הסיפור שלי על ענקים, גמדים, וטרולים במידות לחסכנים
-
הרגע המרגש עד דמעות ממנו הגיעו הכוחות... לאחר שאנחנו מגיעים אל הרובע היהודי, בתום המאמץ הרב והקשיים המרובים...
אני חושב לעצמי שאם כך זה יימשך אז כנראה שלא נוכל עוד הרבה לטייל בפראג, ולהספיק לראות עוד מלא מקומות שתכננתי ליום הזה, כי בקצב הזה ובקושי הזה בהם אני נתקל מול בני משפחתי איאלץ לנפות המון דברים שתכננתי לעשות.
שאר בני משפחתי נראים סחוטים, תשושים וחסרי כוחות לגמרי, ואני מתחיל להשלים עם המצב, ומסיק על פי מה שקרה עד כה שגם להגיע עד גשר קארל זאת הופכת להיות משימה כמעט בלתי אפשרית...
אחרי מנוחה קצרה אנחנו מבקרים בבית הקברות היהודי העתיק אפוף המסתורין.
בית הקברות הוקם במאה ה-15 ונחשב לאחד העתיקים באירופה.
יש בו כ12,000 מצבות, אולם הכמות גדולה בהרבה, ומסתבר שכבר אז בימים ההם קברו בשכבות בגלל מצוקת מקום, ובכמה מקומות התגלו קברים רבים זה מעל זה כך שההערכה היא שישנם במקום מעל 100,000 קברים!
אנחנו ממשיכים בביקור בקומפלקס "המוזיאון היהודי" וההתרגשות גדולה מהביקור שם, אבל היא כאין וכאפס לעומת הרגע הבא שלא צפינו לו כלל...
והרגע הזה מתרחש בתום הביקור במוזיאון היהודי כאשר אנו בדרכנו אל בית הכנסת היהודי מייזל, ואנו פוגשים באמצע הדרך אברך אשר מציע להניח תפילין לעוברים והשבים המבקרים במקום.
אני מסרב בנימוס וממשיך ללכת הלאה תוך שאני רוטן על שאר בני משפחתי שהם כה איטיים, וכל שנייה הם נעצרים למנוחה, ושככה זה לא יכול להימשך כי לא נספיק לראות עוד הרבה ממה שתכננתי...
אני עצבני, מתוסכל ומאוכזב שזה המצב...
וברגע שאני כבר אל סף ייאוש מהתנהלות כל היום הזה...
אני מביט אחורה לזרז את בני משפחתי, ומה אני רואה???
את בני בכורי מניח תפילין באמצע הרחוב ברובע היהודי של פראג.
באותו הרגע אני עוצר הכול!
כל הכעס ,התסכול והלחץ שהיו בי עד לאותו הרגע נעלמים ונשכחים כלא היו,
פתאום אין להם משמעות יותר, והכול פשוט מתגמד מול הרגע הענק הזה.
הדמעות פשוט זולגות לי מהעיניים, ואני לא יכול לעצור אותן,
וכך בדיוק קורה גם לאשתי וביתי.
ההתרגשות עצומה, כאשר אני עם אשתי ועם ביתי מתחבקים ומביטים בבן.
הרגשנו שכאילו גם אלוהים מלמעלה צופה בו ומהנהן בראשו מרוצה מהרגע (ואני בכלל לא איש דתי, אפילו רחוק מאוד מזה).
אני מברר עם אשתי על פשר האירוע ההיסטורי, ומסתבר שהבן ביוזמתו ניגש לבקש זאת מהאברך (אחרי שאני סרבתי) - הוא לא היה צריך שמישהו אחר יגיד לו לעשות כך – זה פשוט בא מתוכו, והוא ילד שבדרך כלל מסתגר בתוך עצמו, סובל מהמולה, ומתרחק כמו מאש מאנשים זרים ברחוב…
ופתאום הפעם הוא יזם, והוא ביקש, וזה נראה לי כל כך חזק הרגע המיוחד הזה.
כל הילדות שלו (וגם שלי) הופיעה לי פתאום מול הפרצוף כמו מכה בי בחבטה עזה:
איך הוא גדל ונהיה גבר כזה!, רק לפני רגע קט הוא נולד והיה תינוק שזחל, ואיך הוא התבגר ונהיה פתאום נער בוגר , ותכף הוא יהיה בצבא, ואני כבר מתחיל לדאוג כי זה מתקרב... ושואל את עצמי פתאום:
למה האהבה מכריחה אותך לדאוג?
לרגע הזה לא ציפינו בטיול הזה, זה משהו שמפתיע אותך ומרגש אותך ברמות על שלא ניתן לתאר – הרבה יותר מעוד ביקור במוזיאון היהודי, ואז אתה מבין כמה דברים, ושאר הדברים פתאום מתגמדים אל מול הרגע הזה, וכמו בשירה של רחל אני אומר לעצמי בשקט בלב שרק יישאר בריא, ושאלוהים למעלה שישמור עליו,
ושלא ייגמר לעולם.
ובסיום הנחת התפילין שלושתנו (אשתי, ביתי ואני) באים לחבק את הבן הנבוך שניגש אלינו מבויש, ולא מבין בכלל את גודל הרגע ואת גודל השעה.
-
אי אפשר להסביר את מה שהרגשנו שם ברגע הזה שבני הניח תפילין בלב פראג!
הרגשנו עוצמות אדירות שלא חשנו באף מקום אחר בעולם בו היינו,
הרבה יותר ממה שחשנו בבית הכנסת בארץ בו הוא עלה לתורה והקריא את ההפטרה מפרשת השבוע ביום בר המצווה שלו, וכעבור יומיים הוא הניח בו תפילין, ואני שם קראתי: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה"...
הרבה יותר ממסיבת בר המצווה שערכנו לו עם בני המשפחה, והרבה יותר מביקורנו בכותל המערבי בירושלים שערכנו בסמוך ליום בר המצווה שלו.
דווקא שם בפראג הרחוקה הרגשנו הכי אמיתי את הרגע הזה, כאילו חגגנו לו שם את בר המצווה האמיתית.
הרגשנו הרבה יותר קרובים ליהדות שם מאשר בארץ, ומכל מקום אחר בעולם.
כנראה האותנטיות שזה קרה עם ההיסטוריה והעוצמות שקיימות שם במקום ההוא, והביקור שערכנו שם, ואולי כי זה קרה לא בארץ ורחוק פיזית מכאן אבל בלב פנימה זה היה הכי קרוב שבעולם,
אלו הגורמים שהביאו אותנו אל אותה התרגשות עד דמעות.
יש דברים שקורים ואין להם הסבר, אבל החל מאותו הרגע חזרו הכוחות לכוחותינו ולבני משפחתי, פתאום אשתי וילדיי צועדים להם בגבורה, וכמעט ללא עצירות ברחובות פראג.
אנחנו מגיעים אל בית הכנסת מייזל המרשים (עליו קיבלנו המלצות בעת ביקורנו במוזיאון היהודי), מצטלמים לידו ורק מציצים פנימה וחשים את אווירת הקדושה של במקום הזה, ולא ממש עורכים ביקור מלא שם, אך זה נותן לנו עוד כוחות, רוח גבית ותעצומות נפש להמשך הביקור שלנו בעיר המרגשת הזאת.
עכשיו אני כבר יכול לפנטז על התכניות שלי להמשך הביקור בעיר פראג כאשר גם הבת וגם הבן זורמים איתי ופתאום מתעניינים ומשתפים פעולה, ואני כמובן מלהיב אותם בחזרה ומספר להם בפירוט לגבי המקומות בהם תכננתי לבקר בעיר:
לבת אני מספר על סמטת הזהב (או בשמה השני "סמטת האלכימאים"),
שמצוייה לה אי שם מעבר לנהר הוולטאבה אותו חוצים דרך גשר קארל, ונכנסים אליה בשער צדדי דרך מצודת פראג, ולבן אני מספר על מבוך המראות המצוי אי שם למעלה במעלה גבעת פטז'ין אליה מטפסים עם פניקולור (ואני מתכנן שם תצפית על העיר מגבוה).
אשתי היחידה שקצת מסתייגת מהתוכניות שלי, שנראות לה קצת יומרניות למצבנו ולשעה שכבר נהייתה מאוחרת, והיא בספק אם נוכל לעמוד בזה... אז אני עונה לה: "אם לא נעמוד בזה אז נשב", ואז בדיוק כשכבר העייפות מתחילה שוב לתת אותותיה, והחום חוזר ומעט הציק, וגם הצמא מתגבר, בדיוק אז אנחנו חוזרים לכיכר סטרומסצקה ולKFC הסמוך אליה, ובנונשלנטיות נשלפות להן מהתיק כוסות המשקה הרב פעמיות, ואנחנו חוזרים לשבת במיזוג שם: לנוח, להתקרר, להתרענן, למלא את הכוסות בשתייה, ולשתות שוב ושוב כל פעם משקה אחר כאוות נפשנו.
-
מצורפות תמונות מבית הכנסת מייזל כאן במפת גוגל,
ומכיכר סטרומצקה אליה חזרנו בשלישית באותו יום טיול – 26/7/18
-
...עכשיו כששוב נתמלאנו בכוחות ובנוזלים אנחנו קלים כנוצה עושים את דרכנו עד גשר קארל.
כשאנחנו מגיעים אל הגשר, ולרחבה הצמודה לכניסה אליו, אנחנו עורכים שם הפסקה נוספת לפני שחוצים אותו לצד השני.
שני לובשי גלימה שחורה פוצחים במופע המחצרצים בחצוצרות הארוכות, ראשי כבשים בוקעים מתוך האדמה במרתף בפינה, שני כושים בבגדי רב חובל מנסים לעודד את העוברים והשבים לשייט ספינות בנהר אבל כל זה לא בתכניות שלנו.
אנחנו רק נחים במקום, מסתכלים סביב וחשים את האווירה המיוחדת של המקום:
עיר שוקקת חיים, מלאת חן, עמוסת תיירים אך לא צפוף בה ומעיק כמו במקומות אחרים בעולם שם סבלנו מהעומס הזה.
מהצד האחד: עתיקה, היסטורית, עם מבנים מרשימים בעלי ארכיטקטורה מיוחדת, ומהצד השני: עיר צעירה, תוססת ועכשווית, אחת שנותנת במה לכל הדתות, העמים, והצבעים, כשמסביב מראות מדהימים: הגשר עטור הפסלים נראה מיוחד מזוויות שונות שלו, מתחתיו זורם לו נהר הוולטאבה, עליו יושבים ציירים ופסלים, והכול פה זורם בהרמוניה, בטוב טעם, וביופי מיוחד, מן קסם כזה שעוטף את המקום.
אנחנו מתחברים לאווירה השמחה של המקום, וזהו: התאהבנו בפראג!
עכשיו אחרי העצירה כאן גם אשתי והילדים מרגישים בנוח גם עם החלקים ה"לא יהודיים" של העיר, כי זאת עיר שנותנת במה ומקום לכולם, ואין בה את המועקה הזאת שקיימת במקומות אחרים בעולם בהם חשנו ניכור וחוסר שייכות.
כאן הכול זורם ומתנגן, ואפילו פסל ישו הצלוב (עוטה כתוביות בעברית) שהבת שלי לא מסוגלת להתקרב אליו באף מקום אחר בעולם, פתאום כאן זה לא מפריע לה, והיא אפילו נאותה להצטלם לידו.
-
מצורפות תמונות מגשר קארל, ומהרחבה בכניסה אליו
-
השמש שקפחה, והסמטה שהתחמקה... אנחנו מתחילים בחציית גשר קארל ומעלינו שמש קופחת, שלא הכתה באנו כך כשעצרנו למנוחה בכניסה אליו, אז היה קריר ואף מעונן ונוח, אך בדיוק כשהתחלנו את הצעידה עליו השמש מלמעלה מכה, וזה מקשה על הבן במהלך ההליכה עליו.
ביתי לעומת זאת מבקשת להצטלם כמעט בכל נקודה לאורך הגשר, אולם הבן ועימו אשתי שצמודה אליו צועדים מהר קדימה, כשבתחילת הצעידה עוד ההתלהבות ניכרת בהם כשהם נעצרים ליד צייר המצייר פרצופים של אנשים עוברים ושבים, והאווירה הטובה נמשכת כאשר הם נהנים מהמראות סביב וזורמים עם המקום אל אף החום…
אך בהמשך מאמצע הגשר והלאה השילוב של החום, השמש הקופחת ממעל, וההמון סביב גורם לבני לאבד סבלנות ועניין, ואז הוא דוחק באשתי למהר לנקודת מוצלת אל מעבר לגשר.
הם מסמנים לביתי ולי למהר אחריהם, ונראה שמאותו הרגע הכוחות שנטענו בכולנו אחרי אותו רגע מכונן כאשר בני הניח תפילין, כעת כבר החלו להתפוגג מול השמש שקפחה, כשהבן מתחיל כבר לסבול, ופחות זורם עם הביקור בעיר כפי שהיה מקודם (אצלו לכל דבר טוב יש זמן תפוגה).
לבסוף אני נאלץ לזרז את ביתי, ולמרות שבכיף הייתי ממשיך עוד קצת לצעוד על הגשר גם לכיוון ההפוך, אנחנו מסיימים את הצעידה עליו, ומצטרפים אל הבן ואשתי הנחים להם בנקודה מוצלת בקצה הגשר מעבר לנהר.
לסיכום : הצעידה על גשר קארל וחצייתו בין צידי הנהר (אפשר לחצות הלוך וחזור) היא מומלצת ביותר, ולטעמי זאת החוויה הכי חזקה מבחינת מראות, נופים ותצפיות לעומת שאר חלקי העיר .
אמנם לא הספקתי לראות עוד הרבה מקומות אחרים, אך זאת התרשמותי על פי תמונות בהן צפיתי משאר חלקי העיר (גם אלו שלא בקרתי בהם).
-
מצורפות תמונות מהצעידה על גשר קארל, והתצפיות ממנו אל העיר והנהר
-
-
... כאשר אנו מתחילים בטיפוס אל עבר "סמטת הזהב" – היעד הבא שלנו בפראג, שנמצאת אי שם במעלה הדרך בכיוון מצודת פראג, הבעיה מחמירה שבעתיים, ועכשיו בנוסף לכוחות שהולכים ואוזלים מגיעות גם התלונות ככל שלמעלה מטפסים...
אני שכנעתי את כל בני משפחתי לבוא איתי לסיור המרתק באותה סמטה על הגבעה, כאשר הבת ממש התלהבה בעוד הבן הסכים בתנאי שמשם נעלה אל מבוך המראות שעניין אותו.
אז מהי אותה סמטת הזהב או בשמה האחר סמטת האלכימאים?
סמטת הזהב היא סמטה הממוקמת במצודת פראג. הסמטה נבנתה במאה ה-16, עבור שומריו של רודולף השני. מקור השם סמטת הזהב, לקוח מהעובדה שבמאה ה-17 התגוררו במקום צורפים. למרות שהשם הנוסף של הסמטה הוא סמטת האלכימאים, אלכימאים מעולם לא עבדו או גרו במקום.
סמטת הזהב מורכבת מבתים קטנים, צבועים במגוון צבעים. במקור היו בסמטה בתים משני צידיה, אך צד אחד נהרס במאה ה-19.
כיום הבתים בסמטה משמשים כחנויות מזכרות.
כאן המיקום שלה במפת גוגל.
-
...התכנית שלי (לטייל בסמטת הזהב ואח”כ במבוך המראות) עבדה היטב כל הדרך מ"הרגע המכונן" ועד השמש שקפחה כשהגענו אל הגשר (וחצינו אותו אבל בקשיים), וכל עוד היא התבססה על הנתונים שסיפקתי בהחלטיות מופגנת לבני משפחתי לגבי המסלול...
רק מה שלא לקחתי בחשבון (כיוון שלא בדקתי זאת קודם לעומק) זאת העובדה שלא עמדתי במדויק את המרחקים אל אותה סמטת זהב, ואת לוחות הזמנים שייקח לנו כדי להגיע עד לשם.
החישוב שלי היה מוטעה מיסודו, וכאשר אני עושה חישוב מסלול מחדש באמצעות גוגל מאפס אני מגלה, לצערי, שמדובר בהליכה לא קצרה, ובעליה תלולה, שתיקח לנו כחצי שעה לכל הפחות...
זאת כבר הייתה משימה בלתי אפשרית בעליל למשפחתי במצבה הנוכחי (כשאשתי סובלת מדורבן ברגל, וילדיי לא מבין מיטיבי הלכת כלל), ולמרות הכוחות שחזרו אליהם משום מקום, לא לעולם חוסן, והם לאט לאט הלכו והתדלדלו להם ככל שהמשכנו באותה הליכה בעליה, שנהייתה קשה מרגע לרגע...
ואכן כאשר יגורתי בא לי: באמצע העליה שתי התכניות בבת אחת יורדות לטימיון!
הבן רוצה לצימר ועכשיו, וכבר לא מעניין אותו פראג יותר! - כוחותיו אזלו והוא משכנע גם את הבת.
אשתי גם סובלת וכואב לה ברגל, והיא מצטרפת אל שניהם, ואז אנו עורכים הצבעה במקום והתוצאה (הלא מפתיעה): 1-3 לטובתם, ותבוסה מכפירה עבורי.
סיכמנו לפני הטיול שכאשר יהיו מחלוקות לגבי ביקור באתרים מסוימים - נערוך הצבעה והרוב ייקבע!
כך ברגע אחד הסמטה על הגבעה התחמקה מאתנו (ומתכנית הטיול שלי) והלכה!
האם אחרת תגיע במקומה?
והאם יש ענק נוסף שממתין מעבר לפינה?
ומה עם הדרמה הגדולה שעוד צפויה?
ואיך הביטול הביא לגלגול של אותו יום טיול, שבבוקר למחרת החזיר לי בפיצוי…
-
Kand מבטיחה לקרוא הכל בצורה מסודרת בהמשך. בינתיים הצטרפתי לטיול ברובע היהודי בפראג והתרגשתי מההתבוננות שלך מהצד על הבן שמניח תפילין. זרק גם אותי למחשבות על איך הילדים גדלים כ"כ מהר ואוטוטו בר מצווה ותיכון וצבא…
אהבתי גם את הרעיון לערוך הצבעות כשיש חילוקי דעות ונוצרה אצלי תחושה שהדינמיקה המשפחתית מפויסת יותר והמיעוט (אתה...) מקבל יותר בהשלמה את החלטות הרוב.
מחכה לקרוא על הפיצוי שקיבלת למחרת
-
שבת שלום וחג שמח.
אביבית,
האבחנה שלך נכונה, אכן הדינמיקה המשפחתית אצלנו השתפרה בטיול הזה לעומת טיולי העבר.
עשינו הכנה לפני עם תיאום ציפיות, ואחת ההחלטות שקיבלנו הייתה לקיים את אותן הצבעות כשיש מחלוקת.
לא תמיד אני הייתי במיעוט, והיו מקרים שהצטרפו אליי או אשתי או הבן או הבת, ואז נוצר תיקו.
במקרה של תיקו ההחלטה הייתה להתפצל (אם זה אפשרי), והחצי האחד עושה מה שהוא רצה, והחצי השני משהו אחר במקביל, ובאותו ישוב או אתר בו בילינו באותה העת.
חכי לרגע שנגיע אל הרכבל בהארחוב (ועד שנגיע עד לשם...) כדי להבין איך התבצע בפועל אותו פיצול.
היה גם מצב נתון שאשתי הייתה ממש מוגבלת ביכולת ההליכה שלה, ולכן מראש הכנתי את עצמי לכך שלא נספיק הרבה כאשר יהיו טיוליים רגליים משפחתיים.
מה שיפה בפראג זה דווקא להסתובב ברגל ברחובות ולחוש את האווירה של המקום, וזה מה שעשינו עד שאשתי וילדיי לא יכלו להמשיך עוד בהליכה המייגעת מבחינתם, ואז הם נשברו.
ולגבי הפיצוי: בגלל שביקשת יפה אז אני אספר על זה עוד במהלך החג.
לעומת זאת לגבי הדרמה הגדולה…
בזה אני עדיין מתלבט מתי אספר אודותיה…
-
חג שמח לכל חברי הפורוםבוקר טוב וחג שמח לכל חברי הפורום.
אז אחרי התלבטות ממושכת החלטתי להמתין עם סיפור הדרמה שהתרחשה בפראג עד אחרי החג.
מאחר ורבים רבים מבין קוראי הפורום מבלים כעת את חופשת הסוכות שלהם, אז אני מעדיף להמתין לחזרתם לפני שאמשיך בסיפור הדרמה.
אני מבטיח גם שאחרי החגים (שהפעם אותי הם באמת עיכבו) אגביר קצב עם מהלך הסיפור, והוא יזרום בקצב טוב (כפי שהיה לפני פרוץ החגים).
אני מכין אתכם מראש שתהיה עוד הפסקה קצרה כאשר אצא לגיחה קצרה לחו"ל לעוד יעד מזרח אירופאי, וכשאחזור משם באמת הסיפור יזרום עד סופו ללא כל עצירות.
בינתיים המשך חג שמח לכולם,
ונפגש עוד במהלך החג בגלגול של הביטול שהחזיר לי בפיצוי .
-
הגלגול של הביטול שהחזיר לי בפיצוי...לאחר שהשלמתי עם המצב, והבנתי שאת הביקור שלי (שיהיה) בסמטת האלכימאים אעשה בפעם אחרת בה אבקר בפראג, ואז אקדיש לה קצת יותר זמן ותשומת לב (כי היא אכן ראויה לכך!), אנחנו יורדים חזרה אל הנקודה בה התחלנו את הטיפוס מקצה גשר קארל אל עבר הסמטה הבלתי מושגת, ואנחנו מחפשים בית קפה לשבת בו קרוב ליציאה מהגשר לכיוון החלק המערבי של העיר.
אנחנו פונים ימינה והראשון שאנו פוגשים בדרך אנחנו עטים עליו בלי היסוסים, כי כשהעייפות כל כך גדולה והצמא גובר, גם בית קפה עם מאווררים ללא מזגן, ועם ריחות סיגר מכל עבר ופינה זהו פתרון למצב בו היינו שרויים.
אנחנו מתיישבים בפינה שקטה יחסית אבל אי אפשר לברוח מהריח ומהעשן הסמיך שם אז פשוט מבליגים בלית ברירה, ומצטלמים ארבעתנו בצילום משותף באמצעות מקל הסלפי שנכנס לפעולה בפעם השנייה בטיול.
אחרי שמזמינים מילקשייק קר ומוצלח לילדים, וקפה סביר לאשתי ולי, ואחרי קינוח מספק עם עוגה וגלידה, האווירה המתוחה מעט משתחררת, וכשכולם כבר פחות עייפים וצמאים ועם הסלפי משחקים, משנים זוויות ומצטלמים – זה זמן טוב מבחינתי לדרוש פיצוי על ביטול התכניות שלי להמשך הביקור בעיר פראג מול שלישיית המבטלים.
אני חושב לעצמי תוך כדי צילומי הסלפי הרבים, והבדיחות הרבות שעפות שם באוויר, כשהאווירה מפויסת ועולצת בעקבות תבוסתי מולם (והם כמובן חוגגים את ניצחונם עליי), מהו הדבר שיפצה אותי על הביטול?
-
...אני חושב ונזכר פתאום שבגלל המצלמה שהתקלקלה, והצורך לרכוש חדשה...
זה מה שגלגל אותנו אל פראג ביום הטיול הזה, ושהתכנית המקורית שלי ליום הזה הייתה בכלל ביקור בפארק הסלעים אדרשפך – אותה שמורת צוקים שמאוד רציתי להראות לבני משפחתי (שבזכות הביקור של צביקה מהפורום שם בכלל נבחרה צ'כיה כיעד הטיול שלנו הקיץ הזה), ואפילו פינטזתי על שייט סירות איתם שם באגם...
ואז פתאום אני תופס את הראש, ונזכר בסיפורה של TAGA כאן מהפורום על כך שהיא בקרה באותה השמורה בשעת צהריים לוהטת, וכשהיא הגיעה לשם היא ראתה חניון מכוניות מלא עד אפס מקום, תור עצום לקופות בכניסה, שמש קופחת ממעל, ועומס מבקרים עצום שם בתוך השמורה.
ולמרות שTAGA ציינה שהמקום מכיל את כל ההמון הזה, וקיסמו לא נפגם עקב כך, אני נזכר שוב במה שזעק מתוך הכתב שלה באותו התיאור שהיא כל כך היטיבה להעביר אליי במילותיה המיוחדות, ושוב אני תופס את הראש בפעם השנייה, ואז אני אומר לעצמי (יותר נכון זועק לעצמי בתוך הלב פנימה):
"אני לא רוצה לחוות ביקור שכזה שם - זה יהרוס לי לגמרי את כל החוויה של הטיול במקום המדהים הזה!... לא מספיק שהיום בחלק מהביקור בפראג סבלתי בבילוי המשותף עם משפחתי כי הם מאוד האטו ועצרו כל הזמן (לצד רגעים מדהימים ועילאיים שהיו עימם שהיו שווים את הכול), אז לעבור את זה שוב פעם אתם גם מחר בשמורת הסלעים עמוסת המטיילים ובצהרי היום ?"
ואז אני שואל אותם (תוך כדי צילומי הסלפי הבלתי נגמרים שם בבית הקפה) האם זה מעניין אותם בכלל לבקר בפארק סלעים?
הם מסתכלים אליי כאילו נפלתי מהירח, ומה תשובתם הייתה אתם מנחשים??? ניחשתם נכון!!!
ואז אני תופס את הראש בפעם השלישית (והאחרונה) להיום, ואומר לעצמי: "קיבינימט, למה אני כל כך מתאמץ להראות להם משהו שהם ממש ממש אבל ממש לא מעניינים לראות אותו?"
עוד בארץ בתכנוני הטיול לא נרשמה התלהבות רבה מצידם לדבר, והם הסכימו לבקר שם רק מכיוון שסיכמנו שכל אחד יגדיר דבר אחד שהוא מאוד רוצה לעשות בטיול, ונשתדל שזה יתבצע במסגרת המשפחתית המלאה.
אבל כל מה שהם רצו אחרי הביקור המעייף מבחינתם בפראג (שעוד לא הסתיים להזכירכם...), זה בוקר שקט ורגוע בצימר אליו כל כך התגעגעו, לקום מאוחר בבוקר, וליהנות שם מבילוי במתקנים, באווירה רגועה בלי הלחץ לקום מוקדם, וברגוע להתחיל את יום המחר כל הבוקר עד הצהריים.
ככה במכה אחת הרגתי שתי ציפורים ליום המחר: גם טיול בוקר שלי לבד בשמורת האדרשפך לפני בוא ההמון, שאוכל בו לא לסבול, להנות מהמקום וגם להספיק שם המון, וגם לשותפיי לטיול מצאתי פתרון!
כי מסתבר שאלו ציפורים שהיו בראש שלי בלבד, אבל לא בראש שלהם, ואז נזכרתי שהבן שלי בכלל שונא שייט בסירות, ועוד באגם עם עומס מבקרים…
וסלעים? אחרי שיראו שלושה יתחילו הקיטורים...
אז בתום "הבילוי" המשפחתי בבית קפה החינני, השיינקינאי בלב פראג, המלא חופן בניחוח סיגר, הדבר ראשון שאני עושה זה לכוון את השעון המעורר בטלפון שלי לשעה 5:00 בבוקר מחר!
וכך הגלגול של יום הטיול התגלגל לו למחר, ובכך הגיע הפיצוי!
-
קאנד, אם אתה נהנה לטייל לבדך ו"לחסוך" למשפתתך את האתרים היפים ביותר בכל טיול, עשה כרצונך ומקווה שאתה והם נהנים כראוי. אבל לא מבינה למה אתה מתעקש להמשיך ולעוות לשם כך את מה שכתבתי ולסלפו לצרכיך למרות כל הסברי. אתה טועה ומטעה וחבל.
טיולינו בפארק הסלעים Adršpach-Teplice היה יפהפה ומרשים. אכן יש באוגוסט טיילים רבים באתר אך לא היתה שום הפרעה בנוכחותם. מזג האויר כלל לא היה לוהט, טיילנו עם בגדים ארוכים והיה לנו קריר ונעים. אין שום הכרח בהשכמה מוקדמת על מנת ליהנות מהמקום והוא מאד מתאים לטיולי משפחות, גם לילדים קטנים שאינם מיטיבי לכת.
-
ציינתי במפורש את העובדה שאת ציינת שהקסם של המקום לא נפגם. כל אחד יש לו את האינטרפטציה שלו, ואני כך ראיתי את הדברים, וזה לא אומר שאחרים לא יראו זאת אחרת. למשפחתי זה לא התאים במצבה שהיה נכון לאז לטייל שם, ואולי במצב אחר כן היו מטיילים איתי כמו בעמק היוסמיטי שם נהננו כולנו עד מאוד. אצלי היה חום שהבהחלט העיק אז אולי בפרט הזה לא דייקתי בהקשר לסיפורך. בכל מקרה בתום ביקורי שם כשצפיתי בתור האינסופי בכניסה לשמורה כל כך שמחתי שזאת הייתה החלטתי. ואני מדגיש שוב זאת ההסתכלות שלי, וכך אני פירשתי את התיאור שלך ובפועל הסיפור שלך ממש ממש עזר לי, ועל כך אספר בתיאור הסיפור שלי משמורת האדרשפך.
-
שלום לכולם,
תגובתה של טגה מחייבת אותי לעבור בסיפור אל תיאור הביקור שלי בשמורת האדרשפך -ביקור שלא היה פחות ממדהים!!!
לפיכך את הדרמה שהתרחשה בפראג אשמור להמשך הסיפור…
לאחר התיאור של הביקור שלי בשמורה הזאת ישפוט כל אחד את ההבדל בין לטייל לבד בשעת בוקר מוקדמת לפני בוא ההמון לפארק, לבין לעשות זאת בטיול משפחתי בשעת צהריים לוהטת וחמה עם עומס עצום של מבקרים בשמורה.
ואדגיש שוב כדי שלא תטעו בטעות: אני זה שכל הזמן מפציר בבני משפחתי לטייל איתי ביחד, אני גיליתי להם חלקי עולם מדהימים כמו היוסמיטי בטיולינו ביום העמק שם (למרות שהם לא היו נלהבים לטייל שם, ולבסוף יצאו מרוצים מאוד מהמראות המדהימים בהם חזינו בקיץ נדיר ביוסמיטי), כך גם בעוד המון מקומות אחרים בהם טיילנו יחד כשזה התאפשר, וכשאשתי לא הייתה מוגבלת בהליכה כמו בטיול האחרון.
אלא שהפעם למרות רצוני שהם יראו פארקי סלעים הבנתי שהמצב והסיטואציה לא מאפשרים זאת, והם גם לא התלהבו מזה, ואחרי היום המתיש בפראג רק לי נותר עוד כוח לטייל למחרת.
ואף על פי כן ולמרות הכול אני אומר תודה למי שהעצות שלו עוזרות לי בטיול שלי, גם אם הוא לא ממש התכוון שהתיאור שלו יפורש כפי שאני פירשתי זאת, כי כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט שונה, וזה מה שיפה בעולמנו.
ואני מבין גם את התגובה שלה ולא כועס.
אני רואה שלאט לאט חוזרים לכאן קוראי הפורום מחופשת סוכות, אז אני שמח שיש כאן עוקבים שחוזרים, וגם מצטרפים חדשים, ואני מודה לכל מי שכאן ועוקב אחר הסיפור שלי.
אז נמשיך כמובן השבוע אחרי החגים, ורק בשביל לטעום מעט ממה שצפוי, הנה תמונה אחת מתוך אותו פיצוי שהגיע ביום שלמחרת…
-
טיול בוקר בשמורה הקסומה לפני בוא ההמולהאנחנו ביום ו' ה-27/7/18 בשעת השחרית, והגיע הזמן לעוד יצירה (פחות מיושנת וקצת יותר עכשווית),
נסיעה בת שעתיים לערך עם עצירה לצילומים בהתחלה, מסתיימת בעליה מתפתלת מלאה סיבובים, ובדרך צרה.
ברכב מתנגנת כל העת היצירה בעוצמה, ואני כמו סוס הדוהר אל החופש נכנס אט אט לאווירה...
כשאני מגיע מוקדם למקום עוד שורר בו השקט והשלווה, ויחד עמי בודדים נכנסים בשערי אדרשפך – השמורה הקסומה.
-
מצורפות תמונות מהדרך עד הכניסה לשמורת האדרשפך,
27/7/18 מוקדם בבוקר
