טיול בטבור של ארה"ב
-
שוב טיול משפחתי בהרכב מלא, שמשתתפים בו אבא ואמא ושני בנים בוגרים (כבר בשנות העשרים שלהם, ה"ילדים").
ושוב שילבנו אתרים שהתאימו למוחנו הקודח או פשוט למשפחה הספציפית שלנו (ראו סיפור הטיול במערב ארה"ב).
המסלול נוצר מסביב לפגישות עסקיות בקולורדו. בעסקים הללו היו מעורבים גם האיש וגם הבנים (אמרתי שגדלו, ה"ילדים"!) ולכן החלטנו להרחיב את הנסיעה העסקית ולשלב גם טיול משפחתי.
כולנו אוהבים מפעם לפעם לטייל בסגנון Road Trip וכך ישבנו, הבכור ואני, ובדקנו איך לתכנן מסלול שיתחיל אי שם בארה"ב ויסתיים בשבוע בדנוור.
לפני כן היו לנו סידורים אישיים באנגליה, והטיול לארה"ב התחיל בעצם בטיסה מלונדון.
לאחר בדיקות מרובות הוחלט לטוס לשדה התעופה O'Hare בשיקגו. נכנסתי ל-kayak.com ו...הזמנתי את הדיל המסובך ביותר של חיי. אשמתי, מודה... כי רק לאחר הרכישה הסתבר לי ש-הסוכן שדרכו רכשתי את הכרטיסים אונליין נקרא Travel Up.
הכרטיסים היו של Finn Air.
הטיסה לשיקגו בוצעה בפועל על ידי אמריקן איירליינס.הטיסה בחזור, מדנוור בוצעה בפועל על ידי בריטיש איירווייז.
באיזה שהוא שלב לפני הטיסה ניסינו לבצע שדרוג לכרטיסים, וזה כמובן לא עבד אונליין. התקשרנו לטראבל אפ שהפנו אותנו לפין אייר שהפנו אותנו לאמריקן שהפנו אותנו בחזרה לטראבל אפ....
מסקנה: Never Again !בשיקגו נחתנו בשעות אחה"צ. למודי נסיון מהטיול הקודם שהיה במערב ארה"ב, ובידיעה שאנחנו עומדים לבלות שעות ארוכות בדרכים, לקחנו רכב גדול (יוקון מרווח ומאד נוח ונעים לנהיגה) והתחלנו בנסיעה דרומה ומערבה.
המסלול עבר בארבע מדינות: אילינוי, מיזורי, קנזס וקולורדו. בגדול, הוא עבר דרך סנט לואיס, קנזס סיטי, דודג' סיטי ופואבלו ומשם עלינו צפונה לדנוור.
בגדול – כי היו כמה סטיות בדרך בהתאם לסטיות האישיות..... העיירה האניבל, מיזורי, הייתה אחת מהן: אני לא חסידה גדולה של שיט תיירותי ממוסחר על הנהר במקומות שאליהם אנחנו מגיעים. אבל לשוט על המיסיסיפי! ודווקא מעירו של מארק טוויין – או עירם של תום סוייר, האקלברי פין ובקי ת'אצ'ר! ועוד על ספינה עם גלגל שדוחף את המים!!! – זה היה חלום שלי מאז שהייתי ילדה וצפיתי בסדרה של תום סוייר (פרטים – בהמשך). וכשראיתי כמה זה קרוב, יחסית, לסיינט לואיס, התעקשתי, והאניבל נכנסה לתכנית. -
טיול בטבור של ארה"בלעומת הטיול הקודם, לא תכננתי הפתעות לאורך הטיול אבל על הדרך נתקלנו בהפתעות (חיוביות) במקרה, ואלה מבחינתי הסוג הטוב ביותר, בייחוד שהיינו גמישים ולא היה לנו אכפת לוותר על אתרים מסויימים על מנת להתפנות לדברים הלא מתוכננים שבהם נתקלנו.
ישנו בעיקר במוטלים ומפעם לפעם בבית מלון, אכלנו במסעדות מעולות ובג'אנקיות, נכנסנו כמעט לכל חנות ענק אפשרית של וולמארט לאורך המסלול..... ובסך הכל, יחד עם נסיעות רבות מ/אל דנוור עצמה ששימשה כבסיס בשבוע האחרון, עברנו כ-2,500 מייל (כ-4,000 ק"מ).
היה יפה, היה מעניין, היו כמה חוויות עוצמתיות, ובקיצור: כיף גדול.
ולפני שאני צוללת לסיפור עצמו, עוד כמה מילים על התכנון:
הבכור ואני התוונו מסלול נסיעה כללי, בעיקר על פי כמה נקודות שהבן ידע על קיומן וחשב שיעניינו אותנו.בשלב שני התחלנו להתעמק יותר ולהבין מה עוד יש לאורך המסלול שיתאים לנו, ובעקבות ההעמקה הזאת המסלול הראשוני השתנה קצת.
סיימנו את ההכנות עם רשימה של אתרים שאותם נרצה לראות ועם המון פתיחות לשינויים תוך כדי תנועה.
למעשה נשארנו עם מעט אתרי חובה שהתעקשנו עליהם (מה שחייב אותנו להגיע אליהם בשעות הפתיחה שלהם או אפילו ביום מסויים), רשימה של אתרים אפשריים, ותקווה גדולה להיתקל בדברים שיסיטו אותנו מהתכניות המקוריות (תקווה שלשמחתנו התגשמה מפעם לפעם).
-
מדינה ראשונה: אילינויכאמור, נחתנו אחה"צ בשיקגו, קיבלנו את הרכב ויצאנו לדרך, דרומה. הרכב היה גדול, מרווח, נוח ומפנק. ג'יפיאס מובנה (ומוצלח), מזגן מפוצל גם למושבים האחוריים ושפע של מקום בתא המטען הוסיפו רבות לחוויית הנסיעה (בניגוד לטיול הקודם שבו נראה כאילו הבנים יושבים בתא המטען). היות וקיבלנו רכב די חדש עם מיילאג' נמוך מאד, צחקנו שכנראה כשנחזיר אותו בדנוור יגיע זמנו לצאת מהמחזור בגלל כמות המיילים הגדולה שידענו שנעבור, וכל "חוויותיו" כרכב השכרה יסתכמו בטיול האחד שלנו.....
ביציאה משיקגו דרומה על ה-highway התחלנו להיתקל בתחנות תשלום לכבישי האגרה. בהתחלה לא הייתה בעייה: או שישב בתחנה אדם שגבה תשלום ואפילו החזיר עודף, או שהיו לנו מטבעות במידה מספקת.
ואז, בתחנת האגרה האחרונה, כשירדנו מכביש ראשי לכביש פחות ראשי, נתקלנו בתחנה לא מאויישת שקיבלה רק מטבעות. 2.40$ היה התשלום. שני דולר וארבעים סנט. ולנו נשארו מטבעות בערך לחצי אוטו....
מקום להכנסת כרטיס אשראי לא היה. שטרות – המכשיר לא קיבל. התחנה, כפי שאמרתי, לא הייתה מאויישת. מה עושים?
אחרי התלבטות ארוכה גילינו שבעצם לא התייחסנו לשלט הקטן שהיה מוצב שם ואשר אמר שניתן לשלם את האגרה תוך שבוע ימים. רשמנו לנו את מספר הכביש, את מספר התחנה, את התאריך והשעה וכמובן את הסכום, והמשכנו בדרכנו (למזלנו לא היה שם מחסום).
שני הדולר האלה וארבעים הסנט עוד הציקו לנו כמה ימים! הסתבר שאי אפשר לשלם אונליין כי יש להכניס כתובת של בעל כרטיס האשראי – אבל רק כתובת בארה"ב. בטלפון לא הגענו למענה אנושי משום שהיה עלינו לעבור שלבים במענה קולי לפני שיעבירו אותנו לנציג, ואחד השלבים האלה היה הכנסת המיקוד של בעל כרטיס האשראי – מיקוד אמריקאי, ורק אמריקאי. גם כש"נכשלנו" במסירת הפרט הארור הזה פעם אחר פעם המערכת לא נשברה ולא העבירה אותנו לנציג אנושי.
לאחר כמה ימים נכנסנו לסניף דואר וביקשנו לשלם דרכם. הפקידות גמגמו, בדקו, חקרו והודיעו לנו שזה בלתי אפשרי.
איך, לעזאזל, אמור תייר שזה עתה נחת, ואשר אין לו מטבעות בכיס, לשלם על השימוש בכביש???
הדאגה שלנו הייתה בעיקר מכך שדרישת התשלום תגיע לחברת ההשכרה ואלה יגבו מאיתנו סכום מטורף עבור הטיפול, פלוס קנס אפשרי על אי תשלום בזמן. באנגליה, כשנוהגים ברכב שכור וחוטפים דו"ח (על מהירות או חנייה, למשל), חברת ההשכרה גובה בין £50-75 רק עבור דמי הטיפול – סכום שערורייתי בעליל. חשבנו שגם בארה"ב ניתקל באותו טירוף.
בסוף התקשרנו לחברת ההשכרה. הבחורה במוקד אמרה לנו לא לדאוג: הבקשה לתשלום תגיע לחברה והם יגבו מאיתנו בדיוק 2.40$, לא גרוש יותר, הבטיחה.
כישראלים שרגילים לא לסמוך על אף אחד היו לנו ספקות אבל החלטנו להפסיק לדאוג. הודענו לבנים שהעניין סודר ושכחנו מזה. כלומר, זכרנו שצריך לבדוק בתחנת ההחזרה שלא עבדו עלינו.... ומעבר לכך שכחנו מזה.התחלנו את Route 66.....
-
מדינה ראשונה: אילינויבשלב זה (ועד סיינט לואיס) נסענו על Route 66 המפורסם (חלק מהנסיעה נעשתה במקביל לו, על הכביש המהיר, וחלק על הכביש המקורי). עצירה ראשונה – בעיירה Joliet, ליד בית הכלא הישן Joliet Correctional Center.
הגענו לשם - כפי שידענו מראש שנגיע - אחרי 5 אחה"צ שהיא שעת הסגירה של חלק גדול מהאתרים. אבל לא דאגנו, משום שגם כך האתר סגור למבקרים. עברנו לידו על מנת לראות אותו מבחוץ.
בית הכלא הוא מבנה גדול שמזכיר טירה מבוצרת. הוא נבנה בשנת 1858 על ידי..... אסירים, שהושאלו לקבלן ממדינת אילינוי. הכלא נסגר בשנת 2002 לאחר 144 שנות פעילות.
https://en.wikipedia.org/wiki/Joliet_Correctional_Centerלא רק שאין בכלא אסירים ו/או סוהרים, גם אין בו מוזיאון או סיורים. כאמור, רצינו בכל זאת לראות אותו מבחוץ. ולמה?
כי הכלא הזה הוא הכלא המפורסם בו צולמו סרטים רבים וסדרות טלויזיה שונות. חלקנו יזהו אותו כבית הכלא בסרט "האחים בלוז". הבנים שלי שמחו לזהות אותו כזה שכיכב בסדרה "נמלטים" (Prison Break). הסדרה צולמה לאחר סגירת בית הכלא ולכן ניתן היה להשתמש באתר גם לצילומי הפנים וגם החוץ. לפי שלושת שותפי למסע, מגרש החניה שבו עמדנו הופיע גם הוא בסדרה.התלהבות קלה – והמשכנו דרומה, למקום הלינה הראשון שלנו, בעיירה פונטיאק Pontiac.
-
מדינה ראשונה: אילינוינעה,
אחד החלומות שלי זה רואד טריפ בארה"ב (עשינו שניים כאלו בטרם הילדים ואני מתגעגעת למרחבים) - הטיול של איריס עורר את החשק מחדש וכעת את מגיעה עם הטיול שאני יודעת כבר שהולך להיות מאד מאד מיוחד!!!!
אז מצטרפת אליך לנסיעה המהנה....

-
מדינה ראשונה: אילינויביום השני (ג'ט לג, כולם מתעוררים מוקדם..) התחלנו את היום במה שכבר הופך אצלינו למסורת יום-הטיול-הראשון-לאחר-הנחיתה, או במילים אחרות - שוטטות ארוכה (טוב, גם קצת קניות....) בוולמארט. בטיול הנוכחי היה לנו תירוץ טוב להיכנס פעם אחר פעם לאחד הסניפים שלהם: הבכור רצה לחדש את מלאי הלימונדה או ה-ice tea שליוו אותו לאורך. מה יכולנו לעשות, כשהלימונדה נגמרה כל כך מהר?
כמובן שכל עצירה כזאת גזלה זמן, כי הדרך ללימונדה עברה בין מדפי החכות, הרובים, הבגדים וכלי הבית.... לא אשמתנו שככה הם ארגנו את החנות!עם רכב מעט יותר עמוס (
) המשכנו לתוך העיירה פונטיאק, למוזיאון כביש 66.
http://www.il66assoc.org/ -
מדינה ראשונה: אילינויתודה, מיקמיק, מאחלת לך שתעשי רואוד טריפ אמריקאי עם הילדים ושגם הם יאהבו.... יש בזה משהו מאד מיוחד, לגמוע מרחקים כאלה עם "ילדים" בוגרים. חווייה אחרת לגמרי

ובינתיים נצלי את ההנאה מטיולים עם ילדים צעירים יותר, גם זה כיף גדול (וההוכחה: המילה טיולים מופיעה כאן!).
שמחה שאת מלווה אותי. קחי אוויר, זה טיול ארוך

נעה
-
מדינה ראשונה: אילינויאז מה זה הכביש הזה, Route 66, שכל כך הרבה מדברים עליו?
אחד מהכינויים שלו הוא "הרחוב הראשי של אמריקה". הכביש מתחיל בשיקגו ומסתיים בלוס אנג'לס והוא נמשך לאורך 3,940 ק"מ דרך 8 מדינות, כשהנתיב שלו עובר במכוון דרך עיירות קטנות במערב התיכון האמריקאי.
כביש 66 היה הכביש המהיר, חוצה ארה"ב, הראשון במדינה.
עובדה שלמדתי בהתפעלות הייתה שהוא נבנה בבת אחת לכל אורכו! אם חושבים על כך שזה קרה בשנת 1926 (כן, השנה הוא חוגג 90 שנה), נראה לי שזהו הישג מרשים למדי.
כיום חלקים מהכביש הורחבו ושופצו, ומוזגו לכבישים מהירים חדשים. הקטעים שנותרו נקראים "כביש 66 ההיסטורי" ולכל אורכו, התאגדויות של אנשים שאהבו אותו והתפרנסו ממנו עובדים בשימור שלו. אני מניחה שמדובר גם בשימור התודעה שלו – ההפיכה את הנסיעה עליו ל"משהו מיוחד שחייבים לעשות" ממשיכה להזין את הכלכלה לאורכו.המוזיאון אליו נכנסנו הוא לא היחיד. כאמור, יש הרבה אגודות לשימור הכביש וקיים לפחות מוזיאון אחד כזה בכל אחת מהמדינות שבנתיב. אנחנו הסתפקנו בזה שבאילינוי.
המוזיאון מכיל הרבה מאד פריטים שמדגימים את הדברים שניתן למצוא על הכביש: תחנות דלק, מוטלים, מכוניות שונות (אהבנו במיוחד את הואן ההיפי של פולקסוואגן) ועוד. התמונות שצולמו בבתי הארחה עם בעליהם, וציון השמות ופרטים נוספים על האנשים הללו, עשו את ההיסטוריה קצת יותר מוחשית.
אגב, יש סדרה מהנה מאד שבילי קונולי, הקומיקאי והשחקן הסקוטי, עשה שמוקדשת לנסיעה שלו בכביש 66 על אופנוע בעל 3 גלגלים (טרייסיקל). אני מצרפת את הפרק הראשון למי שמעוניין:
-
מדינה ראשונה: אילינוינעה, איזה כיף טיול שלך!!!
תפסתי מקום בשורה הראשונה.
עוקב אחרי המסלול גם בגוגל מפס. -
מדינה ראשונה: אילינויהי אלון, כיף בחברתך.
תתכונן לנופים שונים לגמרי מסקוטלנד....
נעה

-
מדינה ראשונה: אילינויהמשכנו בנסיעתנו על הכביש ההיסטורי (כלומר, הנתיב המקורי) כשלא רחוק מאיתנו – ולפעמים אפילו ממש לידינו – עובר הכביש המהיר החדש.
אפשר לראות בתמונות:


-
מדינה ראשונה: אילינויכשהגענו לספרינגפילד, בירת אילינוי, בזבזנו זמן ארוך ומיותר עד שמצאנו מקום שבו יכולנו לקנות כרטיס סים לטלפון ולסדר עוד כמה דברים דחופים, להמשך הטיול. העייפות התחילה להשפיע, ולכן וויתרנו על ביקור בקברו של לינקולן והמשכנו ישירות למקום הלינה הבא – מלון בעיר סיינט לואיס.
בחרנו מלון בדאון טאון, קרוב לקשת המפורסמת ולנהר המיסיסיפי. למעשה, כשחצינו את הנהר עברנו מאילינוי למדינת מיזורי.העייפות הרבה גרמה לשינוי נוסף בתכנית, והוחלט לא לעלות על הקשת בערב (פתוח שם עד 22:00 כאשר המעלית האחרונה עולה ב-21:00) אלא לדחות את הביקור למחרת בבוקר. המיטות קרצו לנו...
התמונות הראשונות צולמו מרכב נוסע. מתנצלת על האיכות.
[אני מצרפת שיר ישן ממחזמר עתיק, Meet Me in St. Louis. אתם זוכים לשמוע גרסה יותר מהוקצעת ממה שהמשפחה שלי סבלה ברכב לאורך כמה ימים......]


-
מדינה ראשונה: אילינויוואי. זה גם חלום שלי לעשות את כביש 66. די בראש הרשימה.
בחלום שלי לעשות אותו עם קבריולט. עדיף אדומה.
עוקב בהנאה
-
מדינה ראשונה: אילינויאלעד - מסתבר שאנחנו שותפים לאותו חלום
.הפעם עשינו את החלק מגיע למיזורי. בהמשך עשינו חלק מה-Santa Fe Trail.
את הטיול של כביש 66 אני רוצה לעשות בלי הבנים, רק עם האיש, על אופנוע Tricycle, רצוי של הארלי דייוידסון....

נעה
-
מדינה שניה: מיזוריהתעוררנו ביום שישי, 26.8 וגילינו שהבנים שלנו לא שכחו את יום הנישואים שלנו! ההזמנה במלון הייתה ללא ארוחת בוקר, והבנים הודיעו לנו שלכבוד האירוע הם מזמינים אותנו לארוחת בוקר במלון מפואר, ממש ליד הקשת.
היה טעים, נעים ובעיקר מחמם את הלב.לאחר הארוחה הלכנו לקשת. הבנים שלי ובעיקר הבכור מכירים היטב את ההיסטוריה האמריקאית, ובשיחות בבית, לאורך השנים, סיפרו לנו ולימדו אותנו המון.
[גיליתי את זה כשתכננתי את הטיול לחוף המזרחי ושיתפתי אותם שנבקר גם בפילדלפיה ונקדיש לה שעתיים-שלוש. הם הזדעזעו, ופה אחד אמרו: את מתכוונת יומיים-שלושה, נכון?!?
ואז למדתי ש- 1) הבנים יודעים המון על הסטוריית ארה"ב (ידע שרכשו לבד),
2) שבפילדלפיה יש כל כך הרבה אתרים מעניינים, ששלושה ימים לא הספיקו לנו, ו-3) שמשתלם להקשיב להם....]
אז הבכור סיפר לנו על איך בשנת 1803 הנשיא תומס ג'פרסון רכש שטחי ענק ממערב לנהר המיסיסיפי מצרפת, רכישה שידועה כ- The Louisiana Purchase, ורק אחר כך החליט לבדוק מה בכלל נמצא בשטח הנ"ל..... לכן הורכבה משלחת חקר שבראשה עמדו אנשי צבא, לואיס וקלרק. מטרתה כפי שהותוותה על ידי ג'פרסון הייתה לבדוק את הנהר מיזורי ויובליו או נהרות שניתן להתחבר אליהם מהמיזורי, כדי לבדוק עורק תחבורה להובלת אנשים וסחורות. לואיס, קלרק ואנשיהם הם יצאו מסיינט לואיס (איות שונה) בשיט על נהר המיזורי, עברו בין שבטים אינדיאנים שונים, סחרו איתם בדרך (בעזרת אשה אינדיאנית ששימשה כמורת דרך ומתורגמנית) והגיעו בסופו של דבר לנהר קולמביה (בחלקו האחרון הוא מהווה את הגבול בין מדינת וושינגטון לאורגון) עליו שטו עד האוקיינוס השקט. משם, חזרו לסיינט לואיס במסע שארך שנתיים וחצי, בין השנים 1804-1806.
זאת היתה המשלחת האמריקאית (כלומר, בשייכות לארה"ב) הראשונה שחצתה את היבשת מערבה.פרטים מעמיקים יותר על המשלחת אפשר למצוא כאן.

-
מדינה שניה: מיזוריהקשת המפורסמת The Gateway Arch נבנתה בסיינט לואיס לציון הפריצה מערבה. פרוייקט הקשת היה מגלומני ומאתגר לא פחות מהמסלול של המשלחת, ובאולם הקולנוע שבבסיס הבנין מוצג סרט מרתק שמראה את תהליך הבנייה. הסרט כלול במחיר הכניסה ונותן עומק לחווייה של הביקור.
אנחנו, אגב, צפינו בו רק אחרי שירדנו, ולדעתי אין הבדל מה הסדר של הביקור. רק – אל תוותרו.
גובה הקשת הוא 192 מ'. אפשר לעלות לתצפית בראש הקשת (מבפנים, רק מבפנים!) במעלית מיוחדת, שבנויה בצורה מדורגת. המבקרים מסתדרים בקבוצות קטנות לאורך גרם מדרגות ונכנסים לתאים שנראים נפרדים זה מזה. כשהמעלית עוצרת בראש הקשת יוצאים שוב אל גרם מדרגות – חלק מהמבקרים יהיו קרובים יותר לאזור התצפית ויעלו רק 4-5 מדרגות וחלקם יעלו ביותר מדרגות עד שיגיעו, לפי הסדר שבו תאי המעלית עצרו.
הערה: מלבד בסיס הבנין, שבו נמצא אולם הקולנוע וכן שירותים וחנות המזכרות, אין סידורים לנכים ומי שאינו יכול לעלות במדרגות לא יוכל לעלות לתצפית.בחלק העליון של הקשת יש מעין מסדרון עם חלונות צפיה. המבקרים יכולים לבלות שם כמה זמן שרוצים, ובזמנם החופשי להצטרף למעלית שיורדת.
מהתצפית לכיוון מזרח רואים את נהר המיסיסיפי ומעברו את מדינת אילינוי ואת העיר איסט סיינט לואיס שבתחומה. לכיוון מערב נשקפת העיר סיינט לואיס, מיזורי.
היות והמקום פתוח עד מאוחר אפשר להגיע גם בערב ולראות את הנוף המואר של העיר. בדיעבד שמחתי שהלכנו בבוקר – לא היינו הולכים פעמיים, ובאור יום ניתן היה לראות הרבה פרטים שהיינו מפספסים מאוחר בערב בגלל החשיכה.שימו לב לתמונה האחרונה - היא צולמה באולם הכניסה. לא הצלחתי לתפוס את כל הרוחב של התחריט שעל הקיר, אבל אם מתאמצים אפשר לראות שמראים את הקשת הגבוהה בהתייחס למונומנטים ידועים אחרים והגובה שלהם. הקשת בסיינט לואיס החזיקה במשך זמן מסויים את תואר המבנה הגבוה ביותר בעולם.



-
מדינה שניה: מיזורישימו לב לגשר. בזכותו קארנגי הידוע עשה את הונו....
(הסבר - מחר)והקישור לאתר של הקשת: http://www.gatewayarch.com/
-
מדינה שניה: מיזוריהלחות והחום גרמו לנו לחזור למלון להתרעננות קלה שלאחריה יצאנו לאתר מפתיע – מוזיאון העיר City Museum.
http://www.citymuseum.org//ידעתי מההכנות שזה סוג של מוזיאון מגניב אבל אני מודה שלא התעמקתי יותר מדי, רק סימנתי לעצמי שכדאי לבקר והמשכתי לתכנן מקומות אחרים במסלול. אז אם הזכרתי הפתעות – המקום הזה הפתיע את כולנו...
כשנכנסנו, הבנתי שהגענו למקום באמת מגניב אבל לקח לנו כמה דקות להבין עד כמה. וכשקלטנו מה מתרחש סביבנו, הבנו שהנשימה שנעצרה לנו בכניסה תישאר עצורה עוד הרבה זמן.
אז איך לקרוא לזה: מגרש משחקים? ארץ הפנטזיות? טירוף? הזיות?
כל התשובות נכונות.
המקום הוא סוג של משחקייה, אבל לאו דווקא לילדים. הוא מתאים לכל הגילאים ואנשים מבוגרים "שיחקו" שם ונהנו בדיוק כמו הילדים, ולפעמים יותר.
המוטיב החוזר הוא מגלשות ומנהרות, מחילות וצינורות. ואלה מגיעים בכל צורה, חומרי גלם, עיצוב וצבע. אפשר בכיף ללכת שם לאיבוד ואז להגיע במפתיע לנקודת ההתחלה, אפשר לטפס ולזחול ובעיקר לחקור את שפע הגומחות, ההתפתלויות וההפתעות בכל פינה. כי למרות שהמוטיב הוא חוזר – הביצוע ממש לא, וכך אפשר להיסחף ולבדוק ולגלות עוד ועוד בלי להשתעמם. הכל צבעוני, מוקצן ברמת הטירוף שלו – באמת שאין מספיק מילים לתאר את מהות המקום. אסתפק בשתיים: הזוי ונפלא.המוזיאון משתרע על 3 קומות מתוך גובה של 10 קומות, פלוס גג בשני מפלסים. על הגג אווירה של לונה פארק ויש שם מלבד המגלשות השונות גם גלגל ענק (לא כל כך ענק), נדנדות משונות, ובריכה עם מזרקות קטנות ואבני מדרך שבה האתגר היה לעבור לאורך הבריכה בלי להירטב (הבריכה משכה יותר מבוגרים מאשר ילדים!).
מהקומה העשירית יש מגלשות ספירליות שיורדות לקומה השלישית (!), ומשם מגיעים לקומה הראשונה דרך מערכת של מחילות חשוכה למדי. הבכור שלנו, שעבר את המסלול, אמר שזה גרם לו להרגשת איבוד בחלל, עד שראה את האור בקצה המנהרה.... חווייה מטורפת.
הרצפה היא בדוגמת פסיפס עם מוטיבים ימיים. המוטיב הימי חוזר גם בנקודות שונות בעיצוב, כמו קיר אקווריום דקורטיבי או חבית שמתמלאת מים ואז מתהפכת ויוצרת מפל רועש שנשפך לתוך תעלה.
בקיצור, הפתעה נהדרת. כמה שנהנינו שם!!!





-
מדינה שניה: מיזורי



-
מדינה שניה: מיזורי
