חזרנו

[ayeletback]

ברוכים השבים
מה עם קצת תמונות?

[אנשיםטובים]

עוד לא פרקתי את התמונות מהמצלמה. זה יקח זמן...

[ערבה]

ברוכים השבים! בקשר לקוסטקו, חייבת לתקן...

 

 

יש לנו גם כרטיס מתנה של קוססטקו, שמאפשר כניסה לסניפים שלהם.

כשאנחנו רוכשים בסכום הקטן מהסכום שטעון בכרטיס, אנחנו לא מקבלים עודף.

היתרה פשוט נשארת בכרטיס לפעם הבאה.

[אנשיםטובים]

ערבה – חשבתי כמוך, אבל בחנות נאמר לי אחרת…

בכל מקרה זה לא עניין אותי כי קניתי בהרבה יותר מסכום הכרטיס אז לא העמדתי את זה במבחן.

[אנשיםטובים]

רביעי - טורונטו ונוסעים לניאגרה

היום הזה היה מאד גמיש בתוכניות. יכולנו לשוטט בטורונטו, באיזור ניאגרה און דה לייק, או במפלי הניאגרה. בלילה נישן בניאגרה לשני לילות.

קמנו בבוקר ויצרנו קשר עם לוק 3 להבין אם אפשר לראות ספינה עוברת בתא השייט. נאמר לנו שיש להם משהו על הבוקר (לא נספיק) וזהו להיום.

אז החלטנו להתחיל בקצת טורונטו ואחרי זה נראה.

נסענו לכיוון מגדל CN שנמצא בלב העיר. פקקים טיפוסיים לעיר גדולה בשעות הבוקר של אמצע השבוע. מראש לא תכננו לעלות למגדל (יקר מדי לטעמנו, ורק לפני יומיים היינו במגדל אחר) ורצינו רק לראות אותו. אז דווקא מרחוק רואים אותו יותר טוב. ככל שהתקרבנו הפקקים התעצמו כמובן, וגם לא הייתה טיפה חניה באיזור (אני מניח שאם היינו מאד מתאמצים היינו מוצאים חניון יקר). אז הסתפקנו מלעשות שני סיבובים מסביב למגדל ולצלם בלי לצאת מהאוטו והמשכנו.

נסענו לאיזור רחוב Queen ול-Graffiti Alley הסמוך. רחוב Queen עצמו בשיפוצים והיתה בעיית תנוע באיזור אבל בסוף הצלחנו לחנות.

שוטטנו קצת ברגל באיזור. הסמטה אכן מלאה גרפיטי על כל הקירות. לטעמי לא אתר חובה אבל אם כבר היינו שם שווה 5 דקות. רחוב queen שופע חנויות של בדים, חרוזים, סידקית ומלאכת יד (כמו דרום תל אביב).

אחרי ארוחת צהריים מוקדמת התחלנו לנסוע לכיון הניאגרה.

 

הייתה התלבטות אם לשלב את ניאגרה און דה לייק בדרך אבל בסוף החלטנו לוותר במחשבה שאולי מחר יחד עם הלוק אם יסתדר (בדיעבד – אין קשר ישיר בין שני המקומות ויכולנו לעשות את ניאגרה און דה לייק היום והלוק מחר – הם לא עד כדי כך צמודים).

הגענו למפלי הניאגרה למלון courtyard בצד הקנדי. התלבטתי רבות איזה מלון לקחת בניאגרה, עם נוף או בלי, קרוב למפלים או רחוק, וכו’. בסוף החלטנו על יחסית קרוב ובלי נוף (נוף זה דבר יקר והיו לנו יומיים).

המלון שבחרנו הוא במיקום סביר בקצה של קליפטון היל. ממנו עד לתחתית קליפטון היל זה 5 דקות הליכה מהירה או 10 דקות הליכה עם זרם האנשים (או שעתיים אם עוצרים בכל החנויות). לכיוון המפלים זה ירידה וחזרה למלון זה עלייה אבל לא קשה.

הזמנו את הסוויטה הנשיאותית שכוללת חדר שינה וסלון ושתי ספות. אני הבנתי ששתי הספות בסלון אבל הסתבר שטעיתי ויש ספה אחת בחדר השינה ואחת בסלון. צרפנו גם מיטה מתקפלת (חינם) וככה שני ילדים ישנו בסלון – אחד עם הספה והשני על המיטה המתקפלת שהייתה נוחה יותר, וילד שלישי ישן בספה איתנו בחדר השינה. הנוף מחדש השינה היה לכיוון הגלגל הענק. משום חלון לא ראו מפלים או זיקוקים. ארוחת בוקר לא כלולה בדיל, והיה חדר כביסה עם מכונה אחת בתשלום סביר. היה מעט תור. חניה בתשלום סביר (נדמה לי 15 דולר ללילה). בחדר היה רק מקרר קטן ופרקולטור (לא היה מיקרו) וגם ג’קוזי בשביל הזוגות בירח דבש שכמובן התעלמנו מקיומו.

אחרי התמקמות במלון ירדנו לכיוון המפלים. ההליכה בקליפטון היל לקחה קרוב לשעה למרות שהשתדלנו לא לעצור בכל החנויות. כשיורדים בקליפטון היל רואים קודם כל את המפלים האמריקאיים ומתפעלים. רק אחר כך רואים את הקנדיים ועוד יותר מתפעמים.

אחרי קצת גלידה ותצפית על המפלים ירדנו לשייט בחברת hornblower (החליפו את maid of mist בצד הקנדי). היה תור קצר לכרטיסים, אבל היו גם מכונות אוטומטיות למי שרצה. לא מצאתי שום הנחות מעניינות אז שילמנו מחיר מלא. לשייט עצמו לא היה שום תור. ירדנו למטה, קיבלנו את המעילים המוכרים ועלינו על הספינה בין האחרונים. 20 דקות של שייט שהוא חוויה מדהימה. אני לא יודע איך לתאר במילים, אבל זה משהו שלא חוויתי מעולם ובעיניי החובה הגדולה של המפלים.

אחרי השייט עוד ישבנו למטה (בירידה מהשייט) נחנו, שתינו ונישנשנו ונהננו מאיזה זמר ברקע.

עוד לא היה מספיק חשוך לתאורה (היה כתוב שתדלק ב 8:15 אבל בפועל זה קרה רק לקראת 9 בלילה) אז עלינו חזרה לקליפטון היל לעוד שיטוט בחנויות, ובאיזור 9 ירדנו לראות את התאורה.

חזרנו למלום עייפים אך רצוצים.

 

[אנשיםטובים]

חמישי - ניאגרה (בערך)

מתוך האטרקציות בניאגרה שקלנו מראש את ריפלי ואת אי העיזים. אתמול כשראינו את המקום הילדים נגעלו ופחדו מריפלי, ולעומת זאת כולנו התלהבנו מאי העיזים ומערת הרוחות שראינו מהצד השני של הנהר. הילדים גם רצו מיניגולף וגלגל ענק שהיו שם ואמרנו שנראה.

בבוקר יצרנו שוב קשר עם לוק 3 ונאמר לנו שיש ספינה בסביבות 17:30. התאים לנו. החלטנו לפתוח את הבוקר באי העיזים, להמשיך לניאגרה און דה לייק ולללוק, ולחזור בערב על פי מצב העייפות לקליפטון היל.

אז יצאנו בבוקר לחצות את הגבול באוטו על גשר הקשת Rainbow Bridge. ביציאה מקנדה אין שום ביקורת, ובכניסה לארה”ב יש תור קצר ותשאול של 2 דקות. שאלו אותנו אם יש פירות או ירקות ואם עוד חוזרים לקנדה וזהו.

נסיעה של כמה דקות נוספות הביאה אותנו לאי העיזים ולחניון הענק (10 דולר ארה”ב). בזמן שחנינו נעצר רכב משטרה לידינו. בשניה הראשונה החסרתי פעימה, אבל אז הם ניגשו לרכב שחנה לידינו שנשא לוחיות רישוי של קליפורניה ויצא ממנו זוג + כלב. השוטר הסביר להם באריכות אך בתקיפות שבניו יורק כלבים חייבים רצועה, שהוא לא יודע מה הם נוהגים לעשות בקליפורניה אבל בניו יורק אסור לעשן מריחואנה וכו’. לא יודע מה גרם לו להתנפל עליהם אבל זה היה גם משהו מעניין. בעצם ראינו דוגמא להבדלים בין מדינות ארה”ב השונות.

תור קצרצר לכרטיסים במערת הרוחות (סביבות ה-75 דולר) ואז הולכים לפי השילוט. תחנה ראשונה ביתן שבו מקבלים סנדלים לפי מידה ושקיות, ומיד אחריו שורת ספסלים לצורך ההחלפה. את הנעליים הרגילות מכניסים לשקית וסוחבים אתכם, את הסנדלים שמקבלים מתנה נועלים. באופן מפתיע הסנדלים אומנם מכוערים אבל די נוחים, וכמובן עם אחיזת קרקע מעולה גם כשרטוב.

בשלב שני יורדים במעלית לאיזור הנהר ושם גם מקבלים את הפונצ’ו הצהוב. יש שתי מידות – למבוגרים ולילדים. לגברים הפונצ’ו מגיע עד איזור הבירכיים, אולי קצת יותר או קצת פחות תלוי בגובה המדוייק. לנשים תעשו חישוב. כלומר בגדול אם אתם במכנס קצר הוא לא ירטב, אבל מכנס ארוך בהחלט ירטב.

שביל ההליכה במקום לא ארוך (כמה מאות מטרים בודדים) ובמהלכו מגיעים קרוב יותר ויותר למים. השיא הוא במקום שנקרא “סיפון ההוריקן” שבו פשוט נרטבים לחוטין. למי שמעוניין אפשר לדלג על הסיפון.

סך הכל טיילנו על השביל (כולל חופן תמונות כמובן) כ-20 דקות, והכל ביחד כולל כרטיסים, נעליים וכו’ כשעה. אגב, בחרנו להשאר עם הסנדלים עוד טיפה עד שהרגליים יתייבשו מעצמן.

המשכנו עם האוטו באי העיזים וחנינו עוד בקצה הדרומי שלו לשביל הליכה חביב (5 דקות) באי שלוש האחיות ממנו גם אפשר להתרשם מה”אגם” שנוצר בהתרחבות הנהר שלפני המפל. והנה לינק לגוגל.
חצינו את הגבול חזרה לארה”ב על אותו גשר. הפעם בצד האמריקאי לא עוצרים ובצד הקנדי תור קצרצר ותשאול זריז.

 

נסענו לכיוון ניאגרה און דה לייק, בכביש שנקרא Niagara Pkwy שעובר לאורך הנהר. בחלקו עם נוף, בחלקו עם אטרקציות וכו’.

תחנה ראשונה שעון הפרחים. לא הייתה חניה! עשינו שלושה סיבובים עד שהתפנה לנו מקום. לא נורא אבל מוזר קצת. השעון מאד יפה, אבל לא מצאתי איפה מאחור רואים את ההיסטוריה. ממש לא מקום חובה, אבל אם מסתדר בדרך – מאד יפה.

המשכנו באותו כביש לניאגרה און דה לייק. חנינו בתחילת העיירה (למעשה הכביש שבו נסענו בו קודם הופך לכביש של העיירה) בחניון (דולר וחצי לשעה שמנו 3 שעות) והסתובבנו קצת כולל ארוחת צהריים. עיירה יפה, חנויות תיירים וכו’. לא נפלתי. כלומר בעיניי ממש לא אתר חובה ובכלל לא בטוח שהיה שווה את הנסיעה. כלומר הרחוב הראשי של העיירה שונה מהותית מהשדירה החמישית בניו יורק, אבל פחות שונה מערים אירופאיות שהיינו בהן בשנים האחרונות.

בסביבות 16:30 שמנו פעמינו לכיוון הלוק. המוזיאון כבר יהיה סגור אבל את האוניה נוכל לראות. במקום יש חניון חינמי ומרפסת תצפית נחמדה ממש מעל האוניה שעוברת. אבל האונייה איטית. מהרגע שראינו אותה במעלה התעלה ועד שהגיע אלינו לקח רבע שעה. ואז מרגע שתחילה להכנס ללוק, עד שעצרה, הדלתות נסגרו, המים ירדו, והיא יצאה – עוד 20 דקות בקלות. ועוד היציאה שלה לקח כמה דקות. ובאמצע עוד התחיל גשם . בהחלט היו סקרנים רבים שפרשו באמצע.

חזרנו למלון לקראת 7 בערב, עייפים ורטובים. החלטנו לוותר על חזרה לקליפטון היל ולסגור את היום.

 

בדיעבד – לא היה צורך לישון בניאגרה דווקא, וגם לא היה חובה לישון בצד הקנדי. מעבר הגבול היה קליל ופשוט, ובאותה מידה יכולנו להתמקם במלון בצד האמריקאי, אחר הצהריים לחצות לקנדה ובלילה לחזור.

ברור שאם היינו הולכים על נוף למפלים אז כנראה שכן צריך צד קנדי.

מחר חוזרים לארה”ב הפעם סופית. תם הפרק הקנדי בטיול.

[liritulla]

תודה רבה רבה רבה על כל המידע המועיל, אנשים טובים!

גם בניאגרה נבקר……...פעם שנייה שלנו אמנם, אבל כל מידע מוסיף ומזכיר. 

[צביקה]

מוני ואנשים טובים,

ברוכים השבים !

 

אני מאוד עסוק בתקופה האחרונה ולכן כמעט ואיני מבקר בפורומים. רק לאחר שאשתי הפנתה את תשומת ליבי, הגעתי לברככם לשובכם.

 

אגב, לגבי מרחקי הנהיגה, היו רגועים: ב-34 יום בטיול שלנו בשנה שעברה, רק המסלול ב-Google היה 7,751 ק”מ ולזה יש להוסיף הרבה נסיעות רבות של אילתור וסטיה מהתוואי ש-google הציע ותוספות רבות שהוחלט עליהן מעכשיו לעכשיו.

לדעתי, זה הביא אותנו קרוב ל-10,000 ק”מ.

 

ואנשים טובים, נכנסתי וכמובן שלא יכולתי להתנתק מקריאת סיפור הטיול שלכם. אתה מעביר מידע מעשי לצד חוויות משפחתיות באופן מעניין ומועיל. כדאי, אם עוד לא עשית זאת, כדאי לתת בפורום טיולי משפחות קישור לסיפור שלך כאן, כי אופי הטיול בהחלט מתאים למה שמעניין אותם שם.

[אנשיםטובים]

צביקה תודה. 

הוספתי הודעה בפורום משפחות שמצביעה לפה

[אנשיםטובים]

שישי - שופינג

היום הזה שוב תוכנן כיום מאד גמיש ובסוף היה שונה מכל התוכניות.

הלילה ישנים בקורנינג ומחר בערב באיזור פילדלפיה. מטרות אפשרויות שסומנו להיום:

אי העיזים שכבר עשינו אתמול, תחנת הכח בניאגרה, יריד מחוזי באיזור באפולו, יריד מחוזי באיזור קורנינג, מוזיאון הזכוכית בקורנינג (פתוח עד מאוחר) ווטקינס גלן.

הנחנו שנעשה חלק קטן מהרשימה. בפועל לא עשינו שום דבר מהרשימה.

החלטנו לפתוח בשופינג ב Fashion Outlets of Niagara Falls USA. דווקא המטרה הראשונית לא הייתה שופינג קלאסי אלא חנות היצירה Hobby Lobby שעוד לא יצא לנו לבקר בה בטיול (כמו שאתם רואים היו הרבה חנויות יצירה בטיול) אותה פותחים כבר ב-9 בבוקר.

ב-9 בבוקר גם פותחים את הגלגל הענק בניאגרה שהילדים רצו. אבל הצלחנו לצאת מהמלון מוקדם יותר וויתרנו. בפועל כן התעכבנו עוד טיפה כי החלטנו לנסוע מעט בצד הקנדי במעלה הנהר לראות עוד טיפה את המפלים מהאוטו. מקליפטון היל פנינו ימינה (דרום) ונסענו עד שעברנו את המפלים, פרסה וחזרנו. זה הוסיף עוד כמה דקות טובות ובפועל מעבר הגבול היה אחרי 9 בבוקר. לא נורא.

מעבר הגבול היה שוב פשוט (למרות שהפעם היינו עם המזוודות) ונוסעים לקניון.

בפועל נתקענו בקניון כל היום. כי מחנות היצירה המשכנו לוולמארט לאגף הצעצועים ומשם לעוד כמה חנויות שכולן מחוץ לקניון. ואז כבר נהיה צהריים והיינו רעבים. אז נכנסנו לקניון לחפש אוכל. ואם כבר נכנסנו לקניון לא נשוטט בו?

בקיצור – היינו בקניון עמוק לתוך אחר הצהריים ורק בסביבות 6 בערב יצאנו שוב לדרך כשכולנו גמורים מעייפות, עמוסים בשפע שקיות והארנק קל בכמה מאות דולרים (טוב בעצם שילמנו באשראי כמובן ולא במזומן ).

הנסיעה הייתה קשה יחסית. האוטו עמוס במזוודות ועכשיו גם שקיות. כולנו מותשים מיום השופינג. הנסיעה היא בכבישים משניים, כולל להכנס ולצאת מעיירות בנסיעה איטית למדי (ואפילו ירידה ל 20 מייל בשעה בקטעים מסויימים). בהתחלה הנופים היו יפים ונהננו יחסית כולל להנות מהבתים הייפים, המרחבים ועוד. אבל לאט לאט נכנסנו לאיזורים יותר כפריים וכנראה שגם יותר עניים. הבתים יותר מוזנחים,  חיפשנו מקום לעצור לארוחת ערב, אבל הגענו לאיזור נטול רשתות בכלל. אפילו לא מקדונלדס. היו כמה מסעדות מקומיות כמו שרואים בסרטים שלא עשו לנו חשק. בכלל היו שם מקומות שהרגישו כמו לקוחים מאיזה סרט על עיירות נידחות במערב ולא על מדינת ניו יורק. וכמובן שהיו חלקים בנסיעה ללא קליטה סלולרית. באיזשהו שלב גם החשיך והנסיעה בעיירות בחושך גרמה לנו להאט עוד יותר והנסיעה התארכה עוד יותר.

אחרי קרוב לשעתיים נסיעה הגענו לציביליזציה – מצאנו מקדונלדס בעיירה Mt Morris. זה גם היה מקום נידח והסניף של מקדונלס היה מעט מוזר (למשל אחרי ההזמנה יושבים לשולחן והם מביאים את ההזמנה לשולחן), אבל עדיין משהו מוכר. עשינו עצירה של 20 דקות, אכלנו נרגענו, נשמנו והמשכנו בדרך.

למלון בקורנינג הגענו כבר ב-10 בלילה כשכמובן כל הילדים ישנים, כדי להיות במלון 12 שעות ולהמשיך הלאה.

 

המלון Staybridge Suites Corning (במרחק הליכה ממוזיאון הזכוכית)  הוא מלון שמתאים לאנשים שמגיעים לתקופות ארוכות יותר. כולל למשל זה שאין שירותי חדרנית כל יום. במידה מסויימת מזכיר את ה Independence Inn מבנות גילמור (במידה מסויימת). קומה אחת אבל מסדרונות מאד ארוכים (וכמובן שהיינו בקצה), חדר אוכל קטן (ארוחת בוקר כלולה במחיר והייתה הכי טובה בטיול, כולל אפילו מכונה של קולה למשל), חדר כביסה (ללא תשלום), ספריה (ספרים רגילים וגם DVD) מגרש כדורסל ועוד. אבל כל זה לא מאד עניין אותנו (חוץ מארוחת הבוקר). הזמנו סוויטה שכללה שני חדרי שינה, סלון ומטבחון. אבל הפעם באחד מחדרי השינה היו שתי מיטות כך שלא השתמשנו בספה. המחיר לא זול (260 דולר כולל מיסים) אבל מחיר די טיפוסי לאיזור. מהקצת שראיתי מהמלון אני מאד ממליץ.

 

 

 

[אנשיםטובים]

שבת - נוסעים לפילדלפיה

הדבר היחיד שוודאי ליום הזה זה שיש לנו 5 שעות נסיעה לפחות למלון ליד פילדלפיה. כל השאר פתוח.

מראש תכננו שתי חלופות עיקריות:

1. לנסוע ישר דרומה דרך ארץ האיימיש (מחוז למקסטר) ואז לפילדלפיה
2. אם לא הספקנו ווטקינס גלן יום קודם – אז ווטקינס גלן ואז נסיעה ישירה לפידלפיה)

ידענו שלא ריאלי גם ווטקינס גלן וגם איימיש ביום אחד. והיתה לנו אפשרות (שגם ניצלנו) להגיע לאיימיש בהמשך.

בבוקר יצאנו מאוחר. אחרי השופינג המסיבי של אתמול נאלצנו לעשות סדר במזוודות (לפתוח מזוודה נוספת) וזה לקח זמן. רק בסביבות 10 יצאנו לדרך.

התלבטנו בין 3 האפשרויות – 2 שהזכרתי קודם ואחת נוספת – מוזיאון הזכוכית ואז נראה.

בסקר לא מחייב בין בני המשפחה החלטנו לוותר על ווטקינס גלן וללכת על מוזיאון הזכוכית ואחר כך בשאיפה עוד נדהר לכיוון האיימישים כדי לסגור שם את היום.

אבל נשארנו במוזיאון הזכוכית יותר מדי זמן . המוזיאון (33 דולר לכולנו – ילדים חינם ושילמנו AAA) עצמו חביב ולא הרבה יותר. על הסדנאות מראש ויתרנו. אבל יש המון הדגמות יפות, והחנות מאד מרשימה גם.

לתכמנים – חלק מההדגמות הן בחוץ ונגישות גם למי שלא קנה כרטיס כך שאם אין זמן וחבל על הכסף, אפשר רק לעשות סיבוב בחנות המזכרות ולראות איזה הדגמה פתוחה.

אחרי המוזיאון רצינו לאכול. ואז כשהסתכלנו על השעון ראינו שכבר לא ריאלי להספיק שום דבר היום. לא איימיש, לא ווטקינס גלן, ואפילו לא לעצור בדרך לאיזה מיניגולף. פשוט נסענו ישר למלון.

הנסיעה ארוכה לקחה כ-6 שעות עם 2-3 הפסקות רענון קצרות בדרך. שוב עברנו דרך כמה עיירות שכוחות אל בחלק הראשון של הנסיעה. אני אפילו לא סגור על עצמי איפה היינו ולמה גוגל בחר בדרך הזו. אבל למרות שהנסיעה הייתה ארוכה היא לא הייתה קשה במיוחד.

למלון הגענו כבר קרוב ל-8 בערב. זה היה TownePlace Suites by Marriott Mt. Laurel אליו הגענו ל-3 לילות. זו רשת האחות של residence  inn שישנו בה קודם אבל שממוצבת יותר נמוך. אז למשל אומנם שוב שני חדרי שינה וסלון, אבל הפעם רק חדר שירותים אחד וכל החדרים יותר קטנים. אבל במקרה המסויים הזה היה סיוט. החדר פשוט היה מטונף ברמות. הקירות, המיקרו וכל איזור הפח היו פשוט מלוכלכים משאריות פיצה (אני חושב) הרצפה לא נקייה ברמה כזו שלא נעים ללכת יחף. אז אחרי הצ’ק אין עוד קראנו להם שיבואו לנקות ואכן בא מישהו לנקות בלילה. גם הוא נגעל מהמצב וצילם כמה תמונות. אחרי כמה דקות עלה פקיד הקבלה להתנצל על המצב, הביא לנו כמה שוקולדים ואמר שכפיצוי יוריד לנו 20 דולר מהמחיר ללילה ויתן לנו עוד חופן נקודות מועדון, מה שאכן קרה בפועל (הוא הוריד רק מהלילה הראשון והיו לנו שלושה לילות במלון). אחרי כמה דקות של דכאון והתלבטות האם מחליפים מלון הלילה, מחר או בכלל לא החלטנו להשאר במלון וזהו. אז אומנם הנקיון הראשוני עזר קצת, אבל עדיין המקום נשאר לא נעים עד שעזבנו, כולל ריח מטריד.

אולי זה רק החדר הזה ולא כל המלון, אבל אני במפורש לא ממליץ עליו. למרות שזה היה המלון הכי זול בטיול (סביבות 140 דולר ללילה כולל מיסים).

ארוחת הבוקר הייתה הכי עלובה לאורך כל הטיול וגם לא היה מקום לשבת. ברמה כזו שביום בראשון לקחנו מעט אוכל וחזרנו לחדר לאכול עם תגבור של אוכל מהסופר. ביום השני ויתרנו על האוכל במלון והלכנו למסעדה, ובשלישי לקחנו כמה פרודוקטים בודדים לאכול בחדר בתגבור אוכל מהסופר.

[אנשיםטובים]

ראשון - פילדלפיה

את פילדלפיה ביקש הבן שרצה את המדרגות של רוקי. בחרנו ביום ראשון בהנחה שלעיר גדולה עדיף בסוף שבוע (יכולנו גם מחר) בידוע שחלק מהאתרים כמו המטבעה סגורים בסוף השבוע.

בבוקר בדקנו וראינו שביקור ב “היכל העצמאות” דורש כרטיסים (חינמיים) שאפשר להזמים מראש או לקבל במקום אבל בכמות מוגבלת ומומלץ להגיע מוקדם. ראינו שאי אפשר להזמין להיות והתחלנו לחשוש שלא נמצא כרטיסים.

נסענו למרכז העיר וחנינו בחניון באיזור המרכז (10 דולר תעריף סוף שבוע). הלכנו לכיוון מרכז המבקרים ששם יש שלט בכניסה “הדלתות נפתחות ב 8:30 התור מתחיל פה”. השעה כבר אחרי 10 בבוקר. אבל הגענו לנקודת הכרטיסים, היו שני אנשים לפנינו בתור וקיבלנו כרטיסים לעוד חצי שעה. וגם ככה אמרו לנו שיש לפני עוד בדיקות בטחוניות אז כדאי למהר. אז הלכנו לכיוון היכל העצמאות. הבדיקות הבטחוניות היו בסיסיות ביותר ובלי תור, ומצאנו את עצמנו מחכים כרבע שעה לסיור שלנו. הסיור נמשך חצי שעה וכלל שני חדרים בלבד (בית המשפט ואולם המליאה) וכלל הסברים מאד מעניינים על ההכרזה והאירועים שקדמו לה. לשני הקטנים זה היה קצת קשה מה גם שביקשו שנשמור על שקט והיה קשה לתרגם להם כל הזמן. אבל לא הגענו למצב שצריך לצאת באמצע.

המשכנו לראות את פעמון החירות (שוב בדיקה בטחונית ותור של רבע שעה)

השעה כבר 12 והחנויות נפתחו. שוטטנו לאורך רחוב market, ראינו איזה מופע רחוב ועוד כמה חנויות והמשכנו עד ל cheesecake factory לארוחת צהריים.

משם עשינו דילוג עם הרכב למוזיאון האומנות (המדרגות של רוקי) מצאנו חניה ברחוב (בתשלום) לאורך Benjamin Franklin Pkwy במרחק קצר מהמוזיאון והלכנו לכיוון המדרגות. בתחתית המדרגות יש פסל של רוקי (עם תור של כמה דקות להצטלם איתו), ועל המדרגות שפע רצים שנעמדים למעלה בתנוחת הנצחון לתמונה המפורסמת. גם אנחנו… אגב היה מעניין לראות גם הרבה נשים רצות ומצטלמות ולא רק גברים, ובכלל רבים מהמצטלמים עוד לא נולדו כשהסרט יצא

על המוזיאון עצמו ויתרנו, אבל בפארק הסמוך (the oval) היה הפנינג נחמד שכלל מוזיקה לילדים ואי אלו משחקי חצר ענקיים (שחמט ענק, 4 בשורה, זריקת כדורים וכו’) וגם משאיות אוכל. תמורת פקדון אפשר היה לקבל מקלות גולף למעין מיניגולף מאולתר שהיה שם. אוירה חביבה של סוף שבוע וישבנו שם עוד שעה להנות.

משם חזרנו למלון אחרי יום לא מעייף ובשעה נורמאלית. הספקנו עוד לטבול בבריכה של המלון.

[אנשיםטובים]

שני - איימיש

היום ליקוי חמה! רק חלקי באיזור שלנו ועדיין. ניסיתי למצוא מראש אתרים מעניינים שעושים הפנינג מהליקוי ולא מצאתי משהו מלהיב יחסית.

 

לאור ארוחת הבוקר העלובה מאתמול הבוקר החלטנו על פינוק ופתחנו את היום ב IHop לארוחת פנקייקים שאפילו לא הצלחנו לגמור.

משם נסענו (שעתיים נסיעה) לכיוון מחוז לנקסטר. בדרך נתקלנו בכמה איימישים – בכרכה, חורשים שדה או על קורקינט. אבל תוך כדי נסיעה מהירה יחסית לא הספקנו לצלם.

בחרנו במקום שמפרסם את עצמו יפה באינטרנט ובכלל – The Amish Farm and House. יש שם כמה אפשרויות ואנחנו בחרנו בסיור בבית ובחצר בעלות של כ-40 דולר לכולנו. הסיור בבית הוא מודרך לפי שעות וקיבלנו סיור לעוד 45 דקות, ובחצר חופשי.

המקום היה מעולה, אם כי לא רואים בו שום איימיש. הסיור בבית נמשך 45 דקות (אני לא בטוח) וכלל הסברים על מי הם האיימישים, ואיך הם חיים, כולל איך הם חיים היום. הידעתם למשל שהאיימישים לא מתבודדים בכלל אלא שרובם עובדים בקהילה הכללית. אין להם השכלה (לומדים עד כיתה ח) ולכן הם עוסקים בעיקר בעבודות כפיים. היה מעניין. שוב את שני הילדים הקטנים ההסברים קצת שעממו (כי לא הכל אפשר לתרגם) אבל לא היה בעייתי במיוחד.

החצר מאד נחמדה ומאד מתאימה לגילאי הילדים. יש כמה פרות וחיות נוספות. יש אפשרות לסיור בכרכרה “מסביב לבלוק” תמורת 5 דולר לאדם (ויתרנו), “בית ספר” לדוגמא (מזכיר את בית קטן בערבה), קורקינטים של איימישים לשימוש הילדים (האימישים לא משתמשים באופניים, רק בקורקינט), מבוך תירס קטן (של 10-15 דקות) וגינת משחקים קטנה. שני הקטנים מאד נהנו מהמשחקים, מבוך התירס וכו’.

לקראת סיום הביקור שלנו התחיל ליקוי החמה. בחנות המזכרות של המקום מכרו משקפיים מיוחדים תמורת 5 דולר (תהיתי אם עוד שעה אפשר יהיה לבקש להחזיר ולקבל החזר). קנינו שני זוגות וחלקנו בינינו, כולל עם עוד אנשים באיזור שלא היה להם (לפני שהספקנו לקנות אחרים השאילו לנו). ישבנו מחוץ למוזיאון כמה וכמה אנשים מכמה מקומות בעולם ופשוט בהינו במשך כחצי שעה. אגב בשום שלב שהוא לא היה חושך או קרוב לזה. לכל היות הרגיש “מעונן” מבחינת כמות האור. גם חרמש של שמש מספיק לאור יום.

 

אחרי שמיצינו את המוזיאון ואת הליקוי הלכנו ברגכל לסניף טרגט הצמוד. יש שם פיצה האט וסטארבקס שארגנו לנו ארוחת הצהריים (+ סלט מהסופר).

משם התפצלנו (עשינו שיעורי בית מראש). מעבר לכביש יש אאוטלט גדול Rockvale Outlets (יש עוד כמה באיזור) וכמה מטרים משם יש מיניגולף Lost Treasure Golf. אנחנן עשינו את זה בנסיעה אבל אם רוצים אפשר אפילו ללכת ברגל. השארנו את האישה לשופינג לבד בלי אף אחד שיושב לה על הראש, ואני ושלושת הילדים הלכנו למיניגולף לשעה של השתוללות. לא ספרנו נקודות אלא פשוט נהננו. במקום יש גם מבוך קטן אבל באיזשהו שלב נמאס לנו אז רימינו ועברנו בקיצור שיש שם. לקראת שיצאנו מהמתחם הגיעו כמה בחורים איימישים והתחילו לשחק. 

לקראת 5 החלטנו להתחיל לחזור. גם השמיים התקדרו והגשם היה בדרך. אבל הרגשנו שלא באמת ראינו איימישים אמיתיים אלא רק כמה מקריים. אז ביקשנו מגוגל לא להחזיר אותנו דרך הכביש הראשי (30) אלא לחצות את המחוז לנקודה אקראית קרוב לכביש 76. זה גרר אותנו לנסיעה של חצי שעה בכבישים כפריים. בדרך ראינו הרבה בתים איימישיים (עם חניה לכרכרות), וגם איימישים – עובדים, נוסעים, משחקים בשדה וכו’. הקפדנו לא לצלם אף אחד מקרוב ולא פרצופים, אבל כן הרגשנו שזכינו בחוויה אמיתית יותר. חלק מהנסיעה הזו הייתה בגשם קל אבל עדיין נסענו עם חלונות פתוחים שנוכל לצלם. הסטייה הזו מהכביש הייתה מעולה.

כביש 76 הוא כביש האגרה Pennsylvania Turnpike ואיתו כבר דהרנו למלון.

חזרנו לקראת 9 כשחלק מהילדים כבר ישנים. כשהם ישנו הלכנו לארוז. מחר מחזירים את האוטו וצריך להיות מסוגלים לפרוק אותו במהירות בחזית המלון בניו יורק. אז למשל כל השקיות שהיו קבוע באוטו (בגדי החלפה, מטריות, סוויטשירטים, נשנושים) יצאו מהאוטו ומויינו לתוך המזוודות.

[mali213]

ברוכים השבים,מחכים לפירוטים

מלי

[אנשיםטובים]

שלישי - בדרך לניו יורק

היום עוברים לניו יורק ומחזירים את הרכב. מראש התלבטתי איך לעשות את זה – האם ללכת על הגישה הפשוטה של להוריד את המשפחה במלון עם הציוד, לנסוע להחזיר את הרכב ולהצטרף אליהם? להחזיר את הרכב מחוץ לעיר (בשדה או במקום אחר) ושכולנו נקח מונית ביחד? בסוף החלטנו להשאר בגישה הפשוטה. המלון הוא על טיימס סקאוור, תחנת ההשכרה של אלמו ברחוב 44 בין ה-9 ל-8. מספיק קרוב.

את הרכב צריך להחזיר עד 18:30 (התחנה נסגרת בשעה 18:45). למלון אני מעדיף להגיע כשהחדר מוכן ולא להתחיל עם שמירת חפצים. ובנוסף הלחיצו אותי פה בפורום שאם נחזיר את הרכב מוקדם מדי עשויים לחייב אותנו על החזרה מוקדמת (דמי חניה?).

התלבטנו גם מה לעשות היום. את רוב היעדים שלנו באיזור מיצינו. נשאר עוד את אוניית המערכה ניו ג’רסי, אבל לא נרשמה התלהבות בקרב בני המשפחה. אז החלטנו להתחיל בקוסטקו ואחר כך בכל זאת לנסוע לניו יורק ולהגיע מוקדם (לברר מראש עם המלון שהחדר מוכן כמובן).

בבוקר עוד סיימנו לאזור כמו שצריך, לרוקן את האוטו עד הסוף (למעט הדיסק-און-קי של המוזיקה והמטען לסלולרי שניווט), ואפילו שאלנו מברשת מהחדר וניקינו טיפונת את האוטו.

יש סניף קוסטקו קרוב יחסית ועד הדרך שפותחים ב-10 בבוקר. לא האמתי שנגיע כלכך מוקדם. הערכתי שנגיע ב-10:30, נהיה שם עד 12:00, נאכל שם או באיזור ארוחת צהריים וניסע למנהטן כדי להגיע ב-14:00 בערך.

בפועל הגענו לקוסטקו דקות לפני הפתיחה. וב-11:00 כבר יצאנו (אחרי שופינג חביב של 200 דולר). מוקדם מדי לארוחת צהריים. מצד שני ברור לנו שהפרוצדורה של כניסה למנהטן והחזרת הרכב יקחו את הזמן שלהם ולכן לא רצינו לדחות את הארוחה לאחרי הצ’ק אין. אז צריך לעצור בדרך. ג'רסי גרנדס הוא על הדרך, ויש שם הרבה אוכל לא?

אז נסענו לג’רסי גרדנס אליו הגענו ב 12:30 (ירדנו ירידה אחת מוקדם מדי מהכביש הראשי ונתקנענו בפקק איום). אם כבר אנחנו שם אז הלכנו לעוד שופינג, ובפועל יצאנו מהקניון ב-16:00. מראש קבענו שלא יוצאים אחרי 4 כדי שלא נאחר וישאר קצת ספייר. אומנם הקניון קרוב אבל זו שעת פקקים.

הנסיעה אכן לקחה שעה וחצי. רובה בתור להכנס למנהרת לינקולן. ביציאה מהמנהרה גוגל מנווט אותנו לפנות שמאלה ולעלות צפונה דרך Dyer Ave. אבל כמו שקורה הרבה פעמים במנהטן (בייחוד בשעות העומס) המשטרה חסמה את הפניה שמאלה ופנינו ימינה (דרומה) לאורך אותה שדרה. ה GPS לא מגיב מספיק מהר. עוד לא הגיע לקליטה ביציאה מהמנהרה, וכך צריך לאלתר ולנסוע בלי GPS. זה לא סוף העולם כי המפה של מנהטן די פשוטה, אבל זה פחות נוח. אילתרנו לנו דרך עד שפנינו לתוך השדירה השמינית והתחלנו לעלות צפונה.

הנסיעה באורך ה-8 מאתגרת, לפחות אותי. השדירה רחבה עם 6 או 7 נתיבים. בנתיב הימני חונים לפעמים בדאבל וטריפל, אבל ממנו בסוף צריך לפנות. בשמאלי יש נתיב אופניים, חניה, פניה שמאלה וכו’. בקיצור התמקדתי באמצע. ברמזורים קשה להתקדם – התנועה פקוקה, לא פעם לא היה לאן לנסוע. הולכי הרגל מקיפים אותך כמו זבובים. זו לא פעם ראשונה שלי לנהוג במנהטן, אבל כל פעם מחדש אני חש בקושי. לא סוף העולם, אבל ה-15 דקות נסיעה אאלה מרגישות כמו נצח.

מגיעים למלון – DoubleTree Times Square – ממש על הכיכר (שביעית פינת ברודווי פינת 47 – צמוד לדוכן של TKTS). כמו שאני עוצר מסתער עלי שוער עם עגלה ושואל אם אני גם צריך שירות חניה או שאני מחזיר את האוטו. פרקנו בזריזות את כל הציוד, כולל הבוסטרים והדיסק און קי, השארתי את המשפחה והמשכתי להחזרת הרכב. מראש אישתי הכינה שני שטרות של 5 דולר לתת למי שיקח מאיתנו את המזוודות ומי שיביא לנו אותם לחדר (זה לא היה אותו אדם). כמו הרבה מלונות במנהטן הכניסה בקומת הקרקע מאד מצומצמת (הנדל”ן מאד יקר והחנויות תוספות את קומת הקרקע) והלובי עצמו נמצא בקומה שלישית (כלומר מעלית אחת ללובי ועוד אחת לחדר). החדר היה מוכן כמובן הצ’ק אין היה בסדר והם הגיעו לחדר והתחילו לפרוק.

חזרה אלי – עוד בבוקר חיפשתי תחנת דלק נוחה בדרך למנהטן ולא מצאתי שום דבר שלא יהיה סטייה גדולה מהכביש. בסוף מצאתי אחת בתוך מנהטן – בשדירה העשירית פינת 34 והחלטתי למלא בדרך לתחנת ההשכרה. דווקא הנסיעה בלי המשפחה היתה קלה יותר, אם כי התלחתי להתברבר באחת הפניות (יותר קשה בלי מישהו שעוזר בניווט). מילאתי דלק (התחנה הכי יקרה לאורך הטיול), החזרתי את הרכב ללא כל קושי. מראש השארתי באוטו תיק וכמה שקיות ריקות כדי שאוכל לאסוף לאוטו שאריות ששכחנו. לא שכחנו . קיבלתי אישור על החזרת הרכב (והרמת גבה על המיילג’ הגבוה) והלכתי ברגל למלון.

בסופו של דבר הורדתי את המשפחה בערך ב 17:30 והחזרתי את הרכב בסביבות 18:00.

קצת על המלון – וואו. התלבטתי אם המלון הזה טוב כי חששתי מרעש (בכל זאת טיימס סקאוור). קראתי ביקורות, צלצלתי כמה פעמים לפקידי הקבלה. אחת מהן אמרה משהו בסגנון – יש חדרים רועשים יותר ויש פחות, אבל זה טיימס סקאוור, אין שקט. בכל זאת ביקשתי מראש חדר שקט, צלצלתי יום לפני ההגעה וביקשתי שוב, ואכן היה שקט מוחלט בחדר (לא באמת כי הילדים שלי עשו הרבה רעש, אבל לא היה רעש מבחוץ). החדר בקומה 20 (מתוך 43) והנוף פונה דרומה. הבניין ליד היה יותר נמוך מקומה 20, כך שהנוף היה חלקי ואפשר היה לראות את שלטי הפרסום מעל אמריקן איגל (46 פינת ברודווי).

הזמנו במחיר של 350 דולר ללילה (כולל מיסים) סוויטת פרמיום שכוללת חדר שינה עם שתי מיטות קווין + סלון עם ספה. היה מיקרו שלא עבד משום מה אבל לא טרחנו לברר, ומקרר קטן (בגודל של מיניבר). החדר לא ענק כמובן, אבל לא נורא צפוף, וכלל גם ארון מרווח (לא תמיד יש במנהטן). המיטות והספה מאד נוחים. הכל נקי ומתוקתק (בטח להשוואה למלון הקודם, אבל גם במונחים אבסולוטיים). באמת מלון מעולה. אין חדר כביסה (אז לא כיבסנו עד החזרה לישראל). לא הייתה ארוחת בוקר בדיל, אבל לא חסר אוכל באיזור (למשל מקדונלדס צמוד שפתוח 24 שעות, אבל לא רק). החסרון היחיד הוא שבכלל שזה טיימס סקאוור אין שום סופר (או אפילו CVS או דואן ריד) צמודים והיה צריך ללכת בלוק אחד כדי לקנות קצת חלב וכו’. לא נורא. זה זכה לתואר המלון הכי טוב בטיול ומומלץ בחום. שימו לב שהמחיר הנמוך יחסית ששלימתי הוא כי הזמנתי אותי כבר בנובמבר. מאז המחיר עלה בקרוב ל-100 דולר ללילה.

אחרי שהתמקמנו במלון יצאנו לסיבוב באיזור טיימס סקאוור, וגם הלכנו לשני אמאזון לוקר לאסוף איזה 10 חבילות שחיכו לנו. המלון הזה גבה 5 דולר לחבילה, אז במקום לשלם כמה עשרות דולרים שלחנו ללוקרים. למעשה כל מה שרצינו לקנות לאורך הטיול ולא קנינו עדיין שלחנו ללוקרים עם פריים (2 זוגות נעליים, אוכל, אביזרים לסלולרי ועוד ועוד ועוד). 

קשה ללכת באיזור של טיימס סקאוור בלילה. המון המון המון אנשים. רוב הזמן נתנו לילדה הקטנה יד, וגם העדפתי להעביר את הארנק עמוק לתוך התיק  ולא בכיס מחשש לכייסים (תמיד חשש במקום הומה אדם כזה).

באיזור נוכחות גבוהה של המשטרה. קודם כל המשטרה פיזרה גושי בטון ענקיים (שאנשים נהנו לשבת עליהם או לעמוד כדי לצלם). לקח זמן להבין את זה אבל הבנתי שזה נגד פיגועי דריסה (היה גם בהארלד סקוור ובעוד מקומות). המון המון שוטרים “רגילים”, אבל ראיתי גם כמה שוטרי “יס”ם” עם רובי סער וקסדות בהיכון. מדי פעם ראינו פרשי משטרה, ובכמה מקומות (למשל ליד הראלד סקאוור) המשטרה סגרה קטע לא קטן ברחוב שהיה מלא רכבי ואן משטרטיים. במידה רבה מאד זה הזכיר את הכניסה לרחבת הכותל המערבי. בכל הפעמים שהגעתי לניו יורק (ב-20 השנה האחרונות) תמיד היו שוטרים באיזור (איפה שיש הרבה אנשים תמיד יש פוטנציאל נפיץ והמשטרה באיזור) אבל אף פעם לא ראיתי משהו כזה מחוץ לישראל…

[אנשיםטובים]

רביעי - ניו יורק מיד טאון

בניו יורק היינו אי אלו פעמים, כולל לפני 4 שנים עם כל הילדים, ואז חצי שנה אחרי זה רק ההורים ל”תיקון”. לא מחפשים דווקא דברים חדשים אלא להנות ממה שמוכר ואהוב עלינו.

הילדים לעומת זאת לא זוכרים הרבה מהביקורים הקודמים, וכך מתאים להם אותם דברים שוב.

אז החלטנו להתחיל את הביקור במסלול הקלאסי של החנויות של מיד טאון – עלינו מעט צפונה עד רחוב 49, משם דרך מרכז רוקפלר לחמישית, ואז ירדנו בחמישית עד 34, דרכו הלכנו עד השמינית ומשם אוטובוס למלון. סך הכל 3-4 ק”מ של הליכה.

עצרנו בשלל חנויות, M&M, NBA, חנויות אופנה ועוד. עצרנו וביקרנו בספריה הציבורית הגדולה, וכמובן שנכנסנו לאי אלו חנויות אופנה ואחרות (למשל השארנו 100 דולר בחנות party city).

לא נכנסנו לאמפייר סטייט (ראינו מבחוץ). לא עלינו לשום תצפית (חוויה נחמדה, אבל עשינו כבר כלכך הרבה פעמים שלא בא לנו ההורים שוב), ולא נכנסנו לפארק בריינט (אבל כן לספרייה). כשהיינו במייסיס בדיוק אליסה מילאנו (מי הבוס, מכושפות ועוד) הגיע להשיק איזה קו מוצרים שלה, אבל אפילו לא טרחנו לחפש אותה (היינו בקומה אחרת). מה שהעייפות של סוף היום עושה. לא שהיא כוכבת מדהימה, אבל אני מניח שאם היה מדובר על הבוקר כשעוד רעננים היינו עושים את המאמץ של לעבור 2 קומות, אבל בערב פשוט לא היה כח.

ראינו אי אלו הופעות רחוב, ליקקנו גלידה פעמיים ונהננו.

ארוחת צהריים אכלנו במסעדה כשרה שהייתה במקרה על הדרך – בשם טעם טוב Taam Tov ברחוב 47 בין ה 5-6. לא הכרתי אותה מראש ורק נתקלנו בה בחיפוש גוגל פשוט כשחיפשנו אוכל. היה טעים (אולי כי היינו רעבים בכללי, או כי התגעגענו לבשר). אבל היה יקר מאד והשארנו שם כולל טיפ קרוב 180 דולר. בסדרי גודל המקום הכי יקר שאכלנו בו בטיול.

 

למעט כמה גרושים של טיפים לאומני רחוב לא הוצאנו היום כלום על אטרקציות.

לתחבורה ציבורית בחרנו בכרטיסיה. כולם כבר צרכים לשלם. אגב, הסתבר לנו שאי אפשר להשתמש 5 אנשים בכרטיס אחד – המגבלה היא 4. אז כשעלינו באוטובוס בסוף היום הנהגת הסבירה לי את הבעיה, אבל “החליקה” את הקטנה ושילמנו רק על 4. למחרת כבר קנינו עוד מטרוקארד.

[sigalza]

ואוו איזה פירוט!!   כל הכבוד על הסבלנות!

מה עם תמונות?……….

 

מחכה להמשך

[אנשיםטובים]

חמישי - ניו יורק דאון טאון

היום החלטנו ללכת עד כיון דרומי יותר.

פתחנו את הבוקר בטיילת היליין High Line מרחוק ועד צ’לסי מרקט שברחוב 15. זה היה טיול של שעה. פעם ראשונה שלנו בפארק הזה, ואני מודה שהתאכזבתי. שמעתי עליו רבות פה בפורום וחשבתי שזה יותר ממה שהיה לנו. בסופו של דבר זו טיילת נחמדה ולא יותר. חלקה הגדול חשוף לשמש. הנוף לא מאד מרשים, לא היו שם דוכנים או גלריות מעניינים (טוב, היה דוכן גלידה שניצלנו ). אז שוטטנו כשעה לאורך קילומטר. זה לא שהיה רע, אבל היה קצת סתמי. אולי אם היינו מגיעים בשעה מאוחרת יותר א בסוף שבוע זה היה אחר. לא יודע.

 

עצרנו לשעה בצ’לסי מרקט Chelsea Market וגם אכלנו במקום ארוחת צהריים מוקדמת. שוק אוכל חביב, אבל שוב לא יותר משוק אוכל חביב. לטובת העניין כמו ביקור בשוק האוכל שבמתחם שרונה. סגר את הפינה של ארוחת צהריים בצורה נחמדה אבל לא שווה נסיעה מיוחדת (לטעמי כמובן – הכל לטעמי).

אז עם טעם של אכזבה קטנה מהבוקר החלטנו להמשיך.דילוג ברכבת התחתית הביא אותנו ליעד הבא רחוב ספרינג מהשישית ועד Bowery. תמיד יעד נחמד עם חנויות “מגניבות”. שוטטנו שם כשעתיים והמשכנו שוב.

פעם היעד היה south street sea port וממנו לצאת לשייט לפסל החירות. האיזור היה פעם איזור מאד “מגניב” עם חנויות נחמדות, הופעות רחוב, אוירה טובה ונוף נהדר. הוריקן שהכה בו לפני כמה שנים די הרס את האיזור שמאז עוד מנסה להתאושש. רחוב פולטון התאושש מאז, אבל הקניון שהיה על המזח עדיין לא, והיה עדיין בשיפוץ/בנייה.

בשבוע הבא נפתחת תחרות הטניס us open, אז ברחוב פולטון פתחו מתחם בנושא. במה להופעות (לא היו כשההיענו שם אבל הייתה מוזיקת רגע נחמדה), 
“פאב” זמני, מתחם שבו הילדים יכולים לנסות לחבוט למטרה (לא ניסינו) ועוד. לא השתהנו במקום אבל כן נהננו מהאוירה.

מיהרנו לחצות למזח כדי לתפוס שייט לפסל החירות (היו לנו 5 דקות מרגע שירדנו מהאוטובוס עד שהסירה יצאה אז מיהרנו). יש שלל אפשרויות להגיע לפסל, כולל עליה לאי/פסל או לא, שייט בתשלום או המעבורת החינמית לסטטן איילנד. את המעבורת החינמית עשינו כולנו לפני 4 שנים. לפסל עצמו אסור לקטנה לעלות. אז בחרנו בשייט בתשלום של חברת Circle line שכולל שייט של שעה לכיוון הפסל (ללא עצירה). המחיר לא זול (135 דולר לכולנו – לא הסכימו לכבד קופון שמצאנו). אבל זו חוויה שונה לגמרי מהמעבורת החינמית.

קודם כל – במעבורת החינמית יש בזבוז זמן גדול ובפועל מדובר על סיפור של שעתיים במקום שעה וקצת במקרה שלנו. בנוסף השייט שלנו כמובן התקרב יותר ונעצר ליד הפסל, לקח אותנו לראות את גשר ברוקלין, עלה מעט בהאדסון להתרשם ממגדל החירות החדש. וכל זה תוך הסברים מעניינים מאד ברמקול של המדריך אנדי. לטעמי היה שווה את הכסף.

משם לקחנו אוטובוס חינמי לכיוון world trade center. הייתה לנו התלבטות קטנה אם לעלות לתצפית אבל החטנו לוותר. מחיר, זמן, עייפות. הלכנו לאנדרטה של התאומים המרשימה (אנחנו המבוגרים כבר היינו בה בעבר). למוזיאון לא נכנסנו. הערכנו שלילדים הקטנים יותר לא תהיה סבלנות, ואני מודה שהמחיר המאד לא צנוע (80 דולר לכולנו) הרתיע.

אחרי הסיבוב באנדרטה לקחנו רכבת לכיוון המלון.

זהו, צריך להתחיל לארוז. מחר ההרפתקאה הגדולה מגיעה לסיומה...

 

[liritulla]

תודה על כל סיפור הטיול שהבאת לנו, אנשים טובים, נהניתי לקרוא.  

את האמת? גם אנחנו לפני שנתיים לא התלהבנו מטיילת ההיי ליין בניו יורק. 

חברה טובה שלי שביקרה שם לפניי הופתעה מדעתי זו……..

אז נסכים ביחד שהכול בעיני המתבונן. 

 

[אנשיםטובים]

שישי - השלמות, פארק והביתה

היום האחרון

הרבה מהטיולים שלנו לארה”ב מסתיימים בניו יורק, ורבים מהם עם טיסה בלילה. הלילה זה ב 23:55 (או בעברית מדוברת – חצות). והאמת שזה תמיד יום בעייתי והרבה פעמים לא מוצלח, וזה משילוב של כמה גורמים:

1. את המלון עוזבים בבוקר ומשאירים מזוודות בשמירת חפצים. מה שאומר שבערב כשחוזרים למלון לאסוף את הציוד מתארגנים בלובי של המלון או אפילו פעם זה גם קרה לי בשדה. במילה “מתארגנים” הכוונה מסדרים את תיק היום של הטיול ומחליפים בתיק של הטיסה, אולי מחליפים בגדים, מצחצחים שיניים וכו’, שירותים על הקרקע לפני הטיסה הארוכה וכו’. הרבה יותר נעים לעשות את כל זה בחדר המלון מאשר בלובי, והרבה יותר נעים בלובי מאשר בשדה.
2. הספירה לאחור. הטיסה בחצות מ JFK. מעט אחרי 9 רוצים להיות בשדה. הנסיעה לוקחת כשעה, כך שמעט אחרי 8 צריך לעלות למונית. לוקח זמן להעמיס (כולל בוסטרים) וצריך טיפה ספייר אז המונית מוזמנת ל 19:45. צריך להגיע למלון, למשוך את הציוד ולהתארגן, מה שכבר מביא אותנו ל 19:15. כלומר אי שם בין 6 ל-7 בערב צריך להתחיל לזרום לכיוון המלון. שעה מדוייקת תלויה במיקום היומי
3. אז כבר מ-4 אחר הצהריים כל כמה דקות העין מביטה בשעון לראות איך אנחנו עם לוח הזמנים מה שפוגע לי בהנאה
4. וכמובן – כל מה שבאמת חשוב בניו יורק עשינו כבר קודם – היום זה השאריות. ובשילוב עם העייפות המצטברת, ההתרגשות מהחזרה, הלחץ מהטיסה וכו’ – כל זה עושה את זה יופ פחות כייפי. במקום “לסגור בגדול” זה כמעט הופך ל “לסגור את היום”

אז בזמנו התלבטתי וחיפשתי כל מיני רעיונות מעניינים. אבל לא מצאתי. גם לא מצאתי שום הצגת צהריים או משהו בסגנון שהיו אמפשרים בילוי כייפי (כעקרון הצגות צהריים זה ברביעי שבת וראשון, לא שישי). דווקא בערב היו כמה אירועים מעניינים, אבל זה כבר לא רלוונטי.

בררתי עם המלון אפשרות לצ’ק אין מאוחר באמת (לא 1-2 בצהריים אלא 6-8 בערב). הם אמרו שכעקרון תמורת תשלום של חצי לילה אפשר צ’ק אאוט ב-6, ואם נבקש יפה אז גם 8. אבל – חצי לילה זה 200 דולר בתעריף מזדמן! וגם – המלון מלא עד אפס מקום, אז אי אפשר (כלומר השאלה של כמה זה עולה לא באמת חשובה). בכל מקרה אני לא חושב שהייתי משלם 200 דולר. 100 כנראה שכן כיזה שווה את הנוחות, אבל 200 זה כבר מוגזם בעיניי.

בבוקר סיימנו לארוז את מה שלא סיימנו אתמול. יצא לנו 6 מזוודות, תיק לבוסטרים ו-3 טרולי. בטורקיש מותר 2 מזוודות לאדם + בוסטרים כך שיכולנו לעשות עוד קניות . הזמנו את הבל בוי שיבוא לאסוף (נתנו 10 דולר טיפ לפי דולר למזוודה). זרקנו את שאריות האוכל והתארגנו לצאת.

ערב קודם הזמנו מונית (אחרי שהבאנו כמה מזוודות יש).  לאור כמות המזוודות “כרמל” שכבר הזמנו בעבר טענו שצריך רכב גדול שעלותות 170 דולר בקירוב. אז הזמנו סופרשאטל. אחרי קופון שמצאנו באינטרנט הם רצו 110 דולר לואן גדול. תשלום מראש. הציעו לנו גם לשלם את הטיפ מראש אבל זה נראה לנו מוזר מדי (אם כי נוח). אז מראש שריינו שטר של 20 דולר בפינת הארנק לצורך הטיפ.

 

ביום הזה החלטנו לראשונה (ולאחרונה) בטיול להתפצל ממש (מראש הנחנו שזה יקרה בניו יורק). אני ושני הילדים הקטנים יותר הלכנו למוזיאון נושאת המטוסים אינטירפיד, ואשתי והגדולה הלכו לעוד קצת שופינג ברחוב 34 ואז מוזיאון המטרופוליטן (המט). קשה לי קצת לספר על איך היה להן חוץ מזה שהן נהנו וחזרו עם כמה שקיות .

אנחנו לקחנו אוטובוס לנושאת המטוסים (קו 50 עובר קרוב למלון ב-49 ומוריד בפתח נושאת המטוסים). לא קניתי כרטיסים מראש והיה תור לא זניח של כ-20 דקות, חלקו בפנים. מצאנו באינטרנט קופון של 5 דולר לאדם, ושילמנו 66 דולר לשלושתנו. התחלנו בלראות מטוסים על הסיפון העליון. השמש קפחה והיה חם, אז עברנו לראות את “מעבורת החלל” אנטרפרייז שנמצאת במתחם סגור וממוזג, ואחרי שהתקררנו חזרנו למטוסים. ירדנו להאנגר הפנימי לראות עוד כמה מטוסים ומוצגים. לא הלכנו לסימטלורים.

משם המשכנו לביקור בצוללת הצמודה. הביקור בצוללת מאד מעניין (אם כי מאתגר פיזית לעבור בפתחים הצרים ודפקתי את הראש כמה פעמים – כואב). אבל היה תור ארוך לכניסה. אם בעצם מווסתים את כמות האנשים בצוללת כך שבגדול אחד יוצא אחד נכנס ולכן חיכינו באוהל (ממוזג לכאורה אבל המיזוג לא עמד בעומס) יותר מ20 דקות כדי להכנס. בצוללת עצמה יש פשוט מסלול מצד אחד לצד שני ומבקשים לא להתעכב יותר מדי כדי “להזרים את התנועה”.

משם עם שילוב של אוטובוס ורכבת הגענו לפינת הפארק הדרום מזרחית - Grand Army Plaza שבחמישית פינת 59. הבנות בדיוק סיימו במט ולקחו מונית לפגוש אותנו שם. במקור תכננו להכנס לגן החיות שעוד לא היינו בו אף פעם. אבל השעה כבר הייתה אחרי 4 וסוגרים את גן החיות ב-5. אז נראה היה מיותר להכנס בשלב הזה. הבטחנו לקטנה שנלך בקרוב לספארי בארץ ודילגנו על גן החיות. היה לנו עוד רעיון של לקחת כרכרה לסיבוב בפארק. גם זה משהו שאף פעם לא עשינו, וחשבנו שזו יכולה להיות חוויה נחמדה ליום האחרון. בירור בראש באינטרנט העלה שמותר 5, אבל כששאלנו את הרכבים הם אמרו שלא, ושחייבים שתי כרכרות. בלי קשר לכסף, פיצול עכשיו פוגע בכל בחוויה המשפחתית. אז וויתרנו.

שוטטנו קצת בקצה הדרומי של הפארק. נהננו מקצת מוזיקה חולפת, ביקרנו בקרוסלה המפורסמת וגינת המשחקים (שם פגשנו ישראלים משחקים כדורגל ). לקראת 6 המשכנו לכיכר קולומבוס משם לקחנו רכבת עד לקצה הדרומי של טיימס סקאוור ברחוב 42. למעשה היציאה מהרכבת היתה ברחוב 40 פינת השביעית ישר אל מול פלאפל מעוז הכשר. אז אכלנו פלאפל – לא טעם של הארץ .

הלכנו לאט לאורך טיימס סקאוור עד המלון במשך שעה בערך. בדקות האחרונות התיישבנו על המדרגות המפורסמות בדיוק כשאחד משלטי הפרסום הענקיים הציג פתאום הצעת נישואין (אוולין  – התנשאי לי?). כל הקהל עמד על הרגליים ומחה כפיים, ואחר כl הזוג המאושר עמד בפינה ולחץ ידיים לזרים גמורים (ויתרנו על לחיצת היד). זה ממש לא הוואו שרצינו לסגור את הטיול, אבל זה כן העלה חיוך על השפתיים.

כבר ברבע לשבע קיבלנו SMS מסופר שאטל שהנהג מחכה לנו (שעה לפני הזמן!). ניסיתי לצלצל לסופרשאטל אבל לא הצליח לי, בדקתי שוב את אישור ההזמנה וראיתי שאני לא טעיתי אז התעלמתי. אכן כשהיינו בטיימס סקאוור ראינו את הואן של סופר שאטל עומד בפתח המלון. בכוונה לא ניגשתי פיזית כדי שהנהג לא ילחץ עלינו למהר. ב7:15 הנהג צלצל לשמוע מה קורה ואמרנו לו שאנחנו בדרך למלון. הוא לא לחץ מעבר לזה. חזרנו למלון והתחלנו להתארגן. על פי חוקי מרפי הבל בוי (או קפטן או איך שלא קוראים לבחור עם המזוודות) לא היה וחיכיתי דקות ארוכות עד שהביאו לי את המזוודות. התארגנו, ויצאנו לדרך.

במהלך ההתארגנות ראינו שהצימידן המתקפל של קרוקס שאליו דחפנו את שארית הקניות עומד להתפוצץ. זה לא תיק איכותי במיוחד אלא משהו מתקפל פשוט. אז בהחלטה של הרגע האחרון ניילנו אותו בשדה התעופה תמורת 15 דולר. כן, במחיר הזה כבר הייתי באמצע הדרך לתיק נוסף אם הייתי נערך לזה מראש. אבל אלו החיים.

בשדה התעופה הכל הלך חלק. תור קצר לבדיקות בטחוניות (ושוב לפי חוקי מרפי עמדנו בתור הארוך ביותר) אבל שום דבר דרמטי. היה לנו הרבה זמן להרוג בטרמינל ומצד שני לא היה שום דבר מעניין לאכול שם. אבל דאגנו לקנות שתייה כמובן, שיהיה לטיסה.

על הטיסה עצמה כבר סיפרתי. בארץ נחתנו כבר במוצ”ש ב 8:30. לא היו שום תורים מיוחדים בנתב”ג (יחסית לשבוע האחרון של אוגוסט היה לא עמוס, אולי בגלל שבמוצ”ש אין עדיין טיסות נכנסות של אלעל?), המזוודות הגיעו יחסית מהר (לקחנו 3 עגלות ועדיין אחד הילדים גרר טרולי). וזהו אנחנו  במונית בדרך הביתה..