שאלת דיון כללית - טיולים עם ילדים - שמגיעים לרוויה
-
שלום לכולם,
גילוי נאות –
בשלב זה של חיי (ילדים קטנים 2,5) אני לא מאמין בלנסוע לחו”ל עם הילדים. אני מעדיף לנסוע עם אשתי לטיולים קצרים בחו”ל שהם בצלמינו ועבורינו (ולמזלי יש לי אפשרות ועזרה בשמירה על הילדים בארץ) , ואת הילדים לקחת לטיולים/נופשים קצרים יותר בארץ.
אני מאמין שלפחות בשלב זה, הילדים לא זקוקים ליותר מדי אטרקציות “גדולות” בחו”ל ובריכה/ים/סרט/הצגה וכו’ בארץ – יהיו טובים עבורם לא פחות. לעומת זאת, אבא ואמא דווקא כן זקוקים מאוד לזמן איכות שהוא רק שלהם.
וכן – אני מודע לכך שילדים גדולים זקוקים לאטרקציות גדולות יותר ומשמעותיות יותר.
אבל בואו נשים את כל זה לרגע בצד.
יצא לי לקרוא כאן, ולשמוע ממספר בעלי משפחות סביבי על מקרה כזה:
הילדים רגילים מגיל צעיר מאוד לנסוע לחו”ל עם ההורים ומגיעים בגיל צעיר (קצת פחות) לתחושת רוויה. “מה, עוד פעם אגם/הר מושלג/רכבת הרים/פארק חבלים?”
בשבילי, טיולים לחו”ל תמיד היו פסגות של החיים, ועבורי לשמוע משפט כזה מילדים נורא מבאס. ההורים עובדים מאוד קשה ומתאמצים כדי שתהיה חופשה משפחתית שפעמים רבות עוברת ליד הילדים שלא ממש מעריכים את זה או יותר מכך – מתלהבים ומתרגשים ממנה.
ילדים שבגיל 6 היו בהולנד, בגיל 7 ביער השחור ופארק אירופה, בגיל 8 היו בגארדה, בגיל 9 באוסטריה, בגיל 10 באלפים הצרפתיים וכו’.. לאיזה עוד פסגה אפשר להגיע עם הילדים הללו? שעוד לא חגגו בר / בת מצווה
וכאן אני מעלה שאלה או תהיה.
האם זה נכון בעיניכם לנסוע מדי שנה לחופשה / טיול משפחתי ולקחת סיכום בכך שהוא עשוי להפוך כמעט ל“מובן מאליו” עבור הילדים ? (כמובן שלא בכל פעם זה קורה)
ויותר חשוב מזה – כיצד נמנעים מלהפוך את המקומות היפים בתבל לכאלו שהילדים עוברים לידם בלי להתרגש ?
אשמח לשמוע את הטיפים שלכם.
יום נעים וטיולים נהדרים.
-
אני כנראה לא היעד הקלאסי לשאלתך, אבל עונה בכל זאת.
אנחנו מסוג המטיילים הפשוטים. לא היינו בשום פארק אטרקציות ידוע בעולם. רק פעם יחידה בתקופת ההורות שלנו נסענו ללא הילדים, וזה היה לכנס [שלי] עם תינוק בן חודשיים [כלומר בן הזוג בא בתור בייביסיטר, וחוץ משיטוט נינוח בעיר לא עשינו הרבה]
כשאנחנו מטיילים בחו”ל אנחנו ישנים בדירות, בערים בדרך כלל בפרברים, נוסעים בעיר בתחבורה ציבורית [מחוץ לעיר נוהגים], מבשלים לעצמנו. לא אוכלים במסעדות, ומטיילים לפי תחומי העניין שלנו – הרבה טבע, כמה מוזיאונים [ועדיף חינמיים], וגם תחומי העניין של הילדים מובאים בחשבון.
נכון לעכשיו [הבכור בן 13] לא רואה רוויה, ההיפך, הם מתיחסים לזה כאל שינוי מרענן וכאל אפשרות לטיולים שונים, טבע שונה, אבל אנחנו ממש לא מחפשים לא את פסגת ההנאה ולא את הכי מיוחד או הכי אטרקטיבי.
אני לא חושבת שילדים גדולים זקוקים לאטרקציות. אני גדלתי בלי לונה פארק בחיי [הייתי פעם אחת בילדותי, בארץ] ואין לי תחושת חסר. אנחנו מחפשים את היחד המשפחתי וגם את היופי הייחודי למקומות שבהם אנחנו נמצאים, ובדרך כלל מצליחים.
אני חושבת שהרבה מזה עניין של חינוך, הרבה גם עניין של סביבה [ילדינו גדלים בסביבה פשוטה יחסית, אין להם טלפונים חכמים למשל, סף הגרוי הוא אחר יחסית, ואין להם הרבה למה להשוות כי הרוב סביבנו לא טסים]
חלק מהעניין זה כמובן גיל ההתבגרות, מי שנוהם בבית ינהם גם בחו”ל, וברור שהילדים לא מודעים לכמה מאמץ ההורים משקיעים, גם אצלנו. אבל לפחות מבחינתי אין מטרה “לרגש את הילדים” אלא שיהיה לנו כיף ביחד תוך התחשבות בצרכים של כל אחד.
-
כדאי באפן כללי לא לצפות שהילדים שלנו יתלהבו ממה שאנחנו התלהבנו.
זה נכון לא רק בתחום החופשות.
אני לא שואף בטיולים המשפחתיים להערכה של הילדים. הבנתי מזמן שזה לא יקרה. אני מטייל איתם בשביל לבלות ולחזק את הקשר המשפחתי.
אני מנסה לשתף אותם קצת בתכנון הטיול אבל זה לא מאוד מענין אותם.
אנחנו מטיילים עם הילדים מאז שהם היו קטנים ואני לא מצפה שהם יתלהבו מלחזור לחול.
אנחנו לא נוסעים איתם מתוך אמונה שצריך לקחת ילד מחול.
תמיד אפשר לגוון ובכל טיול להראות לילדים מקומות שונים. למשל השנה אני חושב לקחת אותם לאפריקה בפעם הראשונה. אפשר עם קצת מאמץ למצוא בחול וגם בארץ מקומות מיוחדים. זה דורש מאמץ ממי שמתכנן את הטיול, וכמובן שזה עלול גם לייקר את הטיול אבל לא בהכרח.
למשל השנה טיילנו באברוצו באיטליה, באזור שנפגע מרעידת אדמה. אני חושב שהילדים התענינו לראות את תהליך השיקום המורכב שעובר על האזור. זו לא היתה המטרה של הטיול אבל זה הוסיף עניין.
-
שאלת ”כיצד נמנעים מלהפוך את המקומות היפים בתבל לכאלו שהילדים עוברים לידם בלי להתרגש ?” ואני אשאל – למה אתה חושב שצריך?
אתה עוד מתרגש מאד כשאתה עובר ליד הכותל? או היכל הספר במוזיאון ישראל? או הנוף מהקבר של בן גוריון?
הרי היינו במקומות האלה המון פעמים – עם ההורים, עם בית ספר/צבא וכו’, לפעמים כמבוגרים צעירים, ושוב עם הילדים. ברור שזה לא מרגש אותנו כמו בפעם הראשונה.
אז בגלל שכשאנחנו היינו קטנים חו”ל היה יקר מאד ולכן אנחנו בקושי נסענו (אם בכלל) – זה גורם לנו להתרגש כשמגיעים לחו”ל (“בשבילי, טיולים לחו”ל תמיד היו פסגות של החיים”). אבל זו “בעיה” שלנו ולא “אשמה” של הילדים שהם לא.
ההורים שלנו עבדו קשה כדי לממן את החופשה בארץ. אנחנו (כילדים) באמת הערכנו את זה? אני יודע שאני לא מספיק, ואני מניח שגם אחרים לא.
אני לא חושב שהילדים צרכים להתרגש במיוחד ממגדל אייפל, פסל החירות, המונה ליזה או כל דבר אחר. הילדים גם לא צרכים לחשוב שפארק חבלים ביער השחור הוא המקום הכי מדהים בעולם, באותה מידה שאנחנו לא חשבנו שהכרמל זה המקום הכי מדהים בעולם.
אם אתה מטייל עם הילדים בארץ – אתה חושב שהם יתרגשו מאד? נניח שתעשו חופשה שנתית באילת או בטבריה. אתה חושב שלא תשמע משפט כמו “עוד פעם בננה” או “עוד פעם המוזיאון התת ימי”? ברור שכן.
-
בשנים האחרונות אנחנו נוסעים עם הילדים (היום בני 13,18.5) פעם בשנה לחול ואכן השאלה עולה לדיון לא פעם בינינו (איפה האוהל בכינרת שחיכינו לו כל שנה בקיץ בתור ילדים)
באופן גורף אני מתכננת את הטיולים במקומות שאני אהנה מהם ומשלבת מעט אטרקציות לילדים. כמעט תמיד יהיה הרבה טיולים בטבע, קצת עיר ואטרקציה או שתיים שיהיה להם למה לצפות
לפני שהגדול התגייס מאוד התלבטנו לאן לטייל כי אחרי שיתגייס הוא כבר לא יטייל איתנו, איזו חופשה אחרת שתיזכר באופן משמעותי?
חשבנו על תאילנד אבל זאת חופשה יקרה ודורשת הרבה ימי חופש ולא התאים לנו ולכן החופשה האחרת הייתה שבחרנו לטפס ביחד על האולימפוס כחלק מטיול משפחתי ביוון ואכן זאת הייתה חוויה ברמה אחרת מרגשת ומגבשת
מה שאני מנסה להגיד זה שאם החופשה נבנית כדי לשעשע את הילדים ולרצות את הצורך שלהם בגירויים הולכים ועולים, הם יגיעו מאוד מהר לרוויה אבל אם האטרקציות באות במינונים קטנים והדגש הוא על הטיול והחופשה המשותפת הם ימשיכו לרצות לטייל איתנו. מקווה לא להתבדות
-
אני משערת שלא כל הילדים ניחנו בזכרון אבסולוטי, אולי יזכרו משהו אחד מהטיול .
לא חייבים פארק חבלים/פיראטים בכל טיול - אפשר לגרום להם להתעניין ולאהוב את מה שאתה אוהב,גם מבנים מעניינים, מוזיאונים, כפרים ואנשים שונים וכו' יכולים לגרום הנאה לילדים(אלא אם הורגלו להפעלה מתמדת ע"י ההורים - חינוך מגיל צעיר).
-
שאלת דיון כללית - טיולים עם ילדים - שמגיעים לרוויהדיון מאוד מעניין.
אנחנו טסים הרבה ובהרכבים שונים , החל מזוג , דרך טיולי משפחה עם הילדים ועד טיולים בהרכב מורחב עוד יותר, עם הילדים + ההורים שלי .
הילדים שלנו בני 8 ו 10 וחצי ואפשר בהחלט להגיד שהם ראו עולם.
לגבי השאלה הראשונה :
עד היום לא שמעתי תלונות ואף אחד לא השתעמם או הרגיש רוויה .
אולי זה עניין של חינוך ? אולי פשוט כשלהורים הטיולים הם כ"כ חשובים- אז גם לילדים זו הופכת להיות דרך חיים ? אולי עניין של גיל ?
יהיה מעניין לשמוע פה הורים למתבגרים, כי אני מאוד חוששת מה יהיה הלאה בגילאים מאוחרים יותר ומקווה שהילדים לא יפסיקו לרצות לטייל איתנו או יגיעו למקום ולא ירצו לצאת מהאוטו...
ואולי פשוט יש לנו מזל ?
אצלנו למשל הבן ( 10 וחצי ) יהיה מרוצה מסתם לקפוץ על רכבת/חשמלית/מטרו , וכל השאר זה בונוס…
באופן אישי אני משתדלת לתכנן דברים לכולם ,וגם רוצה שיהיו פסגות , אבל לא משתגעת לחפש אחר פסגות ולא הכל בחיים זה ציפייה לשיא כל הזמן .
החודש ברומא למשל ( סיפור בעמוד הזה ממש ) ממש חששתי אם הם לא ישתעממו ומה נעשה ולאן נלך ואז גיליתי שהילדים נהנו בדיוק כמונו מסתם שוטטות בעיר , ללא שום אטרקציות מיוחדות.
כן קפצנו לפארק ושכרנו אופניים כפעילות שיותר מכוונת להם , וכנראה לא היינו עושים אותה לבד בזוג, אבל לא הרגשנו שאנחנו צריכים לבדר את הילדים , אלא הסתכלנו על זה כזמן איכות משפחתי כיפי.
אני חושבת שבטיול משפחתי הפסגה היא דווקא זמן האיכות הזה , שבו יוצאים מהשגרה הלוחצת וזוכים לבלות ביחד , ולא דווקא האגם הכי יפה או פארק החבלים הכי שווה ,
אני מרגישה את זה בעיקר בטיולים בהרכב המורחב, שלמרות שיש לא מעט לחצים וממש לא הכל ורוד או "פסגות" - הרווח הוא ככ גדול , שזה שווה את זה .
אנחנו מתכננים בספטמבר טיול ארוך בארהב וקנדה שכולל המון טבע וחששתי איך יהיה לילדים ואם יתרגשו מעוד אגם ועוד אגם... ואף העליתי את החששות בפורום צפון אמריקה ,
אבל אני מאמינה שכולנו בטוח נהנה ולא חושבת שאף אחד מאיתנו , גדולים כקטנים, לוקח את הנסיעות כמובן מאליו , אלא כזכות גדולה.
לגבי "להעריך" - גם אנחנו כנראה לא הערכנו את הורינו מספיק... וזה לא רק במקרה של טיולים וחו"ל, אבל היום אני כן יודעת להעריך , ומקווה שילדיי ידעו גם כן להסתכל אחורה יום אחד ולהעריך אותנו , או לפחות להעניק לילדיהם שלהם.
אם להיות לגמרי כנה , היתה שנה אחת בה הילדים כל הזמן רבו, ואני לא הסכמתי לקחת אותם איתנו לאף חופשה , וגם אמרתי להם שזו הסיבה שהם נשארים בבית.
אני פחות דואגת שישתעממו או יחוו רוויה , ויותר חשוב לי לחנך לכך שטיסה וטיול הם בונוס , ושתהיה הרמוניה משפחתית לפני הכל, כי מה זה שווה אם הגענו לדיסני וכולם עצבניים ?
לגבי השאלה השניה :
אני מרגישה דווקא עכשיו ,על הילדים שלי שגדלו קצת , שאפשר לשתף אותם ולגרום להם להתעניין במקומות היפים שהם עוברים לידם ולא רק לחלוף לידם כי אני תכננתי אותם.
היום יש גוגל וככ קל לעשות את זה ולגלות ברגע את התשובה ללמה מבנה הקוליסיאום שבור, שלא נדבר על שיתוף בבית מראש עוד בשלב התכנון .
סבתא שלי ז"ל , שנפטרה השנה , תמיד אמרה "תטוסו ותהנו כל עוד אתם יכולים "
ולכן אם נחזור לשאלה הראשונה, מבחינתנו רצוי כל שנה וגם עדיף יותר מפעם בשנה ..
שרק נהיה בריאים ונטייל.
-
הילדים שלי ( 16+, 15, 11) באמת לא מתרגשים ולא ממש מתלהבים. זה אכן מבאס. לא בטוחה שזה בגלל "רוויה".
בכל אופן זמן האיכות המשותף מאד מגבש את המשפחה ובהחלט מפתח את הילדים.
-
אנחנו טיילנו עם הבנות מאז שהיו צעירות, לא תמיד הן הביעו התפעלות ממה שאנחנו חשבנו, אבל תמיד רצו להמשיך ולטייל עימנו וכך עד היום שהן כבר מעל גיל 20. לדעתי החוכמה היא בגיוון בסוגי הטיולים. לפעמים ארוכים ולפעמים קצרים, לפעמים ברכב ולפעמים בסירה או קראוו, לפעמים עם כולן ולפעמים רק הורה עם אחת מהן , לפעמים טיול עירוני ולפעמים טיול טבע או משולב עיר וטבע. לפעמים ארופה ולפעמים יבשת אחרת וכו'.
בקיצור, אין תלונות....
-
בהמשך למה שכתבתי למעלה, זה לא סותר גם נסיעה בזוג ולנסיעה של אחד מבני הזוג עם חברים.
כמו שאמרתי, לדעתי הסוד הוא בגיוון.
-
-
מצטרפת להגיגים של עדי.
אנחנו מאוד אוהבים לטייל ומטיילים עם הילדים יותר מ 10 שנים.
וכן.. זה סוג של תחביב או דרך חיים שהילדים נדבקו בה.
היום הגדול בצבא וכבר נסע עצמאית עם חברים וידו עוד בהחלט נטויה לטייל עוד ועוד וגם השני בי"ב נסע גם עם חברים. היום בעידן הלואו קוסט ההזדמנויות רבות.
הדגש מבחינתי הוא גיבוש משפחתי והתאווררות והמפתח הוא התאמת התיכנון לאופי, לקצב ולעניין במשפחה. גם מבחינת סוג היעד וגם מבחינת תוכנית הטיול הכללית והגמישות תוך כדי.
-
אני מזדהה עם מה שאתה כותב, ומוסיפה שגם מטרידה אותי העובדה שטיולי משפחות לחו"ל הפכו ל"סמל סטטוס" ונורמה חברתית, שאני לא מתה על זה שאנחנו חלק ממנה, אם נודה על האמת.
הייתי רוצה לומר שאנחנו משתדלים שהטיולים המשפחתיים שלנו לא יהיו מרדף אחרי אטרקציות וריגושים אלא יעניקו לילדים חוויות תרבותיות וחינוכיות ומרחיבות אופקים, אבל תכלס...בפועל זה לא בדיוק קורה, כי אם כבר נסענו והשקענו כסף, זמן ואנרגיות, ממש לא בא לנו לשמוע קיטורים ולקבל פרצופים חמוצים במוזיאונים וסיורים מודרכים. אבל זה כן משהו ש"יושב" לי כשאני מתכננת טיול, ואני משתדלת שהאטרקציות שאני בוחרת יהיו משולבות ככה שדרכן נגיע למקומות שמעניינים אותנו ולא שהדבר היחיד שמעניין במקום הוא הפארק חבלים/מגלשות הרים/לונה פארק, ושיהיה בכז איזשהו ערך מוסף, לפחות לטיול בכללותו, מהבחינה של לראות ארץ אחרת, תרבות מקומית, היסטוריה, טבע וכיוב.
ובכל מקרה, אכן כשהילדים (הגדולים) היו קטנים כאלה כמו שלך, לא חשבנו לנסוע ולא חשבנו שניסע איתם בעתיד בכלל. נסענו פעם ראשונה לכבוד הבר מצוה הראשונה, ומה אני אגיד...זה ממכר. לא יודעת להסביר במה זה שונה מלטייל איתם בארץ (שזה גם משהו שאנחנו עושים ואוהבים), הניתוק, החיבור המשפחתי שזה מאפשר, החוויות המשותפות שהן לדעתי מתנה לחיים, ובכלל- כיף לי להראות להם את העולם, לגלות איך הם מתחילים לגלות עניין עם הזמן בדברים שמעניינים אותי וכבר צריך פחות ופחות להתאים את הטיול עבורם.
מעבר לזה, קשה לי לנסוע בלעדיהם, גם טכנית וגם נפשית, ומכיון שאני מכורה אין לי ברירה אלא לסחוב אותם איתי
. ולמרות שאני מפנטזת על ה"כמה חודשים בקרוואן באמריקה רק אני והוא כשהם יגדלו", לטיולים המשפחתיים יש את הקסם שלהם.אז נכון, אחרי דיסנילנד קשה לרגש, אבל אלה החיים, ולא חייבים להיות כל הזמן בשיא הריגוש בשביל להנות מעוד טיול משפחתי לחו"ל. אם תשאל אותם איפה היה הכי כיף התשובה ברורה, אבל זה בסדר. זה לא אומר שכל השאר נטול ערך.
-
-
גלית,
אמנם אנו לרוב נוסעים בנסיבות משפחתיות ומנצלים את זה גם לטיול, אבל אני בהחלט יודעת מה ההבדל יחסית לטיולים בארץ:
שנינו עובדים במקצועות שנדרשת בהם זמינות גבוהה גם בשעות לא שגרתיות. גם כשאנחנו בחופש אנחנו חייבים לענות לטלפון כי יתכן שמדובר במשהו דחוף/ חירום. לעומת זאת אם אנחנו בחו”ל לא מצופה מאיתנו להיות זמינים.
בנוסף, לרוב אנחנו לא מקבלים את החופשות שלנו באותו זמן. לעומת זאת אם מדובר בנסיעה לחו”ל, יש יותר התחשבות וכן מתאפשר לנו לקחת את החופשות שלנו גם בזמן שפחות נוח לעבודה.
אני לא יודעת למה חו”ל “נחשב” יותר לצורך חופש מאשר “סתם” חופש, אבל זה המצב אצלנו.
-
האמת שזה יכול להיות דיון מאוד מעניין, אבל בסופו של דבר ישקף גישות חינוך שונות והתנהלויות שונות של משפחות בהתאם לאופיין ואופי חבריהם.
אנחנו באופן אישי בונים את הטיול לפי מה שאנחנו רוצים. הילדים מצטרפים. אלו מהם הגדולים מספיק לא להצטרף יכולים לבחור בין להישאר בבית ללהצטרף. אני בתור ילד העדפתי תמיד להישאר...
בתוך הטיול אנחנו מנסים ליצור תמהיל שיתן גם דברים שמתאימים לנוער/ילדים אבל הימים לא נסבים סביב לרצות אותם. אם הם היו עושים לנו בעיות כל נסיעה לגבי הבחירות שלנו, הם מודעים לזה שהם לא יסעו יותר גם אם זה לא נאמר במפורש. בשנים האחרונות כשכולם יכולים ללכת מרחקים גדולים אנחנו גם מגדילים את הטיולים הרגליים, אני לא חושב שאפשר להעניק לילד אהבה לטבע אם הוא לא פוגש אותו עם אלמנט של מאמץ. טיולים כאלו גם מוציאים אותם מהטלפונים ושאר אמצעי הטכנולוגיה ומעניקים לכולנו חוויה משפחתית. לא אומר שתמיד זה עובר טוב... אבל בגדול השורה התחתונה היא כן. בשנים האחרונות הם אפילו לא רוצים לדעת מה נעשה בטיול.. הם סומכים על זה שיהיה לכולם מגוון דברים או אתגרים ( את מסלולי ההליכה אנחנו בונים כאתגרים בדכ), ושהתמהיל לא יאכזב.
-
זה עניין של חינוך. אותנו בטיולים משפחתיים (בארץ, לא נסענו לחו”ל) לא היו לוקחים ל”אטרקציות” ולשופינג, אלא יותר לטבע, לטיול רגוע יותר, לקמפינג, לפיקניק עם חברים. גם כשכבר ניסו לארגן לי טיול ראשון לחו”ל דווקא ההתנגדות לאטרקציות הגיעה ממני: העדפתי ללכת ברגל, לראות איך אנשים חיים, להתרשם יותר לעומק מאשר איזה מוזיאון שעווה משעמם לתיירים במחיר מופקע.
זה גם עניין של חינוך להעביר לילדים שההורים הם לא תוכנית בידור. אם משעמם שיתמודדו עם זה. ואם הילדים כל כך סובלים בנסיעה לחו”ל – לפעמים יש הודעות שממש מתווכחים עם בני העשרה, ו”הוא לא מוכן שככה” וזה “מטיל וטו על X” – אז הם לא חייבים לנסוע. הוריי לא לקחו אותי לטיוליהם בחו”ל, אם הילדים כל כך אנטי באמת שחבל על הכסף והוויכוחים.
לא כל טיול הוא פסגה של החיים. יש שנים שאת רובם אני בחו”ל. אבל להתרגש אפשר וקורה כשיש משהו מרגש, גם בלי התגית של “זה בחו”ל!!!”. הייתי לא מזמן בטיול יפה פה בארץ והתלהבתי, ואני מהילדים שחרשו את כל ישראל עד זרא. זה עניין של חיבור וטעם למקום באותו הרגע, לפעמים מתלהבים ולפעמים לא.
לפעמים זה גם עניין של התאמה: מרוב רצון להידבק לתוכנית שכולם ממליצים ו”מה האטרקציות הכי טובות” על פי חוכמת ההמונים אז שוכחים לשאול האם זה בכלל מתאים ומעניין לי ולילדיי, ואגב, אפשר גם לשאול את הילדים (בטח בגיל העשרה) מה דעתם במקום לסמוך על זרים כאילו כל בני ה-14 הם אותו אדם עם אותם תחומי עניין.
כך היה גם בפעם שניסו לארגן לי טיול ראשון בחו”ל: בהתחלה מעבר להתרגשות של חו”ל לא הצלחתי להתחבר, ברגע שנתנו לי להוביל או הציעו לי אתרים שיותר מתאימים לאופי ולתחומי העניין שלי נהניתי מכל רגע.
-
שאלת דיון כללית - טיולים עם ילדים - שמגיעים לרוויה -
האם מגיעים לרוויה? כן
האם אין בזה פינוק יתר מסוים? יש
האם סף הגירויים עולה משנה לשנה? בהחלט
האם היתרונות עולים על החסרונות? ללא ספק.
אנחנו מטיילים עם הילדים כל שנה מגיל יחסית צעיר. רואים את הרוויה ואת סף הגירוי שאינו כפי שהיה אבל לקשר המשפחתי שהועצם ולחוויות הילדות שהענקנו להם אין תחליף.
הילדים שלנו כבר גדולים. הגדולה ביותר (כמעט בת 20) כבר מעדיפה לנסוע עם חברות ולא במסגרת משפחתית. גם בן ה16 יתחיל בקרוב לנסוע עצמאית. וזה צובט את הלב.
יש פרק זמן כל כך קצר שבו אפשר לנסוע כמשפחה. עם ילדים קטנים הנסיעה קשה לוגיסטית והם גם לא זוכרים אותה.
כל שיש לנו הוא העשור שבין גיל 7-10 ועד 17-20.
הטיולים איתם הם זיכרון מתוק ומתנה נהדרת.
לא הייתי מוותרת.
-
למרות שאני אוהב את הביטוי טיול (שמעיד על אקטיביות), הרי שבעצם אני עושה חופשות (פשוט המילה חופשה נשמעת קצת כמו בטן-גב ולא זה המצב).
הרעיון בחופש זה לשבור שגרה, אולי גם קצת לנוח, ולהיות ביחד.
ביום יום לכל אחד יש את העיסוקים שלו – עבודה, בית ספר/גן, חוגים, סידורים, הסעות, חברים, ימי הולדת, מסיבות סוף שנה (נכנסים עכשיו לחודש יוני) וכו’. וגם כשאנחנו ביחד המחשבות שלנו טורדות עם המון סידורים וריבים (שיעורי בית, רשימת קניות וקניות, לתאם תור לרופא שיניים וכו’). ואם מדובר על מתבגרים אז אולי הם פיזית איתנו בבית, אבל סיכוי לא רע שהם בחדר שלהם עם דלת סגורה.
חופשה היא בדיוק ההיפך – כמעט כל הזמן אנחנו ביחד (כולל ללכת לסופר אם צריך), עושים המון דברים וצוברים המון חוויות שאחרי זה נספר אותן שוב ושוב באירועים שונים (וככה גם הילדים בקטנים בפועל יזכרו), מצלמים המון תמונות וכו’.
לא חייבים רק אטרקציות, ולא בהכרח הדברים הכי משמעותיים יקרו באטרקציות. הרבה פעמים החוויות יכולות להיות הפעם שהלכנו לאיבוד, הילד הקטן ששר שעתיים ברצף “יונתן הקטן” בנסיעה, המסעדה עם האוכל המוזר שברחנו ממנה, או סתם אטרקציה קטנה כמו באולינג וכו’. אבל טיול משפחתי מזמן פוטנציאל להרבה אירועים כאלה.
ואני חושב שבגדול זו אותה סיבה שבגללה ההורים שלנו לקחו אותנו לחופשות.
זה לא חייב להיות בחו”ל. זה יכול להיות באילת, בצימר בצפון, בקמפינג בכנרת, או בכל מה שמתאים לכם.
בעיניי המקום (יעד הטיול) רק מספק מסגרת. שמאפשר גם לראות דברים, ללמוד, להנות וכו’. אבל המטרה היא פחות המקום ויותר הביחד.
למה אני בוחר חו”ל? כי בעיני זה מאפשר יותר משפחה. טיול שלנו הוא לרוב מסדר גודל של שבועיים. אני לא מכיר הרבה מקרים שבהם אנשים עשו חופשות של שבועיים בארץ. לרוב זה עד 5 ימים. בארץ אנחנו לא באמת מתנתקים – מרצוננו ומרצון הסביבה. כי אנחנו רואים יותר חדשות ו/או טלביזיה ישראלית (יש אפילו ערוצי ילדים בעברית במלון/צימר כך שהילדים נכנסים למצב זומבי), כי הסביבה מצפה מאיתנו להגיב יותר (עבודה, חברים וכו’), כי אולי נעשה את החופשה בארץ עם חברים/משפחה (שיש לזה אולי יתרונות, אבל זה פוגע קצת בגיבוש של המשפחה המצומצמת), כי החופשה יותר קצרה ועוד.
דוגמא הכי פשוטה: אנחנו בחופשה ורוצים לקפוץ לסופר לקנות חלב ובגט. אם מדובר על צימר בצפון אחד המבוגרים יקפוץ לבד (ואם כולנו ביחד בנסיעה אז רק אחד המבוגרים יצא מהאוטו). בעוד שבחו”ל זה לרוב חוויה משפחתית (לא תמיד, אבל לרוב).
בנוסף לזה, אני מודה שבארץ הרבה יותר קשה למצוא לינה מרווחת למשפחה. חדרי מלון הם צפופים ויקרים, חדרים מקושרים הם מאד מאד יקרים, צימרים הם גם לרוב צפופים ולא נותנים פרטיות (לרוב או שהילדים ישנים בסלון או שההוריםׂׂ, והרבה פעמים יש שם ספות ולא מיטות) וכו’. לעומת זאת בחו”ל יחסית יותר קל לי למצוא יחידות משפחתיות של שני חדרי שינה וסלון.
ומבחינת מחיר: לחופשה קצרה – עלות החופשה בארץ כמובן יותר זולה. כי יש עלויות לטיסה, לנסיעה לנתב”ג, לדיל לסלולרי, ביטוח וכו’. אבל לחופשה יותר ארוכה, המחיר הזול יותר של הלינה מתחיל לקזז את הדברים האלה (למרות תוספת העלות לרכב השכור). בסופו של דבר עלות טיול שלנו לחו”ל למדינה מערבית (כולל טיסות בטיול של שבועיים) ל-5 אנשים היא סדר גודל של 2000-3000 ש”ח ליום. שזה די דומה לעלות ממוצעת שלנו ליום חופש בארץ. כל שבחופשה ארוכה אני חושב שהמחירים בארץ ובחו”ל (לאופי החופשה שלי) די דומים, ולכן הבחירה בחו”ל היא לא פצלנית או של עשירים אלא שקולה לארץ.
ואגב, אם בארץ אתם מטיילים בעלות של 1500 ש”ח ליום (כולל לינה) סיכוי לא רע שתצליחו לעשות את זה גם בחו”ל.
ואם על הדרך גם דחפתם משהו מדהים (דיסני, פסל החירות, מגדל אייפל, וכדומה) בכלל הרווחתם.
