מנות וניחוחות
-
מקום מיוחד שמור אצלי לאוכל (רואים), מנה מיוחדת מוסיפה ומשדרגת אצלי את חוויית הטיול ומעצימה את הזיכרון שנשאר. ביולי 2012 היינו בטירול ועצרנו להפסקת צהריים בצל אים זילרטל. ספונטנית החלטנו להיכנס למלון שבחצרו סביב שולחנות ישבו, מה שנראה לי כמקומיים, וסעדו כטוב ליבם באוויר הפתוח. באותה עת לא ידענו כי המלון משנת 1500, ישבנו, עיינו בתפריט ומה רבה הייתה שמחתי למצוא בו מרק שום. ידידי ש' לאחר דיון קצר אמר רק, בשבילי את המנה מהשולחן ממול. מרק שום עשוי כהלכה אינו חריף מדי וגם אינו משאיר שובל ריח אלא עדין ביותר ואינו דורש תיבול אלא ליווי של לחם בלבד. ההצלחה היתה רבה. ארוחה לא מתוחכמת אך מהנה במידה שתישאר איתי לזמן רב. נראה אם תזהו את המנה השניה. ואתם? מה יש לכם לספר?
-
מנות וניחוחות - וייטנאמית בברליןהיי פיני,
התפ"א במנה שהעלית נראים מדהים.. מנה מהמטבח הגרמני/אוסטרי ?
אנחנו נזכרים בגעגוע במסעדה בברלין / באזור מיטה Monsieur Vuong
מסעדה וייטנאמית המונית עמוסה וצפופה לאורך כל היום
יושבים על ספסלים ואפילו באותו שולחן עם סועדים אחרים.
נסענו אליה במיוחד.. כמעט כל ערב בחופשה שלנו
התפריט משתנה מידי יום, הכל טרי ונראה טוב
הספיישל צ'יקן שבתמונה מומלץ בחוםאהבנו גם את הרולים ומשקאות אקזוטיים.. שייקים מפירות. מחיר סביר/בינוני.
מומלץ בחום
-
מנות וניחוחותהמנה השנייה? אוכל טעים ,לא?
בעיניי, חלק ניכר מחוויה של טיול הוא האוכל המקומי, ולכן מי ששומר כשרות או אוכל רק בבתים שכורים ,לדעתי, מפסיד חלק מהחוויה-אבל מצד שני עם שלשה ילדים בני 4-6-8- שאוכלים רק פיצה ובלי ירקות,להיכנס לבית יין-זה גם לא תענוג שמיימי.
כן-לאכול במסעדה מאד מקומית, כרוך בהרבה טעויות, אי הבנות, הזמנה של משהו שאין מושג מהו (פעם אכלתי את "סבא של במבי" כפי שהמלצרים הבהירה) או משהו שאין שום כוונה לאכול (פעם הזמנו דגים, והסתבר למזלנו לפני ההגשה שהזמנו דגים שמסוגלים "ללכת מהצלחת" כלומר חיים לגמרי-וכן, שינינו את ההזמנה)
מפגשים עם מלצרים מעניינים,החל מתושבי אגן הים התיכון, וכלה בתושבת עמק נורווגי שמעולם לא יצאה מהחור שבו היא גרה.
בקיצור- אוכל זה כול הספור.
(טוב, לא כולו----אבל יופי של סיפור טעים!)
-
מנות וניחוחותאכן יונית, אוכל טעים. גם אני מעדיף אוכל מקומי, אין לי מושג איך קוראים לזה באוסטריה אבל אם תראו בשולחן ליד אל תהססו. ולעמיתינו שומרי הכשרות יש מספיק שימורים במזוודה. אין כמו מסעדה של מקומיים, אפילו מבחינה אנושית. לפני שנים רבות מעבר להררי החושך, בטיול ליוון בדרך ממטאורה קראתי בחוברת (עברית) של משרד התיירות היווני על אגם ברומו של הר אחרי קרדיצה. זה פחות או יותר כל מה שהיה כתוב. יוונים לא יודעים אנגלית אלא אם הם עובדים בתיירות. באמצע הדרך אין לשכת מודיעין. GPS לא היה וגם לא אינטנט בעצם, לא רק ביוון - בכלל. נסענו. הגענו. מקום קסום שבקצהו נגלתה לפנינו מסעדה. אלא מה אף אחד מהצוות אינו דובר אנגלית שתספיק להסביר לנו מה יש לאכול. ניגש אלינו מלצר שהתגלה כחביב במיוחד. אנחנו באנגלית סבירה והוא ברצוצה. כמעט מייד הוא מצהיר: אתם מישראל. בתמימות שאלנו: איך אתה יודע? המלצר: 7 שנים עבדתי ברודוס אני כבר מזהה. סופו של הסיפור שהכניס אותנו למטבח כדי שנראה את האוכל ונוכל לבחור. ולקינוח קיבלנו נייר כסף שאצר בתוכו פרוסות תפוז יחד עם פרוסות חלבה שנמסו בחימום איטי על תנור העצים שחימם את אורחי המסעדה. המלצר טיפל בנו במסירות ובסבלנות (היינו עם ילדים) וסיפר לנו כי אנו הישראלים הראשונים שמגיעים למקום.
