ממה מיה, פרננדו והמתבגרים עושים את שוודיה
-
אני נהניתי מהנסיעה בכפרים השוודים היפים, לאורך האגמים השונים ועצרתי לצלם בתים מעניינים, לא פחות וינטג’אים מאשר העתיקות בחנות.
-
אחה”צ לקחנו את הילדים לבילוי באגם הסמוך לאגם שלנו.
וקינחנו בקפה ועגה (פיקה) בעיירה החמודה eksjo.
בערב – ע’ הכין לעצמו ארוחת יום הולדת. למה לעצמו? כי הוא התעקש להכין ארוחת הודית מסורתית, כולל אפייה של נאן. לקח לו בערך שלוש שעות..וחוץ ממנו אף אחד לא ממש התלהב מהתוצאה….העיקר שהוא נהנה.
-
בזמן שע’ טרח על הארוחה ההודית והילדים שהו בג’קוזי אני צילמתי את האגם שלנו בשקיעה.
-
אקסטרים סוף סוףיום חמישי הוא יום האקסטרים. הבכור חובב אקסטרים ואני מקפידה לחפש לו אומגות או מגלשות הרים בכל טיול.
הפעם מצאתי לו מסלול אומגה ארוך במיוחד באזור הררי, שעה דרומה מהקוטג’ שלנו. השעה שנקבעה הייתה אחת בצהרים, מה שאפשר בוקר רגוע – קרי: כולם ישנים עד מאוחר ואני מתפנקת בקפה ומאפה מול האגם וכמובן השלמת הבוק של האגם בשעות בוקר מוקדמות, או אז האגם שקט כמו ראי.
-
מסלול האומגה לקח שעתיים והמתבגר ואבא שלו הגדירו אותו כמושלם.
לאחר האומגה חזרנו לאגם שלנו ויצאנו לשייט, הפעם בקאנו. השייט בקאנו חוויתי יותר כי הקאנו יושב ממש על המים.
כפי שאתם רואים המשפחה שלנו יודעת גם להיות פעילה ולא רק לרבוץ בג’קוזי או בבתי קפה.
בשוודיה אגב, יש הרבה אפשרויות של ספורט ימי, החל מדייג ועד קייקים בים הבלטי.
-
בקאנו נכנסים רק שני מבוגרים (ומתבגרת) אז שטנו בתורות.
החלוקה מי ישוט עם מי ומתי קצת הזכירה את הבדיחה על הזאב, הכבשה והחסה שצריך להעביר אותם את הנהר.
מעניין אם תגלו מי מאיתנו הוא הזאב, מי החסה, מי הכבשה ומי השייט?
-
יום שישי – יום אחרון בבית. מחר אנחנו עוזבים.
ובגלל שקצת עצוב לנו אז גם השמיים מזדהים ובחוץ יורד גשם.
אני וע’ קופצים לגיחה אחרונה לeksjo – קצת חנויות חמודות, השלמות בסופר...קצת גשם, כי חייבים קצת גשם בטיול, בעיקר שהוא לא ממש מפריע לתוכניות.
אחה”צ הגשם פוסק ואנחנו יוצאים לתצפית שהומלצה באחד הברושורים שמצאתי בבית. המטרה היא מסלול נחמד באיזור התצפית וגם ישיבה בבית הקפה בפסגה.
אבל לבית הקפה הגיע אוטובוס של מטיילים עמוס במיטב גימלאי שוודיה ואילו המסלול מלא בבוץ מפאת הגשם.
אז אנחנו מוותרים על התוכנית וקונים לילדים גלידה ליד אגם כלשהו.
במקום המסלול ע’ לוקח את שני הילדים לשייט ארוך מאד בקאנו ואני יכולה להתחיל לארוז.
ארוחת ערב מכל השאריות שנותרו במקרר, נקיונות, אריזות וזהו, חלף ונגמר לו שבוע נהדר בכפר השוודי, שבוע בו ניסינו להיות שוודים בעצמנו ואפילו הצלחנו לא רע, יש לומר.
-
יום שבת – יום אחרון (כמעט)
עוזבים בצער רב את הבית, לפנינו נסיעה של 4.5 שעות עד לשדה התעופה, שם נלון בלילה, אבל לפני כן יש לנו עצירה מאד מתוקה, תרתי משמע.
-
אז איפה עצרנו בדרך ומה הקשר לסוכריות?
////// /////// ///////
-
מיקוש,
שבדיה שלכם כל כך לטעמי! הבתים הציוריים מצד אחד והאטרקציות לסימון V מצד הילדים- מהצד השני.
שבדיה מחכה לי…
תודה,
אורנה
-
אורנהל’ה – שבדיה אכן מחכה לך, את מאד תאהבי אותה ואת גם תאהבי את העיירה הבאה:
Gränna – היא עיירה קטנה וחמודה על אגם Vättern.
העיירה מפורסמת בכך ששם הומצאה סוכריה קשה בצורת מקל שנקראת Polkagris.
ברחוב הראשי של העיירה יש שפע של חנויות שמדגימות ומוכרות את סוג הסוכריות הללו שהן בעצם סוכריות קשות במבחר טעמים.
בקיצור – אם אתם נוסעים משטוקהולם דרומה שווה לעצור בעיירה.
-
היום האחרוןולסיום סיומו של הטיול אנחנו מספיקים עוד כמה עצירות חפוזות בלופיס שפתוחים ביום ראשון ואפילו, ממש ברגע האחרון, מגיעים ללופיס הכי שווה בטיול, מתיידדים עם המוכרת ומבצעים כמה רכישות מעולות.
איזה כייף לסיים כך טיול, לא?
אז זהו שהטיול עוד לא הסתיים, יש לנו עוד כ12 שעות עד לטיסה, אבל מה כבר יכול לקרות?
-
ובכן, מה כבר יכול לקרות במרחק שלוש שעות מהיעד (קרי: המלון בשדה התעופה) כשלמחרת בשבע בבוקר מצפה לנו טיסה חזרה?
כולנו יודעים שיכול לקרות הרבה ורק מהצצה בסיפורים שכנים וסיפורי עבר אפשר לקבל רעיונות למה שאולי קרה גם לנו (ילד הלך לאיבוד? רכב נתקע בלי דלק? שכחנו את הדרכונים בבית? התבלבלנו ביום של הטיסה?)
אז מה קרה לנו במהלך 12 שעות שהפך את היום האחרון לגרוע ביותר בטיול הכה מוצלח שלנו?
-
היי מיקה,
הייתי בנבצרות זמנית… (פרטים בהמשך
) ומה אני מגלה??? טיול נהדר לשבדיה 
שטוקהולם מבחינתנו היה היעד היקר ביותר שטיילנו בו ולכן מובן לי מדוע ישראלים רבים מוותרים על המקום… אך העיר יפה ונעימה
ומבחינתי שם נרדף לאירוויזיון 
כיף היה לקרוא ולהיזכר במקומות בהם היינו
אני נהנה לי כאן מהשלווה של שבדיה הכפרית ומהכתיבה הנהדרת
תוך שמיעת הפסקול הנהדר ואז בתוך כל השלווה והרוגע אני מגלה שיש לנו טוויסט רציני בעלילה כבר חוזרים לי הסיוטים של יונייטד מהדרך לקוסטה ריקה…חזרי לכאן בהקדם
רובי
-
מיקוש יקרה
גם אני עדיין כאן. משלימה קריאה ונהנית מהחופשה הפוטוגנית והנינוחה שלכם .
תמונות הסוכריות נהדרות . איזו צבעוניות חביבה !!!
ומה קרה ביום האחרון ?
העיקר ששבתם בשלום
יום נעים וחג שמח
איריס
-
מיקה –
נכון שראיתי כבר הרבה בפייס ובבלוג שלך אבל שוב כיף לראות את זה שוב (ושוב ושוב) את הטיול המופלא שלכם…
אני חייב לומר לך (שוב!!!) כמה אני אוהב את סגנון הטיול שלכם שהוא בעיני איך שצריך לטייל. להתמקם במקום מושלם, לטייל הרבה בסביבה הקרובה, לגלות ‘אתרי תיירות קטנים ומקומיים’, לנוח…
(אני עוד זוכר את האגם שלכם בהולנד, וגם את זה שבסקוטלנד וגם את זה שבניו-יורק...)
-
רובי, רובי, רובי, שיערתי שאם אתה לא מגיב על שוודיה סימן שאתה באיזה יעד בלי קליטה סלולרית ובלי ווי-פיי, כעת אני סקרנית לגלות להיכן טיילתם הפעם.
שטוקהולם באמת מקסימה, אבל אכן יקרה וצריך לקחת את זה בחשבון. אני באתי מוכנה ליוקר שלה בזכותך ובזכות שירלי.
איריס –
על הליויי הצמוד. אמנם את כבר יודעת מה ארע לנו בשעות האחרונות של הטיול, אז יפה שאת שומרת סוד…
גיל – אני רואה איך לאט לאט גם אתם מצטרפים לסגנון הטיול האיטי. כפי ששמת לב ‘איטי’ זה לא אומר רק לרבוץ כל היום, אבל זה באמת אומר שאפשר לקחת את הכל באיזי ולא לרדוף אחרי אטרקציות וזה סה”כ מה שעשיתם בקרואטיה.
מבטיחה לחזור מאוחר יותר או מחר בבוקר ולספר מה העיב על הטיול.
-
קיוויתי שבבוקר תיגאלי אותי מהמתח….
לא אגיד לך כלום על התמונות המהממות עד שלא אנשום לרווחה…
רבקה
-
בוקר טוב, (רבקהלה – בחופשים הבוקר שלי קצת יותר מאוחר משלך...
, אבל הנה אני כמעט מפיגה את המתח)סימנים מקדימים לעובדה שפג תוקפו של המזל בטיול החלו לצוץ כבר בנסיעה לשדה:
- לא מצאנו מקום טוב לארוחת ערב.
יש שיאמרו שזה בכלל לא נורא, אבל אצלנו במשפחה זה מביא מזל רע.
בסוף אחרי שקריאות זועמות נשמעו מהמושב האחורי, עצרנו במקדולנדס באחד מפרברי שטוקהולם.
ובכן – אחסוך לכם את התיאור הלא-מלבב של הסניף. בא נאמר שזו הייתה הפעם היחידה בה לא הרגשנו בשוודיה….
הגענו למלון בשעה עשר בלילה, פרקנו את הילדים והמזוודות (בזוית עין אני קולטת שיש במתחם המלון מסעדות מעולות וקצת מתבאסת על ארוחת מקדולנדס עימה סיימנו את הטיול) ויצאנו להחזיר את הרכב.
- לא הצלחנו להחזיר את הרכב
כמה ימים קודם בדקתי באינטרנט וראיתי שהסניף של הרץ פתוח עד 12 בלילה. השעה הייתה עשר ורבע. אנחנו מגיעים לסניף והוא סגור. מסתבר שבימי שבת וראשון הוא נסגר בעשר.
ע’ עושה סיבוב מסביב לבניין ולא מוצא את תיבת החזרת המפתח. מנסים להתקשר לסניף – אבל כמובן שאין מענה.
משאירים את הרכב בחניית הסניף וחוזרים ברגל למלון (מזל שלקחתי מלון בשדה). בדרך חושבים על פיתרון – “אולי נשאיר את המפתח בקבלה במלון ונתקשר אליהם שנגיע לארץ, שיאספו משם?”
מתייעצים עם הפקיד הנחמד במלון, הוא נותן לנו מעטפה ומציע להכניס אליה את המפתח ולנסות להחדיר מתחת לדלת.
חוזרים לסניף, אני ניגשת לדלת ומה אני מגלה?
כן, כן, את תיבת המפתח…נשמנו לרווחה….
- לא קיבלנו חדר לארבעה
שמחים ומאושרים חוזרים למלון. הילדים מחכים לנו, עולים לחדר ומגלים שבמקום חדר לארבעה שהזמנו, קיבלנו חדר לשלושה. כבר כמעט 11 בלילה, בארבע בבוקר כבר צריך לקום לקראת הטיסה..מעצבן.
חוזרים לפקיד, כעת הוא קצת פחות נחמד. הוא מתנצל, טוען שאין לו כעת חדר כזה במלא ומבטיח שלא נחוייב על חדר לארבעה. אנחנו מבקשים כמה שמיכות כדי שנסדר מזרון מאולתר על הרצפה.
ב12 בלילה סוף סוף מכבים את האור והולכים לישון לארבע שעות.
וכעת נצא להפסקה קצרה ובסופה נגלה מה התקלה הגדולה מכולן שקרתה לנו בשדה.
-
ההפסקה הקצרה קצת התארכה מסיבות טכניות, אבל אנחנו ממש לקראת סיום:
הסיפור הלא יאומן של הטרולי בשעת בוקר מוקדמת
מתעוררים בשעה ארבע לפנות בוקר, אחרי לילה קצר מדי, כולנו קצת מטושטשים, איזה מזל שישנים ממש בתוך הטרמינל (או שלא?)
יורדים עם כל המזוודות ללובי, עושים צ’ק אין ומשם למעלית שמובילה לקומת הטרמינל, מעמיסים את המזוודות על העגלה ו...מגלים שחסר טרולי אחד. הטרולי השחור הקטן של ע’.
ע’ ממהר חזרה למעלית, עולה לקומת המלון, שואל את הפקידה האם היא ראתה מזוודה, היא אומרת שלא והוא מבקש מפתח לחדר כי כנראה המזוודה נשכחה שם.
אבל הטרולי לא בחדר. ע’ חוזר אלינו, שמחכים בכניסה לטרמינל, בלי הטרולי.
אני מבקשת מהילדים לחכות לבד בכניסה לטרמינל (החלטה לא פשוטה) וחוזרת עם ע’ למלון (אולי כמו שמצאתי את תיבת המפתח אמצא את הטרולי).
שואלים את החדרנית האם ראתה טרולי. אבל היא לא ראתה.
מתחילים לחשוש שמישהו גנב את הטרולי שייתכן ונשאר במעלית לדקות ספורות.
ניגשים לפקיד ושואלים אותו – ואז הפקיד אומר ש”כן, לפני כמה דקות מצאו טרולי במעלית”.
אנחנו נושמים לרווחה, אבל לא לאורך זמן.
הטרולי נמצא במעלית, אבל הועבר מיידית לביטחון.
“איך אפשר לגשת לביטחון?” אנחנו שואלים
“אי אפשר” הוא עונה בנחרצות “תצטרכו לברר מה עושים בדלפק של ’אבידות ומציאות’, אבל יש סיכוי שהמזוודה תגיע אליהם רק עוד כמה ימים.
רצים לדלפק של ‘אבידות ומציאות’ שנמצא בכלל בקומה אחרת. בינתיים הילדים מחכים והזמן פועל לרעתינו.
אין אף אחד ב’אבידות ומציאות’ כי השעה עוד מוקדמת. הם פותחים רק בשמונה בבוקר והטיסה שלנו בשבע.
“אין ברירה” אני אומרת לע’ “נצטרך לטוס בלי הטרולי וכשתגיע לארץ תיצור קשר עם אבידות ומציאות ותברר מה עושים”.
