המסע לגדנסק היפה - סיפור בשלושה קולות
-
הגעתי שוב כדי להתעדכן…
אני רואה שהמשכתן לטייל בגדנסק, ואני רואה שהיו מי שנרתע מ”טיול” ב”פולין”.
גם אני לאחר שנים של רתיעה מפולין- הגעתי אליה בחורף לעיר מתוקה להפליא- לוורוצלאב.
אלוהים יודע למה פולין לא, אבל לגרמניה ולאוסטריה הייתי מוכנה לשוב שוב ושוב…
אז עברתי את המחסום. בקרוב ורשה. גם טיול וגם הזוית היהודית. רגשות מעורבים- נכון.
גם בוורוצלאב הביקור בבית הכנסת עשה משהו- אבל לא הרתיע אותי מלומר שוורוצלאב מקסימה!
גדנסק עושה לי את זה. ממש. תודה לכן, חברות יקרות, על היותכן חלוץ עבורי.
אורנה
-
תודה רבה למגיבות החביבות.
עידית, תודה שאת עוקבת אחרי גם כאן. אכן מצפה לנו הפתעה בסוף הסיור, הפתעה שיש לה גם זוית יהודית וישראלית, שהיוותה עבורינו סוג של closure למסע כולו ופתח לגשר תרבותי בעתיד. מי שימתין בסבלנות עד לסוף יגלה מהי ההפתעה.
ובהקשר הזה, גם אני מאד מתחברת למילים של אורנה-אנשי הצפון על חשיבות המפגש הבלתי אמצעי עם אנשים כדרך להתחיל מסע של החלמה והפנמה, משני צדי המתרס.
דפנה – תודה רבה רבה על המילים החמות, שמחה שאת כאן.
אורנהלה – איזה כייף שחזרת להתעדכן. מעניין שרובנו שברו לאחרונה את המחסום עם פולין. לי מצפה נסיעה לעוד יעד לא פשוט בסתיו הבא. מעניין איך יהיה.
כעת אני מפנה את הבמה, בימים הקרובים, לזיוה וינינה כדי שיסיימו את היום שלהן ונוכל שוב להתאחד.
-
אני מנסה להמשיך.
אז אנחנו בגדנסק, במלון שיושב בנמל העתיק. בשביל לראות הלב של העיר, החלק היפה שלה, צריך לחצות גשר ולהתחיל ליהנות, אבל יקח עוד זמן עד שאגיע אליה.
אני נפגשת עם מיכל בארוחת הבוקר. מיכל אוכלת הרינג. ואני אוכלת סלט עם אספרגוס. יש המון ירקות חיים. איזה הפתעה. מעניין אם זה רק במלון שלנו או משהו שאפייני לפולין. בכל אופן, ארוחת הבוקר עשירה מאוד והאספרגוס מלהיב אותי מאוד. הוא נמצא כמעט בכל מנה או תבשיל.
-
זיובהחלט! בכל המלונות בהם הייתי בפולין היו ירקות חתוכים בארוחת בוקר ובנדיבות : עגבניות, פלפלים, מלפפונים. שימי לב שתמיד יש מלפונים “עם קוצים” בחומץ, פטריות קטנות משומרות- זה ממש מאכל מסורתי. לעיתים קרובות הגבינות מעוטרות בפרוסות דקות של צנונית, ובבצל ירוק. ארוחות בוקר כאלה אכלתי גם בריגה ובוילנה. בקיצור – ארוחת בוקר “קונטנינטלית” לא תמצאו כאן.
סליחה שאני מפריעה לך ככה באוכל , בתאבון!
-
מגיעות גם רחלי ושנטי, השותפות שלנו. ינינה מטיילת משעה מוקדמת בעיר. יש לה מרץ בלתי נדלה לזאתי. אנחנו מפטפטות, מחליפות חוויות, ואז אני רואה שכבר שמונה וחצי והגיעה השעה להיפגש עם המדריכה שלי (ואולי בכלל מדריך?). ביי בנות. ניפגש בערב.
אני יורדת בחשש ללובי. צריכה לפגוש מישהי או מישהו שאני לא יודעת אפילו את שמו. כבר מהיציאה מהמעלית אני רואה מישהי עם חיוך רחב ומיד יודעת שזו המדריכה שלי.
אגנס ואני יוצאות מהמלון וניגשות לרכב שלה שחונה ממש קרוב. היעד שלנו הוא טירת מלבורק. את זה ידעתי. זה היה במסגרת תיאום הציפיות המוקדם ונרשם בתכנית שהסכמנו עליה מראש. אבל התמלאתי משמחה כשאגנס אמרה לי שניסע בבק-רודס.
אנחנו נוסעות בכביש S7 העובר בדלתה של נהר הוויסלה. הנהר הזה הוא הנהר, בדגש על ה הידיעה, של פולין. הוא נובע בהרים בדרום פולין, עובר בקרקוב ובוורשה. כבר כמה שבועות מאז שחזרנו מהטיול אני ממשיכה לחקור (לעצמי) נושאים שפגשנו בטיול, ואני לומדת שהנהר הזה עובר דרך ערים רבות, גם דרך חלמנו, שממנה הגיעה סבתא שלי. למזלה הרב היא הגיעה לארץ עם גל העלייה השלישית, שנים לפני המלחמה. הנהר הזה חוצה את העיר טורון (Torun) – עיר שכדאי לשים לב אליה בטיולים לפולין. יש לה עבר שמשותף בחלקו עם גדנסק (עוד נגיע לזה) ובשונה מגדנסק היא לא נהרסה במלחמת העולם השנייה.
במחקרי אני קוראת שיותר מחצי משטחה של פולין נמצא באגן הניקוז של הנהר האדיר הזה שאורכו כאלף ק”מ. הנהר נודע לשמצה בקרב היהודים מאז שבמהלך השואה שפכו אליו את אפר הגופות שנשרפו.
הנהר נשפך לים הבלטי מזרחית לגדנסק, אבל כ-50 ק”מ קודם לכן הוא מתפצל לשתי זרועות ויוצר דלתה גדולה. בדלתה הזאת פני הקרקע שטוחים ובמקומות מסוימים אפילו נמוכים מחוף הים, בדומה להולנד.
הכביש שרואים בתמונה הוא צדדי מאוד. הכביש שאנו נוסעות בו טוב.
הנוף שמלווה אותנו הוא של שדות רחבי ידיים בגווני ירוק וצהוב. בחודש מאי שדות הלפתית פורחים בצהוב.הלפתית נראית ממש כמו החרדל שלנו. הם מאותה משפחה – משפחת המצליבים. מהלפתית מפיקים את שמן הקנולה.
-
ינינה, תפריעי, תפריעי. זה הזמן לספר, אם לא סיפרתי (אני חושבת שכן אבל שיהיה) שבשבילי זו הנסיעה הראשונה לפולין. לא הגעתי עד היום כי חששתי. כי פולין נראתה לי קו קשה לחצייה. גם כי היא לא היתה בסדרי העדיפויות כיעד בפני עצמו שאינו “מסע למחנות ולאתרי ההשמדה”. לא ידעתי מה יש בה.
אם באוכל עסקינן, אני מראה גם את המנה שלי מארוחת הערב של אתמול, עטורת האספרגוס. קדם לה מרק אספרגוס טעים טעים.
-
תוך כדי נסיעה אגנס מתחילה לספר לי על המנוניטים (באנגלית Mennonites) שהגיעו לדלתה של הויסלה באמצע המאה ה-16 מהולנד.
הם היו אנבפטיסטים שנמלטו מרדיפות דת בהולנד. כל מערב אירופה סבל במאות ה-16 וה-17 מרדיפות דת. אני לא מכירה מספיק לעומק את התקופה, רק יודעת שהכנסייה הקתולית היתה רצחנית בקנה מידה שקשה לנו לתפוס.
כשנוצר הפלג הפרוטסטנטי, שהביא אתו מחשבה חדשה ובין היתר גם את “כתבי הקודש לכול” (אחת התביעות של הפרוטסטנטים היתה תרגום של הברית החדשה לשפות הדיבור השונות), טבעי היה שיצוצו רעיונות חדשים. כתבי הקודש מגיעים פתאום גם לאנשים ה]פשוטים. תהליכים בהיסטוריה קורים תמיד בזכות כמה גורמים שחוברים יחד. אז למהפכה הפרוטסטנטית חברה גם המצאת הדפוס שאפשרה את זה (או שהרעיון של מרתין לותר צץ לאחר מהפכת הדפוס).
האנבפטיזם נוצר בשוויץ ובדרום גרמניה ונפוץ מיד לכל מיני כיוונים בגלל רדיפות קשות. גם הקתולים וגם הפרוטסטנטים רדפו אותם.
מה היה כל כך מרגיז בהם? טוב, אני עדיין לומדת את הנושא וחוששת לומר דברים שאינם עד הסוף מדויקים. אם למישהו יש משהו לתקן או להוסיף – מוזמן ברצון.
האנבפטיסטים מתנגדים להטבלה לנצרות בינקות ודוגלים בהטבלת מבוגרים, כי רק אדם בוגר שיכול לקבל על עצמו את עול הנצרות מתוך מודעות ראוי לכך. אבל נדמה לי שמה שהרגיז בהם יותר מכל הוא שהם מקבלים רק את סמכות כתבי הקודש, לא את סמכות הכנסייה ומאוחר יותר גם לא את סמכות המדינה. הם חיים בקהילות סגורות ודואגים לעצמם בכל היבטי החיים.
יש כל מיני אנבפסטיסטים. המנוניטים (שכיום הם הפלג האנבפטיסטי הגדול ביותר בעולם) נקראים כך על שם המייסד שלהם מנו סימונס.
המנוניטים האלה מגיעים לדלתה של הויסלה, שהיתה חרבה לחלוטין בימים ההם בעקבות מלחמה ארוכה שהתרחשה כמה עשרות שנים קודם לכן והצפות של הנהר בשנים שלאחריה. כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה והאדמות היו מוצפות.
המנוניטים מתחילים לעשות מה שידעו לעשות בהולנד – לכרות תעלות, לבנות תחנות רוח שישאבו את המים, ליצור דייקים ופולדרים.
בין בתי הכפרים שלאורך הכביש אנו רואות מדי פעם בית עתיק של מנוניטים.
המשך יבוא.
-
את אמנם הזכרת את ישראל וילפריד כמי שהיה מעורב בקינדרטרנספורט. הוא אמנם לא יזם את המבצע, אבל היה דמות מפתח מרכזית בשל קשריו, הן בגרמניה והן בבריטניה ובשל הונו הכספי.
החודש מלאו 75 למותו בתאונת מטוס – טיסה 777 של קיי-אל-אם היתה בדרכה מליסבון לבריסטול בבוקר 1 ביוני 1943, כשהותקפה על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר הגרמני. כל נוסעי הטיסה, כולל וילפריד והשחקן הבריטי המפורסם לסלי הווארד נספו. וילפריד בדיוק שב משליחות הצלה מטעם הסוכנות היהודית בפורטוגל וספרד.
וילפריד היה גם אספן ואת האוסף הגדול שלו, של אמנות המזרח הרחוק הוא תרם לקיבוץ הזורע והם שוכנים כיום במוזיאון וילפריד הקרוי על שמו.
-
אני ממשיכה לספר על המנוניטים ועל דלתת הויסלה.
תובנה ראשונה שלי מהסיפור הזה הוא שפולין ושכנותיה היו פעם טולרנטיות בהרבה ממדינות מערב אירופה. זה כמובן לא מנקה פשעים של העת החדשה, אבל זו נקודה למחשבה.
המנוניטים היו פצפיסטים וזכותם שלא לאחוז בנשק כובדה, אולם כשפולין חדלה להיות יישות עצמאית בסוף המאה ה-18 והאזור הזה הפך לחלק מפרוסיה הוטלו כנראה מגבלות מסוימות על מי שאינו משרת בצבא. ממה שהבנתי (זה כבר חלק שאני לומדת בכוחותי) המונניטים קופחו ככל הנראה בעניין זכויות על הקרקע, והדבר גרם לעזיבה של רבים מהם לרוסיה, ובהמשך מרוסיה לקנדה. עדיין נותרו מנוניטים גם בדלתה של הויסלה והם חיו שם עד 1945, שאז הם גורשו על ידי הרוסים במסגרת חילופי אוכלוסין.
אפשר למצוא היום את המנוניטים שגורשו מדלתת הויסלה ומרוסיה (באזור שהיום הוא חלק מאוקראינה) בקהילות שונות ברחבי דרום אמריקה. וכאמור יש גם קהילה גדולה במחוז אונטריו בקנדה. האיימיש בארה”ב התפצלו מהמנוניטים, אבל אני לא זוכרת כבר מתי נוצר הפיצול. יש דימיון בין הקהילות, ולמרות שהאיימיש הם הידועים יותר אצלנו (כך נדמה לי) מספרם של המנוניטים בעולם גדול בהרבה (על פי הערכה שקראתי, שבוודאי אינה מדויקת, כשני מיליון).
למנוניטים היתה תמיד הזדהות עם אחיהם הגרמנים, ולא הצלחתי לברר האם הם או חלקם שיתפו פעולה עם הנאצים. אלה שאלות שלא הספקתי לברר עם אגנס. הכרתי את הסיפור שלהם לראשונה ממנה והמשכתי לקרוא בבית. השאלות התעוררו יותר מאוחר.
קבוצות מיעוט תמיד סקרנו אותי. מעניין אותי מאיפה באו ולמה, איך שמרו על תרבותם ואיך שרדו תלאות, מלחמות וגם תהליך נורמלי של התבוללות.
אני חושבת שדרך סיפורם של עמים אחרים אני מצליחה להתחבר גם לסיפור של העם היהודי. החיבור הישיר לא קל לי. גם בבחירות הספרותיות שלי אני מעדיפה לקרוא על סיפורים שקורים הרחק מישראל ולא ספרות מקומית. וזה לא מפני שאין מה לקרוא. לפעמים זה נטל גדול להתמודד עם מה שאנו מתמודדים אתו גם כך מדי יום ביומו.
אם לחזור למחוז פומרניה (המחוז בפולין שגנסק היא בירתו) – חי באזור עד היום גם מיעוט קשובי גדול. גם זו קבוצה אתנית שמעולם לא שמעתי עליה. מדובר במיעוט לא מבוטל שחי באזור עד היום. לא אכנס לזה עכשיו וגם לא הספקתי לבקר באזור הקשובי בטיולנו הקצר. אולי ינינה יכולה לספר משהו. אני רק מציינת שזה נושא מעניין באזור הזה.
פולין כולה כיום אחידה למדי באוכלוסייתה “הודות” לרוסיה שיזמה את חילופי האוכלוסיה ברוב הערים של מערב פולין. אגנס דיברה על כך שהאזור היה רב תרבותי לפני המלחמה ולמרבה הצער אינו כזה עוד היום. האם הגעגוע למה שהיה הוא חלק מהבניית הזיכרון מחדש ומהנרטיב שפולין של היום יצרה לעצמה? יתכן.
החסידות חוזרות לכאן כל שנה. אילו יכלו לספר...
-
יום טיול מחוץ לגדנסקעוד מילה על הדלתה של הויסלה:
אין המון מה לראות באזור. אני אוהבת גם את השטיחות של השדות בכל גווניהם, את תחושת הפסטורליה ואת החסידות המקננות שם לרוב. את בתי המונוניטים העתיקים והיפים אפשר למצוא פה ושם וצריך לפקוח עין כדי לזהות אותם לאורך ציר הנסיעה.
היעד שלנו היה טירת מלבורק. הארכת הדרך שעשינו מוצדקת רק אם אתם חובבי חידות היסטוריות כמוני. טירת מלבורק מאוד מרשימה ובעזרת התיווך של אגנס גם היה לי שם מעניין. אני מקווה שהדברים שאני כתבתי עליה יעשו לאחרים מה שהתיווך של אגנס עשה לי. אבל בשבילי העניין הגדול ביותר היה הסיפור של המנוניטים והנסיעה בין השדות השטוחים כפלטה, קני החסידות והעקבות של המנוניטים.
הגענו לטירת מלבורק. אני אתן לתמונות לדבר. הטירה הענקית היושבת על נהר הנוגט, שהוא זרוע של דלתת הוויסלה, נראית רומנטית להפליא במבט שמעבר לנהר.
-
מקרוב אהבתי מאוד את האסתטיקה של הלבנים האדומות והקיסוס הירוק שצומח על הקירות מבחוץ. זה צירוף כל כך מושלם. הטירה היתה בית למסדר האבירים הטבטוני שהגיע לצפון פולין לאחר שהייה בארץ ישראל במסגרת מסעי הצלב. לא היתה כאן רומנטיקה של נסיך המקריב את חייו למען נסיכה. זה היה בית ובסיס צבאי מנהלי של נזירים-אבירים, בהתאם לאידאל של חברת ימי הביניים.
להרחבה תקראו בפוסט שכתבתי
יום טיול מחוץ לגדנסק בדלתת הוויסלה ובטירת מלבורק
-
בכל זאת מגיע משהו למי שהגיע עד כאן ושלא נכנס לפוסט.
אפשר לראות את האופנה המשתנה בפסל של מנהיגי הטירה.
-
סוף סוף קצת אווירה אורבניתחזרנו לגדנסק לקראת אחר הצהרים. סוף סוף אנו יוצאות לטייל בעיר. הזווית שנבחרה לסיור שלי היא היכרות עם העיר דרך המשקפיים של ייצור אבני הענבר.
הענבר מצוי בשפע בחופי הים הבלטי שמגדנסק ועד סט פטרסבורג דרך החוף של כל המדינות הבלטיות בדרך.
הענבר הוא שרף עצים שהתאבן. יערות רחבי ידיים שקעו בעת שנוצר הים הבלטי מהפשרת הקרח בסופו של אחד מעידני הקרח. הם הותירו במעמקים מצבור אדיר של המחצב הזה, והוא מלווה את חיי האזור עוד מהתקופה הנאוליטית – תקופת האבן האחרונה, הנחשבת לסופה של התקופה הפרהיסטורית.
הענבר הוא חלק מהזהות ומהמרקם של העיר. אין גדנסק בלי ענבר ואין ענבר בלי גדנסק. אני לא יודעת איך זה נראה במדינות הבלטיות (ובמובלעת הרוסית שבין פולין לליטא). אני מתארת את מה שראיתי בגדנסק. וכמו כן אני יודעת שמוצרי ענבר ניתן לראות ברחבי פולין. המקור הוא כאן, בחופיו הדרומיים והמזרחיים של הים הבלטי.
-
היינו ברחוב מריאצקה המיוחד במינו. כבר לא זוכרת אם מיכל סיפרה עליו או שעדיין לא. בכל מקרה אשאיר לה את הכיף. אם אתם נוסעים לגדאנסק תזכרו את רחוב Mariacka.
משם הלכנו למוזיאון הענבר הנמצא באופן די משונה דווקא במגדל הדנג’ון שליד אחד משערי העיר. הנושא עם ההילה, האלגנטי והמעודן הזה, שיש לו שורשים עמוקים בחיי העיר והאזור לא נראו לי מתאימים לחדרים הצרים של הכלא לשעבר. ואכן יש תכנית להעבירו למקום אחר. בינתיים המוזיאון כאן. מתקני עינויים והסברים מלומדים על הענבר שוכנים כאן זה בצד זה (אבל רק בכניסה. קצת הגזמתי לצורך התיאור הססגוני).
עובדה מרתקת בעיני לשוחרי ההיסטוריה היא שדרכי המסחר העתיקות בין צפון אירופה לאגן הים התיכון הוגדרו ועוצבו על ידי הסחר בענבר.
יש עוד כמה ציוני דרך בעיר הנוגעים לענבר. רחוב מריאצקה והמוזיאון הם העיקר. המוזיאון מתייחס גם לתהליך ההיווצרות, לייחוד של אבני הענבר בטבע וגם למסורות של עיצוב הענבר.
המעוניינים בהרחבה מוזמנים לקרוא על כך בפוסט שכתבתי, ואני מעבירה מכאן את השרביט לשותפות שלי.
-
זיוה, עד שחזרת מהסיור למלבורק בכלל לא ידעתי מה אלו המנוניטים ובטח ובטח לא על הקשר שלהם לאיימיש. בסופו של דבר היה שווה “לשלוח” אותך למלבורק
גילוי נאות: אני קיבלתי לידי את לו”ז הסיור של זיוה בשעה שהייתה בפורטוגל ובגלל שידעתי עד כמה היא מתעניינת בקבוצות מיעוט, ניסיתי לשכנע את אנה לשנות לה את הסיור ולשלוח אותה לאגמים הקשובים.
אנה אמרה שזיוה מאד תתעניין בסיור למלבורק ושלא כדאי לשנות ואכן צדקה.
היו גם הולנדים בגדנסק עצמה, אבל זה כבר סיפור אחר.
-
אני פה, ממשיכה לקרוא, עוקבת בעניין רב.
גם ההיסטוריה [שהיא אחד מתחביבי], גם הפרטים הקטנים המעניינים כמו האופנה המשתנה המתבטאת בפסלים
דוקא מפני שאני כנראה לא אגיע לשם, עוד יותר מעניין לי לקרוא מה שאתן כותבות ואת החויות שלכן.
תודה
-
אוליב. אני שמחה לשמוע. גם לי קורה שאני קוראת חוויות של מטיילים ויודעת שזו הדרך היחידה שלי לחוות אותם כי ככנראה לא אגיע אליהם.
מיכל,
אמנם האזור הקשובי מצטייר לי כמעניין ועשיר יותר באפשרויות טיול מדלתת הוויסלה. אבל אני מאמינה שעוד אגיע לגדנסק להשלמות ואז אגיע לשם. אל המנוניטים שלא בטוח שהייתי מגיעה בלי אגנס, אז טוב שיצא כך. ובכלל, אני רואה בכל דבר שפוגשים וחווים בדרכים כרווח.
-
התחלתי לקרוא את השרשור, מתוך שמחה על כך ששלוש משתתפות מוכרות ומוערכות מהפורום כותבות ביחד. היה ברור לי שזה יהיה שרשור מרתק. איזה יופי לכן שתחביב מהנה הופך לעיסוק משמעותי ומרכזי בחייכן.
גם אני מתגעגעת לעבר בפורום, לשיח המלמד והאיכותי, לאוירה החברית (גם אם מבחינתי וירטואלית) ולטיולים עם המשפחה, כאשר גם אני, כמו זיוה, מטיילת היום בהרכבים קטנים וחסרים.
הדיון על הביקור בפולין מעניין מאוד, ואני שמחה שהוא עולה כאן, כי בפורומים אחרים נראה לי לעתים שזה כבר מובן מאליו שפולין היא יעד לתיירות של קניות ובילויים. גם אצלי כמו אצל חלק מהכותבים כאן זה מורכב. השנאה של סבתי ז”ל לפולין שם נולדה וגדלה ושם נרצחה כל משפחתה, ושם הכירה היטב – כך חזרה וסיפרה – את שנאתם המושרשת של הפולנים ליהודים, השפיעה עלי ומעולם לא נסעתי לשם, וכרגע, אין לי גם כוונה.
אגב, דווקא הורי ראו את הדברים אחרת והם נסעו לפולין מספר פעמים.
ובכל זאת, נעים לי מאוד לקרוא את התיאורים שלכן, והתמונות יפות, הבניינים והנופים כמובן לא עשו רע לאיש…
אני מקווה שיהיו לכם עוד שיתופי פעולה מקסימים כאלה בעתיד.
-
תמי,
איזה כיף שהגעת. שמחתי לקרוא את מה שכתבת, כולל ההתייחסות למורכבות.
אני מסיימת לקרוא עכשיו את הספר “בנדיט” של איתמר אורלב. והוא מספר שם על הכפריים הפולנים בשנים של השלטון הקומוניסטי. העניין שם הוא לא הקומוניזם אלא באמת התרבות של הכפריים. אני מניחה שכתב את הספר לאחר תחקיר מעמיק. בסוף הספר כתב תודה למישהו שהרשה לו להשתמש בסיפוריו, וכמו כן הוא קיבל יעוץ מאביו – אורי אורלב, הסופר, שהוא יליד פולין וניצול שואה. הוא מתאר בספר מציאות של כפריים פרימיטיביים, שרבים מהם מכורים לוודקה ולכן גם אלימים.
אנחנו פגשנו אנשים אחרים לגמרי. וכן, בהחלט מרתק אותי להיכנס ללב המאפלייה ולהכיר אותה על צדדיה הרעים והיפים.
תרבות הוודקה עדיין מאוד נוכחת. בערב האחרון לקחו אותנו לסיבוב בין בארים לשתות וודקה. זה היה די משעשע, כי כולנו לא שתייניות גדולות.
-
מיכל, זיוה וינינה היקרות,
גיליתי אתכן כאן הערב, ואני כול כך שמחה לקרוא את האשכול המחכים והמעמיק של שלושתכן, החושף בפנינו את גדאנסק מהיבטים שונים ומעורר את הרצון להגיע אליה.
קראתי בשקיקה כול מילה שנאמרה כאן, כולל התגובות, ונזכרתי בערגה בימים היפים של הפורום הזה, כאשר זיוה כתבה על טיוליה המעמיקים,(השתמשתי לאחרונה באשכול העתיק על הדורדון), נירית העלתה נושאים מגוונים לדיון ולהעשרה, ינינה העשירה אותנו במסעותיה (מובן שאני זוכרת את החוויה המשותפת עם הבת בפולין, המסע האיסלנדי והמסעות האפריקאים) ומיכל העשירה אותנו בידע, במוסיקה משובחת ובסרטים (ובעקבותיה נסעתי לסקוטלנד).
אני קוראת את הבלוגים הנהדרים של שלושתיכן, ובכול זאת חושבת שלפורום זה יש יתרונות רבים.
ראשית, הסיפור המתפתח בשלבים.
שנית, היכולת לעסוק בפרטים.
ובנוסף- הדיאלוג עם הקוראים.(יש כאן קוראים רבים, שמשוועים לאשכולות מעניינים.)
אלווה אתכן בהמשך האשכול, והלוואי שתחזורנה לחוד וביחד לכתוב גם כאן.
משפט אחרון- התמונות של שלושתכן נהדרות!
נילי
