New Orleans, here we come
-
תגובה לריקיהיי ריקי
המרדי גרא בהחלט מוסיף צבע, מצד אחד, מצד שני אני מרגישה שלא מיציתי את ניו אורלינס, הייתי שמחה אם היו לי עוד יומיים "רגילים"
תהנו בטיול שלכם!
-
יום שלישי 13.2 - מובייל, אלבמהקמים מוקדם אחרי שנת לילה טובה. הארוחה במלון כמו בכל מקום עד עכשיו (חוץ מהפנסיון של ראסל בניו אורלינס, אבל זה סיפור נפרד): חביתה מקושקשת, בייקון, לפעמים גם המבורגר דקיק, סוגים שונים של לחמים וריבות ארוזות, 2-3 סוגי דגנים ואריזות קווקר להכנת דיסה. וכמובן מיץ וקפה. לא רע בסך הכל, אבל שונה מארוחת הבוקר הישראלית המוכרת לנו. בעיקר חסרים לנו הירקות.
אנחנו מתחילים את דרכנו מזרחה. בשבועיים הקרובים ניסע לאורך מפרץ מקסיקו ולאורך החוף המערבי של פלורידה, עד מיאמי. ממיאמי נטוס לשבוע לניו יורק, לביקור אצל הבת.
מזג האוויר פשוט מושלם. אנחנו עולים על ה- Lake Pontchartrain Causeway. זהו גשר ענק, באורך של כ- 38 ק"מ, שנבנה מעל האגם באותו שם. זה מעניין ומיוחד. ממשיכים בדרכנו למובייל, רק שבאמצע הדרך חשקה נפשי בקפה "אמיתי" של סטארבקס אהובי, מה שבטעות גרם לנו לחזור על עקבותינו כמה מיילים טובים…
מטרתנו היום: אוניית המלחמה שהפכה למוזיאון במובייל, אלבמה. מרחק של כשעתיים נסיעה. בדרך עוצרים לכמה דקות להתרשם ממרכז המבקרים במיסיסיפי, עם בגדיו ודמותו של המלך, אלביס…
אנחנו עוברים היום 4 מדינות: מלואיזינה, דרך מיסיסיפי, אלבמה ובסוף היום פלורידה.
אניית המלחמה USS Alabama שהשתתפה בקרבות רבים ויצאה מהם ללא פגע עד שפרשה בכבוד לגמלאות בנמל במובייל, באמת מרשימה מאד. המתחם כולו מטופח, גדול ומרשים כמי שהאמריקאים יודעים. עולים על האניה ומקבלים מפה, ועוברים מנקודה לנקודה לפי המפה. יש 3 מסלולים, אדום ירוק וצהוב, כל מסלול מתמקד בקטע אחר של האניה: הסיפון הקדמי, גשר הפיקוד, תאי המגורים וכן הלאה. חשוב לדעת שהמעבר מסיפון לסיפון נעשה באמצעות מדרגות ברזל צרות ותלולות - לא מתאים למי שאינו יכול לטפס.
לקינוח יש גם צוללת קטנה ואפשר להיכנס אליה ולעבור מצד לצד - נחמד.
סה"כ בילינו במתחם הזה כ-4 שעות מהנות ביותר.
הרעב מציק, ואנחנו נוסעים למובייל לחפש משהו לאכול. מובייל מקסימה בעיני. כבישים רחבים, שעצי אלון כבירים פורשים עליהם צל, בתים פסטורלים יפים בנויים עץ, בסגנוח האופייני לאיזור, כל בית יפה יותר מהשני. בכלל, עצי האלון האלו ראויים להתייחסות נפרדת. הם גדולים מאד, בעלי גזע רחב וענפים רחבים וארוכים מאד. בדרך כלל נתלה מהענפים ה- spanish moss שהוא סוג של טחב שגדל על ענפי העצים באזור. המראה של עץ אלון גדול וחסון שעל ענפיו טחב או ספניש מוסס, הוא מיוחד ומרשים.
חיפשנו חניה, ומסתבר שהרבה מקומות חניה תפוסים כי היום מתקיים במובייל המצעד האחרון של המרדי גרא - היום זה ה-13.2, תאריך המרדי גרא עצמו. אדם חביב הרשה לנו לחנות ליד הבית שלו, ואפילח לא ביקש תמורה (הרבה אנשים משכירים את החניות שלהם לתיירי המרדי גרא). מצאנו מסעדה תאילנדית נחמדה, ואחרי האוכל טיילנו קצת ברחובות היפים. למרות המצעד שזה עתה הסתיים (לא הספקנו לראות אותו), הצפיפות אינה מורגשת כל כך כמו בניו אורלינס. ואולי פשוט האוירה כאן רגועה יותר. משפחות משפחות, כל אחת בפינה שתפסה לה, יושבות בניחותא, ממנגלות, אוכלות צוחקות... כמו אצלנו ביום העצמאות אבל הרבה יותר שקט ונינוח. בכלל אנשים פה אדיבים, מנומסים ונעימים. לפחות מנקודת הראות של תייר מזדמן. חזרנו לרכב ואחרי נסיעה של כשעה וחצי הגענו לפנסקולה, פלורידה. חלק מהדרך עובר, שוב, על גשר ענק. בהמשך כבר נתרגל לכך שפתאום הכביש הופך לגשר, ומתחתינו לא אספלט מוצק אלא מים…
יום ארוך, לילה טוב
המשך יבוא!
-
הערת בינייםלא שוכחת לכתוב... הימים שלנו מלאים ועמוסים, ואין זמן (או כוח...) לכתוב. אשלים את החסר בקרוב
-
טעות -
דפנה
תודה רבה על שיתוף הטיול, נשמע מרתק מאוד , מחכה בסבלנות להמשך ואשמח מאוד על צירוף תמונות שנשטוף ת׳עיניים קצת
שבת שלום
שרה
-
תגובה לשרההיי שרה, תןדה על התגובה
אני אשתדל להוסיף את התמונות בהמשך, לוגיסטית זה קצת מסובך בטיול
דפנה
-
יום רביעי 14.2.18 - פנסקולה, מוזיאון הציהבוקר החל בנימה רגועה. עשינו כביסה במלון (לקחו מחיר מופקע לאבקת כביסה לשימוש חד פעמי - בהמשך קנינו אבקה ודפים למייבש) ולקחנו את הזמן. בסביבות 11 יצאנו לשדה התעופה, להחליף את הרכב.
הרעיון להחליף את הרכב בפלורידה צץ במוחי הקודח בעקבות פוסט שמישהו כתב כאן, צר לי איני זוכרת מי, ובו כתב שדמי ההחזר על הרכב נמוכים יותר ככל שמחזירים את הרכב קרוב יותר לנקודת המוצא. ואילו בפלורידה, גם אם מחזירים בנקודה אחרת, אין קנס. כלומר לקחתי את הרכב בניו אורלינס והחזרתי בנקודה קרובה ביותר בפלורידה - פנסקולה. במקום 200$ דמי החזר, שילמנו רק 50$. אז נכון יש פה קצת התעסקות והפסד זמן, אבל התהליך היה קצר, פשוט ומהיר, נקודת ההחזרה נמצאת כמה מטרים מנקודת הלקיחה של הרכב החדש, כך שאני בהחלט ממליצה על התרגיל הזה.
עם הרכב החדש (שברולט אימפלה, מאד נוח לנהיגה, פחות מקומות לאחסון, ושותה דלק, את זה הבנו בהמשך...) המשכנו למוזיאון הצי.
זהו מבנה גדול מאד ואליו צמוד הנגאר ענק ובשניהם תצוגה מאלפת של מטוסים מימי ראשית התעופה ועד רכב הנחיתה על הירח. ההנגאר די נהרס בהוריקן האחרון (או אחד לפניו) אבל כיום הכל מתוקן ומסודר, ולא רואים סימן למה שקרה.
עברנו בדיקות בטחוניות (המוזיאון נמצא בתוך בסיס צבאי), והצטרפנו לסיור מודרך עם רינג'ר של המוזיאון. אורך הסיור כשעה וחצי עד שעתיים - הביאו זאת בחשבון. מאד מעניין, עם דגש מסוים של ההצלחה האמריקאית מול היפנים במלחמת העולם השניה. המדריך מתחיל מהמטוסים הראשונים שהיו לצי תוך כדי סיפורים על הקרבות שהשתתפו בהם, במלחמות השונות, עד למטוסים המודרנים ביותר היום. חלק מהמטוסים הם ממש המטוסים המקוריים שהשתתפו בקרב זה או אחר, ומקבלים תחושה היסטורית חזקה.
מאד מאד מרשים. יש גם סימולטור המדמה טיסה במטוס קרב (תשלום נפרד) וסרט קצר בתלת ממד המציג את ביצועי הבלו אנג'ל. לקינוח ראינו סרט המוקרן על מסך ענק ( האימקס כבר לא קיים) - הסרט שאנחנו ראינו היה באורך 45 דקות בערך והציג את הקורה בנושאת המטוסים הענקית של הצי. נחמד. יש לציין שכל פעילות - סרט, בלו אנג'ל, סימולטור - היא בתשלום נפרד.
לסיום חגגנו את ולנטיין דיי במסעדת גולדן קורל החביבה עלינו
-
יום חמישי, 15.2.18 - נסיעה לפנמה סיטי ביץ'קמנו מוקדם מהרגיל, משום שידענו שיש לנו נסיעה לפנמה סיטי ביץ', עם הפסקות מתוכננות בדרך. כמו שהנוסע המתמיד כתב, פנמה סיטי ביץ' זו עיר שונה מפנמה סיטי!
התחלנו את היום בכפר העתיק של פנסקולה. זהו שטח של כמה רחובות, לא גדול במיוחד, ובו בתים המשחזרים את ההתישבות במקום ואת החיים במקום לפני 100 שנה ויותר. הגענו ב-9 למקום, והתברר שפותחים ב 10. אז הסתובבנו לנו במקום, אבל חוץ מלראות את הבתים מבחוץ לא היה מה לעשות שם. ב 10 פתחו, והתברר שהסיור הראשול יוצא ב 11, ולחלק מהבתים לא ניתן להיכנס עצמאית אלא רק עם הסיור.
הגברת החביבה במשרד קלטה את הראש של בן זוגי, שממש לא רצה "לבזבז" עוד שעה בהמתנה לסיור ואחר כך הסיור עצמו שנמשך כשעתיים - זה היה גומר לנו את כל הבוקר. מאחר וכבר היינו בזמנו בכפר דומה (וויליאמסבורג) החלטנו לוותר. הגברת הציעה לנו אלטרנטיבה שקרובה יותר לטבע - מבצר על שפת הים. המבצר נמצא בפארק לאומי ממש על שפת הים, ויותר משעניין אותנו המבצר עצמו, התפעלנו מהחופים הלבנים המדהימים ומהמים בצבע טורקיז מדהים.
-
יום חמישי, 15.2.18 - נסיעה לפנמה סיטי ביץ' - המשךאחרי הסיור במבצר, אנחנו ממשיכים מזרחה.
הוויז מתעקש לכוון אותנו להייויי, ואנחנו מתעקשים בחזרה, להגיע לכביש A30 הנופי. בסוף כיבינו את הוויז (גם את זה של הרכב - קיבלנו רכב עם gps מובנה) ושאלנו עוברי אורח…
ואכן השתלם לנו - הכביש הזה באמת יפה מאד לנסיעה דרכו. בתים יפים וגדולים, כביש רחב, מדי פעם הים מציץ בין העצים.
מגיעים ל- Seaside. העיירה אמנם מאד פסטורלית ויפה, אבל הכיכר המפורסמת אכזבה - סתם כיכר עירונית רגילה עם פיצריות וחנויות. או שלא היינו בכיכר הנכונה, או ששינו שם הכל…
אכלנו צהריים במסעדה איטלקית חביבה, שלמזלנו הייתה פתוחה - מסתבר שבמקום הזה יש שעות שבהן פתןח לבוקר, לצהריים ולערב. ובאמצע סגור!
נסיעה קצרה נוספת הביאה אותנו לפנמה סיטי ביץ'.
עיר תוססת, מלאה אנשים, חנויות... אחרי כל העיירות הכפריות שעברנו בהן בשבוע האחרון, היה נחמד לראות עיר של ממש.
את הערב סיימנו במתחם Pear Park, אכלנו גלידה טובה ושמענו מוסיקה חיה בפאב. משם נסענו למלון המוצלח שלנו - Holiday inn resort. אין כמו רביצה מענגת בג'קוזי אחרי יום ארוך ןמייגע.
ואסיים עם אנקדוטה: האמריקאים מאד ידידותיים בדרך כלל ומתחילים שיחה בקלות גם עם זרים. אז אנחנו יושבים לנו בג'קוזי ומתפתחת שיחה עם אחות צעירה:
אחות: מאיפה אתם?
אנחנו: מישראל
אחות: ישראל? איפה זה?
כן כן, יש כאלה שאפילו לא יודעים איפה זה ישראל! קצת ענווה לא תזיק - אנחנו לא כל כך במרכז העולם כפי שאנחנו נוטים לחשוב…
והמשך יבוא!
-
יום שישי 16.2 - wakulla springsפקידת הקבלה החביבה במלון הולידיי אין רסורט בפנמה סיטי ביץ' מאד התלהבה מהדרכון הישראלי שלנו. ישר סיפרה לנו שלא מזמן חזרה מטיול בארץ, ובקרה פה ובקרה שם... הקיצר מרוב התלהבות החליטה לתת לנו קופון לארוחת בוקר. זה היה מאד חביב מצידה.
אז ישבנו לנו לארוחת בוקר, שכללה בין השאר לחם ללא גלוטן (מצרך נדיר בפלורידה) ומיץ תפוזים סחוט.
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו מחליטים לנסוע לאורך החוף על הדרך הנופית היפה 30A למרות שהיא ארוכה יותר. כרגיל נתקלנו בקושי מסוים למצוא את הכביש הנכון (יש 30 מערבה ו 30A מזרחה, והוויז לא מכיר אף אחד מהם) אך בסופו של דבר הסתדרנו. לפי עצת אחת הפקחיות שפגשנו עצרנו בעיירת החוף אפלצ'יקולה שבה אמורות להיות הצדפות הטובות ביותר, ומרכז לשליית צדפות. מיותר. הבחורה במרכז המבקרים לא ידעה בכלל במה מדובר. אבל היא המליצה לנו לעצור באי סיינט ג'ורג' ולראות את המגדלור. שמענו לעצתה וזה היה נחמד מאד. ירדנו קצת לחוף ( המקסים, החולות הלבנים ומי הטורקיז שכל פעם התלהבנו מהם מחדש), היה ערפילי מדי לעלות על המגדלור אז הסתובבנו קצת והמשכנו. הפקחית במרכז המבקרים שם הרגיעה אותנו שהמעיין כבר ממש קרוב, כשעה נסיעה, ובהחלט נספיק להגיע.
שמחים וטובי לבב המשכנו בנסיעה, לכיוון צפון.
השמורה של ווקולה ספרינג יפהפיה. זהו המעיין העמוק ביותר של מים מתוקים, והמניטיס, פרות הים, אוהבות להגיע אליו בחודשי החורף עקב הטמפרטורה הנעימה של המים, כ 20°c. לקחנו שיט על האגם, ובעודנו מתקדמים על המזח לכיוון הסירה, ראינו אורח: אליגטור גדול ושמן רובץ לו בקצה המזח ומתנמנם בשמש
השיט היה מאד מוצלח. ראינו אינספור תנינים, צפורים מעניינות שאנחנו לא מכירים, צמחייה מגוונת ועוד. זהו נוף בתולי, בראשיתי, ומאד נהננו מהשיט. משם נסענו כשעתיים למקום הלינה שלנו בקרוס סיטי. את הערב סיימנו בבר של המלון, בהאזנה לזמרת מקומית.
המשך, כמובן, יבוא!
-
שבת 17.2 - manatee springsלמען הגילוי הנאות, אציין שהתלבטנו בין homosassa לבין מנטי ספרינג. בחרנו במנטי בין השאר כי קיווינו לראות הרבה מנטי (פרות ים). בדיעבד, לא ראינו אף אחת פה, ואתמול בווקולה ספרינגס ראינו רק אחת.
למעשה, היום הזה היה במידה מסויימת חזרה על יום אתמול, רק פחות מוצלח. הגענו בשעת בוקר מוקדמת וחסית והסיור עם הסירה יוצא בצהריים אז אנחנו מחליטים לעשות את המסלול הרגלי, כשני מייל. טוב ללכת אחרי יותר משבועיים ברכב, המסלול לא מלהיב במיוחד. גם השיט, אחרי היופי של ווקולה ספרינג אתמול, פחות מעניין, והמדריך הצעיר דיבר יותר מדי. מכאן נסענו ללינה בסיינט פטרסבורג.
הכביש רחב, 3-4 נתיבים, מרחק גדול וכבר לילה ורוצים להגיע - הכל מפתה לנסיעה מהירה
עד שאורות כחולים של ניידת קוטעים את האידיליה. שוטר חייכני וסימפטי שואל את בעלי אם הוא יודע על כמה נסע... נדלג על הפרטים. בסופו של דבר ויתרו לנו על דו"ח בסך 280$ והסתפקו באזהרה. פפפ.... -
ראשון 18.2 - סיינט פטרסבורגאנחנו מתאהבים בעיר... משהו באווירה הנינוחה, הרחובות המטופחים, הבתים היפים. רצינו להוסיף לילה שלישי לשני הלילות המתוכננים, אבל כבר לא ניתן לשנות את היעד הבא שלנו. לתשומת לב המתלבטים בין הזמנה מראש ל"התגלגלות' - בהזמנה מראש אין מקום לשינויים ספונטניים.
את הבוקר אנחנו מבלים במוזיאון של דאלי. קיבלנו אזניות, והסתובבנו שם עד שממש נפלנו מהרגליים. אין מילים. מעניינת במיוחד התערוכה שמשווה בין עבודתו של דאלי לזו של דושאמפ.
אחרי המוזיאון אנחנו הולכים ברגל לכיוון הדאונטאון לאורך המרינה ויושבים לאכול בביסטרו חמוד על שפת המים.
לוקחים אובר למנוחה במלון ומגיעים אחרי כמה דקות - לא שמנו לב שהיינו במרחק כמה מאות מטרים בלבד
בערב יורדים לשוטט ב- sundifx, מתחם חנויות (סגורות, כמקובל בראשון בערב) ומסעדות. לא מתרשמים, ויורדים שוב לדאונטאון. ארוחת ערב במסעדה איטלקית וחזרה למלון, לשנת לילה שהרווחנו ביושר
-
שני 19.2.18 - טמפההבוקר הזה אנחנו מבלים באקווריום של טמפה. הדרך מסיינט פטרסבורג לטמפה עוברת על גשרים מרשימים וזו בכלל דרך יפה. האקווריום אכן מעניין כמובטח ואנחנו נהנים. משם נוסעים לאיבור סיטי, המרכז הקובני של העיר. ביקור קצר במרכז המבקרים הכולל סרט של 7 דקות על המתיישבים הקובנים ועל חייהם. אחרי זה טיילנו לאורך הרחוב הראשי, ראינו מגלגלי סיגרים בעבודתם, ולקינוח אכלנו במסעדה מומלצת שכבר 100 שנה נמצאת בבעלות משפחה אחת, מסעדת קולומביה המרשימה והיקרה.
אנחנו ממשיכים ליעדנו הבא, נייפלס. פספסנו את השקיעה וכבר מאוחר לעבור בסרסוטה, שהייתה בתכנון. עייפים ובמצב רוח מדוכדך מעט, אנחנו ממשיכים דרומה, לנייפלס. שם נהיה 3 לילות.
-
שלישי 20.2 - האי סניבל, האי קפטיבהושוב יום חדש... אני רוצה להגיד כמה מילים על טיולים ארוכים. מסתבר שזה בכלל לא קל. מבחינה פיזית, לבלות יום שלם בדרכים, גם אם צוברים חוויות טובות ורואים נופים יפים ונהנים, זה לא פשוט. דברים קטנים כמו צורך בשירותים או מים שנגמרו בדיוק ואין איפה לקנות עלולים לשבש את מצב הרוח ולהפריע משמעותית למהלך הטיול. מבחינה רגשית, לקום כל בוקר במלון אחר, או להגיע בערב למקום זר ולא תמיד מוצלח כל כך כי למרות כל עבודת ההכנה לפעמים "נופלים" על מלון לא מוצלח בלשון המעטה, וכמובן, מה לעשות, הגעגועים הביתה…
אז נכון, לפעמים לא קל.
אבל מצד שני זה כיף גדול! לראות מקומות חדשים, חוויות חדשות, אנשים חדשים. דברים שלא מכירים בארץ. אני גם אוהבת את עצם הנסיעה, את ההרגשה של להיות תיירת, לא מעורבת, לא שייכת, רק עוברת אורח שמשקיפה על הכל מהצד וממשיכה הלאה. יש המון שקט בתחושת הניתוק הזו.
אז זהו, יצא פוסט פילוסופי שלא בכוונה.
האם עוד מישהו מרגיש כמוני?
-
אצלי דווקא הפוך התחושה של לקום כול יום במקום חדש לחוויות חדשות גוברים אצלי על כול קושי שיצוץ והם צצים.
אין על התחושה של לטייל ללא מחוייבות או דאגות.
אך החוויות באי סאניבל וקפטיבה אנחנו מתוכנים להגיע לשם ממש בקרוב...
-
היי זוהר
היה מאד מוצלח, אשתדל עוד הערב לכתוב
-
שלישי 20.2 - האי סניבל, האי קפטיבהבבוקר השמים מעוננים ובעוד אנחנו בדרכנו לאי סניבל, גשם חזק התחיל לרדת. אנחנו מתלבטים אם להמשיך לאי ומחליטים בחיוב. וטוב שכך - כמו שהתחיל כך הוא נעלם בפתאומיות והשמש שוב זורחת. התופעה הזו של גשם זלעפות חזק וקצר שאחריו זורחת השמש ומייבשת הכל במהירות עוד תקרה לנו כמה וכמה פעמים בפלורידה.
הדרך לאי מהמלון שלנו נמשכת כ-40 דקות והיא יפה מאד. אנחנו עוברים על כמה גשרים וחולפים על פני חוף Lovers key שנראה מפתה ומקסים מרחוק. מבטיחים לעצמנו שניכנס לשם בדרך חזרה…
אנחנו מגיעים לאי סניבל. חונים בחניה ציבורית ליד מרכז מסחרי קטן והולכים כ 700-800 מטר לים. יש גם נקודות גישה קרובות יותר, אבל רובן פרטיות והחניה מותרת רק לרכבים מורשים.
החוף פשוט מקסים. מים חמימים בצבע טורקיז, חול לבן שלא נגמר ועצי קוקוס. כל הקלישאות כולן וזה פשוט נכון. יש פה תופעה הזויה ממש: אנשים בבגדי ים או בבגדים, צעירים, ילדים, קשישים ומבוגרים - הולכים עם הראש באדמה, לרובם דליי פלסטיק ביד או שקיות ניילון, למתוחכמים גם את חפירה קטנה או מגרפה מפלסטיק כמו אלו שילדים משחקים בהם בחול, וכולם מחפשים... צדפים! האי הזה ידוע ברבגוניות ובעושר הצדפים בחופים שלו (וכן חופים נוספים באזור), ובצדק. רצועת החוף שליד המים פשוט זרועה צדפים בגדלים שונים וצבעים מעניינים, אפילו קונכיות ראיתי, והמראה כולו צבעוני ומשמח. החוף כמובן נקי מאד, ואין שירותי הצלה.
כשנהיה לנו חם מדי, אנחנו חוזרים לרכב וממשיכים לאי השכן, קפטיבה. למעשה זהו המשכו של אותו אי צר וארוך. אנחנו מעוניינים מאד ב tour boat אבל מסתבר שהכל sold out לימים הקרובים. פברואר זה בהחלט שיא העונה בפלורידה. אוכלים צהריים בביסטרו בינוני ומחליטים לחזור לחוף האוהבים שמצא חן בעיננו בהלוך. והנה הפתעה - אאוטלט גדול ומפתה - אאוטלט סניבל. אנחנו שורפים שם שעה שעתיים וממשיכים בדרכנו לחוף. אבל בטיול כמו בטיול, תכניות לחוד ומציאות לחוד. פקק מטורף מעכב אותנו, כנראה בגלל עבודות בכביש, והשעה שגם ככה הייתה מאוחרת מתאחרת מדי וכבר חושך.
נהננו מאד מיום של שמש וים טורקיז.
מאחר ובמלון שלנו אין אפשרות לכבס, אנחנו מחפשים לפי ההוראות שקיבלנו מכבסה ציבורית. הגענו לשכונה שממבט ראשון נראית, בלשון המעטה, לא מזמינה לתיירים. השפה השלטת היא ספרדית. מהר מאד מתברר לנו שבאנו ממש עם דעות קדומות.
נכנסנו לאולם גדול מאד ובו מכונות כביסה ומכונות ייבוש בגדלים שונים, מגדול עד ענק מאד, שולחנות ארוכים לקיפול הכביסה עליהם, עגלות גדולות עם סלים וכמובן כסאות להמתנה.
אנחנו מסתבכים עם הפעלת המכונה, וכמה בחורים מקומיים, לגבוה אין שיניים, ניגשים אלינו. הם לא רוצים לשדוד אותנו אלא להסביר לנו איפה קונים כרטיס להפעלת המכונה. באנגלית רצוצה הם מסבירים לנו מה ואיך, ולא מרפים עד שהם בטוחים שהבנו.
גם בהפעלת המייבש חזרה אותה תופעה של עזרה ספונטנית ולבבית. הבחור הצעיר שעזר לי עם המייבש, כששמע שאני מישראל, רצה לדעת אם אשת לוט באמת קיימת!
השעה כמעט חצות. רצוצים ועייפים ועם בגדים נקיים אנחנו חוזרים למלון לשנת לילה מרעננת.
-
יום רביעי, 21.2.18 - עוד ים, עוד שמש, עוד צדפיםלמען הגילוי הנאות, אקדים ואומר שפוסט זה כבר נכתב בבית. בהחלט יותר נוח לכתוב על המחשב האישי שלי במקום בטבלט, ואני אשתדל לסיים בהקדם את תיאור הימים
בדפדוף אקראי בטריפאדוויזר, בסעיף “דברים שאפשר לעשות בנייפלס”, ראיתי שכל יום רביעי מתקיים שוק איכרים באי מרקו. מכיוון שהיום יום רביעי, מתקבלת החלטה ספונטנית לנסוע לשוק הזה שטריפאדוויזר כל כך ממליץ עליו. הדרך עוברת שוב על גשר גדול ויפה, ולוקחת כ-40 דקות.
בדיעבד – מיותר. נכון, יש גם כמה איכרים “אותנטיים” שמוכרים מפרי גנם, וכמה פירות מעניינים שאני לא מכירה, וקצת עבודות יד וסבונים, אבל בגדול העסק כולו ממוסחר, יקר ותיירותי מאד. העמידו כמה בסטות עם סוככי בד צבעוניים וקראו לזה שוק איכרים. מאכזב.
אנחנו מתגעגעים לחופים ולים מאתמול, ורוצים בכל אופן למצוא שייט.בסופו של דבר הפנו אותנו למרינה, ושם יש זוג אחים שתמורת 44$ לאדם מוכן להסיע אותנו לאי ש”כולם מגיעים אליו לאסוף צדפים, והוא יותר מעניין מסניבל”. נפרדנו אם כן מ-88$ (פלוס 30$ השכרת שמשיה וכסאות, מיד תבינו למה) וחיכינו להפלגה.
בשעת צהריים מגיע הקפטן של הסירה, אחותו מסבירה קצת מה רואים מסביב כדי לצאת ידי חובה, ואחרי כ-40 דקות של שייט (שהיה מהנה בפני עצמו, אני אוהבת טיולי שיט. הרבה דולפינים קפצו להם ושחו לידינו) הסירה חצי עולה על החוף ומורידה אותנו ועוד כמה תייירים אמריקאים (כלומר אנחנו לא הפראיירים היחידים, ועל זה נאמר צרת רבים נחמת שוטים) על רצועת חוף שוממה לגמרי, ללא שום רמז לציביליזציה בדמות דוכן לקניית משקה או שירותים ציבוריים, ומודיע לנו שאפשר מייד לחזור איתו או להישאר שעתיים על החוף ולחזור בנגלה הבאה. מאחר וכבר הגענו, נישאר. כאן נכנסים לתמונה השמשיה והכיסאות שהושכרו לנו במחיר מופקע, אבל ממש לא היה איפה לשבת. אפילו חול לא היה – זה חוף סלעי עם אבנים קטנות, לא חול. מזל שהבאנו מספיק מים.
אז ככה – מצד אחד החוף הסלעי והשומם הזה באמת מצא חן בעיני, והמים החמימים, והצדפים היפים שהיקום פיזר שם בשפע בזבזני שכזה, וצבע המים הבלתי אפשרי הזה… בהחלט אפשר לבלות פה כמה שעות נעימות.
אבל מצד שני, יכולתי לקבל בדיוק את אותו הבילוי בחינם בחוף של האי מרקו (או תמורת דמי כניסה לחוף) במקום לשלם כמעט 120$ בשביל לאסוף צדפים…
להגנתי אגיד, ששאלתי את זה שמכר לנו את הכרטיסים אם יש מה לעשות על החוף שהסירה תיקח אותנו אליו, ואו שהוא שיקר במכוון, או שסתם שיקר…
טיפ חשוב: באיזור הזה של פורט מאיירס, נייפלס והסביבה יש הרבה מאד טיולי שיט, שחיה עם דולפינים ועוד. מומלץ מאד לבדוק באינטרנט מה אתם רוצים, לוודא עד כמה שאפשר שמה שמציעים לכם זה מה שבאמת תקבלו, ולהזמין מראש. כמובן חשוב להיות סגורים על התאריך, כי הכרטיסים אינם ניתנים להחזרה (non refundable).
בינתיים השמש מתחילה לשקוע ואנחנו רעבים. בדקנו מסעדה שמאד המליצו עליה, עם נוף למפרץ ותצפית לשקיעה רומנטית – עד שיתפנה שם שולחן השקיעה תהיה הרחק מאחרינו. בדקנו מסעדה נוספת (בהמלצת הנוסע המתמיד...) Snook Inn וגם שם צריך לחכות כשעה. כבר אמרתי שפברואר זה שיא העונה פה? בסוף מצאנו מסעדה איטלקית לא רחוק משם, וחזרנו לשנת לילה במלון.
-
יום חמישי, 22.2.18 - אברגליידסהבוקר עוזבים בצער את נייפלס (הייתי בכיף באה לפה לשבוע, לחופשת בטן-גב) ובשמחה את המלון (אחד הגרועים – comfort Inn & Executive Suites Naples – להתרחק!) וממשיכים לכיוון האברגליידס, שמבחינתי לפחות אמור להיות אחד ההיילייטים של טיולנו.
מתחילים קצת ברגל שמאל, עקב בעיה רפואית קלה יצאנו מאוחר, בסביבות 10, והוויז כהרגלו ניווט אותנו לכביש 75 המהיר, ואנחנו רצינו לנסוע דרך כביש 41. עקב השעה המאוחרת אנחנו מחליטים לא לריב איתו (עם הוויז...) ולהישאר על כביש 75 ובהמשך להתחבר עם כביש 41. החלטה טובה! קצת לפני החיבור עם כביש 41 אנחנו רואים שלט קטן מימין לכביש המכוון לשמורת Fakahatchee. אנחנו מנסים ולא מתאכזבים. יש אפשרות לקחת במקום סיור ממונע, אבל לא היה ברור מתי הסיור הבא לכן קיבלנו מפה במרכז המבקרים הקטן והתקדמנו עם הרכב שלנו (המסלול אינו מעגלי) ובכל פעם עוצרים, מטיילים וממשיכים עם הרכב.
זה היה נהדר! טבע סבוך, אמיתי, כזה שצריך קצת לפלס את הדרך כדי להתקדם, כל כך לא תיירותי עדיין ולא מקולקל. נתקלנו בקבוצת תיירים, ואחד מהם הזהיר אותנו מנחש קטן אבל מסוכן שנמנם לו ממש לידינו. ראינו “פרחי אוויר” על גזעי העצים, נחשים, חיפושיות מפחידות למראה, ציפורים גדולות וכמובן הרבה הרבה תנינים… אני ממליצה לבוא לכאן במכוון (ולא במקרה כמונו, אלא לשריין זמן) ולקחת את הסיור הממונע – ממה שראינו אצל הקבוצה שנתקלנו בה, ההדרכה שלהם טובה מאד.
מכאן אנחנו ממשיכים למרכז המבקרים המערבי של האברגליידס – Gulf Coest. שם מסבירים לנו שהדרך הטובה להכיר את האברגליידס היא דרך המים. רציתי לשוט בקיאק או בקנו, אבל רמזו לנו בעדינות שאם אין לנו ניסיון, ואם אנחנו לא ממש בכושר, כדאי שנוותר… אאוץ’ (זה סיור של 4 שעות). אז לקחנו שיט בסירה גדולה ל- 10,000 האיים ולשמורת המנגרוביים. בניגוד לשיט החאפרי מהפעם הקודמת, זה היה ממש מעניין, מלמד ומהנה.
על המשך הטיול באברגליידס וכל השאר – המשך יבוא
-
ברוכים השבים
תודה על דיווח מהנה!
מוני
