Graham Wangan. שתי נקודות תצפית (משני צידי הכביש) הצופות אל ההרים והעמקים. נחמד.

המשכנו בעצירה קצת יותר רצינית במפלי Sabbaday. שם כבר חונים ומשלמים, ועשינו טיול ברגל של קרוב לשעה. נתנו גם לילדים לשכשך את הרגליים בערוץ הנחל. היה בהחלט חביב. לא חייבים נעלי הליכה וציוד טיולים. אבל אל תצאו לדרך בלי מים. למי שממהר – אפשר לעשות את המסלול במעט יותר מרבע שעה (5-10 דקות לכל כיוון + 2 דקות עצירה). למי שמעוניין – אפשר בנחת ויש גם כמה ספסלים לעצירה. יש גם מסלולי טיול של ממש אבל אני מניח שלא עחליהם אנחנו מדברים. בחניון הזה (וגם בחלק מהאחרים) יש שירותים (כימיים).

לגבי החניה – שם ובמקומות אחרים בכביש – צריך לשלם. יש עמדה שבה לוקחים מעטפה,ממלאים פרטים (לא לשכוח להביא עט). שמים 5 דולר במעטפה (לא לשכוח שטר מתאים). את הספח של המעטפה שמים על הדש בורד, ואת המעטפה משלשלים לתיבה. התשלום פה תקף ליום לכל העצירות על הכביש (יש גןם אפשרויות לתשלום ליותר מיום – לא התעניינתי). אם היינו עוצרים בתחנת הריינג’רים בכניסה לכביש יכולנו גם לשלם שם. אגב, גם הפרוצדורה של התשלום לוקחת כמה דקות.

אחרי הטיול ברגל כבר לא היה כח לטייל. בכל זאת עשינו עוד עצירה ב Rocky Gorge שהיה מאד יפה, אבל במידה מסויימת היה כבר עצירה אחת יותר מדי.

העצירה הבאה הייתה ב Lower Falls. פה הייתה אי הבנה שלי. אני חשבתי שזה עוד מקום תצפית נחמד. אבל הסתבר שזה מקום שבו הילדים מתרחצים במים (הקרים). הבעיה הייתה שלא הבאנו ציוד (בגדי ים, מגבת וכפכים). אז נתנו לילדים לטבול רגליים אבל לא יותר. וזו הייתה קצת אכזבה.

בשלב הזה, גם בגלל האכזבה, שעת הצהריים שהגיע ואיתה רעב ועייפות גרמו לנו לזרז את העניינים. בעצירה האחרונה Albany Covered Bridge אפילו לא טרחנו לצאת מהאוטו אלא נסענו על הגשר המקורה, עשינו פרסה בצד השני ונסענו חזרה.

והנה מפת המסלול שעשינו

 

המשכנו לעיירה נורת קונווי. ארוחת צהריים, איסוף חבילה נוספת (פטורה ממיסים) מסניף וולמארט הענק, ושופינג בקניון Settlers Green.

גם בגלל השעה, והעננים שהתצברו בשמיים, וגם בגלל העצירה אחת יותר מדי בדרך, החלטנו שמיצינו את אתרי הטבע והנופים באיזור ושניסע חזרה למלון בדרך המהירה ביותר האפשרית – חזרה על כביש 112. אז נשנשנו בקניון גם ארוחת ערב מוקדמת ויצאנו לדרך חזרה. הנסיעה לאורך ה-112 כבר היתה בחלקה בחושך, חלקה בגשם, ובשלב הגבוה של מעבר ההרים – גם בערפל. לא תענוג לנהוג ככה, וכמובן שגם הורדנו איזה 10 מייל מהמהירות והנסיעה התארכה עוד יותר. הילדים נרדמו (כולם) והגענו למלון ב 8-9 בלילה (לא זוכר בדיוק) די עייפים.

אבל כדי לא לאכז את הילדים שפספסו את השכשוך בנהר, הלכנו עוד לביקור בזק בבריכה של המלון. הבריכה היתה קרה, אבל הג’קוזי הצמוד היה חם. 20 דקות במים שיפרו בהרבה את מצב הרוח שלהם.

 

זהו. רוב ההרים הלבנים מאחורינו (מחר נשאר עוד הנהר הנעלם). היה יפה, היה כיף, אבל היה קצת מאכזב. מאכזב כי פספסנו את הר וושינגטון, ומאכזב כי לא הצלחנו להתחבר מספיק לנושא של נופים וטבע. מסתבר שעצירה לשם תצפית (בלי טיול) לא עושה לנו יותר מדי.

[אנשיםטובים]

שלישי - עוברים לקנדה

בבוקר ארזנו ויצאנו לדרך. ידענו שיש יום ארוך ואכן הצלחנו לצאת לדרך ב-9 בבוקר בקירוב. התכנון היה – הנהר הנעלם Lost River Gorge, ואז נסיעה ארוכה לקוויבק סיטי. בדרך תכננו לעצור בפארק החבלים Haut Bois בקוויבק.

בררתי מראש עם פארק החבלים – מומלץ להזמין מקומות מראש. הערכנו שנגיע לקראת 3 ויש ב 2,3,5. אבל לא רציתי להתחייב אז לא הזמתיץ ספויילר – לא היה מקום.

אז נסענו לנהר הנעלם (רבע שעה נסיעה). נפרדנו מ-90 דולר (לא מצאנו הנחות) ונכנסנו.

למי שלא מכיר – זה מסלול הליכה חביב שכולל מערות. מתחילים בירידה מהגבעה במורד הגבעה ואז לתוך ערוץ הנחל, ומשם עולים עם הערוץ חזרה לנקודת ההתחלה. החלק של הירידה הוא סתמי ועל שביל. החלק של העליה הוא היפה, וגם משלב מערות רבות שאפשר להכנס.

הילדים נהנים ברובם מהכניסה למערות, המבוגרים קצת פחות. מערה זה קצת גדול על המקומות האלה. בחלק מהמקרים מדובר פשוט על לזחול מתחל לאיזה בולדר, בחלק מהמקרים טיפה יותר. בכל מקרה מדובר על לא יותר מ-2 דקות לכל מערה (אלא אם יש אנשים לפניכם ויש תור), ואין שום צורך בפנסים. יש 2-3 מערות צרות למדי וקשות למבוגרים (אבל אפשריות לאנשים נורמאליים) והשארנו את הילדים לבד. האחרות סבירות. אגב שימו לב למי שמתכנן לזחול במערות – הבגדים יתלכלכו ואולי גם יקרעו טיפה, אז לא ללבוש את החליפה החדשה שקניתם יום קודם .

בשנה האחרונה פתחו בסוף המסלול הרחבה מסויימת של שביל נופי נוסף עם איזה בית עץ.

סך הכל שהינו במתחם כ-3 שעות כולל חנות המזכרות, שירותים וגלידה.

מעט אחרי 12 יצאנו לדרך. ידענו שיש כשעתיים וחצי של נסיעה עד לפארק החבלים ורצינו להזדרז כדי להספיק עד 3. לא הייתה קליטה סלולרית באיזור ה lost river אז לא יכולנו לצלצל לפארק החבלים. כשהגענו לאיזור עם קליטה צלצלנו ואמרו שאפשר רק ב-2 בצהריים (לא הבנתי אם בוטלו השעות של אחרי או שאין מקום – אבל מה זה משנה).ב-2 אנחנו לא יכולים להספיק להגיע. בצער רב בישרנו לילדים שאין פארק חבלים.

אז יכולנו להרשות לעצמנו נסיעה יותר נינוחה.

קודם כל עצרנו במוזיאון מייפל. בשלב התכנון חיפשתי מקום נחמד לראות ולטעום מייפל (במקום חוות מורז המפורסמת שלא השתלבה בטיול שלנו). המקום היחיד שמצאתי שהיה איכשהו רלוונטי היה Maple Grove Farms שטענו שיש להם מוזיאון קטן. היתה לי תחושה לא טובה מהמקום, אבל היות וזה גם ככה היה על הדרך חשבנו שאין מה להפסיד. אז באמת לא היה מה להפסיד, ולפחות היה במקום שירותים . אין סיבה לעצור במקום שהמילה מוזיאון גדולה עליו ב-7 מידות. 

עשינו עוד עצירה רגועה יותר לארוחת צהריים (במקום דרייב ת’רו ולאכול באוטו כמו שתככנו) כמו גם ביקור חביב בחנות דולר טרי על הדרך והתחלנו בדרך הארוכה לכיוון קוויבק

מעבר הגבול לקח כרבע שעה שרובם תור. לא יצאנו מהאוטו. שלב התשאול כלל “לכמה זמן באתם” ו”האם אתם חוזרים לארה”ב”. וזהו. היה שם שלט שצריך להצהיר על אוכל אז סיפרתי לפקיד ההגירה שיש לנו “שאריות של ארוחת בוקר” (זו נראתה דרך טובה לתאר את המצב) והוא נפנף אותנו לשלום.

עצרנו עוד בדרך באיזור חנויות בעיר Sherbrooke בקנדה (בערך באמצע הדרך). מראש סימנתי שם כמה חנויות כפוטנציאל עצירה, אבל בסוף הסתפקנו באחת – Michaels שזו חנות לדברי יצירה (מי זוכר את פנאי-לי?).

הגענו לקראת 8 בערב למלון Days Inn Levis שנמצא מחוץ לעיר קוויבק שבו נישן 3 לילות. שוב זוג חדרים מקושרים (הפעם הם התחייבו מראש שהם יהיו מקושרים). המלון קצת מוזר. זה מרגיש כמו מלון שהיה פעם ברמה גבוהה יותר, אבל התדרדר. החדרים יחסית מרווחים, הלובי “מפואר”, הבריכה יפה. אבל הכל לא מתוחזק טוב. החדר לא מספיק נקי (כלומר לא רואים לכלוך, אבל למשל אם הולכים יחפים הרגליים מתלכלכות). ארוחת הבוקר די עלובה (עוד פחות מהמקומות הקודמים), והמקום פשוט לא מרשים. למלון יש ביקורות טובות בטריפ אדוויזר ובאמת שהוא בסדר גמור –  לא רע משום בחינה, אבל לא מרשים. זה היה מלון זול יחסית ושילמנו כ-170 דולר ארה”ב ללילה כולל מיסים (כמעט הכי זול בטיול) לשני החדרים ביחד. בחדר היה מקרר פצפון בלבד (אבל באמת פצפון).

אין במלון מכבסה בשירות עצמי ולא מצאתי באיזור. פקיד הקבלה טען שיש בתחנת דלק באיזור שנהגי משאיות עוצרים בה, אבל ויתרנו על התענוג.

צמוד למלון יש מרכז קניות קטן, אז הלכנו לחפש כספומט ומשהו לאכול. כספומט – כי צריך כסף קנדי. ואוכל – לקחנו טייק אווי מהמסעדה הקרובה וחזרנו לחדר.

לילה טוב

[liritulla]

עוקבת וקוראת בעניין רב……..

מחכה כעת לקוויבק!

אנחנו נהיה שם…….

(בפעם השנייה שלנו, הראשונה רחוקה מאוד, ב- 2004)

תודה רבה!

[shani ben ari]

הי

לא הכל רלוונטי לנו לכרגע, מתכננים אומנם ארצות הברית, אבל מערב הפעם.

אבל תודה על הפירוט והיסודיות בפרטים. מאוד תורם ועוזר. 

[אנשיםטובים]

רביעי - קוויבק?

יש לנו יומיים בקוויבק סיטי. אגב, המקומיים (וגם השילוט) לא קוראים לה קוויבק סיטי אלא קוויבק. בדיוק כמו שאומרים ניו יורק ולא ניו יורק סיטי.

יש פסטיבל גדול בעיר – פסטיבל צרפת החדשה. מתחיל היום אחר הצהריים אבל מחר יותר מעניין. אז החלטנו להשאיר את מחר לעיר העתיקה ולהתמקד במסביב.

בעקבות האכזבה של הילדים מהיעדר פארק החבלים אתמול חיפשנו ומצאנו פארק אחר בקוויבק. בירור איתו השאיר לנו את שעה 15:30. אין אפשרות אחרת. לקחנו.

כמו כן בקיץ יש זיקוקי דינו בחלק מהימים – היום! ב-10 בלילה. וגם באמפי תיאטרון ליד הנמל יש איזה מופע קרקס חינמי כל יום ב 20:30. האמת ששקלנו גם אתמול להגיע לקרקס אבל ראינו שלא נספיק. אז תכננו להיום.

התחלנו את הבוקר במפלי מונטמורנסי Montmorency שבשולי העיר (חצי שעה נסיעה מהמלון). מדובר על מפל גבוה ומרשים – 84 מטר גובה שעשו מסביבו פארק טבע נחמד. ממש צמוד לעיר.

היה פקק בכניסה לחניה אז חנינו בחניון צמוד (10 דולר קנדי) בתוך העיר (בדיעבד יש דיל נשפחתי של חניה + רכבל שהיה עולה לנו פחות. לא סוף העולם). מיד נכנסים למדשאות יפות (עם מקום לפיקניקים) מזרקה יפה ובניין שהוא מרכז המבקרים ועוד. הכניסה עצמה לאתר חינם, אבל יש פעילויות בתשלום. הפעיות העיקרית היא אומגה שחוצה את המפלים. לא לילדים. אגב, אחר כך גם ראינו מישהו שנתקע באמצע האומגה, ואיש צוות בא למשוך אותו

אנחנו בחרנו במסלול הליכה קלאסי ולא קשה שעולה טיפה לראש המפלים, חוצה אותם על גשר, יורד בגרם מדרגות תלול וארוך עד לקרקעית, ומשם עולים חזרה עם רכבל (סביבות 45 דולר קנדי לכולנו). אגב לחילופין אפשר גם לחנות למטה ולהתחיל ברכבל ולסיים במדרגות. וכמובן שאפשר להפוך את כל הכיוון (לרדת ברכבל ולעלות במדרגות, אבל בשביל זה צריך כושר). המסלול לא קשה, אבל יש המון מדרגות – למי שיש בעיות ברכיים זה חשוב.

בהחלט מקום יפה ומרשים.

עצרנו לארוחת צהריים במזנון שהיה בקצה ממגרש החניה. לא טוב, לא רע, לא זול, לא יקר. שבר את הרעב והיה נוח בלי להזיז את האוטו.

בדרך לפארק החבלים עוד עצרנו בוולמטארט גדול להצטיידות נוספת (באופן כללי כל יומיים בערך נכנסנו לסופר גדול), ושמנו פעמינו לפארק.

בפארק יש שתי קבוצות של מסלולים. לקטנים (6-11) ולגדולים. צרפנו גם את הגדולה למסלול (כי אחרת זה גם להתפצל בשעות ולא רק במסלול). שילמנו (15 דולר לילד) חתמנו על הצהרות בריאות והסרת אחריות (היה גם טופס באנגלית, לא רק בצרפתית), קיבלנו ציוד (לילדים, אנחנו לא עושים) והלכנו עם כל הקבוצה למסלול. (הליכה לא קצרה ביער, כך שאי אפשר “לחכות באוטו” ועדיין לראות את הילדים) למעשה היו שם שני מסלולים, כל אחד עם כ-10 שלבים (לא באמת ספרתי). חילקו אותנו לשתי קבוצות לצורך נוחות וכל קבוצה התחילה מסלול אחר לוויסות התורים. אבל אחרי ההתחלה כל אחד היה חופשי לעשות מה שהוא רוצה. חוץ משני המסלולים היתה שם גם גינה קטנה ששימשה בעיקר אחרים קטנים, אבל גם ילדי המסלול שהרגישו שמיצו. הוגבלנו לשעה במקום ואחרי שעה הורו לנו לחזור. בשעה הזו הילדים הספיקו לעשות כל מסלול כמה פעמים. לקראת הסוף כשהעומס ירד (היו ילדים שמיצו) הגדולה ניסתה לעשות את זה בריצה תוך שמודדים לה זמן וסיימה תוך סדר גודל של דקה.

 

חזרנו למלון למנוחה. לקראת הערב.

כאמור תכננו על מופע קרקס ב 8:30 ומיד אחריו ב-10 בלילה זיקוקים.

ב 7:30 שמנו פעמינו לעבר מופע הקרקס. אבל לא הייתה טיפת חניה במרכז העיר. אחרי מאמצים רבים מצאנו חניה סמוך לבית העירייה בעיר העילית. הבנו כבר שאת הקרקס פספסנו (היה אחרי 8:30 כשחנינו). אבל התחלנו לשוטט בעיר. ראינו המון אנשים, וגם הרבה אנשים מחופשים לתקופת הרנסאנס (או הברוק? אני ממש לא סגור על התקופות). בירור עם שני שוטרים העלה שפספסנו והיה מצעד גדול של פתיחת הפסטיבל. לא יודע איך פספסתי את זה כשעשיתי שיעורי בית (כי הרי תכננתי את הפסטיבל). לא נורא. עדיין נהננו לשוטט בעיר, לראות עדיין אנשים מחופשים. ישבנו באיזה מסעדת פנקייקים לארוחת ערב (ואכלנו פנקייקים כמובן). לקראת 10 תפסנו עמדה סבירה לראות את הזיקוקים שנורים מאמצע הנהר. המיקום לא היה מושלם אבל בהחלט סביר. אבל אחרי רבע שעה של זיקוקים הרגשנו שמיצינו והתחלנו לחזור לאוטו כשהזיקוקים עם ממשיכים (הם הפסיקו לפני שהגענו לאוטו). חזרנו לישון עייפים אך רצוצים.

בסך הכל למרות הפספוס של המצעד היה יום מאד מהנה עם סיום מעולה.

אבל חכו, מחר יהיה יותר טוב

 

[liritulla]

המון תודה על המידע! מאוד מועיל!

תוכל לזכור היכן לקחת את המידע על הקרקס החינמי ועל הזיקוקים בקוויבק? 

יכול להיות שכל זה חגיגה מתמשכת לכבוד 150 שנות קנדה? 

רוצה מאוד לבדוק אם יתקיימו בימים בהם נבקר. 

[אנשיםטובים]

לשכת התיירות של קוויבק: https://www.quebecregion.com/en/

 

ככלל לכל איזור שהייתי בו חרשתי את האתר של לשכת התייות המקומית, וגם חיפשתי בכללי דברים כמו “Boston events”. עשיתי את זה בתחילת התכנון, אבל גם בהמשך מדי פעם חיפוש נוסף כי דברים משתנים ובעיקר מתווספים. בחיפוש תחמתי את התאריכים לכל תקופת הטיול ולא רק ליום-יומיים שבהם אני באיזור כי בשביל אירוע טוב אפשר גם לשנות תוכניות. ולהיפך גם בשביל אירוע רע שווה לשנות תוכניות ולברוח, כמו שפעם קרה לי בעת ביקור של האפיפיור שעשה בלגן גדול. אז הפעם ראיתי שהיום שתכננתי באיתקה זה יום שבת שמוגדר כ family orientation weekend באוניברסיטת קורנל (והנה שרשור בנושא). צלצלתי לשכת התיירות המקומית והם המליצו לי להתרחק מהעיר שתהיה מפוצצת בהורים אבל לא באירועים. לא הסתדר לי לשלב את איתקה ביום אחר וויתרנו עליה לחלוטין. אגב בסוף ויתרנו כמעט על כל האיזור של אגמי האצבעות, אבל זה כבר סיפור אחר שנגיע אליו בהמשך.

עשיתי גם חיפושיפ כלליים לפי מילות מפתח. למשל חיפשתי אירועי ספורט מעניינים. אז חוץ מחיפוש כללי של sport באתר לשכת התיירות המקומית, חיפשתי לפי הליגות הרלוונטיות – NBA (לא העונה) WNBA (כן העונה אבל דרש שינוי גדול מדי של התוכניות כדי שישתלב), NFL (לא העונה, משחקי טרום עונה התחילו כשעזבנו, אבל כבר היה מאוחר מדי מכדי לשנות תוכניוץ) וכו’. בסוף אגב מצאתי פוטבול קנדי (נגיע לזה עוד יומיים).

רציתי גם לחוות יריד מחוזי county fair שיש הרבה בקיץ. אז חיפשתי לאט לאט את כל הירידים המחוזיים באיזור כדי לראות מה משתלב בלו”ז ובמסלול, ובסוף סימנתי שניים. אגב, בסוף לא ביקרנו באף אחד. עוד נגיע לזה בהמשך.

באופן דומה חיפשתי פארקי חבלים (tree top adventure), מבוך תירס (corn maze) שהסתבר שלא כלכך בעונה, פארקי מים ועוד.

[אנשיםטובים]

חמישי - קוויבק!

היום הוקדש כולו לעיר קוויבק.

יצאנו לקראת 10 בבוקר לעיר. קיווינו להספיק את המצודה וחילופי המשמר ב-10 בבוקר אבל ראינו שלא נספיק אז התחלנו מהעיר התחתית.

תכננו לחנות בחניון קרוב לתחנה התחתונה של הפוניקולור אבל לא הייתה חניה. בדיעבד זה היה מעולה כי החניון שמצאנו היה צמוד למופע הקרקס שנגיע אליו בערב. אז מהמופע הייתה הליכה של 2 דקות לאוטו .

 

שוטטנו בעיר התחתית. בגלל הפסטיבל יש המון אנשים. מצד אחד זה שמח ונעים. מצד שני קשה אפילו ללכת, יש מקומות שלא נגישים (כי סגרו רק למי ששילם, או כי זה איזור הערכות של הפסטיבל). למשל הרחבה ליד ציור הקיר הגדול היתה סגורה ברובה לצורך אירוע של הפסטיבל ומגודרת. כך שהיה קשה לראות את כל ציוד הקיר במלואו. גם אם היינו נכנסים לשטח המגודר לא היינו רואים טוב כי הגדר הייתה מסתירה.

התלבטנו אם לשלם תמורת האפשרות להכנס למתחמים הסגורים והחלטנו שלא. לאו דווקא כי התקמצנו אלא כי פשוט זה לא נראה היה מספיק מעניין. לא ראינו את עצמנו יושבים להופעות של זמרים בצרפתית, ושאר הדברים נראו משעממים. והיו גם מספיק אירועים פתוחים. ראינו קצת הופעות ומופעי רחוב “רגילים” אבל גם אנשים בתחפושות, נפח, רוקמות תחרה ועוד. היה נחמד.

בצהריים (אחרי הארוחה) עלינו בפוניקולור לעיר העליונה. מהון להון השעה התקדמה וראינו שכבר לא נספיק את המצודה ובית המושל שנסגרים ב-5. אז ויתרנו והמשכנו לשוטט. הרבה מופעי רחוב (“רגילים”, לא של הפסטיבל). הבת הקטנה הודיע כל פעם כמה טיפ לתת (והיא הייתה נדיבה בכסף שלנו) ולרוב קיבלה את מבוקשה (בכללי – 5 דולר להופעה טובה, 2 אם היה ככה ככה או שהגענו באמצע, והופעה אחת שהייתה מדהימה זכתה ל-10 דולר). אגב לא לזלזל בטיפים להופעות רחוב – במצטבר לאורך הטיול הוצאנו 50 דולר ארה”ב או יותר על זה.

 

בשעות הערב המוקדמות כבר התחלנו להרגיש עייפות ורצינו לשבת. לא רצינו שוב מסעדה לארוחת ערב (ככלל אצבע – מסעדה בשירות מלא פעם ביומיים, ובכל מקרה לא מסעדה פעמיים ביום – הן משיקולים פינסיים, אבל גם כי זה הרגיש לנו יותר מדי “כבד”) וגם היה מוקדם לארוחה של ממש. אז ישבנו לנו על הטיילת ליד הנהר על ספסלים ונשנשנו קצת ופשוט נחנו.

מופע הקרקס ב-8:30. פתיחת שערים ב 8:00. קראנו שכדאי לעמוד בתור עוד קודם אז כיוונו ל 7:30. אבל השעה רק 6:00 בערב. אין לנו כח לשוטט יותר (בכל זאת יום שלם על הרגליים זה דבר לא קל). החלטנו לקחת את המעבורת שחוצה את הנהר לעיר ליוויס, וישר לקחת את המעבורת חזרה. סיבוב של 45 דקות כולל הכל (השייט 10 דקות, אבל כולל הכל זה 20 פלוס כפול 2). בקיץ היה להם מבצע של ילדים בחינם. כרטיס למבוגר 3.5 דולר קנדי. אז שילמו 14 דולר ושטנו הלוך ושוב. גם קצת ישיבה, גם חוויה קצרה של שייט וגם הנוף היפה של קוויבק מהנהר, ובייחוד מלון Fairmont Le Château Frontenac ששולט בקו הרקיע של העיר.

 

לתור לקרקס הגענו ב 7:40 והוא כבר היה די ארוך. ב 8 באמת פתחו את השערים, אבל בגלל שלא היינו ראשונים בתור לא מצאנו מקומות אידאליים, אבל עדיין סבירים. הבעיה הייתה עמוד תאורה גדול שהסתיר לנו חלקית את הבמה.

המקום הוא אמפי תיאטרון בנוי וגדול. מופע הקרס היה בחסות העירייה.

היה פשוט מדהים. זה לא היה בדיוק קרקס אלא מעיין הצגה (היה קצת דיבורים בצרפתית, אבל לא הרבה). אבל תכלס זה היה מופעי אקרובטיקה ברמה מאד גבוהה. בחור שמטפס על עמוד חלק, אחד שמתגלגל בתוך גלגל, כמובן הקפיצות לטרמפולינות שמככבות היום, בחורה ובחור על גלגיליות שמסתובבים במהירות גבוהה וכו’. בהחלט היה מופע ברמה של 50 דולר ולא חינמי.

 

לקראת 10 בלילה נפרדנו מקוויבק וחזרנו למלון. מחר ממשיכים למונטריאול

 

אז בסך הכל בפועל הקצאנו יום אחד לקוויבק היפה שגם הוא “הופרע” ע”י הפסטיבל. האמת – לעיר הזאת מגיע יותר. לא אמרתי ששבוע (למרות שנראה לי שאפשר), אבל יומיים ושלושה היה יכול להיות יותר סביר. בניגוד לבוסטון שאומנם זה היה ביקור חטוף אבל אנחנו (ההורים) היינו בה בעבר (גם לביקור חטוף) ויש סיכוי לא זניח שנגיע בעתיד שוב, הרי שהסיכוי שנגיע שוב לקוויבק מאד מאד נמוך (לא אפס כי never say never אבל נמוך). מצד שני, אם הטיול היה בקצב יותר איטי כנראה שבכלל לא היינו מגיעים לקוויבק.

 

אז מי ששואל האם לטרוח להגיע לקוויבק (כי היא מאד רחוקה וסטייה גדולה מהמסלולים הקלאסיים) – התשובה שלי שזו עיר יפה ובגדול שווה ביקור. ברור שכל אחד בונה את סדר העדיפויות שלו וזו אף פעם לא תשובה נחרצת.

[liritulla]

תודה רבה אנשים טובים, גם על המידע וגם על התיאורים!

בעיני קוויבק מקסימה ועובדה היא שהגעגועים יחזירו אותי. 

מאחר ולא ידעתי על הפסטיבלים קודם, אז עם או בלי. 

מחכה למונטריאול ו- TROIE RIVIER שלכם…..

 

[אנשיםטובים]

שישי - נוסעים למונטריאול + פוטבול

בבוקר אנחנו נפרדים לצערינו מקוויבק היפה ושמים פעמינו לעבר מונטריאול.

בשלב התוכניות המקורי כשהמסלול היה עוד רחוק מלהיות סגור אחד המקומות ששקלנו היה לייק פלאסיד, וכמו ישראלים רבים שקלנו לעשות שם את הטיסה הנופית. אז לייק פלאסיד ירד, אבל הרעיון של טיסה נשאר.

הרי טיול לארה”ב ובייחוד טיול בת מצווה הוא הזדמנות לשפוך כסף בלי הכרה על פנטזיות. אז בירור מקיף העלה שתי אפשרויות מעניינות לטיסה נופית – האחת מסוק בניאגרה בעלות של 100 דולר קנדי לאדם לטיסה של 10 דקות, והשניה טיסה במטוס ימי בחברת Hydravion Aventure באיזור Trois-Rivières של 20 דקות בעלות 90 דולר קנדי לאדם (ממוצע, כי יש הבדל בין מבוגרים לילדים). כמו תמיד לא הצלחנו להחליט על שום דבר וודאי שלא רצינו להתחייב. אבל הנטייה שלנו הייתה לא לטוס במסוק בגלל הרעש, והמטוס הימי נשאר כפוטנציאל. לא סיפרנו לילדים כי לא ידענו אם כן או לא.

אז בבוקר התייעצות זריזה והחלטנו שכן. צלצלנו למקום וסיכמנו שנגיע ב-12. לא לקחו מאיתנו פרטי כרטיס אשראי. מוזר, אבל חשבתי שפשוט מאמינים לנו.

בשמחה רבה יצאנו לדרך, ולקראת ההגעה סיפרנו לילדים למה הגענו והם כמובן התלהבו.

הגענו למקום כמעט נטוש. מזח קטן (בלי אף מטוס),מטוס אחד חונה ביבשה ומבנה קטן שנראה בלי אף אחד. אבל בסוף מישהו יצא החוצה. בעצלתיים לקח מאיתנו פרטים ואמר שהטייס יגיע עוד מעט. מה זה עוד מעט – הוא דיבר על 20 דקות שבפועל היו 45. בדיעבד הטייס סיפר לי ש”הקפיצו אותו” ממונטריאול שם הוא גר, אז הוא נכנס למטוס ובא לאסוף אותנו. לאחר התלבטות קצרה במקום החלטנו ללכת על טיסה של חצי שעה במקום 20 דקות. ההפרש במחיר לא היה גבוה (עוד 100 דולר קנדי לכולנו) ונוכל לראות יותר נופים.

הטייס העלה אותנו אחד אחד למטוס, תוך שהוא שומר על איזון. אני לצידו (במושב טייס המשנה) תוך שהוא שמשביע אותי להזהר מלגעת בהגאים, והשאר בשתי שורות מאחור.

יצאנו לדרך לטיסה לעבר שמורת טבע גדולה בשם La Mauricie National Park. הטיסה במהירות של 150-200 קמ”ש.לא מאד מהיר ולכן בפועל אפילו בטיסה של החצי שעה אפשר רק להכנס לשמורת הטבע וישר לצאת ממנה. אבל זה הספיק כדי להתרשם מהגודל העצום, מהירוק שמסביב, מהעיירות שלמטה, ואפילו תחנת כח הידרואלקטרית נחמדה.

לקראת סוף הטיסה כבר התחלנו להרגיש לא טוב. הזמזום הבלתי פוסק של המנועים, הסיבובים של המטוס (חלילה לא פעלולים, אבל במטוס הסתובב כמה פעמים שזה הרבה יותר ממטוס נוסעים מסחרי שטס בקו ישר) ועוד עשו בחילה ברמה כזו או אחרת (אף אחד לא הקיא). אחרי הנחיתה ישבנו רבע שעה בצד לנוח ולהתאושש. בדיעבד – כנראה  שטיסה של 20 דקות הייתה יותר טובה כי אולי לא היינו “מספיקים” להרגיש לא טוב.

אגב המקום עצמו פסטורלי ויפה. יש להם מרפשת תצפית גדולה, והמקום היה יכול להיות מעולה לפיקניק אם רק לא הייתי חוששים לאכול לפני ולא היינו מרגישים בחילה אחרי . אבל אם למשל המשפחה רוצה להתפצל וחלק טסים וחלק לא – אז מי שלא יכול לחכות בנחת.

 

משם המשכנו למרוץ מכוניות בעיר Trois-Rivières. יום שישי היה היום הראשון מתוך 3 של מרוץ גרנד פרי מקומי NASCAR. בגלל שזה היום הראשון אז הכניסה חופשית (לא למתחם ה VIP אבל כן ל grand stand). אז בכיף עברנו דרך שם. הרעש מחריש אוזניים (רק כשיצאנו גילינו איפה מוכרים אטמי אוזניים), והשמש קופחת במלוא עוזה. מראש תכננו להיות רק במרוץ אחד כי הנחנו שישעמם. אז באמת היה משעמם. ולאור השמש והרעש אפילו לא החזקנו מרוץ שלם . בפועל בילינו במתחם קצת יותר משעה, כולל לקנות אוכל ולשבת בפינה מוצלת (ושקטה יחסית), וכולל סיבוב קצת ליד המכוניות ובחנות המזכרות. היות וזה היה חינם (10 דולר חניה) זה בהחלט היה שווה גם בשביל שעה. חוויה מאד נחמדה. במחיר מלא (כמה עשרות דולרים לאדם) – לא הייתי הולך כנראה. ובאופן כללי סימנתי וי על מרוצי מכוניות לכל החיים.

 

בשלוש וחצי יצאנו לדרך לכיוון מונטריאול. את Trois-Rivières עצמה (שהבנתי שהיא עיירה יפה) לא ראינו בכלל. הגענו למלון מחוץ למונטריאול בסביבות 6 בערב להתמקמות זריזה ויצאנו למשחק פוטבול.

כמו שכבר ציינתי חיפשתי אירוע ספורט מעניין. הדבר היחיד שהסתדר היה פוטבול קנדי – או במונטריאול היום, או בהמליטון (בין טורונטו לניאגרה) עוד שבוע. התייעצתי עם חבר קנדי והוא אמר לי משהו בסגנון – אל תשווה בין פוטבול קנדי לאמריקאי. הקנדים מתייחסים לפוטבול כאל בילוי נחמד בערב ולא כאל דת. הוא גם אמר לי לא להזמים את המקומות הזולים כי לשם באים אנשים שרק רוצים לשתות בירה.

אז התלבטנו הרבה ובסוף החלטנו שכן. הזמנתי כרטיסים סבירים ברמה של 60 דולר לאדם. לא ה 20-30 שבמקומות הזולים, ולא ה 100-150 שבמקומות היקרים. זה היה שורה אחרונה ביציע התחתון יחסית בצד. היתרון – יש גג של היציע מעל כך שאם יש גשם לא נרטב. בדיעבד זה היה חסרון כי גשם לא היה אבל היה מאד חם. בגלל הגג הייתה הרבה פחות רוח שרעננה את האויר.

ידענו שמדובר על אירוע המוני וכמובן שההמלצה להגיע בתחבורה ציבורית. אבל העדפנו את הרכב (מה גם שהמלון לא היה ליד תחבורה ציבורית). אז כיוונו להגיע למקום ב-7 ובפועל התקרבנו רק ב 7:10. לא הייתה טיפת חניה באיזור. כל החניונים שסימנתי היו מלאים עד אפס מקום למעט אחד, שהיה פשוט נמוך מדי לאוטו שלנו. אחרי שעה ארוכה של שיטוטים מצאנו חניה ברחוב במרחק של למעלה מקילומטר. חנינו (3 דולר) והלכנו מהר לכיוון האיצטדיון. הפסדנו את בעיטת הפתיחה והגענו כמה דקות לתוך הרבע הראשון.

המשחק היה נחמד ומונטריאול דרסה את טורונטו. כולם התעיינו וניסו לעקוב והשתדלתי להסביר לילדים את החוקים. אבל – היה חם מאד. ולידינו היו כמה חבר’ה שבעיקר התעניינו בלשתות בירה ולצעוק. אם הם היו צועקים מדי פעם הייתי מתייחס לזה כחלק מהחוויה. היות והם צעקו הרבה זה כבר היה מוגזם.

בסך הכל – חוויה נחמדה ולא יותר.

 

חזרנו למלון והלכנו לישון.

קצת על המלון – Hilton Montréal / Laval לשלושה לילות. שוב בחרנו לישון מחוץ למרכז העיר אבל בנוחות. המלון מעולה. הזמנו סוויטה של שני חדרי שינה וסלון. החדרים נוחים ויחסית מרווחים (לא מאד). יש מטבחון ואמבטיה מרווחת (אבל רק אחת). הכל ברמה גבוהה של גימור. יש להם בקומת הקרקע אגף מיוחד של הסוויטות האלה עם דלת לאגף. לכל סוויטה גם גינה קטנה (לא לגמרי פרטית) שלא ניצלנו בכלל (גם כי ירד גשם).

אין ארוחת בוקר בדיל (אז ויתרנו) ויש מכונת כביסה בשירות עצמי אבל מאד יקרה (6 דולר למכונה ו-6 למייבש כולל אבקה). למרות המחיר עשינו פעמיים כביסה, ובשתי הפעמים חדר הכביסה היה נטוש.

שילמנו סביבות 300 דולר קנדי ללילה בממוצע.

 

[אנשיםטובים]

שבת - מונטריאול

יש לנו את היום ומחר למונטריאול. סימנו לנו גם שני פסטיבלים – רודיאו מחוץ לעיר בשעות הצהריים (היה גם אתמול בערב אבל בחרנו במשחק פוטבול), ופסטיבל כדורים פורחים גם היום וגם מחר בשעות אחר הצהריים/ערב.

אבל אנחנו קצת עייפים ומותשים מאירועים מיוחדים (פסטיבל צרפת החדשה, מופע קרקס, טיסה במטוס ימי, מרוץ מכוניות, פוטבול – כל זה בשלושה ימים) ורוצים קצת לנוח.

אז ויתרנו על שני הפסטיבלים.

ובעצם גם ויתרנו חלקית על מונטריאול.

בשעות הבוקר המאוחרות יצאנו עצלים לשוק מקומי marché jean talon. זה מתחם מקורה ענק שהוא שוק ירקות ופירות. וגם כמובן מסביב קצת גבינות, מאפים ועוד. שוטטנו שעה וחצי, קנינו כמה “פרודוקטים” וישבנו על ספסל לברנץ’ חביב. המשכנו לשוטט ברחובות סמוכים שהם בעצם הרובע האיטלקי  La Petite-Italie. ברחוב הראשי Saint Laurent Boulevar נתקלנו בפסטיבל מקומי איטלקי. לא סגור על הפרטים אבל היה כמובן דוכני אוכל (איטלקיים ולא רק), מופעי רחוב ועוד. הקטנה נהנתה כי חילקו בלונים.

בשעות הצהריים המאוחרות יותר המשכנו הלאה ללא מטרה ובמקרה מצאנו חניה פנויה באיזור חנויות חביב בצד המזרחי של רחוב Rue Saint-Denis, אז שוטטנו עוד שעה בכמה חנויות.

החלטנו לעשות מזה יום שופינג מקוצר. קפצנו לקניות הגדול CF Carrefour Laval שליד המלון לעוד שעה בערך (בשבת סוגרים ב-5). ומשם חתכנו למלון. שכשוך בבריכה וקצת מנוחה בערב.

 

זהו, למעלה משבוע של טיול כבר מאחורינו, ובהחלט מרגישים את העייפות המצטברת, וגם את מפלס ההתרגשות שמתחיל להרגע.

[אנשיםטובים]

ראשון - הפעם באמת מונטריאול

היום כן משוטטים קצת בעיר.

התחלנו בנסיעה וחניה באיזור הנמל בצמוד למוזיאון המדע (20 דולר קנדי ליום חניה. למוזיאון לא נכנסנו). הילדים כמובן לא ויתרו על פארק החבלים Voiles en Voiles שמעוצב כמו אוניה (30 דולר קנדי לילד לשעתיים. יש גם דילים משפחתיים או כרטיסים ל-4 שעות). 

אחרי הפארק שוטטנו באיזור Place Jacques Cartier ששקק חיים (יום ראשון שעות הצהריים), כולל אומני רחוב, ציירים ועוד. אכלנו צהריים באחת המסעדות בכיכר. המשכנו לכיוון כנסיית נוטרדאם אבל לא נכנסנו כי בדיוק סגרו (דקות ל-4).

ניסינו לגלות את העיר התחתית אבל ממה שראינו בפועל מדובר למעשה על אוסף של מעברים מקורים (לא בהכרח תת קרקעיים) חסרי יחוד שמחברים תחנות רכבת וקניונים. שום דבר מעניין באמת.

אגב בהרבה מקומות יש שילוט לכבוד 50 שנה להפיכתה של מונטריאול לעיר בינלאומית – זה התחיל עם היריד העולמי (שהביא את הביוספיר) והמשיך כמעט עשור אחר כך עם האולימפיאדה ונדיה קומנצ’י (ולנו זה זכור גם בגלל ההישג של אסתר רוט שחמורוב). אגב, האולימפיאדה אולי הביאה כבוד רב, אבל גם אסון פיננסי לא קטן והפסדים גדולים לפרנסי העיר.

בלי קשר ל”חגיגות ה-50” נסענו לבקר באיצטדיון האולימפי. המונטריאולים ניסו להסב את המתקנים האוליפיים למשהו שימושי. כך למשל המתחם של תחרויות האופניים הפך לביודום ועוד. אבל האטרקציה המרכזית באיזור היא המגדל שמעל לאצטדיון האוליפי. זה מגדל נטוי בגובה 175 מטר שמטפסים אליו בעזרת מעלית מיוחדת (למעשה פוניקולר) שיש לה שתי קומות – 60 דולר קנדי למשפחה בשביל לעלות למגדל, ועוד 5 דולר שילמנו על החניה. חוויה של תצפית + מעלית מיוחדת + הידיעה שפה הייתה אולימפיאדה. במגדל למעלה יש כמה תמונות של מונטריאול ושל האוליםפיאדה, ומשקפות תצפית חינמיות.

משם חזרנו למלון. מחר יום של נסיעה ארוכה אז צריך לישון טוב.

 

זהו, חוויה קצרה במונטריאול. אם למשל נשווה את זה לטיול של רבקה אז היא ראתה הרבה יותר מהעיר. ובהחלט יש מה לראות בעיר. אבל זה אופי הטיול שלנו – טעימות מכל מקום בשילוב אטרציות לילדים. לא נורא.

[אנשיםטובים]

שני - אלף האיים והדרך למונטריאול

היום נוסעים בדרך הארוכה למונטריאול.

מראש שקלנו כמה יעדים ליום הזה:

המוזיאון הפתוח upper canada village

אלף האיים – שייט ומגדל תצפית

מבצר Fort Henry

מוזיאון מטוסים ומוזיאון מכבי אש

ידענו שלא נוכל להספיק הכל. מוזיאון המטוסים ומכבי האש הנחנו מראש שלא נספיק (סוגרים מוקדם והם יחסית בסוף הדרך).  על המוזיאון הפתוח נטינו לוותר אבל החלטנו רק ברגע האחרון לוותר.

שייט באלף האיים לא רצינו לוותר.

המבצר – נראה היה לנו חביב, והזכיר את מצודת הטאוור בלונדון שהיינו ונהננו בשנה שעברה. האטרקציה המרכזית היא המצעד Garrison Parade מדי יום ב-15:00.

 

בחרנו שיט קצר של שעה שיוצא מהעיירה Ivy Lea בעלות של 80 דולר קנדי + מיסים. יש שייט ב 12:00, 14:00 או 15:30 (יש גם לפני ואחרי אבל לא רלוונטי)

 

 

יום קודם החלטנו לוותר על  מוזיאון הפתוח. והחלטנו לכוון להגיע לשייט של 12. בפועל יצאנו לדרך רק ב-10 בבוקר והיציאה מממונטריאול בבוקר לקחה הרבה זמן (פקקים של יום שני בבוקר). כך שמהר מאד הבנו של-12 לא נגיע וכיוונו ל-14. אז חשבנו שלפני נספיק את המגדל. גם זה לא קרה. בפועל הנסיעה התארכה והתארכה והגענו לנקודת השייט רק ב 13:45 בלי לעבור במגדל.

אגב בדרך ולפי ההמלצה שקיבלתי פה בפורום נסענו דרך כביש שנקרא Thousand Islands Pkwy. זה כביש שנוסע קרוב לשפת הנהר ומאד נעים לנסיעה. זה הוסיף לדרך פחות מ-5 דקות וזו לא הייתה הסיבה לנסיעה הארוכה.

אחת הסיבות לנסיעה הארוכה היא שגוגל מניח שנוסעים במהירות גבוהה מהמהירות המותרת. למשל כביש שמותר בו 100 קמ“ש, יש 200 ק”מ נסיעה וגוגל טוען שנגיע עוד שעה וחמישים. בטיול הקפדנו לנסוע כחוק (הקרוז קונטרול כמובן שעוזר). בלי קשר להיותינו שומרי חוק באופן כללי, הרי שבחו”ל עוד יותר לא בא לי להסתבך עם המשטרה. אז בלי קשר לברבורים, עצירות או פקקים (שסבלנו מכולם) מראש הזמנים של גוגל לא ריאליים.

אז הגענו ישר לשייט. היינו בין האחרונים שעלו לספינה (בכל זאת צריך גם לקנות כרטיסים, לעבור בשירותים וכו’).

השייט היה מדהים. שעה זה לא יותר מדי מבחינת שעמום, ההסברים ברמקול היו מעניינים ולא טורדניים. והנוף מהמם. השייט הזה הוא בעצם עד טירת בולט וחזרה (מסלול לא מעגלי אלא הלוך ושוב). לא עוצרים בטירה.

כשראינו את הטירה קצת הצטערנו שלא בחרנו בשייט שמגיע לטירה. מקנדה אין שייט מתאים (יש אחד של 5 שעות שגם עוצר בטירה) והאמת שהיה רגע ששקלתי פשוט לנסוע עם האוטו לארה”ב לאלכסנדריה ביי ולקחת מעבורת לאי. נראה כל כך יפה. אבל כמובן שלא עשינו את זה (זה היה לוקח כמה שעות טובות).

בפועל השייט לקח יותר משעה ורק ב15:15 בערך ירדנו מהסירה. מולנו ראינו תור ארוך שמחכה לעלות, רובם תיירים סיניים בכמה אוטובוסים מאורגנים. אגב בכלל ראינו המון תיירים סיניים בקנדה.

החלטנו לוותר על מגדל התצפית מתוך הנחה שבפועל נראה את אותו נוף שראינו כרגע.

עוד קודם כבר היה ברור שלא נגיע למבצר למצעד ב-3. גם ככה המקום נסגר ב-5, דמי הכניסה יקרים ובלי המצעד זה פחות שווה, אז ויתרנו עליו.

עצרנו עוד לאכול בעיירה Gananoque ומשם נסענו הישר למלון בטורונטו – Residence Inn by Marriott Toronto Vaughan, שממוקם קרוב לפארק השעשועים קנדה וונדרלנד -יעדינו למחר.

במלון הזה הזמנו 2 לילות. שוב סוויטה עם שני חדרי שינה (ושני שירותים), סלון (וספה) ומטבחון. אבל הפעם המלון לא היה כלכך טוב. הספה לא הייתה נוחה בכלל, המזגן בחדר השינה שלנו הרעיש, והמקרר במטבח (כלומר בסלון) גם הרעיש. כך שלא ישנו טוב. אחרי הלילה הראשון שקלנו לבקש מהם לעבור חדר אבל לא היה לנו כח לטרוח. ידענו שאנחנו הולכים ליום ארוך בפארק ולא רצינו לארוז ולפרוק (לא שיש הרבה מה, ועדיין). כל הרעיון היה לישון צמוד לפארק לפני ואחרי כדי שנוכל להתמקד רק בפארק ביום הזה.

ארוחת הבוקר הייתה סבירה. היה חדר כביסה שתמיד היה פנוי אבל אני כבר לא זוכר מחירים.

 

יום הנסיעה הקשה ביותר בטיול מאחורינו. לא היה קל אבל שרדנו אותו בשלום. חבל שכל מה שהספקנו לעשות היום היה השייט, אבל אלה החיים. כבר הבנו שההספקים בטיול הזה יהיו נמוכים.

[אנשיםטובים]

שלישי - פארק השעשועים קנדה וודרלנד

היום הזה הוקדש כולו לפארק קנדה וודרלנד – פארק השעשועים בין הגדולים בקנדה (יש כמה הגדרות שבחלקן הוא הכי גדול, אבל לא בכולן, אז למה לריב?).

אם מזמינים כרטיסים מראש אפשר לחסוך כמה גרושים, אבל לא עשינו את זה. אבל הזמנה באינטרנט בבוקר הגעה גם הוזילה ושילמנו כ-55 דולר קנדי לאדם כולל מיסים. הקטנה קיבלה הנחה של 10 דולר כי היא מתחת לגובה 48 אינטש (אגב – לא מדדו את הגובה שלה אל מול הכרטיס). הוספנו עוד 25 דולר לחניה מועדפת אבל בגלל שהגענו עם הפתיחה לא היה בזה צורך ויכולנו לחסוך 5 דולר ולחנות בחניה הרגילה שהיתה צמודה. לא נואר, שאלה יהיו הצרות שלנו. הרי גם ככה נוציא פה היום עוד הון קטן על אוכל ושתייה לא?

הפארק עצמו עתיר רכבות הרים טובות, אבל שלא מדברות אלינו. יש גם מתחם גדול לפעוטות שהקטנים ניצלו קצת, אבל בגדול הם כבר קצת גדולים עליו.

דווקא לגילאי הביניים של הילדים שלי לא היו הרבה מתקנים מתאימים. בשונה מפארק אירופה שהיינו לפני שנתיים ואפילו לגולנג בלונדון לפני שנה. תחת קטגוריית family rides יש להם כמה מתקנים שלטעמי מיועדים לקטנים יותר ולא לכל המשפחה, מתקן האבוב הגדול (white-water-canyon) שאנחנו אוהבים היה סגור ביום שהגענו, וחלק מהמתקנים (כמו למשל מסלול המירוצים speed-city-raceway) דורשים תשלום נוסף לא זניח. אז עשינו כמה מתקנים, אבל יחסית מהר הרגשנו שמיצינו את מה שמתאים לנו. ראינו שתי הופעות אקרובטיקה נחמדות cirque-canadien ו-flying-frontenacs שבמידה רבה חזרו על אותם אלמנטים מהקרקס בקוויבק. היה גם קטע של גשם שוטף באמצע היום שדרש מאיתנו לתפוס מחסה. לא נורא אבל לא נעים.

לקראת 4 השמש גרשה את העננים, ואנחנו שמנו פעמינו לפארק המים שכלול בכרטיס. למעשה זה פארק מים שלם ולא איזה פינה קטנה. זה גם פארק משובח למדי שכלל כמה וכמה מתקנים שמתאימים לגילאים שלנו, וגם מתחם לקטנים שיכולנו קצת לשבת בצד ולתת לשלושת הילדים לגלוש ולהנות בלי דאגה (הגדולה כבר גדולה מדי באופן רשמי אבל יכלה להכנס על תקן מלווה לקטנה). הדבר היחיד שביאס הוא שבהרבה מתקנים הקטנה הייתה חייבת בחליפת הצלה (עד גובה 48 אינטש). היא לקחה את זה קשה.

בילינו בפארק המים עד קרוב ל-7 (שעת סגירת פארק המים – אפשר היה לבלות יותר מהשעתיים וחצי שהיו לנו). אומנם התלבשנו אחרי הפארק (לא יוצאים בבגד ים), אבל כבר לא היה כח לחזור לפארק “היבש” אז בזה סגרנו את היום.

היה יום בהחלט מהנה. אומנם התאכזבנו שפחות התאימו לנו המתקנים היבשים, אבל נהננו מספיק בפארק המים כדי לפצות על זה.