איך מזמינים מחלת גבהים
-
ראיתי כאן פירסום לאיזה טרק אקזוטי של חברה רצינית ונכנסתי לקרוא קצת.
נשמע מפחיד………….
או שאני מפספס משהוא בגדול וזה טרק לאנשים שכבר סיימו הסתגלות בטרק קודם?????
“
יום 4
תחילת המסע הרגלי
………. לינת שטח לחוף אגם ד……... בגובה 2700 מ'.
יום 5
אל שרשרת האגמים
……... לינת שטח בגובה 2750 מ'. …... באוהלים על שפת האגם.
יום 6
עליה לגבהים
………. לינה בחניון לצד האגם בגובה 3550 מ'.
אופסססססססססססססססס מספר 1
יום 7
מתקרבים לפסגה
……..עד לחניון בגובה של 4500 מ'
אופססססססססססססססססססססססססססס סססססס מספר 2
סכנת נפשות להבנתי
יום 8
המעבר הגבוה ביותר
…….... לינת שטח ……. בגובה 3700 מ' . “
-
הקדמה לשאלה –
אני יודע להפנות את השאלה לפורום בריאות ובסופו של יום גם אפנה לרופא משפחה וגם למרפאת מטיילים אבל רוצה לשמוע דעתכם ו/או חוויותיכם הסובייקטיביות
ועכשיו השאלה –
כמבוגר בגיל עם יתר לחץ דם מאוזן בתרופה האם נבון יהיה בכלל להגיע ללדאק לטיולים קלים יחסית, כלומר בלי טרקים אימתניים ועם הליכות קלות בלבד והתבססות על נסיעות ברכב.
ההגעה ללה מתוכננת בטיסה.
-
היי רוני,
שלחתי תשובה בפרטי.
צילה
-
היי דרור, אכן מתכון למחלת גבהים. אחרי יום 6 חייבים יום התאקלמות.
ורוני איך הרגשת בספיטי? דהאנקאר נדמה לי 4200 היית שם לא?
-
תודה צילה.
הי גולני –
בספיטי (דווקא דנקאר “נמוכה” יחסית – פחות מ 4000מ’. אבל יש את הפאסים קונזום והרוטאנג שמגיעים ל 4500) זה היה מעבר הדרגתי בנסיעה במשך מספר ימים. הרגשנו מצויין ללא כל אפקט. היינו בעבר גם בפרו בקוסקו (אליה הגענו בטיסה) ומאצ’ו פיצ’ו. שם היינו צריכים יום התאקלמות מהסחרחורות וגם היינו צעירים בשלושים שנה
-
הי רוני
כמה דברים שאני "למדתי” מקריאה וניסיון ואני פועל לפיהם היום:
- העבר שלך בגבהים לא אומר כלום לגבי הפעם הבאה ולא משנה אם היה לך ניסיון טוב או רע הפעם הבאה בגובה עומדת בפני עצמה. אין אנשים ש”מכירים את עצמם” בגובה ויש לי סיפורים מהיכרות אישית בעיניין
- טרקים “אימתניים” או פעילות פיזית לא מקשים על ההסתגלות לגובה. אם כבר ההיפך הוא הנכון והם אמורים לעזור מכיוון שהם יכולים לגרום להדרגתיות בעליה (לא תמיד כמובן). ב”ימי הסתגלות” למשל מומלץ ללכת ולעלות מעל הגובה בו ישנים בלילה ולרדת חזרה
- הבעיה הגדולה היא שהיה של שעות רבות בגובה בו הגוף לא הסתגל. “מעבר” מהיר וגבוה שלאחריו ירידה לגובה “בטוח” לא מהווה בדרך כלל סיכון. אם אינני טועה שני הסוגים של מחלת גבהים הם בצקת במוח ובריאות ושניהם לוקחים זמן ולא קורים ברגע. כך שהלילה הוא הקריטי ביותר וצריך לבנות את תוכנית העליה לפי הלילות אפילו אם ביום עברת גבוה או נמוך יותר
- “החוקים” שאני מכיר (מציע להחמיר אבל לא להקל בהם): מעל 3000 מטר “הקצב הבטוח” לעליה הוא עד 300 מטר ללילה (אני יודע שהרבה מאוד אנשים עולים יותר מהר אבל חלקם סובלים ובודדים גם יורדים). כל עליה של 1000 מטר דורשת “יום הסתגלות” זאת אומרת שני לילות באותו גובה. כך שנדרש יום הסתגלות כשחוצים את 3000 ו-4000 ו5000 אם רוצים ללכת כמה שיותר בטוח.
- לגבי לה (או קוסקו) ההצעה שלי היא לא לעלות בגובה הלינה במשך 3 לילות הראשונים ואחר כך לעלות כפי שכתבתי עד כמה שאפשר. גם להכין מראש “תוכנית נסיגה” לגובה נמוך מ-3000 מטר (צילה מכירה ופעם הציעה למישהו אפשרות נסיגה כזו
אני יודע שזה יכול להישמע מחמיר אבל זה מה שאני מציע. כמובן שאם אתה רק חולף ברכב בפאס גבוה ויורד באותו היום לגובה בטוח אז כמו שכתבתי למעלה אין שום בעיה
-
לגבי 1, אחזק ואומר שאפילו אדמונד הילארי נזקק לחילוץ מטוס באחד מביקוריו האחרונים בכפרי הרי ההימלאיה, וזה אדם שביקר שם דרך קבע בשל פעילותו ההומניטרית באזור, והיה, כזכור, האדם הראשון (לצד טנזנינג נורגיי) שהגיע לפסגת האוורסט. -
נושא חשוב.
עמידה ב”חוקים” של דרור תבטיח כמעט תמיד הרגשה טובה בגבהים.
אבל לא תמיד ניתן לעמוד בהם, כמו למשל במקרה של טיסה לעיר גבוהה דוגמת לה או לאסה. או בטרק שאין בו אפשרות ללינה בגבהי הביניים הנדרשים. במקרים כאלה אני נוהג להוסיף ימי הסתגלות לפני ה”דילוג”, או – בלית ברירה – אחריו. בדוגמה שהביא דרור הייתי מוסיף שני ימי הסתגלות בגובה 3550, ומוודא שאפשר לרדת במהירות מהמחנה הגבוה במקרה הצורך. מניסיוני כדורי אורמוקס יכולים לעזור גם כן (כמובן יש להתייעץ עם רופא).
בכל מקרה חשוב מאוד להכיר היטב את הסימפטומים של מחלת גבהים, ולא לטייל לבד בגבהים. חשוב גם לתכנן את הטיול כך שלוח הזמנים לא יהיה הדוק מידי, ולהתכונן נפשית לוותר כשצריך.
רוני – הרבה מאוד אנשים בכל גיל נוחתים בלה ובערים גבוהות אחרות, חלקם סובלים בימים הראשונים עד שמסתגלים, אבל למיטב ידיעתי רק בודדים מגיעים למצבים מסוכנים.
בלה יש שירותים רפואיים טובים והם יודעים לטפל במחלת גבהים. אפשרות נוספת היא ללון בסמוך לנהר האינדוס, מרחק ק”מ ספורים מלה, בגובה 3200 מ’.
-
האם יש הבדל בקבלת מחלת גבהים בגובה זהה אבל במדינה אחרת?
כלומר אם קבלתי מחלת גבהים בבוליביה האם זה אומר שבגובה זהה בלדאק /לה למשל אקבל אותה גם ?
האם יש השפעה למשל להרי הגעש הרבים בהרי האנדים לעומת הרים אחרים?
לי למשל האורמוקס לא עזר הפתרון היחידי היה עלי הקוקה.
תודה מראש למשיבים
-
צביה שלומות,
מנסיון שלי כל טרק לגובה משפיע בצורה שונה כל הגוף.
אינני סובלת בגבהים ולא לוקחת כדורים.
מעט כאב ראש ובזה נגמר בענין – חוץ מפעם אחת בצפון סיקים דווקא לא בגובה הגבוהה ביותר שהייתי אלא בגובה. 4000 מ – בדרך למערה של אלכסנדרה דוד ניל.
המשכתי מעט כי בדרך כלל זה לא נורא – אבל בשלב מסויים החלטתי שיש לרדת וכך עשיתי.
סבלתי גם לאחר לקיחת כדור נגד כאב ראש במשך חצי יום.
כנראה הפעם היחידה שסבלתי מעט ממחלת גבהים.
בטרק הבבה פאס – העליה הייתה בלילה מחשש שהשלג בפרס ימס – היה קשה –
וגם כאן מעט כאב ראש.
מה שהיה מענין שברגע שהגעתי לפאס – 4200 מ הרגשתי כאילו אני בתחילת הטרק ולא באמצעיתו! והראש פסק מלקטר.
חשוב תמיד להקשיב לגוף, אם הוא צועק יש להקשיב .
יש לעשות התאקלמות באמצע טרקים גם כן חשוב כמו בתחילת הטרק .
זהו מה שיש לי לאמור בנושא .
להנות בזהירות .
-
צביה הי
להבנתי לא אמור להיות הבדל משמעותי בין יבשות שונות כאשר מתייחסים לגובה.
-
תודה על דיון ער ומעניין. תודה לכל מי ששלח דבריו בפרטי. מכל מלמדים השכלתי (אין לי תלמידים, אז לא משלים הפתגם).
-
רוני ,
כולנו תלמידים שלך , אתה תורם הרבה מידע לפורום .
-
היי צביה,
כמו שצילה ודרור כתבו, לא נראה לי שיש הבדל בין מדינות.
גם אצלי היו רק כאבי ראש קלים וקצת סחרחורת בגובה 4200, באיזור יובנג בסין.
בטיבט, בגובה 5400, הרגשתי אותו דבר פחות או יותר, ללא כדורים/תרופות.
בסין הייתי עם תרמיל על הגב, ניסיתי בשלב מסוים ללכת מהר למשך כמה דקות, לבדוק אם זה ישפיע, ואכן זה גרם לסחרחורת קלה.
-
מעבר לעניינים “הטכניים” של מחלת הגבהים שעלו פה, אני מבין שלא רבים התרגשו מהעובדה ש”חברה רצינית” מוכרת ומפרסמת את הטרק הזה.
האמת היא שכשלמדתי את האוורסט בפעם השניה מצאתי לא מעט חברות ש”מותחות” את כללי ההסתגלות והשיקולים המסחריים ברורים.
לטעמי גם טרק ה-EBC כמו שהרוב עושים אותו מתאים אולי ל80-90% מהאנשים ואני מכיר אנשים צעירים ובכושר טוב שלא עמדו בו (אני אספר יותר מאוחר ב”סיפורים על טרק האוורסט”).
יש חברות טיולים שמגדילות לעשות ומפרסמות “סטטיסטיקות” כמו:
“90% מהמטיילים שלנו הגיעו ל-EBC”
-
בקשר לרשימת ההמלצות של Dregev, מסכים איתם מלבד סעיף 3:
הבעיה תמיד במקרים כאלו, שברגע שאתה מתחיל להרגיש כאבי ראש שהם התסמין הראשון למחלת גבהים, גם אם תעשה זאת בצורה מהירה ככל האפשר אתה תמיד תצטרך לעלות עוד בגבוה. מה שאומר שאתה מחמיר את המצב הפיזיולוגי של הגוף ואז ההשפעה של מחלת הגבהים תהיה הרבה יותר מהירה.
יש מספיק שהמשיכו ועברו את שיא הגובה למרות הכאבים ואז עם הירידה בחזרה התסמינים עברו, ויש גם מספיק שהמשיכו וחטפו קשה את המחלה.
ההמלצה הרפואית הגורפת – מתחילים להרגיש רע, יורדים למטה! זה לא אומר לבטל את הטרק, פשוט לרדת לנקודה נמוכה יותר, לנוח שעה שעתיים ולראות אם הכאב עובר או לא. אם עבר אפשר לנסות להמשיך בחזרה מעלה, אם שוב מופיע מומלץ לרדת לנקודת הלינה האחרונה ולשהות שם עוד יום הסתגלות אחד לפחות.
סתם לידיעה, הסיכוי למחלת גבהים יורד דווקא אצל מטיילים מבוגרים יותר (מעל גיל 50). לא יודעים להסביר למה, אבל סטסטיטית אלו העובדות.
-
yushon – מהיכן לקחת נתון זה (על הסטטיסטיקה)?
-
תודה לצילה ,דרור וגילי – מתה על המקומות והנופים שהצגתם אבל חוששת .
המוזר הוא שבאקוואדור קיטו 2850 מ’ ובלגונה קילוטאה 3800 מ’ הרגשתי מצויין
ודווקא שבועיים אחרי זה בקואנקה 2500 מ’ חטפתי את האמא של מחלת הגבהים.
ושוב כעבור שבועיים בפרו .
-
הי רוני,
לצערי יצא לי לבלות מספר ימים עם הרופאים במננג בסובב אנאפורנה.
הם מתמחים בנושא של מחלת גבהים וקיבלתי את הנתון הזה מהם.
-
טוב, אז התחלתי קצת לחקור. יש לא מעט אינפו ברשת. דבר ראשון תשובה לשאלה המקורית שלי:
“מחלת גבהים אינה שכיחה יותר בקרב מבוגרים מעל גיל 50, אנשים הסובלים מיתר לחץ-דם, מחלת לב, מחלת ראות כרונית או סוכרת. היחידים שנמצאים בסיכון מוגבר הם אלו שסבלו בעבר ממחלת גבהים” (הדגשה שלי).
מתוך מאמר בשם: “מחלת גבהים - Altitude Sickness” שפורסם על ידי “המרכז הרפואי בתל אביב ע”ש סוראסקי” (איכילוב).
זה סותר אמירה שנאמרה לעיל כי להסטורית מחלת הגבהים של האדם אין אינדיקציה לסיכוייו לחלות. לא נאמר שמי שלא חלה בעבר לא יחלה בעתיד אלא להיפך – מי שחלה בעבר נמצא בסיכון מוגבר.
מה שמעודד זה שאין רלוונטיות להיותי “מבוגר עם יתר ל.ד.”
, שומע, גולני?
