New Orleans, here we come
-
יום שלישי, 27.2.18 - עוד קצת תמונות
-
יום רביעי, 28.2.18 - Sawgrass Millsאודה ואתוודה – עד שלא הגעתי הנה, לא האמנתי שהגיוני להקדיש יום שלם לקניון אחד. הייתי בעבר בג’רסי גרדנס, ובקניון הדרומי בוואגס, אבל דבר כזה טרם ראיתי
. קניון Sawgrass Mills נמצא ב- Fort Lauderdale, כ- 40 דקות נסיעה ממיאמי ביץ’. זהו מתחם גדול מאד, ובו כמה רחובות ואזור גדול מקורה. הרחובות יפים מאד, ובהם חנויות מעצבים ידועים ויקרים, ובאזור הסגור יש גם אאוטלטים עממיים יותר. בקיצור – יש שם מהכל, וחווית הקניה שם מבחינת נוחות, אדיבות ומבחר טובה מאד.
הגענו לשם בערך ב- 10 בבוקר, כשחלק מהחנויות רק התחילו להיפתח ויחסית היה ריק, ויצאנו ב-6 בערב, כשהמקום הומה אדם. קנינו, שתינו אכלנו ונהננו. אפילו בן זוגי, ונא קניות מושבע, הודה שהמקום הזה מדהים למדי…
אין ספק שגם העיצוב של הרחובות והחנויות, הנקיון והאסטתיקה של המקום תרמו לחווית הקניה שלנו.
ולקינוח – סיפור קטן. את ארוחת הערב אכלנו בצ’יז קייק פקטורי הידועה לטוב (באותו מתחם). המסעדה גדולה ומעוצבת להפליא, והתאימה לנו מאד לסיים יום בזבזני במיוחד. ובעוד בעלי מתענג לו על הפיצה שלו, הרגיש משהו מוזר בפה – מסתבר שבתוך הפיצה הסתתר סליל מתכת כפול בגודל של סנטימטר מכל צד בערך… קראנו למלצרית, ואת מה שקרה פה צריכים בעלי מסעדות ללמוד ולשנן: המלצרית התנצלה, קראה למנהל, והוא התנצל מאד והסביר שזה כנראה נפל מהתנור, ושזה לא בסדר ולא אמור לקרות… במקום הוא אמר שכמובן לא נחויב על הפיצה הזו וגם לא על הפיצה החדשה שמיד יביאו לנו, וגם על המנה של הגברת (זו אני...) לא יחייבו אותנו. מייד הביאו לבעלי פיצה חדשה, והמשכנו לאכול. הזמנו גם קפה ועוגה (בכל זאת, לא בכל יום יוצא לנו לאכול בצ’יז קייק פקטורי) וביקשנו את החשבון. להפתעתנו, הסתבר שכל הארוחה היא על חשבון המסעדה, ואנו לא חויבנו בשקל (סליחה, בדולר). יפה מאד! אמרנו תודה והשארנו טיפ יפה למלצרית. כל הכבוד לצ’יז קייק פקטורי.
ולמה אני מדגישה את כל זה? כי בהמשך חווינו חוויה הפוכה, ועל כך אספר מחר.
את היום חתמנו בסיבוב פרידה באושן דרייב ובויה אספניולה. בביסטרו הצרפתי שאהבתי הייתה תקלה שלא אפשרה תשלום באשראי (תמיד היה לנו מזומן בארנק. ודווקא במקום שחייבים מזומן, לא היה לנו!) אז ישבנו לארוחת לילה קלה במסעדה איטלקית בויה אספניולה, ונפרדנו מ-3 שבועות מרתקים מעניינים וחוייתיים במיוחד.
-
יום שישי 1.3.18 - New York, New Yorkהיום קמים מוקדם, אורזים את כל הקניות, המתנות והמזכרות… לא יאומן כמה צברנו ב-3 שבועות. איכשהו המזוודות נסגרות, ואנו יוצאים לכיוון שדה התעופה. זה המקום להזכיר לטובה את השוער במלון (אחד מהם, צעיר וסמפטי במיוחד, לא נעים אך איני יודעת מה שמו) שעזר לנו מאד במציאת מקום חניה (הוא זה שאמר לנו שעם תו נכה אני למעשה יכולים להחנות על קו אפור בחינם וללא הגבלת זמן, מה שמאד הקל על מציאת חניה במיאמי ובכלל. כמובן שבכל מקום צריך לברר מה החוקים המקומיים).
החזרת הרכב עברה יותר חלק מחלק, ואנו לוקחים את הרכבת לטרמינל – המסילה גבוהה מעל הכביש וזו חוויה בפני עצמה. נכנסים עם העגלות לרכבת – מאד נוח.
עוברים צ’ק אין בקלות ובלי לשלם על המזוודות (בזכום הדיל המצויין שהסוכנת הטובה שלנו סדרה לנו) ומגיעים לבדיקת התיקים שעולים למטוס – התיק שלי מצפצף. אה, זה בטח המים ששכחתי בתיק אני אומרת לפקיד ההגירה – אבל לא! אלו הריבות והטבסקו ששכבו למעלה משבועיים בתיק ולגמרי שכחתי מהם. לא עזרו ההסברים והתחנונים – אחת דינן של הריבות (מיוחדות, אחת עם תאנים ואגוזים וטבסקו והשניה אפרסק עם טבסקו) להיות מושמדות. השוטר באדיבותו הציע שנצא בחזרה ונשלח אותן לבטן המטוס, בעלות “סמלית” של 100$. נו טוב, עד כדי כך אני לא קשורה אליהן… ברוב חוצפתי הצעתי אותן לשוטר, שייקח בשבילו, חבל לזרוק ריבה טובה כל כך, אבל הוא הסביר שזה אסור וחייבים להשמיד אותן. דווקא אתם, כישראלים, אמורים להבין כמה חשוב להקפיד על הביטחון! אמר לנו. על הטבסקו הוא חמל, כי היה בבקבוקים קטנים… אמר “שלום” בעברית ולקח את הריבות. באסה!
מגיעים לניו יורק, מקיץ לחורף… ביתנו אוספת אותנו מניוארק ונוסעים לברוקלין, שם נתארח בשבוע הקרוב.
ולסיום – סיפור קצר – זוכרים מה קרה לנו בצ’יז קייק פקטורי? אז עכשיו ההיפך. ביתי ואני סועדות הערב במסעדת פיטר לוגר המפורסמת, לכבוד יום הולדתה. את התור הזמנו כמה חודשים מראש, והיה לנו מזל כי זה הערב היחיד הפנוי עד החזרה שלנו הביתה – עד כדי כך המקום מבוקש.
ההתחלה הייתה מבטיחה, קיבלנו יחס מפנק ביותר, ומאד נהננו. אבל כשהגענו למנה העיקרית, ביתי נוגסת בסטיק ומתוכו משתלשלת – שערה ארוכה. מה אגיד לכם? זה יותר דוחה מסליל מתכת (אם כי פחות מסוכן). כמובן מייד פינו לנו את כל השולחן, כולל המנה שלי (הזמנו מנה זוגית) והתוספות והביאו מנה חדשה. המשכנו לאכול, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר – בכל זאת, לא ציפינו לזה במקום כל כך מפורסם. למותר לציין שאף אחד לא התנצל. עכשיו, לא רק שלא זיכו את מחיר המנה מהחשבון, אפילו הנחה סמלית, כפיצוי, לא קיבלנו. אפילו לא קינוח על חשבון הבית… שום דבר. ובחוצפתם עוד העירו לנו על גובה הטיפ, שהיה נמוך מהמקובל, לדבריהם. ביתי שאלה אם לא נקבל הנחה, כפיצוי – והתשובה הייתה “לא” לקוני ומעליב. חבל שמקום כזה, עלה לו הפרסום לראש ומרשה לעצמו לזלזל ככה בלקוחותיו.
לסיום לקחנו אובר הביתה – שימו לב כי זה קורה הרבה – רצינו להגיע לרחוב 84 ומשום מה הכתובת (שמגיעה אוטומאטית לנהג האובר) שהנהג קיבל הייתה 84 מזרח – שזה בקצה השני. הבת שלי נרדמה ולא שמה לב שאנחנו לא בכיוון ואני לא מכירה – בקיצור, הנסיעה כולה מהמסעדה הביתה לקחה כשעתיים.
לילה טוב!
-
שבוע בניו יורק 2.3.18 - 8.3.18השבוע בניו יורק, מתוכו יומיים “קפיצה” לאטלנטיק סיטי, היה בעיקרו שבוע משפחתי. בכל אופו אציין את המקומות העיקריים שהיינו בהם, חלקם מעניינים מאד.
ביום שישי – בחוץ קר מאד, מידי פעם מטחי שלג, ואנחנו מתפנקים לנו בבית החמים והנעים, משלימים פערים ב”ביחד” שלנו. טל ואני מלוות את בעלה ואבא של בעלה לבית החולים לניתוח שהאבא עובר היום, ואחר כך אנחנו עושות קניות בסופר – הידעתם שכל מחלקת הבשר היא מקרר אחד גדול, שנכנסים לתוכו? קרררר….
שבת – בבוקר מוזיאון המומה המצויין (מזמן רציתי ללכת, סוף סוף התאפשר, אם כי התאכזבתי שהתמונות של דאלי יצאו לסיבוב בפריז), ואחר כך שוק האוכל של צ’לסי. מצאנו ספסל אבן ו”פתחנו שולחן” של סלטים
יום ראשון – לטל יש חברה נוצריה שחורת עור. היא שמעה שאנחנו רוצים לשמוע מוזיקת גוספל, ומזמינה אותנו לכנסייה שלה, בברונקס. חוויה אמיתית. כיוון שאנחנו לא מגיעים כתיירים אנונימיים אלא כחברים של דניאל, מקבלים אותנו מאד יפה. כולם שואלים אם זו פעם ראשונה שלנו, מברכים אותנו בברוכים הבאים, לוחצים לנו את היד… אנחנו על תקן של “החברים מישראל” וזה כנראה נותן לנו נקודת זכות… אני מרגישה קצת מתחזה. הגענו בעיצומה של שירת המקהלה, ואני לא מתאכזבת – זה באמת סוחף, מרגש ומיוחד. אחר כך יש כל מיני הודעות של הקהילה – נשמע יותר כמו מועדון קהילתי מאשר מקום תפילה – ואחר כך הכומר, שנראה יותר כמו גורו שסוחף אחריו את האנשים, נותן דרשה. הוא מתלהב ומתרגש והאנשים, ממש כמו בסרטים, עונים לו בקריאות וצעקות והושטת ידיים לעברו. בסיום הטקס (די ארוך) דניאל מציגה אותנו בפניו, והוא מתרגש לשמוע שאנחנו מארץ הקודש, קרוב למקום שבו ישו הלך על המים. כמובן שאנחנו מזמינים אותו לבקר, בפעם הבאה שיגיע לארץ (כבר היה כמה פעמים). לסיום אנחנו מוצגים בפני ה”סבתא” של דניאל שהיא לא באמת הסבתא אלא זו שמרכזת את כל הפעילות של הצעירים בכנסיה, ומקבלים ממנה נאום חוצב להבות, למה כדאי לנו כבר ועכשיו להפוך להיות נוצרים
קיבלנו זאת ברוח טובה, כי אנחנו רגילים מהבית – בכל הזדמנות חמותי (קצת דומה לסבתא בפנים, למען האמת...) מנסה לשכנע אותנו לחזור בתשובה!
ויתרנו בנימוס על ההזמנה לכיבוד שמוצע במקום ולקחנו אובר, לקווינס, לפגוש חברה נוספת.
המשך יבוא!
-
שבוע בניו יורק 2.3.18 - 8.3.18 - המשךבקווינס אנחנו יושבים לאכול צהריים במסעדה של רשת “אוליב גרדן”. כבר נתקלנו ברשת הזו בפלורידה ונהננו, וגם כאן לא מתאכזבים. אנחנו ממהרים כי יש לנו כרטיסים למלך האריות. את הכרטיסים הזמנתי כמה חודשים מראש (!) למקומות טובים, דרך [email protected] והם עלו ביוקר – למלך האריות לא ניתן לקנות בקיוסק המוזל.
ההצגה פשוט מדהימה! אין הפתעות מבחינת העלילה – די דומה לסרט – אבל ההשקעה בתלבושות! והשירה! והילד שמשחק את סימבה! שווה כל דולר.
ארוחת ערב של כמעט חצות אנחנו אוכלים (ארבעתנו – שנינו והבת ובעלה) במסעדת הסטיקים החביבה על הצעירים בחבורה, מרשת uno.
יום שני אמור להיות אחד הימים הבודדים עם מזג אויר יפה, ואנחנו יוצאים לשכונת בושוויק עם הקירות המצוירים, ושכונת וויליאמסברג הציורית לידה. אז מזג אוויר יפה במונחים אמריקאים זה קור מקפיא… למזלנו לא יורד גשם אבל קר מאד. למרות זאת אנחנו מטיילים גם ברגל, מאד יפה פה. בארוחת צהרים מאוחרת במסעדה תאילנדית, מציע חתני רעיון הזוי – שניסע ליומיים לאטלנטיק סיטי. הרעיון מתקבל, ואנחנו ממהרים הביתה, לארוז ולנסוע (כשעתיים נסיעה מברוקלין לאטלנטיק סיטי).
מגיעים למלון לקראת 10 בערב, ולא מוותרים על סיור בקזינו
.למחרת הגברים מבלים בספא של המלון ובקזינו, ואנחנו הבנות מבלות כמה שעות טובות במול של אטלנטיק סיטי. אוכלים צהריים במסעדת המבורגרים טובה במלון, אני קצת מסוחררת מעודף ויסקי, וחוזרים הביתה. בכיף היינו נשארים לילה נוסף, אבל סערת שלגים עומדת להתחיל (עושם שם המון רעש ממזג האוויר – כל הזמן דיברו בחדשות על הסערה שתפרוץ. כמו אצלנו, הסערה בדיעבד הייתה בעיקר בתקשורת) ועלולה לחסום לנו את הדרך הביתה, לכן אנו ממהרים ומגיעים בשלום הביתה.
ביום רביעי אנחנו מתפנקים בבית, בחוץ שלג וגשם לסרוגין, ובבית נחמד. מבטלים ארוחת ערב עם הקרובים, ורואים סרט בטלויזיה.
יום חמישי – מכבסים, אורזים… בצהריים עוד מספיקים להיפגש עם הקרובים לארוחת צהריים, השלמות אחרונות של קניות, וקדימה, לשדה התעופה…
ואי אפשר בלי סיפור אחרון: למודת ניסיון מסיפור הטיסה בהלוך, וידאתי עם הסוכנת שלנו שבחזור אין שינויים. וראו הפתעה – שוב שינו לנו את הטיסה, ושוב לא הודיעו לנו. עקב מזג האוויר בוטלו טיסות רבות כולל הטיסה שלנו, ויונייטד העלו אותנו על דעת עצמם, על טיסה ישירה של אל על. טוב, הפעם לא התלוננו… אמנם התנאים די עלובים (בידורית בגודל של טלפון נייד, אי אפשר לבחור סרט, הסרטים החלו כשעתיים לאחר ההמראה (אחרי האוכל) והאפליקציה של הסרטים של אל על לא עובדת) אבל כולם מדברים עברית ואנחנו כבר מרגישים בבית
-
-
תם ולא נשלם...זהו, סיימתי לתעד חודש שלם בארצות הברית
היינו בשש מדינות, עברנו מחורף לקיץ ושוב לחורף, נסענו כ-2,700 מייל (4,300 ק”מ) והוצאנו, כולל קניות, כ- 50,000 שקל.
היה מעניין, מאתגר, קשה לפעמים ונהדר בדרך כלל. ושוב תודה לכל הכותבים בפורום המצוין הזה, שעזרו לי מאד בתכנון הטיול.
אני מקווה שנהניתם מהשיתוף, ושלא היה ארוך מידי…
להתראות בטיולים הבאים
-
תודה על ההשקעה והשיתוף! -
תודה רבה עשיתי העתק הדבק על כמה מקומות . אני בטחה שנעזר בעצות ובמסלול לטיול שלנו בפלורידה . ממה שקראתי עד כה את היחידה שכתבה חוויות חיוביות מפארק האביירגליידס . ונתת לי רעיון להשאר יותר מיומיים באזור מרתון הקיז ..שוב תודה
