אצטרף לרשימת התגובות הארוכה...
שירי, אני בת 31.5. חזרתי מהטיול הארוך הראשון שלי במזרח (7 חודשים) לפני חצי שנה.
וכן - עזבתי הכל והלכתי. זה לא פשוט, אבל אני הרגשתי שזה הכי נכון לי דאז.
זה קרה חרי שארבע וחצי שנים קודם לכן, הייתי חודש וחצי בויטנאם וקמבודיה ולא הצלחתי להרגע מזה. לא ברמה של לשבת ולבכות, אבל כן ברמה של ידיעה עמוקה שזה רק ה"בקרוב" ושהטיול הארוך באמת עוד יגיע.
בחודש הראשון באמת רציתי לנטוש הכל ולחזור לקמבודיה שהדהימה והקסימה אותי, אבל הייתי מחוייבת לעובדה שלי, שמילאה אותי לא פחות, ונשארתי בארץ.
בעיני, תני לעצמך עוד כמה חודשים, כדי לצאת לטיול הבא מתוך מקום של שלמות אמיתית ולא בלהט הרגע.
טיול הוא חוויה מדהימה, מקיפה, מגדלת ומרתקת (וגם לא תמיד פשוטה...) ואני חושבת שכשיוצאים אליו בזמן הנכון (לך) מפיקים הרבה מאוד או הרבה יותר.
כשטיילתי השוויתי את עצמי ל"ילדים" בני ה - 22 שעושים את זה כחלק מהצבא שלהם (כי כולם עושים, כי זה המסלול וכדומה) וגיליתי לעצמי שאני שמחה מאוד שנסעתי בגילי המופלג (עם כל בדיחות הזקנה שרצו שם) ולא בגיל 22, או נכון יותר, שנסעתי כשהיה נכון לי, ולא כשהיה נכון לחברה.
ולגבי הגיל, הלעזוב הכל וכדומה - אני לא ודעת מה מצבך בחיים, אבל אני מניחה שעצם זה שאת מהרהרת בזה זה מכיוון שמשהו קרה לך שם שלא קורה לך בחיים הרגילים.
תזכרי - דברים הופכים להיות מאוחרים מדי, רק בראש שלנו, כל עוד אנחנו בחיים - צריך להפיק מהם את המירב...
בהצלחה!!
