אנקדוטות, טיפים וחוויות מהליכה בשביל
שלום שלום,
סיימתי לא מזמן 5.5 ימים ב”שביל הנשר” (Eagle walk / Eagle trail / Adlerweg) שבחבל טירול, אוסטריה, עם שני חברים. זה שביל של כ-24 ימי הליכה, באורך של 300 ומשהו ק"מ. לא ראיתי כמעט מידע עליו כאן, אז רוצה לשתף בכמה אנקדוטות, חוויות ומסקנות, שאולי יעשו חשק ויהיו לעזר. בקצרה, אני ממליץ בחום – היה מהמם, מאתגר ונעים מאד, אך לא זול.
מסלול – השביל חוצה את חבל טירול ממזרח למערב, בנוסף לקטע נפרד שנמצא בחלק דרומי. אנחנו הלכנו את 6 הימים האחרונים של החלק האחרון בשביל המרכזי (ב-Lechtal Alps), לפי החלוקה של המפה האינטרקטיבית באתר https://www.tyrol.com/, התחלנו ב-Boden וסיימנו ב-St. Anton (מאמצע קטע 19 עד לאמצע קטע 24). הנופים מהממים, עוצרי נשימה, פשוט עוברים מגלויה לגלויה – מרחיב לב ונפש. ההליכה אך ורק במרעולים (singles), אין דרכי עפר רחבות או כלי רכב באזור. הרבה מהדרך היא חשופה וסלעית, כי נמצאים מעל קו הצמחיה, אך יש לא מעט חלקות אחו ירוקות ופה ושם גם מעט עצים.
מידע – את הרב לקחנו מהאתר https://www.tyrol.com/things-to-do/sports/hiking/eagle-walk
רמת השביל וציוד טיפוס – לפי ההגדרות והתיאורים באתר הנ"ל, רב המסלולים הם ברמת קושי גבוהה, אך לא אלפיניים. לפי מפות סימו"ש שיצא לראות, חלק מהדרכים שהלכנו בהן כן הוגדרו כאלפיניות (אז כנראה שיש הגדרות שונות במקורות שונים). מישהו אמר לי בע"פ ש"שביל אלפיני" הוא שביל צר בו יש מדרונות תלולים משני הצדדים, אך אינו דורש ציוד מיוחד. אכן הלכנו בקטעים כאלו וזה היה מאתגר, אך לא שונה מאד משבילים צרים על מדרונות בישראל. בחלקים אחרים היו לעתים כבלים ממתכת שאפשר להתעגן אליהם עם ערכת ויה פרטה, אך אנחנו הסתפקנו בלהחזיק אותם עם היד ואפילו זה לא תמיד היה הכרחי. יחד עם זאת, היה מעבר אחד קטן קצר ותמים לכאורה (לא על רכס ולא באזור גבוה במיוחד), בו נעזרנו בחבל כדי לטפס על גוש שלג מעל ערוץ. היה לפנינו זוג שעשה אותו בלי ציוד, אבל לנו החבל עזר. ברב הימים היה לנו מזה"א יפה ונעים, אך כשירד גשם, הכל היה יותר חלקלק ומאתגר – לשלושתנו יש נסיון כלשהו בטיפוס וזה עזר מעט במקרים כאלו. סה"כ, אין לי מסקנה חד משמעית בעניין הציוד, שווה להתייעץ עוד.
כושר – מבחינה פיזית היה לנו לא קל: אנחנו שלושה בחורים בני 33-34 בכושר סביר (סדר גודל של ריצה של חצי שעה פעם-יים בשבוע ו\או אימוני כח ו\או טיפוס) ועם ניסיון בטיולים, ובהחלט התאמצנו. סחבנו כנראה מעט יותר מהנדרש והציוד לא היה מיטבי, אך זה לא היה העיקר. לעלות כל יום 800+ מטרים וגם לרדת אותה כמות בהליכה של 10-14 ק”מ עם משקל על הגב, זה משהו שאנחנו לא רגילים בו.
מפה – אנחנו השתמשנו באפליקציה, אפילו שלא היה בכך הרבה צורך, כי השביל מסומן בבירור כמעט בכל מקום, ובפועל לא התברברנו. פעם אחת כשהיה ערפל\עננות, הGPS עזר להתמצא, אבל היינו מסתדרים גם בלעדיו. בדיעבד, הייתי מעדיף מפה מנייר בנוסף, שתקל על ההתמצאות הכללית במרחב ותגביר את תחושת הבטחון. נדמה לי שגם עניין רמת השביל והציוד הנדרש יהיו יותר ברורים במפות נייר. האזור מלא בשבילים שונים, ואני מעריך שבעזרת מפה יהיה קל יותר להחליט אם רוצים לשנות מסלול במה זה כרוך (באפליקציה שלי לא היה מידע על השבילים מעבר לטופוגרפיה). ב-information ב-Innsbruck לא מצאנו מפות של האזור בו טיילנו, כנראה שמוכרים אותן בחנויות ספרים.
מזה”א – גורם משמעותי ומשתנה מדי יום. אין כמעט מחסה לאורך השביל, אז כשיורד גשם אפשר להרטב כהוגן. זה לא אומר שאי אפשר ללכת – אדרבא, הכי הרבה אנשים פגשנו על השביל דווקא ביום הכי גשום. כדאי לדאוג לציוד טוב נגד גשם – מעיל, מכנסי סערה, כיסוי לתיק, נעליים עמידות, ואולי אפילו מטריה – אבל גם ככה כנראה די נרטבים בסוף..
כביסה ומים – חסכנו קצת בביגוד על-ידי כביסה מדי יום, האוויר יבש, אז אפילו שקר בלילות הכביסה התייבשה די מהר. נאמר לנו שמעל גובה רעיית הבקר, אפשר לשתות מי המסת שלגים, אשר נתקלנו בהם לעתים קרובות, כך שלדעתי אין צורך לסחוב יותר מבקבוק של 1.5 ליטר ביום לאדם.
לינה ואוכל (כולל עלויות) – שמענו שאסור לישון באזור הזה באוהל (מכונה “wild camping”), אפילו שנתקלנו בזוג או שניים שעשו זאת, ויש לישון בבקתות. השהייה בבקתות הייתה חוויה בפני עצמה: מבנים מבודדים אך מטופחים ומאובזרים להפליא, עם חדרים ייעודיים ומחוממים לייבוש נעליים ומעילים (לפעמים גם מספקים נעלי בית), חימום, רצפות וקירות מעץ, עם חשמל ולפעמים גם מים חמים למקלחת (בתשלום נוסף) ותמיד עם נוף מטמטם. בכל הבקתות נמזגה בירה מהחבית בשפע והוגש תפריט אוכל מרשים. הלינה הייתה לרב בחדרים עם מזרונים משותפים, שלכל אחד מוקצה שטח משלו על המזרון עם כרית ושמיכות. אין צורך בשקש, אך ציפה דקה (או liner) בהחלט הפכה את הלינה עבורי ליותר נעימה, מניח שזה לא הכרחי. היה חמים למדי ואפשר ללכת גם בבגדים קצרים וסנדלים. כיאה לסטריאוטיפ על היקים, הלו"ז היה מאד מוגדר בבקתות, ארוחת מוגשת בוקר בין 6:30 ל-7:30 וארוחת ערב ב-18, ויש להתייצב בזמנים הנ"ל.
סה"כ הלינה והאוכל היו יקרים לנו, בממוצע כ-60 יורו לאדם ליום [מסתבר, שחצי פנסיון מבחינתם מתייחס רק לארוחות ויש לשלם בנפרד על הלינה]. הבקתות היו עמוסות ויש שמזמינים מקום הרבה זמן מראש. לחלק מהבקתות הזמנה פירושה פשוט לכתוב מייל ולאחרות נדרש גם לשלם מקדמה. נאמר לי שגם אם אין מקום פנוי פורמאלית, בפועל ישכנו מטיילים על מיטות שדה ואז אולי גם התעריף מופחת. מבחינת אוכל נאמר לי שבכל מקרה יהיה מספיק, גם למטיילים שלא הזמינו מקום מראש. תיאוט', ניתן היה לצמצם מעט עלויות ע”י חברות במועדון האלפיני הגרמני (DAV
בין השאר החברות מזכה את המטייל באפשרות להביא אוכל משלו, וכך אפשר לחסוך כ-10 יורו על ארוחות בוקר (ולשלם בלסחוב בתיק מוזלי לכמה ימים). זה בנוסף לתעריפי לינה וארוחת ערב מופחתים שבערך היו מתקזזים עם עלות החברות במועדון, לכמות הלילות שאנחנו היינו. בדיעבד, שמעתי שחברות במועדון מזכה גם בהנחות משמעותיות לחילוצים בהרים, לא יודע אם ובמה זה שונה מהכיסוי הביטוחי של חברות מהארץ. כמו-כן, בהרים לא היה שום מקום להצטייד (רק בעמקים), לכן כדאי להתארגן על נשנושים לצהרים מראש, או לקנות בכמה יורו כריכים בבקתות (זה מה שאנחנו עשינו ולי אישית ממש חסרו ירקות ופירות טריים בתפריט שכזה). כמו-כן, ברב הבקתות לא מקבלים כרטיסי אשראי, אז תביאו מספיק מזומן.
סלולר ואינטרנט – הקליטה בהרים מועטה, רק כשיש ראות ישירה לעמק המרכזי. אין ויי-פיי בבקתות.
שפה – זהו אזור דובר גרמנית. אחד החברים איתו טיילנו דובר גרמנית והוא ניהל את רב התקשורת, אך כשהיה צריך לדבר באנגלית לא נתקלנו בבעיה.
בע"מ – כל האמור לעיל כמובן נכון למקום ולזמן שאנחנו טיילנו בו, אני מניח שייתכנו שינויים בין האזורים ובשביל עצמו משנה לשנה.
לסיכום, כאמור, חבל ארץ מהמם ואני ממליץ בחום. אשמח לענות לשאלות כמיטב ידיעתי [email protected].
נוף מהבקתה הראשונה
אגם בדרך
החדר אוכל בבקתה
סוסים רועים באחו
