קום והתהלך בארץ- יצאנו לשביל ישראל! (טעימה ראשונה)
-
הטיול שלנו התחיל באין סוף לבטים, שאלות, ותהיות. החל מהשאלה העקרונית - האם בכלל?
האם טיול כזה מתאים לנו בכלל מבחינת היכולת הפיסית?
אנחנו משפחה שאוהבת לטייל, הבנות (16, 13.5, 11) מטיילות המון במסגרת תנועת הנוער. אבל בכל זאת, לא מדובר בטיול שבת נינוח, אלא במסלולים די תובעניים וארוכים, ואנחנו, ההורים, לא ממש בכושר, ואפילו יש מגבלות פיסיות כאלה ואחרות שהותיר לפני שנים השירות הצבאי הפעיל.
ואם מחליטים שכן, אז איך?
בהתחלה הרגשנו גיבורים, וחשבנו לצאת עם כל הציוד על הגב, כמו תרמילאים טובים, להגיע לנקודת ההתחלה באוטובוס, ולהתחיל ללכת.
שיחות עם בני משפחה וחברים הכניסו בנו קצת היגיון בעניין, והבנו שאת הקונספט הזה אנחנו צריכים להשאיר לבני הנוער המשוחררים מצה"ל, ואילו אנחנו צריכים למצוא דרך אחרת. אחת שתתאים ליכולות שלנו יותר.
הפתרון שמצאנו הוא לצאת עם שתי מכוניות, ובתחילת כל יום להקפיץ אחת מהן לסוף המסלול המתכונן לאותו יום, ואז לחזור כולם יחד ברכב אחד לתחילת המסלול. בסוף היום חוזרים לאסוף את האוטו שהושאר בהתחלה. נשמע אולי מסורבל, אבל זה עבד נפלא, והיה פתרון מעולה, והכי חשוב, איפשר לנו את הטיול.
לכמה זמן יוצאים?
בהתחלה השתעשענו ברעיון של חודש, אח"כ זה הלך והצטמצם, קיצצנו מפה, הורדנו משם, והוחלט על עשרה ימים. בהמשך, כך תגלו ממש עוד מעט, גם לפרק הזמן הזה קופד הראש, קוצץ הזנב, והוא התקצר בחצי.
מתי יוצאים? איך מתארגנים לשינה? איך מתארגנים עם האוכל? איזה ציוד צריך?
רכישות של ציוד בארץ, רכישות של ציוד בחו״ל =משלוחים בדואר, עזרה מאנשים טובים שהסכימו להביא לי חלק מהציוד מחו"ל.
רוצה לספר לכם, שבסיכומו של עניין, תכנון של טיול כזה, פרט לכך שהוא דובר עברית, לא שונה בשום דבר מתכנון טיול בחו"ל. גם הוא דורש בדיקה לעומק, חיפוש חומר, קריאה של סיפורי טיול/בלוגים/פורומים וירידה לפרטים.
ממש כמו בתכנון טיול בחו"ל, "שחייה" בחומר ותכנון מדוקדק מאפשרים אח"כ הרבה גמישות בטיול עצמו.
-
אחרי שכל ההתלבטויות (שלי, בעיקר, כי אני מתכננת הטיולים בבית) קיבלו תשובות (על ידי, בעיקר. כי אני מתכננת הטיולים בבית), הגיע היום המיועד.
ארזנו, התארגנו, וכשכבר היינו ערוכים ומזומנים, כשעה לפני מועד היציאה המתוכנן, אבא הסתכל על כמויות הציוד, על המכוניות העמוסות, וחשב פתאום על מספר הפעמים שהוא עומד להכניס ולהוציא את הציוד מהאוטו... ואז, פתאום, מלמל, שאולי עדיף בכלל לישון הלילה בבית, ולחסוך לילה אחד של אבוג'רס.
הציבור בבית התמרמר עמוקות. קולות מחאה רמים נשמעו מכל קצוות הבית, והרוב קבע, שאנחנו כבר מוכנים נפשית. אז יוצאים וזהו!
התפצלנו לשתי המכוניות, וקדימה.
מוכרחה לציין, שהקונספט של שתי מכוניות הוא ממש קסם. לכל ילדה יש מושב משלה, וככה אין "השיער שלך נוגע בי". "האצבע שלך מדגדגת אותי". שקט מופתי. הרדיו עובד, וממש אפשר לשמוע אותו (ולא את ההתקוטטויות האופייניות לנסיעות באוטו), והאווירה נרגשת וחגיגית.
הכבישים כמו חיכו רק לנו, והיו ריקים לגמרי.
עצרנו לאכול באיזו מסעדה (די מגעילה, I have to say...) חומוס צ׳יפס סלט.
עוד 10 דקות נסיעה, ואנחנו למרגלות הארי השואג.
תחילת המסלול היא בקיבוץ דן, אבל את הלילה תיכננו לישון באוהלים שלנו כאן, ליד האנדרטה. זוהי נקודה שהרבה מאד שביליסטים לנים בה, והיא גם הנקודה שבה נסיים מחר את יום ההליכה הראשון שלנו.
איפה לנים, זה אחד הדברים שדרשו לימוד של ה"חומר". בישראל מותר, כך הסתבר, לישון בשטח, אך אסור לישון בתוך שמורות טבע. והשביל, לפחות בחלקו הצפוני, עובר רובו בתוך או בצמוד לשמורות. או לחילופין, אין כל כך מקומות שאפשר להרגיש בהם מספיק נוח ובטוח להתמקם ללילה- או שאתה ליד כבישים, או שאתה בתוך יער/חורש...
אז אחד מהדברים שהקפדנו עליהם, זה לסיים את יום ההליכה מספיק מוקדם, כך שיהיה די זמן למצוא מקום ללינת לילה, ולהתארגן אליה.
גם כאן, וויתרנו על האוהל המשפחתי הגדול שלנו, שלוקח הרבה זמן להקים ולפרק אותו, ויצאנו עם שני אוהלים קטנים יותר. באוהל אחד- אבא והאמצעית. באוהל השני- אמא, בכורה וצעירת הבית.
האמצעית קצת הביעה שאט נפש מכך שאנחנו מכננים להעביר את הלילה לא רחוק מבית עלמין (של כפר גלעדי, ליד הארי השואג, למי שמכיר) וכשהתנים התחילו לייבב, הדימיון התחיל לעבוד והוסיף נופך של דרמה... שלא לומר קצת פחד....
הלכנו לראות את האריה השואג מואר בלילה, כי מחר כשנגיע, אם הכל יעבוד לפי התכנית, אמור להיות עדיין אור יום.
בנקודת הלינה שלנו פגשנו שני בחורים צעירים שיצאו גם הם לטיול והתמקמו שם ללילה. הם, בשונה מאיתנו, ישנו בשקי שינה בלבד, ללא אוהלים. הצעירים בישלו לעצמם ארוחת ערב, ואנחנו אכלנו תפוחים ביין, שהבאנו איתנו מערב החג.
החשיכה ירדה, נכנסנו לאוהלים, מצפים למחר. לילה טוב.
-
היום הראשון להליכה- מקיבוץ דן ועד לארי השואג בכפר גלעדי.
שני הצעירים שישנו לידנו שמעו בלילה מוסיקה עד שעה מאוחרת. אמנם בווליום נמוך, אבל עם הרבה צְן צְן וביטים. ומהצד השני של הלילה, ב 05:00 הם כבר היו ערים והתארגנו ליציאה.
ב 06:00 כבר הערתי את כולם, התארגנו, שתינו תה, ויצאנו לדרך.
השביל היה כמעט ריק מאנשים. רק מידי פעם פגשנו רוכבי אופניים.
מייד בהתחלה קיבל את פנינו מיזם מקסים, שנקרא ״ספריית השביל״. זה בעצם ארגז פעולה מקובע לקרקע וצבוע בצבעי סימון השביל, ובתוכו יש ספרים, פתקים וטיפים שהשאירו מטיילים קודמים. אפשר לקחת ספר בנקודה אחת, ולהחזיר אותו בכל נקודה אחרת לאורך השביל שבו יש עוד ״ספרייה״ כזו ( כאילו שמה שחסר למטיילי השביל זה להוסיף גם משקל של ספר לציוד הכבד שהם סוחבים...). גם אנחנו השארנו משהו משלנו, והמשכנו.לאורך כל הדרך חיכו לנו המוני חצבים בשיא פריחתם.
באחד היובלים שנמצאים כרגע בשיקום נחלים ראינו צב נהרות. התקרבנו בשקט כדי לצלם, והסתבר שזה זוג מזדווג. זוגות מזדווגים לא אוהבים שמתערבים להם באמצע, והם החליקו מהסלע אל המים, לפני שהספקנו לצלם.
מצאנו שיחים של פטל שחור בשל ודוקרני.
היינו די לבד לכל אורך הדרך, עד שהגענו לכניסה לחצבאני. שם נזכרנו שזה שבת... המון מכוניות ואנשים.הגברת בכניסה אמרה לנו שבמקום לשלם כניסה יש לנו אפשרות ללכת מחוץ לשמורה, בחלק היבש, והבנו שזה גם מה שעושים רוב ההולכים בשביל. האופציה הזו גם מקצרת את ההליכה בשעה.
אחרי התלבטות, הרוב הצביעו בעד לקצר, כי כבר היה אמצע היום, והדרך עוד הייתה ארוכה.
היא גם רמזה שהמים בנחל מגיעים רק עד לגובה עקב, מה שבכלל דירבן אותנו ללכת במסלול היבש.
זו הייתה בחירה טובה. בשמורה היו המוני מבקרים, ובשביל היבש היינו לבד. היו שם שיחים של רימונים, ובסיטואציה הזו היה ממש כייף לקטוף רימונים ישר מהשיח ולאכול אותם.
משם המשכנו בעלייה די מעצבנת לאורך הכביש, בשמש. החלקים של השביל שהולכים על כביש ראשי- קיבלו מאיתנו No לייק.
עשינו עצירה בכניסה לאחד הקיבוצים בדרך, ופגשנו שם עוד קבוצה של חבר׳ה צעירים, בנים ובנות, שעושים את השביל עם הכלבים שלהם.
קצת מדברים על הציוד, קצת על ההליכה, ונפרדים. הם המשיכו, ואז באה משפחה נוספת, שגם לה זה היום הראשון להליכה. הם עם ילדים קטנים, וחושבים לעשות את השביל לאט לאט, מידי פעם בשבתות, כל פעם קטע. הם דווקא הלכו בקטע הרטוב של החצבני, ואמרו שהיו מלא מים....המשכנו ללכת, הליכה ארוכה ומייגעת, בעלייה. רובה לאורך הכביש. היה צהריים, וחם מאד, אז עצרנו לנוח מתחת לעצים במטע שעברנו בו.
אחרי שקצת התאוששנו, המשכנו לטפס, וליד נחל עיון עצרנו למנוחה ארוכה ארוכה. גם הקבוצה של הצעירים היו שם.
חלצנו נעליים, הורדנו גרביים, רגליים במים, והרבה צל. טיפלנו בכל הנקודות ברגליים שהתחילו "לדבר" אלינו והגיד שלוחץ וכואב להן.זו ההזדמנות לעצור לרגע ולהסביר, שכפות הרגליים בטיול כזה מקבלות הרבה תשומת לב. כל העומס עליהן, ומהר מאד נוצרים כל מיני לחצים, שפשופים וכו׳. אז כל לחץ כזה ושפשוף מקבלים מייד תשומת לב וטיפול, כי שלא יתפתחו יבלות...
השקעתי מראש בכל מיני סוגים של פלסטרים מיוחדים, ואלה התבררו כנחוצים מאד.
אחרי המנוחה הטובה המשכנו עד לכפר גלעדי, שם ישנו בדירה שקיבלנו מרותי, שהיא ״מלאכית שביל״. רותי לא הייתה בקיבוץ ביום שהגענו, ואמרה לנו להיכנס לקיבוץ, למצוא מישהו אקראי שיתקשר אליה, והיא תגיד לו לאיזו דירה לקחת אותנו. וזה בדיוק מה שעשינו. זה אפשר לנו להתקלח, להקפיא מים למחר (חשוב מאד), ולאבא- לישון בחדר עם מזגן
.
-
עוד קצת תמונות מהיום הראשון.
-
יום רביעי- היום השני לטיול. לפי ה"ספרים" המסלול הזה מתחיל בכפר גלעדי ומסתיים במצודת כ"ח.
זה יום ארוך וקשה, ומראש החלטתי לפצל אותו ליומיים.
אז בתכנית היום, ללכת מכפר גלעדי ועד לסדקי יפתח.יצאנו לדרך אחרי מסדר חולים מאתמול :
-
שפשפת בתחת-1.
-
התחלה של יבלת באצבעות הרגליים-2.
-
התחלה של יבלות בעקבים-2.
-
כאבי ברכיים-3.
-
קצת שפשפת בפולקעס-1.
רשימת המכאובים בסדר אקראי, ולאו דווקא שייכים לאותו בן אדם.
הגענו בבוקר לתחילת המסלול. ריק, וחיכה רק לנו. ראינו יעל (שקיפצה וברחה מהרעש שעשינו), וזו הייתה התרגשות גדולה.
רובו של הקטע הזה במסלול הוא בעלייה.
בין היתר עברנו מתחת לרכבל של צוק מנרה, ואת הפסקת הצהריים שלנו, חליצת הנעליים ושיחרור כפות הרגליים עשינו במצוק רמים, נקודה מדהימה לנוח בה. הנוף, בשילוב הצל והרוח הנעימה היו נפלאים!
הייתה שם חבורה של עיזים, שהיו ממש אדישות למראינו, אבל בסוף הן כנראה התבאסו מזה שהשתלטנו להן על המרחב, וכנראה גם מזה שניסינו יותר מידי לדובב אותן לדבר איתנו ולאכול עשבים יבשים שקטפנו עבורן, והן עזבו את המקום.
זה גרם לנו לחשוב על מערכת היחסים העגומה בין האדם לנוף, לבעלי חיים, לסביבה...המשכנו ללכת. זה היה יום מאתגר מאד. חלק גדול מהיום היה בעלייה, ולמרות שאת רובה של הדרך מלווה הנוף היפייפה של עמק החולה, היא הייתה ארוכה מאד.
כל פעם ניסינו למדוד כמה התקדמנו ביחס לבריכות הדגים העצומות שבעמק מתחתינו, אבל ככל שהתקדמנו, נראה היה שאנחנו עדיין באותה נקודה ביחס אליהן...
לקראת הסוף הרגשנו כולנו שזה היה מספיק להיום, ורצינו כבר להגיע ולראות את האוטו.בלילה ישנו בחניון יפתח. היינו שם לבד בטבע, בר לגמרי. אבא שיפצר מקלחת שדה מדוגמת (שרק הוא התקלח בה, אבל אנחנו השתמשנו בה לשטיפת כלים וצחצוח שיניים).
בישלנו ארוחת ערב חמה, נכנסנו לאוהלים, וישנו ממש חזק, אחרי יומיים הליכה. רק אבא אמר שהתנים ייללו כל הלילה יללות רמות.
-
-
-
ח"ח!גם אם בפועל לא עשיתם את מלוא הזמן המתוכנן, כיף לראות הורים שמוציאים ילדים לטרק, ועוד בארץ. יש לי הרגשה שכיום ילדים רבים היו בחצי אירופה עוד לפני כיתה ו', אבל מעולם לא היו בחרמון או בים המלח. אנחנו טיילנו המון עם ההורים בארץ, כולל קמפינג, ופעם אחת אפילו טיול גמלים בן יומיים עם לינה בשק"שים (רק בגיל 18 ביקרתי לראשונה בחו"ל, אם כי סגרתי את הפער יפה עם השנים
). כן, ישראל יקרה, התשתית לטרקים מחורבנת (בחייעת, נסו לטייל בטבע/בטרקים בשימוש בתחבורה ציבורית - כן, בטח), אבל עם לינה בשטח או אצל חברים והליכה ברגל ואם יש מכונית, זו יופי של חוויה מלמדת ומגבשת לילדים. -
יום חמישי- היום השלישי לטיול. מסדקי יפתח אל מצודת כ"ח, דרך נחל קדש.
התחלנו את הבוקר בסדקי יפתח. זה לא חלק משביל ישראל, אבל נקודה נוחה להשאיר בה את האוטו, ומסלול יפייפה בפני עצמו. האמצעית והקטנה ירדו לנקיק בסולם. אנחנו העדפנו לשמור כוחות לנחל קדש, שהוא מסלול די מאתגר- ירידה שרובה מדרגות סלע ובולדרים, והסתפקנו בלצלם אותן מלמעלה.
המשכנו משם על המסלול של הנקיקים, עד לנקודה שבה הוא מתחבר לשביל ישראל.
השביל יפייפה בחלק הזה.
אחרי כמה מאות מטרים של הליכה בין סלעים, ושביל צר שבו הולכים אחד אחרי השני, שמנו לב שכבר איזה זמן לא ראינו את סימון השביל. למודי ניסיון מטיולים אחרים שלנו בארץ, החשד שלנו התחיל להתעורר, שאולי טעינו באחד מפיצולי השבילים.
התיישבנו בצל, והבכורה התנודבה להשאיר את הציוד שלה ולחזור לפיצול השבילים לבדוק אם אכן טעינו.
לא חלפו חמש דקות מאז שהלכה, והטלפון של אבא צלצל. הייתי בטוחה שהיא התקשרה להגיד שאכן טעינו ושנחזור, אבל במקום זה היא אמרה שהסתובבה לה הברך, והיא נפלה...
העמסנו את כל הציוד על הגב, כולל התרמיל שלה, והלכנו אליה. אבא ראשון, ואנחנו אחריו...
מצא אותה שרועה על השביל...
כשהגענו אליהם כולנו, הוא המשיך בדרך חזרה אל הפיצול, כדי לחפש את סימון השביל, ואני בינתיים טיפלתי בפצועה.
אחרי מנוחה, התחלנו ללכת בדרך חזרה לפיצול השבילים האבוד, וגילינו שאכן פספסנו את הסימון... כנראה מישהו סובב את הסלע שעליו היה סימון השביל, ולכן טעינו. המשכנו ישר במקום לפנות שמאלה...
בכל מקרה, אבא אמר שלדעתו הילדה לא תוכל לרדת עם ברך חלשה את נחל קדש, וגם נהיה כבר ממש מאוחר, אז התקבלה החלטה לא ללכת היום, ולעשות יום מנוחה. מזל שכל אירוע הפציעה התרחש די בתחילת המסלול, בנקודה שעוד יכולנו לחזור כברת דרך קצרה יחסית, ולא בעומק השטח...
חיפוש מהיר בבוקינג, ומצאנו צימר ברמות נפתלי ב 450 שקל לכולנו.
הראל, הבעלים של הצימר, בחור בן 50 בערך, היה עד לא מזמן אחד החקלאים הענקים בישראל, כולל בית אריזה וייצוא לחו״ל. אבל בשנה אחת, בגלל שינוי במחיר התפוחים- הגידול העיקרי שלו- הוא הפסיד 30 מיליון שקל, כל העסק נמחק, והוא התחיל מנקודת האפס. חוץ מהבית שבו הוא גר, לא נשאר כלום. היום הוא מתפרנס מהצימרים, והוא מאד שמח על תיירות השביל המתפתחת, שאנשים פשוט באים לראות את החדר, ואם מתאים להם הם נשארים. אמר שזה מזכיר לו את הטרקים שלו של פעם, בדרום אמריקה.
בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ מאד על הראל והצימרים שלו. יש לו צימרים בכל מיני רמות. יותר פשוטים ויותר מפוארים, והוא עושה מעל ומעבר עבור האורחים שלו. אירוח חם, מקסים ומכל הלב. שוב ושוב הוא בא לבדוק שהכל בסדר איתנו, דאג וענה לכל בקשה שלנו.החלטנו, שאם זה יום מנוחה אז נחים לגמרי. העברנו את היום פשוט בערסלים, שיחות בינינו, וארוחת צהריים + קפה טוב בסניף ארומה הסמוך יחסית למושב.
הלכנו לישון בלי לדעת אם ואיך ממשיכים מחר. מה יהיה מצב הברך, ואם נוכל להמשיך ללכת.
החלטנו לטפל בברך בלילה, ובבוקר לעשות הערכת מצב ולהחליט.הראל, מהצימר, אמר לנו שיתייצב במקום כבר ב 07:00, למקרה שנחליט כן ללכת, ויכין לנו ארוחת בוקר (אנחנו חשבנו שהאירוח לא כולל ארוחת בוקר. אבל הוא אמר שיזמין אותנו....).
-
-
keves. תודה שהצטרפת אליי.
מסכימה מאד.
בעיקר היה מרגש לראות צעירים אחרי צבא מטיילים בשביל, כאן, בארץ.
ותכלס, למי שעושה את השביל כולו, או אפילו חלקים גדולים ממנו, זה טרק רציני מאד, שלא נופל בשום דבר מטרקים אחרים בעולם. -
יום שישי- היום הרביעי לטיול.
קמנו השכם בבוקר, כדי לעשות הערכת מצב ולראות מה קורה.הברך עדיין כאבה, אבל הילדה אמרה שזה יותר טוב, ושהיא ממש רוצה להמשיך במסלול.
החלטנו שבמצב הזה לא נמתח את החבל יותר מידי. נלך, אבל נוותר על המקטע של נחל קדש, נשמור אותו לפעם אחרת (יתרון גדול שיש כשמטיילים בארץ....), ונדלג למקטע הבא-
ממצודת כ"ח אל נחל דישון תחתון.
הראל הכין לנו ארוחת בוקר, וצייד אותנו בעשר לחמניות נוספות להכנת כריכים לדרך. אירוח מעל ומעבר, כבר אמרתי?
יצאנו לדרך, ליום שבעיניי היה היפה ביותר מבין המקטעים שעשינו עד כה.הבעיה היחידה היא, שרוב הדרך חשופה, ללא צל. זו הסיבה, שטיילים "מקצועיים" מטיילים בחולצות מנדפות זיעה בעלות שרוולים ארוכים, וכובעים שמגנים גם על העורף. ציוד נוסף שיש לי כוונה לרכוש לטיולים המתוכננים הבאים...
בסופו של המסלול והיום הזה, חיפשנו בהתחלה מקום לאוהלים שלנו, אבל אז אבא התוודה, שהוא הגיע לקצה גבול היכולת שלו להפעם. הבכורה, שנשאלה אם קשה לה עם הברך, אמרה שנהיה לה קשה 5 דקות אחרי שהתחלנו את המסלול היום (אבל רצתה מאד להמשיך ולכן לא אמרה). הקטנה אמרה שהיא חושבת שחמישה ימי טיול כאלה אינטנסיביים זה "קצת מוגזם", להגדרתה.בקיצור, הבנו שמספיק להפעם, וגם ככה כבר החשיך, ולמרות שהבנות רצו מאד שבכל זאת נעביר עוד את הלילה הזה בשטח, החלטנו שזהו לסיבוב הזה, ואנחנו חוזרים הביתה.
לסיכום אומר, שהטיול מאד מאד מאתגר, מאד יפה, מאד מחבר לארץ.
לכל אורך המסלול סיפרתי לבנות, בכל מיני נקודות, סיפורים מההיסטוריה והמורשת של העם היהודי, עוד מהתקופה המקראית, בואך התקופה החשמונאית, ועד להקמת המדינה והעת הנוכחית.
בארי השואג צעירת הבית התכוננה מראש ועשתה לנו "הרצאה" קצרה על טרומפלדור והקרב על תל חי.היה לי חשוב שמעבר לאתגר של עצם ההליכה, הן ירגישו את זה- שאנחנו כאן בזכות, ולא בחסד. מחוברים למקום הזה משחר ההיסטוריה.
נשארנו עם טעם של עוד, והחלטנו להמשיך ללכת בשביל בכל עת שתתאפשר לנו. עוד מקטע ועוד מקטע, לאט לאט. יש כבר תאריך למקטע הבא, ואולי האחיין שלי יצטרף אלינו גם...
מסיימת בשיר הנפלא ובעיניי המרגש הזה, שמתחבר כל כך יפה לטיול מהסוג הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=EU0cm1uil_M
-
ורד,
איזה טיול מקסים וחוויות נהדרות!
בשנים האחרונות חשבנו על כך מספר פעמים, אך כל פעם דוחים וחוזרים לטיולים הרגילים של יום-יומיים.
התיאורים המפורטים והמושקעים שלך ישמשו קוראים רבים.
תוכלי קצת להרחיב על הציוד המיוחד שרכשתם/שאלתם?
מעבר לאוהלים, שקי שינה, מזרונים....
תודה וברכת חג שמח,
והמשך שנה של טיולים, בשמחה ובבריאות טובה!
סמדר
-
-
-
הי סמדר.
איזה כייף לי שאת פה.
מבחינת ציוד, הכי הכי חשוב זה להשקיע בכפות הרגליים-
1. לקנות את הנעליים הכי טובות שאתה יכול להרשות לעצמך. כאלה שיש להן אחיזה טובה, גם של הרגל וגם של השטח. בולמות זעזועים וכו'. (הן צריכות להיות אגב, במידה אחת גדולות ממידת נעליי הספורט שאתה נועל).
2. גרביים. זה קריטי לעניין היבלות. אסור גרביים מכותנה, אלא גרביים מנדפי זיעה. יש כאלה גם המקטינות חיכוך. כדאי.3. תרמיל. חייב להיות סופר נוח. אנחנו מצאנו את עצמנו רוכשים תרמיל חדש לאיש שלי, כי זה שהיה לו עשה לו שפשופים.
4. מקלות הליכה שהאחיזה שלהם עשויה משעם. זה מוריד כ"כ הרבה מהעומס על הברכיים! חשוב מאד!
אם הולכים עם כל הציוד על הגב, אז חשוב לתת את הדעת גם על המשקל. זה אומר, שכל מה שקונים צריך להיות "לייט". למשל, פנסי הראש... אנחנו אמנם לא הלכנו עם כל הציוד על הגב, אבל כן קניתי פנסים איכותיים וקלי משקל, כי אנחנו מטיילים הרבה, והפנסים הזולים שאני בד"כ קונה לא מחזיקים יותר מטיול/קמפינג אחד או שניים...
-
ובינתיים, כשהיד מחכה על המקלדת לפתיחת הטיסות לטיול הבא שלנו, מקדישה פוסט אחרון לכפות הרגליים שלנו, שנענו לתשומת ליבנו, השיבו לנו אהבה, ולא פיתחו אפילו לא יבלת אחת (אפילו שפגשנו צעירים בני 20 שירדו מהשביל אחרי יומיים בגלל יבלות כואבות....)
-
ורד - איזה כיף לקרוא! אין ספק ששביל ישראל הוא משהו מיוחד. גם המסלול, אבל לא פחות מזה האוירה סביבו, האנשים שפוגשים, מלאכי השביל. אפילו לציניקנים שבינינו. יש גם ערך מוסף מיוחד לעשות לפחות כמה קטעים ברצף. גם אנחנו טיילנו כמה פעמים באותה צורה, עם שתי מכוניות. מוזר, אבל אתם הראשונים (חוץ מאיתנו) ששמעתי שטיילו כך. הייתי בטוח שהמצאנו את השיטה... הרבה קילומטרים לנהוג כל ערב, אבל בפירוש משדרג את הטיול. ממשיך לעקוב בהנאה. תודה!
יובל
-
מסכימה מאד, יובל.
אני חושבת שלא שמעת על עוד משפחות שטיילו באותו אופן, כי לא כ"כ מתפרסמים סיפורי טיול. אני נברתי לא מעט כדי למצוא מידע.
לכן ראיתי חשיבות לפרסם את הטיול שלנו כאן בפורום. כי יש לנו ממש מתחת לאף אופציה לטיולים מופלאים, והיא לא מנוצלת דיה לטעמי.
למשל, אפשר לגמרי לשלב בטיול גם אטרקציות, כמו למשל מגלשות ההרים בצוק מנרה, והרכבל....
באמת החוויה הייתה של ארץ ישראל היפה. הצעירים המטיילים על השביל הם ממש מלח הארץ. דיברו בחום ובנימוס, לקחו את הזבל שלהם איתם.
(למרות שבמקומות שמיועדים לפיקניקים בהחלט פוגשים את הזבל של אלה שאינם מטיילים....
) -
אוסיף לגבי הציודאחי עשה את השביל במלואו בחתיכה אחת, אני הצטרפתי אליו לקטעים וגם לפני/אחרי הלכתי במרוצת השנים מדי פעם יום-יומיים מהנתיב (שמשתנה, אגב, עם השנים). וגם, כמובן, מניסיון של טרקים בפסיפיק, מזרח, דרא"מ וכו':
הדבר הכי חשוב לגבי נעלי טרקים: לא קונים אותן וישר יוצאים לטרק. יש ללכת איתן כשלושה שבועות כדי לרכך את הנעל ולהסתגל אליה. אחרת יש מצב שאחרי יומיים של הליכה בפעם ראשונה בטרק תגלו שהיא לא נוחה או תסבלו מכאבים בגלל אי הנוחות בנעל הקשה/היותכם לא מורגלים ללכת בה (ובטח שלא בבת אחת 20-30 ק"מ ביום).
מקלות הליכה עוזרים בצורה ניכרת, אבל רק אם לוקחים 2. זה מרגיש בהתחלה מוזר ללכת עם 2 מקלות, אבל תוך שעה אתם מתרגלים ואחרי יום אתם לא מבינים איך לא אימצתם את הפריטים הנהדרים הללו קודם. הם מפחיתים לחץ ועומס על שרירי הרגל והברכיים, עוזרים ביציבות, וכבונוס אתם גם מפעילים יותר את שרירי הזרועות.
תרמיל - רק עם מערכת גב, למדוד על הגב לפני שקונים, ולמדוד עם משקל (מבקשים בחנות). חשוב לא פחות: לארוז חכם. כמה שפחות, גם במשקל וגם בנפח.
אגב, זה אמור לגבי תרמיל טרקים שנושא אוכל, מים, ציוד קמפינג ללילה וכו' כשמדובר על טרק של יותר מיום ללא מפגש עם הרכב בסוף כל יום. אם אתם עם רכב, השאירו כמה שיותר בתוכו ולכו עם תיק קטן ומינימום משקל - מצלמה, ארנק, מים, אוכל לצהריים וקצת נשנושים.
באופן כללי, עדיף להרגיל את הילדים כל פעם בהדרגה למסלול הליכה ארוך יותר לפני שקופצים ראש ל-20 ק"מ ומעלה על שביל ישראל. תכלס, גם בוגרים שלא מורגלים בהליכה ביומיום עלולים לסבול מיום ארוך פתאומי של הליכה בשטח.
-
בדיוק!
תודה על התוספות החשובות.
אנחנו הלכנו בין 12 ל- 15 ק"מ ביום.
