הטיול שלנו באוגוסט - האגמים באיטליה וטיצ'ינו

[לילך מרחובות]

יום 6 – Monte Tamaro

היום השישי היה יום המעבר לדירה בקנוביו על אגם מאג'ורה. זה גם היה ה 15 באוגוסט, הוא חג ה ferragosto  באיטליה, שבו צפויים עומסים. משתי הסיבות האלה, היה נראה לי שכדאי לבקר ביום הזה ברכבל במונטה תמרו, ובפארק השעשועים שבראש ההר: הפארק ממוקם בערך באמצע הדרך בין אגם קומו לאגם מאג'ורה, ובגלל העומס הצפוי לא היה כדאי להיכנס לעיירות באותו יום. גם מזג האויר השמשי התאים לתוכנית.

 

התארגנו בזריזות יחסית, השארנו את המפתח לדירה בתיבת הדואר, ויצאנו לכיוון הר תמרו. את הדרך כבר הכרנו מהנסיעה ל Splash e Spa  הסמוך לפני יומיים. בדרך, ראינו סימנים קלים לחג שהיה באותו יום – מרוץ בפורלצה שגרם לחסימות לסירוגין, וגם התחלנו לראות על הכביש אופניים וקראוונים (שלא נראו בימים קודמים).

 

הגענו לחניון של הרכבל בעשר וחצי. בכניסה לחניון היה כבר תור של מכוניות, אבל לא חיכינו הרבה. חנינו באחד המקומות האחרונים שנשארו בחניון, וכשפנינו לעמוד בתור לרכבל ראינו שמגרש החנייה כבר התמלא, ומפנים מכוניות למגרש דשא סמוך. בגלל החג הכניסה לאתר היתה עמוסה ועמדנו בשלושה תורים: תור לכניסה לאולם הרכבל, תור לקניית כרטיסים, ותור לעלייה לרכבל. למרות העומס, התורים התקדמו בקצב סביר ולא העיקו יותר מדי.

 

הילדה היתה נרגשת מאד מהביקור ברכבל הראשון לטיול (עד עכשיו נסענו בפוניקולרים). בניגוד לשאר הרכבלים/ פוניקולרים שהיינו בהם בטיול, בהר תמרו יש הרבה קרוניות קטנות (ל 4 אנשים) שנוסעות כל הזמן ברצף, מה שהיה נוח יותר. בנוסף, הקרוניות הן בשלל צבעים, מה ששימח את הילדה (רצתה קרונית שהיא לא צהובה או אדומה כדי לגוון לעומת רכבלים מטיולים קודמים ).

 

לרכבל יש 2 תחנות – תחנת ביניים עם פארק חבלים, ותחנה עליונה. החלטנו להתחיל מהתחנה העליונה, ולהמשיך לפארק החבלים אם יישאר זמן בהמשך. כשהגענו לתחנה הגדולה היה ליד היציאה מגרש משחקים עם מתקנים מגניבים, ושלחנו את הילדה אליהם, כשאנחנו נהנים בינתיים מהנוף היפה, ומהצנחנים במצני הרחיפה (לצערנו נראה שבאותו יום הרוח לא התאימה למצנחי רחיפה, אז לא ראינו הרבה כאלה).

 

אחרי כשעה במתקן המשחקים הגיע הזמן לארוחת צהריים. יש קפיטריה בראש ההר, לא זולה, אבל האוכל היה מוצלח משציפינו, עם מגוון אופציות צמחוניות לבן הזוג. גם התור לא היה נורא (והחליף את ההמתנה למלצר במסעדה רגילה), והיו הרבה מקומות ישיבה כך שלא היתה לנו בעייה למצוא מקום למרות היום העמוס.

[לילך מרחובות]

בינתיים, נעשה חם למדי למעלה. אמנם הר תמרו הוא בגובה 1500 מ' והתחזית הבטיחה 18 מעלות, אבל זה אולי המצב בצל, ופארק השעשועים נמצא מעל קו העצים – כלומר בשמש. אני רציתי לראות את הכנסייה של מריו בוטה – אז הלכנו לשם. הכנסייה היא בעיצוב מודרני ומאד מיוחד ויפה – בכל פעם שנדמה שמיצינו את המבנה מגיעים לעוד חלק ועוד זווית עם משחקי אור וצל שונים ומבט שונה לנוף (אצרף בסוף ההודעה תמונות להמחשה ...). בנוסף, היה מוצל וקריר שם. נהננו בכנסייה מאד.

 

אחרי הכנסייה עצרנו להפסקת גלידה הכרחית ליד האגמון שליד הקפיטריה, היינו עוד קצת במתקן המשחקים, והתלבטנו במה לסיים את הביקור: יש מסלול קצר בין פסלים בראש ההר, אבל היה חם מדי. אני הצעתי את מגלשות ההרים אבל בן הזוג לא התלהב. ואז הילדה נזכרה שעוד לא היינו בפארק החבלים.

 

ירדנו ברכבל לתחנת הביניים, ומשם פנינו לפארק החבלים. המסלול שהתאים לילדה היה המסלול של הקטנטנים. כדי להגיע אליו הולכים אחרי התשלום וקבלת הציוד והקסדה אל תוך היער, עד הסוף אחרי רוב המסלולים האחרים. בנגיגוד למסלולים לגדולים יותר, יש בתחילת המסלול מדריך שמסביר להורים מה לעשות ומשם הפעילות היא עצמאית (כולל כמה סיבובים במסלול שרוצים). זה היה מסלול מהנה מאד, ואפילו אתגר את הילדה (לקח לה זמן ללמוד לחבר את טבעות האבטחה לחבלים, וגם חלק מהשלבים במסלול, כמו הליכה על חבל בודד היו מאתגרים). עשינו אותו פעמיים, ואז הגיעה השעה להמשיך לכיוון הדירה בקנוביו.

 

הגענו לקנוביו, התמקמנו בדירה, ויצאנו לסיבוב קצר בסופר הקרוב. הילדה היתה כבר עייפה אחרי יום מלא פעילויות ולא היה לה כח ללכת לסופר, ולכן זה היה היום היחיד שבו הלכנו אליו כולנו. בימים הבאים ניצלנו את העובדה שהסופר נמצא במרחק 2 דקות מהדירה, כך שכשחנינו בערב אחד מאיתנו הלך לסופר והשני עלה עם הילדה לדירה. גם הסופר בקנוביו היה מסוג הסופרים העירוניים הקטנים, שבהם חובה להעזר במוכר לקניית פירות וירקות. העלייה לדירה עם הקניות מהסופר גרמה לנו גם להבין את החסרון בכמות המדרגות הגדולה לדירה, והשתדלנו לא לעלות ולרדת בהן יותר מהדרוש ...

 

לילדה היה קשה קצת עם מעבר הדירה. כמו שכתבתי קודם, היא התאכזבה שאין צעצועים כמו בדירה הקודמת ושהיא ישנה בסלון. בהמשך היא התרגלה וזה פחות הפריע לה, אבל מהבחינה הזו שמחתי שלא פיצלנו את הלינה באגם מאג'ורה, כדי שלא יהיה מעבר נוסף שיעיק עליה.

 

את ארוחת הערב אכלנו על מרפסת הדירה החדשה, מול אגם מאג'ורה, ואחרי הארוחה יכולנו לראות את הערב יורד לאט לאט על האגם – מראה קסום.

[לילך מרחובות]

יום 7 – Valle Vesazca

התעוררנו ליום ראשון באגם מאג'ורה. מזג האוויר היה טוב, ובן הזוג והילדה ביקשו טיול בטבע. בחרתי להתחיל בעמק ורזסקה, שנראה לי פשוט יותר לוגיסטית לטיול מהעמקים האחרים בטיצ'ינו (בעמק מאגיה יש הרבה התפצלויות, ובצ'נטוואלי היתה התלבטות אם לנסוע ברכבת או ברכב). מלבד זאת, קראתי שהחניונים עמוסים שם בסופי שבוע, ולכן העדפתי לבקר בו ביום חול.

 

למרות שחג הפרגוסטו היה אתמול, לאורך המשך החופשה העומס שנבע ממנו המשיך, במידה פחותה. קראנו באינטרנט שרבים באיטליה לוקחים חופשה לכל השבועיים האחרונים של אוגוסט.

 

המשימה הראשונה להיום היתה קניית כרטיס החנייה של העמק. קראנו שניתן לקנות אותו בתחנת המידע ב Tenero, או "בקיוסקים ובתחנות מידע לאורך העמק". לא רצינו לבזבז זמן על הגעה ל Tenero, והחלטנו לקוות שאכן נמצא מקום לקנות את הכרטיס בתוך העמק.

 

בעמק יש 3 אתרים עיקרים מומלצים לביקור, כאשר קראתי המלצה להתחיל מהחלק הגבוה של העמק ולהתקרב לרחוק: הכפרSongono  והמפל בו, הגשר הרומי, והסכר. הצעתי שנתחיל דווקא באמצעי מביניהם, הגשר הרומי, כדי לא להתחיל את הבוקר בנסיעה ארוכה מדי ומשום ששם צפוי העומס הרב ביותר בחניונים.

 

יצאנו מהדירה בקנוביו, נסענו צפונה לאורך אגם מאג'ורה, חצינו את לוקארנו, והתחלנו לטפס בעמק ורזסקה. לא הרבה אחרי תחילת העמק, ליד הסכר, ראינו תחנת מידע שמוכרת את כרטיס החנייה. עצרנו כדי לקנות את הכרטיס אבל לא נשארנו שם – נחזור לשם בהמשך היום.

 

המשכנו לאורך העמק עד לגשר הרומי. בחניון הצמוד לגשר לא ניתן לחנות בכרטיס החנייה של העמק, אבל המשכנו עוד 2 דקות לחניון הבא בו ניתן לחנות עם הכרטיס וגם לא עמוס. מכאן, הלכנו ברגל לכיוון הגשר. ההליכה הזו הפגישה אותנו לראשונה עם בעייה שניתקל בה שוב בימים הבאים: עוד קודם ראינו שבתוך הערים יש רחובות צרים רבים שבהם אין מקום למדרכות, והולכי רגל צריכים ללכת על הכביש בזהירות הראויה, מה שמאתגר במיוחד עם ילדים (הילדה למדה לומר ש"האיטלקים לא מאמינים במדרכות"). כאן בעמק היינו צריכים ללכת מהחניון על כביש בין עירוני, ללא מדרכה או שוליים, לכיוון הגשר, מה שהיה מפחיד יותר. בן הזוג לקח את הילדה על הכתפיים ברוב הקטעים מסוג זה שנתקלנו בהם באותו יום ובימים הבאים.

 

הגשר הרומי היה יפה כמובטח, המים מתחתיו טורקיזיים באופן בלתי נתפס (רק מלראות אותם כבר מרגישים קריר), וסביב הגשר היו גם שיחים פורחים עם המוני פרפרים. טיפסנו על הגשר וירדנו לסלעים שמתחתיו לארוחת עשר. הסלעים כבר היו מלאים בהרבה תיירים. חשבנו שזה בגלל שהגשר הוא כל כך תיירותי, אבל בימים הבאים ראינו המוני איטלקים ושוויצרים משתזפים על הסלעים ליד כל פיסת נחל (כולל כאלה שנראו לא נגישות בעליל).

 

אחרי הארוחה פנינו לטייל קצת ברגל. היו מסלולים במעלה ובמורד הנהר. החלטנו לבחור במסלול במעלה הנהר (שלהבנתי אמור להיות חלק מהשביל Sentiero dell' arte). המסלול עובר ביער יפה, שהילדה מצאה בו שוב "שרביטים" ו"אבקת פיות", אבל לפחות בחלק שהספקנו ללכת בו אין הרבה מקומות שאפשר לראות בהם את הנחל, שלא לדבר על להתרחץ בו.

[לילך מרחובות]

אחרי שהלכנו זמן מה, חזרנו על עקבותינו כדי לאכול ארוחת צהריים ליד הגשר. ממש צמוד לגשר יש Grotto (מעין מסעדה) עם חצר יפהפיה ומלאת צמחיה, אבל הם הגישו רק ארוחות קרות. המלצרית בגרוטו אמרה שבכפר Lavertezza יש שתי מסעדות. המשכנו במורד הנחל לאורך הכביש לכיוון הכפר עד שהגענו למסעדה שממוקמת במבנה הדואר הישן של הכפר (הקירות אפילו מקושטים ב"קרנות דואר" עתיקות). התפריט היה בסיסי אבל המרפסת היתה נעימה ומלאת צמחייה ועם תצפית טובה לנחל והאוכל היה טעים.

 

אחרי הארוחה חזרנו לאורך הנחל לכיוון הגשר. עברנו מגלשה ושתי נדנדות שהילדה שיחקה בהם, בזמן שאנחנו הבטנו במשפחה אסיאתית שניסתה להצטלם מול הגשר: האישה שימשה כדוגמנית וחילקה הוראות לגבר איך להנדס את הפריים המושלם, וכשהכל היה לשביעות רצונה הם הזעיקו את הילדים כדי שיצטלמו גם הם. בינתיים התחלתי להתחרט שקודם הלכנו במעלה הנחל ולא במורדו, כי כאן היתה תצפית הרבה יותר יפה לסלעים ולמי הטורקיז. לשמחתנו, קצת אחרי מתקני המשחקים מצאנו גם ירידה נוחה לנחל ויכלנו סוף סוף להתרחץ.

המים היו קפואים כצפוי, אבל בחוץ היה חם ללא צל כך שזה התאזן. היה שם כל כך נחמד שהחלטנו לוותר על הביקור ב Sonogno ונשארנו לרחוץ בנחל עד ארבע, לשמחתה הרבה של הילדה.

 

לקראת ארבע נפרדנו מהגשר הרומי ונסענו לסכר ורסקאזה. הסכר גדול אבל הסיבוב בו קצר למדי – הליכה קצרה לאורך הסכר וזהו. הסכר באמת גבוה ומרשים, וגם הנוף ממנו. בן הזוג סובל מפחד גבהים, ועוד יותר כשהילדה התקרבה לגדר בקצה הסכר, אז הוא הלך בנפרד מאיתנו. ראינו קופץ באנג'י אחד, וניסינו להסביר לילדה למה יש אנשים שרוצים בכלל לעשות את זה . לאחר מכן, מכיוון שלא היו עוד קופצי באנג'י בתור נפרדנו מעמק ורסקאזה וחזרנו לקנוביו.

[לילך מרחובות]

יום 8 – עמק Centovalli (וגם טיילת ב Cannobio)

אחרי הטיול בעמק ורסקאזה בן הזוג ביקש עוד יום של טיול טבע. תחזית האוויר של גוגל לעמק מאג'יה היתה קודרת לכל הימים הבאים, ולא סמכתי מספיק על התחזית האופטימית יותר של אתר מזג האוויר השוויצרי (מה גם שהוא לא ידע לחזות את מזג האוויר הצפוי בראש הרכבל שם). לכן, הוחלט על עמק צ'נטוואלי.

מקריאת סיפורי הטיול הפורום על עמק צ'נטוואלי הבנתי שיש שתי אפשרויות לבקר בו – ברכב או ברכבת היוצאת מלוקארנו. ברוב הסיפורים על הרכבת, המספרים כתבו שלמרות הנוף הנהדר שיש בה, אילוצי הזמנים של הנסיעה פגמו בחווית הטיול. בנוסף, לא כל הרכבות היוצאות מלוקארנו עוצרות בכפר Verdasio, ממנו יוצא הרכבל לכפר Rasa, שעליו היו ההמלצות הנלהבות ביותר בסיפורים שקראתי, מה שהשפיע עוד יותר על אילוצי הזמנים. כיוון שכך, החלטנו לנסוע ברכב, על אף הדרך המתפתלת הצפויה. בגלל הפיתולים, ומשום שמה שקראתי על העיירה סנטה מאריה מאג'ורה לא נראה מעניין מספיק, החלטנו לנסוע רק עד לורדסיו.

 

יצאנו אם כן ברכב מקנוביו לורדסיו. הדרך בעמק אכן מתפתלת (במיוחד בתוך העיירה Intragna, שם היו כמה פיתולים מפחידים במיוחד), ואכן יפה. חנינו בצד הכביש כ 100 מטר לפני הרכבל מורדסיו ל Rasa, ושוב היינו צריכים ללכת לאורך הכביש ללא מדרכה, כשהפעם מדובר גם בעיקול כך שלנהגים שבאים מולנו אין שדה ראייה ...

 

מההכנות לטיול ידעתי שRasa  הוא כפר ללא מכוניות, שניתן להגיע אליו רק ברכבל, שהרכבל כולל קרונית אחת ישנה עם מקום ל 8 אנשים, שיוצאת כל 20 דקות (לא כולל הפסקת צהריים), ושהתחנה התחתונה עשויה להיות לא מאוישת. חששתי שעלול לא להיות לנו מקום ברכבל עקב הקיבולת הנמוכה, אבל הוא מספיק לא מתוייר כך שלא היתה בעיה.

 

כשהגענו לתחנה התחתונה היו לנו עוד כמה דקות עד ליציאה, אז התיישבנו על ספסל מוצל ליד הרכבל. על הספסל היה איש שעשה יוגה ואישר שזו אכן תחנת הרכבל. כעבור כמה דקות הגיע עוד זוג מבוגר ונכנס לתחנה, ואז הלכנו בעקבותיהם וגילינו שהקרונית כבר ממתינה שם וניתן לקנות כרטיסים במכונה (ההוראות במכונה הן רק באיטלקית, אבל לא קשה להבין אותן) ולעלות לחכות בקרונית. בשעה היעודה סגרנו בעצמנו את דלת הקרונית, והתחלנו לעלות. למדנו שהזוג שעלה איתנו הם שוויצרים מציריך שבאים לטייל ב Rasa כל שנה. שאלנו אותם אם יש להם מסלולים מומלצים למשפחות, אבל הם הכירו רק מסלולים קשים יותר. הם, למשל, תכננו לרדת חזרה מ Rasa  לעמק (לנקודה אחרת מ Verdasio). הם המליצו לנו פשוט להסתובב בכפר.

 

כבר כשהתקרבנו לתחנה העליונה התחלנו להרגיש את השלווה והיופי שמייחדים את הכפר. אחרי בדיקת כרטיסים קצרה בתחנה העליונה (שכן היתה מאויישת) התחלנו להסתובב בכפר בין הגינות ובתי הצפחה, והגענו לרחבה צופה אל הנוף ליד הכנסייה. החלטנו לעצור שם לארוחת עשר. בזמן שאנחנו אוכלים, הגיע איש עם תיק של צ'לו לספסל ליד הכנסייה. התיישב, והתחיל לנגן. זו היתה חוויה סוריאליסטית וקסומה לאכול מול נוף ירוק בשקט מוחלט שמפרה אותו רק נגינת הצ'לו. לקראת סוף הארוחה הצ'לן ביקש מבן הזוג שיצלם אותו מול הנוף, כך שכנראה גם הוא היה תייר בכפר ...

 

אחרי הארוחה המשכנו להסתובב בכפר. לא מצאנו שבילי הליכה באורך מתאים לנו שיוצאים ממנו, וגם לא את גן השעשועים שקראתי עליו באחד מסיפורי הטיול, אבל גם בלעדיהם היה נעים מאד להסתובב בין הבתים העתיקים והגינות המטופחות, כשמסביב נוף ירוק ושקט. מלבד הצ'לן ראינו עוד תיירים עוסקים בשלל פעילויות כמו ציור ויוגה בחצרות השונות. פגשנו גם בתיירת מציריך ששמעה אותנו מדברים עברית ובאה לומר לנו שהיא למדה בעבר באוניברסיטה העברית בירושלים, ושהיא שייכת לקבוצה של נוצרים אוהבי ישראל ויש עוד כמוה בכפר. היא אפילו רצתה להזמין אותנו לכוס קפה, אבל כיוון שרצינו להספיק לרדת ברכבל לפני ארוחת צהריים, נאלצנו לוותר.

[לילך מרחובות]

אחרי שירדנו ברכבל התחנה הבאה שבתכנון היתה הגשר הרומי ב Intragna: מכיוון שהחלטנו לוותר על סנטה מאריה מאג'ורה, Intragna הסמוכה לורדסיו, היתה האלטרנטיבה הטבעית. העדפנו ללכת לגשר הרומי על פני סיבוב בעיירה. המידע באתר התיירות של העמק על ההגעה לגשר הרומי היה חלקי, אבל מסיפור הטיול של זיווה הבנו שהשביל היורד אליו נמצא קצת אחרי המסעדה Grotto Du Rii. החלטנו ללכת למסעדה לארוחת צהריים, ומשם להמשיך לגשר.

 

כשהגענו למסעדה חיכתה לנו הפתעה: למסעדה יש חזית לא מרשימה במיוחד הפונה אל הכביש, אבל איזור הישיבה הוא במרפסת יפה מעל הנחל, עם הרבה ירוק ומפלון ברקע. גם האוכל היה טעים ולא סטנדרטי (אם כי לא זול), ואפילו שהמלצר ידע רק איטלקית הוא עשה כל מאמץ להיות נחמד.

 

אחרי הארוחה וידאנו עם המלצר איך מגיעים לגשר (השביל יוצא 200 מ' אחרי המסעדה), וביקשנו להשאיר את הרכב בחנייה של המסעדה. המלצר הסכים, אך ביקש שנפנה את הרכב עד חמש, לפני שיגיעו הסועדים של ארוחת הערב.

 

יצאנו לדרך אל הגשר – הלכנו שוב 200 מטר על כביש נטול מדרכה (בדרך היה עוד שביל שיורד אל הנחל, אבל מסיפור הטיול של זיווה ידענו לדלג עליו), ופנינו בעקבות השלט לשביל שירד אל הנחל דרך יער ירוק והגיע לגשר. המסלול היה חביב, אם כי לא מרשים מאד, ולמרות הצל ביער היה חם בחוץ בשעת הצהריים. כשהגענו לגשר ראינו מתחתינו בנחל, כרגיל, שוויצרים שרועים על כל סלע רענן, אבל בגלל שלא היה ברור איך יורדים לאפיק העמוק, ומכיוון שהיינו צריכים להגיע לרכב בחמש, רק נחנו בצל ליד הגשר. לאחר מכן, הילדה טיפסה בגבורה למרות החום בחזרה לאוטו (בעזרת קצת משחקי דמיון) ושבנו לקנוביו.

 

מכיוון שהגענו מוקדם יחסית לדירה ניצלנו את הזמן לטבילה ראשונה בבריכה של הקומפלקס. המים היו קררררים, אבל היה כיף, וצווחוחי השמחה של הילדה נשמעו למרחוק (בניגוד לשאר השוויצרים המנומסים והשקטים סביבנו). בזמן שהיינו בבריכה, בעל הדירה אמר לנו שבאותו ערב צפוי להתקיים שוק בטיילת של קנוביו. מכיוון שזה היה יום טיול קצר, החלטנו לנסות וללכת לראות את השוק, למרות שכבר תכננו גם ביקור בשווקים נוספים בימים הבאים.

 

התקלחנו והתארגנו בזריזות, ויצאנו לכיוון הטיילת. ההגעה מהדירה לטיילת בהליכה היא במרחק של קצת פחות מקילומטר, תחילה לאורך שביל העובר ליד הנחל, אז מעל גשר, ואז בכביש הפונה לטיילת. בדרך הלוך התברברנו קצת, אך בהמשך למדנו להכיר את המסלול. כשהגענו לטיילת התברר שכנראה היתה אי הבנה, ולא היה שם שוק באותו ערב. יחד עם זאת, היו כמה דוכנים (מלבד המסעדות והחנויות), היו קצת הופעות (וכנראה יותר מהן בשעות מאוחרות יותר אחרי שהלכנו), וכמובן היה אגם עם ברווזים, עציצי גרניום, וכל מה שמצופה מטיילת ...

 

המסעדות היו עמוסות למדי באותו ערב, אבל מצאנו מקומות באחת הפיצריות לאורך הטיילת. את הקינוח אכלנו בגלידריה המומלצת Gelateria di Canobbio. הגלידות שלהם היו טעימות, אבל הכוסות שבהם הן הוגשו התחילו לנזול די מהר, ובסוף מצאנו את עצמנו מכוסים בגלידות (במיוחד הילדה).

 

בסוף הסיבוב בטיילת חזרנו לדירה עייפים ומרוצים, ואפילו הילדה הלכה יפה בדרך חזרה על אף השעה המאוחרת.

[לילך מרחובות]

יום 9 – Bellinzona

היום הבא הוא יום שבת. זהו יום בו יש שוק ב Bellinzona שאמור להיות השוק הגדול באזור, ולכן החלטנו ללכת לשם. בדרך כלל יש לנו רתיעה מאירועים המוניים, מחיפושי חנייה בערים, וכו' (במיוחד לבן הזוג) ולכן חששנו קצת, אבל במשך היום התברר שלא היתה סיבה לחשש. הילדה היתה נרגשת לקראת השוק כי הבטחנו לה, אחרי שכבר ראתה קצת חנויות מזכרות וחשקה בכל מיני דברים, שבשוק היא תוכל לבחור לעצמה מזכרת מהטיול.

 

יצאנו לנסיעה לכיוון Bellinzona. למרות שזו בירת מחוז טיצ'ינו, כמעט עד הרגע האחרון הנסיעה אינה עוברת באיזור עם מראה עירוני, אלא בפרברים יפים מוקפים כרמים. כיוונו את הגוגל מפס לחניון התת קרקעי ב Piazza del Sole (חשוב לכוון לחניון ולא לכיכר עצמה, כי הכניסה לחניון נמצאת מהכיוון הנגדי), ולמרות שלא הקדמנו במיוחד מצאנו מקום בקומה מינוס 1 ממש מול הכניסה.

 

מרוצים מהחנייה המוצלחת, עלינו בזריזות במדרגות, ויצאנו ישר לפיאצה, שעליה משקיף מלמעלה המבצר Castegrande. בפיאצה יש שטח ענקי שהתרוצצו בו ילדים עם אופניים ובלעדיהם, וגם הילדה שלנו שמחה להתרוצץ שם.

 

אחרי שאכלנו ארוחת עשר ומיצינו את ההתרוצצות בכיכר יצאנו לכיוון השוק. באתר התיירות של העיר היה כתוב שהשוק מתקיים בכל רחובות העיר העתיקה, ואכן לא היה קשה למצוא אותו   (הרחוב העיקרי שבו היו דוכנים היה Vialle della Stanzione). השוק היה גדול ומגוון, וכלל לא רק אוכל אלא כל דבר שניתן להעלות על הדעת. למרות הגודל, ולמרות שבהחלט היה הומה, לא הורגשה צפיפות, והיה לנו נחמד מאד להסתובב. בדרך נתקלנו גם בחנות צעצועים מקסימה בשםTony Balocchi (שלא היתה חלק מהשוק) ושם קנינו לילדה את המזכרת שלה.

 

מכיוון שכשסיימנו את הסיבוב בשוק עוד היה מוקדם קצת לארוחת צהריים, פנינו לעלות למבצר Castlegrande, שהוא אחד משלושת המבצרים העתיקים שהשתמרו בעיר. עלינו למבצר במעלית מ Piazza del Sole, כדי לחסוך לנו טיפוס במדרגות (היה למעלית קצת תור בגלל קבוצה גדולה של תיירים אסייתיים, אבל לא נורא).

 

אחרי שהתרשמנו מהחצר הראשית, והילדה התרוצצה לה קצת שם, היה נראה שנשאר רק לטפס על המגדלים והחומה שביניהם. אבל כשפנינו לאזור המגדלים גילינו שהחומות נמשכות הלאה, ואפשר ללכת עוד ועוד על הדשא הירוק שצומח בהן, בין צריחים ציוריים, כשברקע כרמים. הסתובבנו שם לא מעט, וכשסיימנו אני המשכתי לטפס על המגדלים, שנשקף מהם נוף מדהים לעיר, ובן הזוג והילדה נשארו לנוח על הדשא בצל.

 

בינתיים השעה נעשתה כבר מאוחרת, ופנינו לחפש מסעדה לאכול בה. אכלנו ב Ristorante Corona – היתרון של המסעדה שיש בה הרבה מקומות ישיבה, ולכן היה לנו מקום גם ביום עמוס כזה (אמנם בחוץ, באזור שבו גם יש מעשנים). האוכל עצמו היה סביר, והמחירים יקרים משהו. אחרי המסעדה, כשפנינו לגלידריה המתבקשת הילדה הודיעה "כבר אכלתי יותר מדי קינוחים בטיול הזה" , ולכן רק אני ובן הזוג התפנקנו בגלידות.

 

אחרי הגלידות חזרנו לקנוביו, וניצלנו את שארית אחה"צ כדי להספיק לעשות עוד סיבוב בבריכה של מתחם הדירות.

[לילך מרחובות]

ועוד תמונות מהמבצר היפה

[לילך מרחובות]

יום 10 – Cannobio

היום הבא הוא יום ראשון. כדי לא לסבול מהעומסים הצפויים ביום הזה, וגם כדי לנוח קצת מהנסיעות, בחרנו לבלות את היום כולו ב Cannobio, מבלי להזיז את המכונית.

 

את הבוקר התחלנו בביקור ב Orrido di Sant'Anna: לאורך קנוביו עובר נחל, שלידו יש שביל להולכי רגל/ אופניים. הלכנו לאורך השביל, לכיוון הרחוק מהאגם. בהתחלה השביל היה סלול. בהמשך, מגיעים לגשר חבלים ליד הנחל, שאחריו השביל הופך לדרך עפר שעוברת תחילה ליד הנחל, ובהמשך נכנסת ליער יפה. מטרת הטיול היתה להגיע לכנסיית Sant'Anna שלידה יש מקום בו אפשר לשכשך בנחל. הדרך התארכה בקצב ההליכה של הילדה, בחוץ התחיל להתחמם, ורצינו להגיע כבר כדי להספיק להנות מהנחל לפני שנחזור לעיר לארוחת צהריים. בעזרת קצת משחקי דמיון הצלחנו לעודד את הילדה ללכת עוד, והגענו אל מתחת לכנסייה.

 

זו פינה ציורית ויפה של הנחל, וראינו עוד אנשים שבאו להשתכשך, חלקם הגיעו במכוניות עם שלל אביזרי ציפה. כמו בנחלים הקודמים, גם כאן היו איטלקים שנהנו לסכן את עצמם בקפיצה מהסלעים . המים היו קרים, אבל מכיוון שהיה חם בחוץ היה נעים להתרענן. ניתן לטפס לכנסייה עצמה, וייתכן שאחריה יש עוד מסלול שממשיך בנקיק. לנו לא היה זמן וכוח להמשיך.

[לילך מרחובות]

כשהתקרבה שעת הצהריים טבלנו טבילה אחרונה במים הקפואים כדי "לאגור קור" לדרך, ופנינו לחזור על עקבותינו, מתוך כוונה למצוא מסעדה בעיר ולאכול בה. התלבטנו מה תהיה הדרך המהירה ביותר, והאם יהיה כדאי לחצות לגדה השנייה כשנגיע לגשר החבלים. בסופו של דבר, חצינו את הגשר, ומיד לידו ראינו מסעדה/ מזנון קטן בשם Chiosco Ponte Ballerino, והחלטנו להתיישב שם. זו היתה הפתעה לטובה – למרות המראה "המזנוני" הישיבה בתוך הירוק בחוץ היתה נעימה, השירות היה נעים והאוכל היה מוצלח.

 

לאחר הארוחה, המשכנו לאורך השביל שלצד הנחל, עד לחוף של אגם מאג'ורה, כדי לרחוץ סוף סוף לראשונה באגם. החוף היה עמוס למדי, אבל זה לא הפריע. לעומת זאת, החוסר בצל הורגש בהחלט. למרבה המזל – היו מים באגם להצטנן בהם ... רבצנו על החוף עד אחר הצהריים, וחזרנו לדירה לאורך השביל שליד הנחל.

[לילך מרחובות]

יום 11 – Valle Maggia

אחרי שבכל הימים הקודמים תחזית מזג האוויר של גוגל לגבי עמק מאג'יה המשיכה להיות גשומה, הטיול כבר התקרב לסופו והחלטנו לנסות לטייל בעמק בכל זאת, ביום עם התחזית הסבירה ביותר מבין הימים הבאים (התחזית חזתה גשם שיתחיל בצהריים).

 

כבר מהכניסה לעמק רואים בצידי הדרך כפרים ציוריים עם בתי צפחה, שברובם יש שלטים של מסעדות (למרות שבסיפורי הטיולים שקראתי היתה אזהרה שאין בעמק הרבה מסעדות). כנראה ברוב הכפרים הקטנים שנשארו בעמק משתלם יותר להתפרנס מתיירות מאשר חקלאות …

 

מאתר התיירות של העמק ומסיפורי הטיול ראינו מספר גדול של מפלים ושאר פינות יפות שאפשר לעצור בהן. מכיוון שרצינו להספיק להגיע לרכבל שעולה ל Robiei בקצה Val Bevona, לעלות בו, ולטייל למעלה, חשבנו לעצור בדרך רק באחד או שניים מהם. נסענו לאורך הכביש הראשי, ובעוד בן הזוג נוהג, אני חיפשתי בעיניים שילוט למקומות השונים. עברנו את Maggia, Someo ו Guiliamo מבלי שאצליח לראות שילוט למפלים הרלוונטיים תוך כדי נסיעה. כשהגענו ל Cevio בחלטתי שכאן עוצרים, גם אם נצטרך לחפש קצת יותר. קצת אחרי הכניסה לעיירה ראיתי – לא שלט למפל, אלא מגרש משחקים גדול, עם שפע מתקנים מיוחדים ומאתגרים, בתוך הנוף היפה של העמק, ממש ליד הכביש הראשי.

 

חנינו, והילדה רצה מיד למתקנים. מלבדנו היו במגרש עוד משפחה או שתיים של מטיילים. שאלנו אותם לגבי מפל שקראתי שאמור להיות ב Cevio, אבל הם לא שמעו על מפל כזה. בינתיים, עד שהילדה מיצתה את המשחקים, התקרב כבר מועד העלייה האחרונה של הרכבל ל Robiei, לפני שהוא יוצא להפסקת צהריים (גם ללא ההפסקה, הרכבל יוצא רק כל שעה, מה שמקשה מבחינת התזמון). לכן, החלטנו לנסוע ישירות לשם.

 

בדרך התפעלנו מהנופים היפים של Val Bevona, ומהכפרים עם הבתים מאבני הצפחה שנעשו יותר ויותר ציוריים. ראינו גם מהכביש את המפל ליד Forgolio (זה המפל היחיד בו הצלחנו להבחין מהכביש). הגענו בזמן לרכבל, מצאנו את אחת החניות האחרונות במגרש החנייה שלידו (היה קצת צפוף, אבל הסתדרנו), רכשנו כרטיסים, המתנו קצת, והתחלנו לעלות.

 

הרכבל הוא מהסוג בו יש קרונית ענקית (מתאימה לעשרות אנשים). הילדה סבלה קצת מהצפיפות, והעדיפה לשבת על הרצפה למרות הנופים היפהפיים שהרכבל עובר בהם. אנחנו מצידנו נהננו מהריחוף בתוך הנוף, ועוד יותר כשיצאנו מהרכבל בתחנה העליונה. זו הפעם היחידה בטיול שהיינו בנוף אלפיני ממש, מעל קו העצים, סביבנו פסגות, שעל חלקן אפילו ראו שלג.

 

בסיפור הטיול של שגב קראנו שהיה להם קר למעלה, והם אף נזקקו למעילים, אבל במקרה שלנו, למרות שהתחזית דיברה על מזג אוויר קריר, מכיוון שהיינו מעל קו העצים ולא היה צל, היה לנו חם ונשארנו בבגדים קצרים.

[לילך מרחובות]

מכיוון שהיתה שעת צהריים, פנינו למסעדה שליד המלון ב Robiei לאכול ארוחת צהריים לפני שנתחיל לטייל. בזמן ההמתנה לארוחה, הילדה שיחקה במגרש המשחקים שליד המסעדה (שהזכיר קצת את מגרש המשחקים ב Cevio מבחינת סוגי המתקנים, אם כי היה קטן יותר. מצד שני, כאן הנוף היה מרהיב אפילו יותר ...), ואנחנו נהננו מהנוף על המרפסת.

 

אחרי הארוחה, ועוד קצת זמן במגרש המשחקים התלבטנו לאן ללכת – ליד המלון נמצא אגם Robiei, שלידו סכר, וקראנו שכנראה ניתן להקיף אותו ברגל. במרחק 30 דקות הליכה נמצא אגם Zott שגם לידו אמור להיות סכר. הזמן שהיה לנו הספיק לאחד מהם. הילדה העדיפה את אגם Robiei, ולכן פנינו לטפס על הסכר.

 

מראש הסכר ניתן להשקיף על האגם היפה המוקף הרים. נראה היה שאכן יש שביל שמקיף את האגם, והחלטנו לצאת להקפה. כשהתקרבנו לקצה השני של הסכר שמענו צלצולי פעמונים, וראינו עדר עיזים שעבר ליד קצה האגם. השביל שמקיף את האגם מישורי ולא קשה במיוחד, אבל צריך קצת לדלג בין הסלעים, בין השלוליות שנשארו מהגשם מהימים הקודמים, ובין ה"מוקשים" שהשאירו לנו העיזים. צריך היה גם להשגיח על הילדה, שפיתחה נטייה מדאיגה ללכת קרוב מדי לקצה המצוק שמעל האגם. לקראת סיום ההקפה השמיים התקדרו קצת, ולפני שירדנו בחזרה ברכבל טפטפו כמה טיפות של גשם, אבל זה כל מה שנשאר מהתחזית הקודרת לאותו יום.

 

בתחתית הרכבל התייעצנו מה לעשות בהמשך. השעה היתה כבר אחרי ארבע, ועוד נותרה לנו נסיעה ארוכה לקנוביו. בן הזוג רצה לנסוע ישירות לקנוביו, אבל באופן מפתיע דווקא הילדה רצתה ללכת למפל ליד Forgolio, וכך עשינו.

את המפל רואים מהכביש, כמו שכתבתי קודם. חונים ליד הבתים היפים של Foroglio, חוצים גשר מעל הנחל, ולאחר הליכה קצרה מגיעים למרגלות המפל. המפל עצמו גבוה מכדי ממש להגיע אליו, אבל מרגישים את הרסס שלו, והיה לנו נעים לשבת בפינה המוצלת שלרגליו, בזמן שלילדה היו המוני בולדרים לטפס עליהם ליד הנחל.

 

בסיום הביקור במפל חזרנו עייפים ומרוצים לקנוביו.

[צפנת]

לילך, ממשיכה לעקוב בהנאה מרובה מנופי הגלויה ומהשלווה שמשרה טיולכם

[לילך מרחובות]

צפנת – כיף לשמוע שאת ממשיכה לעקוב  כשמסתכלים בתמונות הנופים אפילו יותר “גלוייתיים” ממה שאני זוכרת אותם  ואני באמת מתגעגעת לשלווה של הטיול, בלי הג’אגלינג של השגרה, כשההחלטה הקשה ביותר שצריך לקבל היא באיזה מקום יפה נטייל היום …

 

יום 12 – האיים הבורומאיים

הטיול התחיל להתקרב לסופו, ומבין האתרים שהיה חשוב לי לראות נשארו בעיקר האיים הבורומאיים. כשנכנסנו לדירה בקנוביו, בעלי המתחם דיברו איתנו על יעדים באיזור והזכירו גם את האיים הבורומאיים. הם הציעו לנו להגיע לשם בהפלגה בסירה פרטית ישירות מקנוביו לאיים (בניגוד ל"סירת האוטובוס" הציבורית שעוצרת בהרבה עיירות בדרך ולא תשאיר לנו זמן לטייל), או לנסוע ל Verbania ומשם לקחת סירה לאיים. אני תכננתי במקור לחנות ב Baveno ומשם להפליג, ובסופו של דבר החלטנו להישאר עם התוכנית המקורית – הסירה הישירה מקנוביו היתה בלו"ז צפוף בכל אי שלא בהכרח התאים לנו, ואילו המרחק בין באוונו לורבניה לא היה משמעותי מאד, ביחס לתדירות הגבוהה של הסירות וקוצר ההפלגה מבאוונו.

 

בנושא מזג האוויר – בימים הקודמים, כשהתלבטנו מתי מזג האוויר לא יהיה גשום מדי לביקור בעמק מאג'יה, לא חשבתי על כך שצפוי גל חום מסוים (לא שרב כבד, הטמפרטורות היו קצת מעל 30 מעלות, אבל בהחלט חם), שעשוי לפגוע בתכניות למקומות שאינם בהרים. בדיוק אחרי הביקור בעמק מאג'יה גל החום הגיע ועמד להמשך עד סוף הטיול, ולכן יצאנו לאיים הבורומאיים בכל זאת, על אף שהשפעת החום על הביקור הורגשה, כמו שאספר בהמשך.

 

לקח לנו זמן לקום בבוקר, ולכן יצאנו לא מוקדם במיוחד לכיוון באוונו. הנסיעה היתה אמורה להימשך 50 דקות, והתארכה קלות כי בורבניה (העיר המרכזית לאורך האגם, והיחידה שממש נראית כמו עיר ולא עיירה) היו פקקים. כשחיפשתי מידע על מקומות חנייה בבאוונו לא מצאתי משהו קונקרטי באתרי התיירות של העיר ובגוגל מאפס, מלבד מידע כללי שלא צריכה להיות בעיית חנייה. הימרנו על החנייה ממש ליד הרציף ממנו יוצאות הסירות (גם כי לא ראינו אף חניון אחר מהכביש הראשי), ובאופן מפתיע, למרות שזו חנייה די קטנה ולמרות שהשעה כבר היתה 11 בבוקר, בדיוק יצאה משם מכונית ופינתה לנו מקום.

 

בזמן שאני נאבקתי עם המדחן הלא ידידותי, בן הזוג הספיק לקנות לנו כרטיסים לאחת הסירות הפרטיות (חברה בשם Baveno Summer Boats) שמפליגות לאיים. במקור תכננתי להפליג בסירה הציבורית, אך הוא לא הכיר את ההבדל והשלטים לסירות הפרטיות היו בולטים יותר בכל מקרה, היו יתרונות להפלגה בסירה הפרטית – עמידה בלוח זמנים (בניגוד למה שהיה לנו באגם קומו עם הסירות הציבוריות), וגם כיוון שהסירה היתה קטנה יותר ולכן הכילה פחות אנשים – העלייה והירידה מהסירה היו יותר זריזות. חששתי שאולי קוטן הסירה יגרום לבן הזוג (שרגיש לנושא) למחלת ים, אך לא היתה בעייה כזו, ובמילא השיט היה קצר מאד.

 

בחרנו בשיט שכולל את Isola Bella ואת Isola dei Pescatori (בגלל השעה לא חשבנו שנוכל להספיק בנינוחות גם את Isola Madre באותו יום). הסירות הפרטיות יוצאות כל שעה עגולה מבאוונו ומכל אחד מהאיים, ואפשר לחלק את הזמן בין האיים כרצוננו.

 

כשהגענו לאיזולה בלה, עשינו סיבוב קצר באזור דוכני המזכרות שמחוץ לארמון, קנינו כרטיסים לארמון, ונכנסנו. הארמון מרשים מאד, אבל לסיור בו היתה בעיה מרכזית מבחינתנו – יש בארמון חדרים רבים, לא כולם עניינו אותנו באותה מידה, אבל חייבים לסייר בכולם (יש מחסומים בחלק מהכניסות בכל חדר, שמכווינים את המבקרים במסלול אחד קבוע שעובר בכל החדרים). זה הזכיר לי קצת סיור באיקאה, שגם בו חייבים לעבור בכל החנות כדי להגיע לקופה, רק שבאיקאה יש בכל זאת 2 קיצורי דרך ובארמון לא היו בכלל

 

בין החדרים שמהם כן נהננו היו אולם הכניסה המרשים עם התקרה הגבוהה, חדר עם מיטות אפיריון שהרשימו את הילדה, חדר עם הרבה תאטרוני בובות, וכמובן חדרי המערה, ה grotto, שקירותיהם משובצים בצדפים. בכל זאת, בסוף הסיור בארמון היינו כבר מותשים: לילדה כבר נמאס שאסור לגעת בשום דבר ("אבל כשהייתי במוזיאון המדע בישראל היה מותר לגעת!"), ובן הזוג רטן שגררתי אותו למוזיאון (מאז ביקור ארוך מדי באופיצי בפירנצה לפני שנים הוא סרבן מוזיאונים), ולכן חיכינו ליציאה לגנים.

 

 

[לילך מרחובות]

אחרי שהרגשנו מיצוי מהארמון וחיכינו כבר לצאת לגנים, גם הגנים היו אכזבה מסויימת: היה חם בחוץ, ובגלל ריבוי האנשים היה קשה למצוא מקום לשבת. כשהתחלנו להסתובב בגנים התברר שהילדה לא מתרשמת מהטווסים הלבנים, אלא דווקא פוחדת מהם משום מה. בנוסף, היא רצתה לשבת ולשחק באבנים שעל אחד השבילים, אבל לא רציתי שתהרוס את השבילים המטופחים, ולכן בסוף המשחק היא היתה צריכה להחזיר אותן למקומן …

 

המונומנט הגדול במרכז הגן עם הפסלים והמזרקה היה כולו בשמש, לכן עשינו שם סיבוב קצר ופנינו לצאת ממתחם הארמון, ולחפש מקום לאכול בו צהריים. התיישבנו באחת המסעדות שעל האי (Ristorante Elvezia) ואכלנו ארוחה נחמדה, קנחנו בגלידה בגלידריה סמוכה (La Michetta, גלידה טעימה אבל שירות איטייי) ופנינו לרציף הסירות כדי להפליג ל Isola dei Pescatori.

 

גם ב Isola dei Pescatori לא נהננו בהתחלה: האי הוא אוסף של סימטאות ציוריות, משובצות במסעדות. אנחנו כבר אכלנו (אולי זו היתה טעות), אז המסעדות לא היו רלוונטיות לגבינו, והסמטאות הציוריות לא דיברו אל הילדה. גם כאן היה קשה למצוא מקום ישיבה מוצל בין כל התיירים. רצינו ללכת להתרחץ באחד החופים, אבל התלבטנו איפה (ה"חופים" הם קטנטנים ולא ממש מוסדרים). בסוף מצאנו חוף להתרחץ בו, והדברים השתפרו – בן הזוג שלא הביא איתו סנדלים ישב בצל, הילדה ואני היינו במים, והזמן עבר בנעימים עד שהגיע הזמן ללכת לרציף הסירות כדי לחזור לבאוונו.

 

סיימנו את היום בארוחת ארבע של בייגלה שנשארו בתיק מול האגם בבאוונו.

[לילך מרחובות]

יום 13 – הר Cardada

לאחר הביקור באיים הבורומאיים סיימנו את כל "אתרי החובה" שממש רציתי לראות באיטליה וטיצ'ינו, מלבד סטרזה ואולי אגם אורטה שנשמרו ליום האחרון בדרך לשדה התעופה. לכן, התלבטנו לגבי היום הלפני אחרון – אפשר היה לנסוע בכל זאת לסטרזה, כדי שנוכל להקדיש את היום הבא במלואו לאגם אורטה, אבל זו נסיעה לא קצרה. אפשר היה לנסוע לעוד אחד מעמקי המשנה של עמק מאג'יה – אבל היה לי רושם ש Val Bevona, שבו כבר היינו, הוא היפה מביניהם, ושוב – זה מסלול שעירב לא מעט נסיעה. בסוף, החלטנו על הרכבל להר Cardada שב Locarno – אמנם קראתי ביקורות מעורבות על הביקור בהר, ראיתי שרבים דילגו עליו, והרכבל לא היה זול – אבל זה היה קרוב יחסית והתאים למזג האוויר. בסופו של דבר, בילינו שם יותר זמן משציפיתי, ונהננו מאד – זה אמנם הר עם פחות אטרקציות "גדולות"  לילדים (כמו פארק חבלים או מגלשות הרים) כמו מונטה תמרו, אבל לילדה שלנו הוא התאים בדיוק.

 

החסרון של הרכבל הוא שהוא בעצם מצריך עלייה בשני שלבים – ראשית פוניקולר ממרכז לוקראנו ל Orselina, ואז רכבל מ Orselina  לקרדדה. הפוניקולר יוצא כל רבע שעה, והרכבל היה אמור לצאת בתדירות נמוכה יותר, אבל כשאנחנו היינו (בסוף אוגוסט) הוא יצא בכל פעם שהתמלא, אז לא נאלצנו לחכות הרבה.

 

אחרי כל ההקדמות – בבוקר נסענו ללוקארנו וחנינו בחניון Centro Locarno – שנמצא ליד חוף האגם, מרחק הליכה קצרצרה מתחנת הפוניקולר שעולה ל Orselina. החניון לא זול, אבל אפשר לבקש בתחנת הפוניקולר שינקבו את הכרטיס, ולקבל הנחה של 50%.

 

בכניסה לרכבל לקחנו חוברת עם תיאור המתקנים לילדים בראש ההר. בחוברת יש מפה סכמטית קטנה עם מספרים של המתקנים, והילדה העבירה את העלייה ברכבל בהתעמקות בחוברת ותכנון המסלול שתעשה גם בראש ההר, היא הובילה אותנו לפי המפה, מה שעודד אותה מאד בהליכה ...

[לילך מרחובות]

כשהגענו לראש ההר, ממש ליד התחנה העליונה של הרכבל היה מסלול רגליים יחפות קצר שהילדה נהנתה ממנו מאד, וגם אנחנו עשינו אותו איתה בתורות. בניגוד לרכבלים קודמים שהיינו בהם, כאן הרכבל לא עובר את גובה העצים, ולכן למרות גל החום שחשנו בו בימים לפני ואחרי למעלה היה מוצל ונעים. גם הנוף לאגם מאג'ורה היה מרשים מאד, למרות האובך שהרס קצת את החווייה.

מכאן, המשכנו לפי המפה לאזור של טוטמים מעוצבים בצורת חיות (לא מרשים במיוחד) ולאחר מכן ירדנו למסלול שמקיף את ראש ההר, ותוך כדי הליכה ביער ומעקב אחרי המפה מצאנו מתקנים כמו קרוסלה  צנטרפוגלית, נדנדה שורקת, ושתי "צלחות" גדולות שאפשר לדבר בהן כמו טלפון.

 

לקראת צהריים, הגענו לקצה המרוחק של הפסגה, ממנו עולה רכבל כסאות נוסף לפסגת ה Cimetta. אנחנו לא תכננו לעלות בו (מפאת גילה של הילדה), אלא לחזור בזריזות לתחנה ממנה עלינו, אבל אז נתקלנו במסעדה ((La Capanna Cardada משקיפה לנוף ומוקפת בגינה פורחת, ועצרנו בה לארוחת צהריים טעימה, אם כי ארוכה משהו עקב השירות האיטי.

 

אחרי הארוחה, בדרך חזרה לתחנת הרכבל נתקלנו בגם בלוח שחמט עם כלים ענקיים, שהילדה העבירה בו למעלה משעה (בהתחלה היא צפתה בילד ששיחק בו עם אביו, ואז שיחקה בעצמה). ליד תחנת הרכבל היו עוד מתקנים שלא הגענו אליהם קודם – מתקן משחקים בצורת תיבת נוח, זוג נדנדות ענק שצריך להתנדנד בהן יחד כדי לשמור על שיוי משקל (אני ובן הזוג התנדנדנו בהם), ועוד תצפית פנורמית על האגם.

 

בסופו של דבר, לאחר שמיצינו את כל המתקנים, ירדנו חזרה ברכבל ובפוניקולר ללוקארנו. לפני החזרה לאוטו, התיישבנו על ספסל מול האגם לאכול בייגלה (שוב) ולהיפרד משוויץ, שם גם עצרנו לידינו זוג זקנות עם כלב חמוד שהתעניינו לשמוע שאנחנו מפלשתינה (את השם ישראל הן לא זיהו ).

[לילך מרחובות]

יום 14 – Stresa

הגיע היום האחרון לפני הטיסה. בתכנית המקורית ליום זה – Stresa, עם אפשרות לעלות דרך הר Mottarone לאגם Orta.

 

יצאנו מהדירה בקנוביו בשעה לא מוקדמת, אחרי אריזות, והבנו שאנחנו מעדיפים להשאיר את התוכנית ליום זה רגועה, עם ביקור בסטרזה בלבד. יצאנו לדרך, שאת רובה הכרנו כבר מהנסיעה לפני יומיים לבאוונו. בסטרזה עצמה, קראנו שיש בעיות חנייה, וידענו על כמה מקומות פוטנציאליים לחנייה מהבלוג Stresa Sights (שאשים לו קישור בהמשך). התלבטנו כמה להיות חמדנים, ואיפה כדאי להיכנס לחניון ולהתחיל לחפש חנייה. בסופו של דבר, כשהגענו למרכז העיר ניסינו קצת להתרחק מהחוף, ומצאנו את עצמנו ליד מרכז הקונגרסים. לכאורה, היה אמור להיות פה חניון תת קרקעי גדול, אבל לא הצלחנו למצוא אותו. לעומת זאת, אחרי סיבוב נוסף מצאנו להפתעתנו חנייה באפור ממש ליד מרכז הקונגרסים. עד שחזרנו למכונית בסוף היום לא היינו משוכנעים שאין כאן איזה מלכוד שפספסנו :-

P

 

ממרכז הקונגרסים הליכה קצרה, ברובה דרך הסמטאות היפות, הובילה אותנו לטיילת שעל חוף הים. הסתובבנו קצת בטיילת, ראינו פסלים, עברנו במגרש משחקים שהיה קצת "קטן" על הילדה שלנו, ומצאנו איפה יש חוף קרוב (מול המלונות Astoria וRegina , ליד מגרש המשחקים לילדים).

 

בינתיים הגיעה השעה לצהריים, אז חזרנו לתוך הסמטאות, לארוחה במסעדת Stornello, שאותה מצאנו, כרגיל, בגוגל מאפס. הארוחה היתה טובה, אם כי הרגשנו קצת under-dressed ליד שאר הסועדים. ליד המסעדה ראינו חנות שמוכרת מיני פסטות, שוקולדים, אלכוהול, וכו' והחלטנו לחזור אליה בהמשך כדי להצטייד במתנות לחברים בארץ.

 

אבל לפני כן הלכנו לחוף שראינו קודם ובילינו בו ברחצה. החוף היה פחות עמוס מהחוף בקנוביו, אבל היה חם ולא מוצל, ואחרי זמן מה החלטנו ללכת להתרענן בגלידה. בדרך לגלידה עברנו בחנות האוכל שראינו קודם, ומשם המשכנו לגלידריית L'angolo del Gelato המומלצת, בה אני ובן הזוג אכלנו גלידה, והילדה – שהתלוננה לפני יום או יומיים שהיא מתגעגעת לקרטיבים, איתרה בחלון התצוגה קרטיב גורמה מתותים ואכלה אותו בשמחה.

 

באופן כללי – היום בסטרזה לא היה מהמוצלחים ביותר בטיול. היו לכאורה תנאים מצויינים – תוכנית רגועה, הליכות קצרות, עיירה יפהפיה – אבל משהו לא התחבר. הילדה פחות התחברה לימים בעיירות בטיול הזה (בין השאר כי הצורך להיזהר מהמכוניות סביבה העיק עליה), גל החום מהימים הקודמים עדיין נמשך, וגם בן הזוג פחות נהנה מהעיירה.

[לילך מרחובות]

מסטרזה המשכנו לדירה של מריו ליד שדה התעופה, אותה זכרנו מהלילה הראשון. בדרך השמיים התחילו להתענן, וגשם התחיל לטפטף. מריו קיבל את פנינו בלבביות, כרגיל, ואמר שלדעתו הגשם הקליל ייפסק בקרוב, אבל בסביבות שבע תהיה סופת רעמים. המסעדה הקרובה ביותר לדירה, Osteria della Pista, בה אכלנו גם בלילה הראשון היא בלי חנייה, ומריו הציע לתת לנו מטריות (!), להסיע אותנו לשם(!!), או שניקח את האוטו שלנו וניסע למסעדה רחוקה מעט יותר.

 

כשהגיעה השעה שבע השמיים נראו בהירים והחלטנו להמר על המסעדה הקרובה. ההימור הצליח, המסעדה לא היתה עמוסה כמו ביום הראשון (בגלל השעה המוקדמת יותר), ואכלנו ארוחת סוף-טיול מהנה מאד.

 

חזרנו לדירה, ואז לקראת חצות, כשהילדה כבר ישנה וגם בן הזוג ואני התארגנו לשינה – היה לנו סיום "מפוצץ" (מילולית) לטיול. סופת הרעמים שהובטחה לשבע התחילה, והרעמים והברקים היו חזקים יותר מכל מה שיצא לנו אי פעם לשמוע. הילדה המשיכה לישון, באופן מפתיע, אבל אנחנו לא הצלחנו להרדם כשכל רגע החדר מואר לגמרי בברק, או שרעם מתפוצץ ברעש אדיר. אם זה לא מספיק, כעבור כמה דקות של סופה, נפל גם החשמל.

 

שלחנו ווטסאפ למריו, שהגיע מיד על אף השעה המאוחרת, אבל לא הצליח לתקן את הבעיה. למעשה, לא היה לנו הרבה צורך בחשמל (רק נתנו למריו את המכשיר הסלולרי להטענה), והסופה הסתיימה כשעה אחרי שהתחילה, ויכולנו סוף סוף לישון.

[לילך מרחובות]

יום 15 – חזרה לארץ

קמנו בבוקר לארוחת בוקר מצויינת שהגישו מריו ואשתו. מריו התנצל מעומק ליבו על התקלה בחשמל, ולמרות שהבטחנו לו שאנחנו מבינים שמדובר בכוח טבע, הוא התעקש להוריד לנו 20 יורו מהחשבון.

יצאנו לשדה התעופה, כשבדרך תדלקנו בתחנה שמריו הסביר לנו איך למצוא. בשדה התעופה מצאנו את מגרש השכרת הרכבים בקלות יחסית (אחרי שהסתכלתי בתמונות בגוגל earth מראש כדי להבין איך להגיע, למודת נסיון רע משדות תעופה אחרים), החזרנו את האוטו, נפרדנו בצער רב מאיטליה, עלינו לטיסה ארצה, והתחלנו בחזרה לשגרה ...