רוצים עוד סיפור טיול אנגלי אולי?

[adirgali]

​​​​​​מקווה שלא מיציתם, כי אחרי כל העזרה שקיבלתי כאן, ממש בא לי לשתף…

 

וכמו ברומא, אנסה לראשונה את מנהג המקום (עד היום סיכמתי את הטיולים שלנו בבלוג ולא על גבי הפורום).

ובכן, המטיילים: הזוג ואני וחמשת ילדינו, המכונים כאן: מתבגרים מס' 1, 2, 3, ו(כבר לא כ"כ)קטנים מס' 4 ו-5.

טיסות: אלעל תל אביב-לוטון

מבנה הטיול, שעקב שלל אילוצים היה קצר יחסית להרגלנו, הפך לסוג של "מסלול טעימות":

שלושה ימים לונדון

שלושה ימים (כולל שבת מנוחה) קוטסוולדס

יום מעבר מהקוטסוולדס לפיק

שלושה ימים פיק דיסטריקט

 

מתחילה דוקא מהחשש הגדול, שהתבדה תודה לאל, בכל הנוגע לרכב.

מי שזוכר, התייעצתי כאן לגבי רכב, אחרי שפשוט לא הצלחתי למצוא רכב 9 אוטומטי בשום אתר מוכר.

נדמה לי שזו היתה צפנת שמצאה לי את העמוד הנכון של הרץ שמתמחה במכוניות מסחריות, ורק שם אכן מצאנו את מבוקשנו.

ליתר ביטחון, אחרי קריאת סיפורים מסמרי שיער מבחינתי על פאשלות של חברות השכרה דוקא בלוטון, על רכבים לא נכונים, על פנצ'רים ושאר מרעין בישין, הרמנו טלפון לסניף הרץ בלוטון ווידאנו שבטוח יחכה לנו הרכב האוטומטי שהזמנו ושיחכו לנו גם אחרי שעת הסגירה (23:30) אם הטיסה תתעכב.

טו מייק אה לונג סטורי שורט, הכל עבר חלק.

הטיסה נחתה בזמן ואפילו קצת קודם, ביקורת דרכונים היתה מהירה מאוד, היינו רק עם חמש מזוודות (בד"כ אנחנו סוחבים מלא אוכל בגלל הכשרות. הפעם ההתחלה בלונדון חסכה לנו את זה) כך שהתניידנו בקלות ובמהירות לשאטל, והכי חשוב- הרכב חיכה לנו! (לא בדיוק במקום, אבל הפקידה שקיבלה אותנו יצאה להביא לנו אותו). קיבלנו פולקסווגן ענקית, עם בגאז' מטורף, חדשה כמעט לגמרי, והעיקר אוטומטית.

וכך פצחנו בנסיעתנו הקצרה לבית הראשון שלנו בגולדרס גרין, שזה סוג של דירת 3 חדרי שינה במשהו שהיה פעם בית פרטי וחולק לכמה יחידות ונקרא בבוקינג m hotels apartments (או myrtel house).

מסתבר שבעל הבית שכח שהזמנו מיטה שביעית נוספת, ומכיון שזה לא מלון ואין קבלה ואין עם מי לדבר בשעה שהגענו (חצות וחצי בערך), נאלצנו לישון עם קטן מספר 5 איתנו במיטת הקינג סייז הגדולה. (בבוקר החלטנו לוותר על המיטה הנוספת ולחסוך את תוספת המחיר שרצו עבורה. בדיעבד זו היתה טעות כי ישנו די גרוע עם ילד במיטה). 

הבנות הצטופפו במיטת דאבל, ושני הבנים הגדולים זכו במיטות היחיד.

מקלחת אחת ואסלה אחת, באותו חדר אמבטיה, זה קצת בעייתי למשפחה של שבע נפשות. מקלחת עם זרם זרזיפי זה קריזה.

אין בדירה סלון או פינת אוכל. רק מבואה ומטבח שאין בו מקום לשולחן וכסאות, אז אכלנו ארוחות בוקר בתורות ליד השולחן המתקפל עם שני הכסאות המתקפלים. בצהרים אכלנו סנדויצ'ים ובערבים אכלנו במסעדות כשרות בגולדרס גרין, שההיצע שם כמובן אדיר ובמפתיע גם לא יקר.

היתרון הגדול מבחינתנו בלינה כאן, מלבד האוכל הכשר הנגיש בסוף יום ארוך, היתה החניה הצמודה והחינמית. סה"כ עלה לנו 1000 פאונד לארבעה לילות. לא חושבת שקיים בלונדון משהו טוב יותר שעונה על כל הצרכים שהיו לנו במחיר הזה. אני בכל אופן לא מצאתי.

המשך יבוא...

 

[Mayama]

לא משנה כמה סיפורים יש על אנגליה, תמיד כיף לקרוא עוד על המדינה הזו.

אנגליה, ולונדון בפרט, תמיד בתכניות שלנו ובכל פעם נדחה מסיבה זו או אחרת. בינתיים קוראת ושומרת הסיפורים עד לרגע הנכון.

הסיפור שלך מענין אותי במיוחד כי לנו תמיד אין מספיק ימים לטייל בחו"ל ואיכשהו מוצאים את עצמנו כמוכם ב"מסלול טעימות".

מחכה להמשך

 

[אוליב י]

ברור שרוצים עוד סיפור על אנגליה. 

 

 

[דפנה 11]

גם אני מצטרפת

[מיקהמיקה]

 

גם אני מצטרפת לסיפור אנגליה...תמיד מתלהבת לקרוא על האיים הבריטים…

 

ולקוטסוולדס יש לי יחס מיוחד – שם פתחנו את מסורת הטיולים האנגלית המשפחתית שלנו.

[עמיחי13]

בטח רוצים עוד סיפור אנגלי. כל המרבה הרי זה משובח. 

[שני 4]

מחכה להמשך...כיף לשמוע.

דרך אגב לפעמים "טעימות" משביעות יותר...

[adirgali]

לעשות את לונדון בשלושה ימים

טוב, אז אחרי שקיבלתי את אישור זקני הכפר, ממשיכה…

 

התעוררתי, כהרגלי הדפוק, מוקדם מאוד בבוקר יום שלישי שלמחרת הנחיתה, ויצאתי לרחובה הראשי של השכונה, מרחק ארבע דקות הליכה מהדירה, להצטייד במזון לרעבים שבטח יתעוררו בקרוב. במכולת הכשרה מצאתי את כל מבוקשי כמעט, כולל פיתות די טריות, ואת מה שלא השלמתי אצל הירקן הצמוד.

כפי שצפיתי מראש, היינו מוכנים כולנו ליציאה ב11 בבוקר. עוד חצי שעה בערך לקח לנו לרכוש אויסטרים ולהטעין (ובסוף היום השני התברר סופית שטעינו במשהו וכרטיסי הילדים נטענו כמבוגרים, והמחיר בהתאם. באסה), ובסביבות 12 הגענו לתחנתנו הראשונה: גשר הטאואר.

קנינו כרטיסים ועלינו לקומה עם הרצפה השקופה. די מאכזב לדעת כולנו. על הגשר הרציתי בקצרה למעוניינים (היה אחד כזה) קצת על המצודה.

מכאן המשכנו לסקיי גארדן, שהזמנתי לנו לשעה 14:00. הגענו רבע שעה קודם ונכנסנו מיד.

המקום נעים ויפה, אם כי התצפית עצמה לא מאוד מרשימה מבחינת הכיוון ומה שמצליחים לראות, והיינו ביום בהיר ומקסים במיוחד. בכל אופן, זה היה מקום מאוד נעים להעביר בו שעה בשלב שהעייפות התחילה לנחות עלי בגדול, כולל ארוחת צהרים (סנדויצ'ים "מהבית"), ושתיה במחיר מופרז.

את המחצית השניה של היום היינו אמורים לבלות ב"שופינג וחנויות מגניבות", אבל כדי לא להסחב עם שקיות, החלטנו להתחיל מה"חנויות המגניבות", האמליז בשלב ראשון, ואז דרך הסוהו להגיע לפריימרק.

אז נסענו לכיכר פיקדילי, וממנה להאמליז, וכמובן שנתקענו שם הרבה מעבר למה שהשליתי את עצמי (יצאנו בזול יחסית- פליימובילים ב20% הנחה לקטנים. הגדולים נהנו מהחנות אבל לא רצו כלום. איזה חינוך!!!). כשיצאנו משם, בסביבות 6 בערב, כבר לא היה לאף אחד כח לשום חנות, מגניבה ככל שתהיה, ומתבגרת מס' 2 השתרכה אחרינו לאנדרגראונד עם הבטחה שמחר, אחרי הארי פוטר, ניסע ישר לפריימרק…

לארוחת ערב בחרנו בפיצריה pizaza, וחיכינו קרוב לשעה לשולחן פנוי. היה שווה.

 

יום רביעי

איזה מזל שהזוג לא נכנע ללחציי לצאת בשמונה וחצי...כשהזמנתי את הכרטיסים להארי פוטר, לא הצלחתי כבר למצוא 7 כרטיסים לאותה שעה שרציתי, כך שהיו לנו 3 כרטיסים לעשר וארבעה לעשר וחצי. ב9:05 היינו כולנו באוטו. ב9:35 כבר התייצבנו בכניסה. בקיצור, אין פקקים, יש חניה בשפע, ונתנו לכולנו להכנס יחד עוד לפני עשר.

אני חובבת הארי פוטר די טריה. למעשה קראתי לראשונה את הספרים כשהתחיל להבשיל במוחי רעיון הנסיעה לאנגליה, גם כחלק מתרגול קריאה באנגלית, ובעקבותיהם ראיתי מהר גם את הסרטים אחד אחרי השני.

הגדולים קראו וצפו מזמן, לא מעריצים כבדים. מחבבים. חמודה מס' 4 טסה באמצע ספר 2, וצפתה בחלק מהסרטים יחד עם קטן מס' 5. הזוג נטול כל ידע קודם בתחום. לא קרא, לא צפה.

לסיכומו של ביקור: איך הגדיר מתבגר מס' 3- קומסי קומסה...כן, זה מגניב לראות איך צילמו, איפה צילמו, מה בנו, איך הכל נראה באמת...האם זה שווה את הסכום שהוצאנו על הסיור? לדעתי לא. אפילו הרגשתי קצת מרומה. מה שבטוח זה שהתרנגולת ממשיכה להטיל הרבה ביצי זהב. ובאטר ביר זה די איכס.

בסביבות 14:00 עזבנו בחזרה לדירה, ומשם באנדרגראונד ישר לפריימרק, כפי שהבטחנו.

הבנים היו די בשוק מהעובדה שאשכרה שרפנו את כל שארית היום הזה בחנות בגדים, הקטנים יצאו קצת מקופחים כי לא מצאתי כמעט שום דבר נורמלי במידות שלהם. אבל אין ספק, המחירים ברצפה. מהון להון, השארנו שם סכום מכובד מאוד, יצאנו עם שלוש שקיות ענק, ובזאת עשינו וי גדול על סעיף שופינג לטיול זה ואני מקוה שלעוד תקופה ארוכה…

הפעם קינחנו את היום במסעדה הבשרית הצמודה לפיצה מאתמול, וגם כאן היה אחלה.

 

נותר לנו עוד יום אחד לחרוש את לונדון. בשלב הזה סקרן מס' 3 הביע את אכזבתו שעדיין לא ראינו בכלל את לונדון, והרי אמרתי שיהיה לו"ז צפוף ויש מלא מה להספיק, ובסוף שרפנו חצי יום באותה חנות.

מחר, הבטחתי, מחר זה היום! המשך יבוא...

 

 

 

[רונן_3715157]

רוצה מאוד סיפור אנגלי. בדיוק בזמן

[adivelednizki]

היי גלית, ברוכים החוזרים ,

ברור שרוצים עוד סיפור.

ולונדון.... נו.... גם אם היה לכם עוד שבוע שם הייתם מרגישים שלא ראיתם בכלל את לונדון.... ככה זה.

מסתבר שטעימות זה דווקא טוב לפעמים -כי אז יש למה לחזור. 

[adirgali]

עבורי, אגב, זו היתה פעם שלישית בעיר, ועדיין יש כמובן המון לונדון שלא ראיתי.

הפעם בשביל הילדים גם חזרנו על אותו סיור מודרך שכבר עשינו בעבר, אז ממש לא הרחבנו משמעותית את מבחר היעדים עם הוי.

[adirgali]

לעשות את לונדון בשלושה ימים

יום חמישי

אמרנו שהיום זה היום. אחרי היום אין מצב שמישהו יגיד שלא ראינו את לונדון.

אז שוב השכמנו מוקדם (תכלס, לא היו הרבה ימי יקיצה טבעית בטיול הזה, אם שבע וחצי זה נחשב בכלל...הכי מאוחר שלי), כדי להגיע לתחילת הסיור המודרך בשעה עשר, ויצאנו ממעמקי האנדרגראונד לגשם, שהלך והתחזק תוך כדי הגעתנו לכיכר טרפלגר, ברבע לעשר בדיוק (אין, אנחנו כאלה ייקים  בטיול הזה), שם נדחקנו עם עוד כמה תיירים תחת גג הכניסה לעובדי הנשיונל גאלרי, עד שאחד מהם יצא לסלק אותנו בבושת פנים, ונאלצנו לצאת אל הגשם עם המטריה וחצי שלנו. אז ניגשנו אל "פסל הסוס בחלקה העליון של כיכר טרפלגר", שם כבר חיכה לנו בלי התרגשות מיוחדת מהגשם צחי, המדריך של "לונדון אישי". סיירנו איתם בזוג לפני כמה שנים, אותו סיור "קלאסי" רק עם מדריכה אחרת, וחזרנו בשביל הילדים.

אחרי קצת גערות בחברי הקבוצה האחרים שאיחרו, נכנסנו לנשיונל גאלרי החינמית להתחלת הסיור הרחק מהגשם. עד שיצאנו ממנה, כעבור 40 דקות בערך (אחרי דגימה של מעט מדי תמונות לטעמי, אבל אי אפשר בסיור כזה להכניס יותר) הגשם פסק ולא חזר יותר באותו יום.

הסיור היה גם הפעם מוצלח ביותר. כולם, מגדול ועד קטן, היו מרותקים ומתעניינים, והרבה ממה שסיפר לנו צחי על "נפלאות" צ'ארלס הראשון ושאר סיפורי מלוכה ומלחמות המשיך ללוות אותנו גם בהמשך הטיול, גם מחוץ ללונדון. משך הסיור אמור להיות שלוש שעות, אבל צחי בנה אותו קצת אחרת, בחכמה רבה, עם שתי הפסקות ארוכות מספיק לאוכל ושירותים, בהתאמה לסיור משפחתי עם ילדים, כך שסיימנו כעבור ארבע שעות.

הסיור מסתיים בארמון בקינגהאם, שם אילצנו את צחי שלנו לעשות לנו בוק משפחתי לפני פרידה, ומשם אצנו רצנו בחזרה לחדרי המלחמה של צ'רצ'יל, חמושים בכרטיסים מראש, שקצת נרטבו מהמטריות שנדחפו לתיק בחופזה בבוקר…

הסיור בחדרי המלחמה התחיל טוב. ההדרכה הקולית בעברית עושה את העבודה, והילדים עוד היו במוד הקשבה והחכמה, למעט אולי מתבגר מס' 1, שהסתפק בלהודות שהסיור המודרך (שהתרעם עלי שהזמנתי כי הוא "שונא את זה") היה טוב, וכאן חזר לתפקיד המתבגר הרוטן.

ההצלחה התמוססה בחלק המוזיאוני של המקום. שם כבר דרושה הרבה יותר סבלנות, יכולת קריאה והבנה של אנגלית, ותכלס- עם כל הכבוד לצ'רצ'יל, גם לי נגמרה כבר הסבלנות בשלב הזה מהירידה לפרטי הפרטים של חייו. אפילו חובב היסטוריה מס' 3 כבר מיצה, והבעיה היתה שלא זיהינו בזמן את הרגע הזה שבו כולנו איבדנו סבלנות והתעייפנו, אז יצאנו משם די עצבניים ועייפים.

אבל עוד חצי יום ארוך היה לפנינו…

השעה היה חמש. בשבע וחצי היינו צריכים להתייצב בתיאטרון פרינס אדוארד למחזמר אלדין.

לזמן הזה תכננתי קובנט גארדן, וצעדנו לשם ברגל, כי לא מצאנו אופציית תחבורה נוחה. זה לא מרחק מאוד גדול בתחילת יום, אבל בשלב זה, אחרי הסיור והמוזיאון, כבר מרגישים את הרגליים, את העייפות, וכיאה למתבגרים- גם את הרעב…

אז בהגיענו לקובנט גארדן הושבתי את כולם מול אחד המופעים ויצאתי לחפש מקום בו נוכל לאכול סוג של ארוחת ערב, שזה אומר מבחינתנו מקום שלא מגישים בו בשר, שאפשר לאכול בו וופל בלגי או קרפ או דברים מהסוג הזה שהם לא ממש אוכל. אין שום מקום כזה בכל המתחם עצמו, מסתבר. אז אחרי שתיזזתי וחיפשתי ושאלתי ניסיתי לגרור אותם להסתובב קצת בחנויות היפות לפני שנצא מהמתחם. אבל לא היה עם מי לדבר, כך שכשגיליתי שאף אחד לא מטפס אחרי לחנות המומינים, הבנתי שאת קובנט גארדן כבר לא נראה היום.

ואז נזכרתי שבבוקר ראיתי סניף של רשת שהכרנו בפריז, Amorino, של גלידה איטלקית, שמוכרים בה גם קרפים ווופל בלגי, אז חיפשנו את הסניף הקרוב והוריתי לזוג: קח אותי לשם!

הבעיה היתה שצדיק מס' 1 אכל את הפיתה האחרונה עם הפסטרמה מאוחר מכולם...ומכיון שטרם חלפו שלוש השעות שאנחנו מחכים בין בשר לחלב, הוא נאלץ להסתפק בסורבה טבעוני, בזמן שהאחרים זכו בארוחת ערב מזינה במיוחד עד שכמעט הקיאו מכמות הסוכר והשוקולד שבה…

בהגיע השעה, נגעלים מעצמנו וטובי לב, שמנו פעמינו אל עבר התיאטרון, לא לפני שנעתרתי לנידג'וזי קרציה מס' 5, וקניתי לו חפיסת קלפים בחנות תיירים.

אחרי שכצפוי לא הצלחתי לקנות כרטיסים דרך הkids week (ילדים חינם לכל אורך אוגוסט), קניתי כרטיסים לשורה אחרונה בצד ביציע העליון ב23 פאונד לכרטיס נדמה לי.

הכנתי את הילדים מראש לזה שנראה הכל נורא קטן ורחוק, ושלא יצפו ליותר מדי, ושלא יקטרו…

מה שהדהים אותם כשהגענו זה קודם כל הגובה המטורף. "אמרת רחוק! לא דמיינו כזה גבוה!".

אוקי, גבוה. תראו לג'יני את הקרחת, לאלדין את הכינים.

אבל אז התחיל המופע, והכל נשכח. הנאה צרופה! ראינו מעולה, בלי שיסתירו לנו, בלי שאצטרך להושיב את היפראקטיבי מס' 5 ("אמא, את יודעת מה טוב בזה שאנחנו שורה אחרונה? שאני יכול לעמוד בלי להסתיר". בפועל כל המחצית הראשונה הוא ישב מרותק ורק לקראת הסוף ממש הוא התחיל קצת לזוז, לקום, וכאלה), ראינו גם את המנצח והתזמורת מתחת לבמה. יצאנו בהיי מטורף, וזרמנו תוך כדי פיזום "איי קאן שוו יו דה וורלד" הישר אל גולדרס גרין שכונת הקודש תיבנה ותיכונן, קצת רעבים, הרבה עייפים, אבל מאוווווד מרוצים.

תם פרק לונדון לטיול זה.

[ציידת ערפדים]

גלית, את כותבת נהדר. אני ממש מרגישה איתך את העליות והמורדות של הטיול, וכמה טוב שסיימתם את פרק לונדון בהיי!

ממתינה לקרוא את הפרק ה”כפרי”.

[צפנת]

אכן היום זה היום! מלא וגדוש מכל טוב לונדון

הסיור הזה עם צחי קורץ לי גם, לכשאגיע עם הילדים (ודאי בקרוב, לבקר את אחי שעבר השנה עם משפחתו לונדונה).

תודה על סיפור מעניין, מחכה להמשך

[adirgali]

אל הקוטסוולדס, ארץ האבנים הצהובות

הבוקר אנחנו עוזבים את הדירה הצפופה בגולדרס גרין ונוסעים קצת צפונה, אל הקוטסוולדס.

כבר כשאני יוצאת לקניות אוכל לשבת ולהמשך השבוע אני מרגישה שקר היום יותר. אין מה לומר, מזג האוויר שיחק אותה עבורנו בלונדון.

מצטיידת בכמות מכובדת של בשרים ועופות לחבורת המתבגרים הרעבים, או לפחות מה שנראה לי כמו כמות מכובדת, או לפחות מה שהערכתי שנצליח לסחוב ברגל לדירה.

הזוג הגיע לסחוב, בזמן שאני המשכתי לסופר הרגיל, שמתברר שהוא קטן ומעפן אז אני מחליטה לקנות בו רק את המינימום הדרוש לצהרים ולמצוא סופר נורמלי לפני שבת. טעות ראשונה להבוקר.

טעות שניה- לא קניתי מספיק לחמניות, שכחתי שכל אחד דופק לחמניה אחת בבוקר ועוד כמה בצהרים…

אז בזמן שאורזים הזוג הולך לקנות עוד, וחוזר עם כמות שנראית לו גדולה- בייגלים, לחמניות, חלות אישיות, הכל טרי ונראה שווה לאללה. לא שהיתה לנו אפשרות להעמיס יותר מזה, אבל בסופו של דבר זה לא הספיק מעבר למוצ"ש.

מכאן נובעת טעות שלישית- יצאנו לדרך רק ב11 בבוקר.

היעד הראשון הוא גני ארמון בלנהיים blenheim palace.

גיליתי את האתר אחרי שהזמנתי את מקום הלינה וראיתי בהמלצות שלהם על טיולים בסביבה שהוא נמצא במרחק של 40 דקות בערך משם.

הארמון נמצא בעיירה וודסטוק, סמוך לאוקספורד, והוא במקרה לגמרי בית הולדתו וילדותו של צ'רצ'יל מיודענו.

מראש החלטתי שלא ניכנס למבנה עצמו ונסתפק בגנים, שנראו לי לפי האתר מהממים ביופיים, וכוללים פעילויות לילדים כמו מבוך צמחים, חממת פרפרים, רכבת, מתקנים…

הגענו כעבור שעה ורבע לשמים קודרים, קור ורוח, ואחרי שחנינו במקום אליו הופנינו, ממנו צעדנו אל הארמון כמעט עשר דקות, פצחנו בפיקניק צהרים ליד שולחן פיקניק בכניסה, תוך מאבק ברוחות עקשניות. הם פשוט כל הזמן רעבים הילדים האלה. בפרק הזמן שהזוג הלך לשטוף את הענבים והעגבניות הם כבר חיסלו את כל הלחמניות שלקחתי לצהרים, בקושי הצלחתי להציל אחת בשבילו, ואני ישבתי לי בחושך (ליטרלי, היו שמים מאוד קודרים) ואכלתי את הסלמון המעושן שהצלחתי להציל מהרוח, בלי לחמניה. לא נורא, פחמימות זה לרזים.

בין אם תגדירו זאת כטעות רביעית או לא, מרחנו הרבה יותר מדי זמן על הכניסה למקום- קודם פיקניק, אח"כ צילומים מול הנוף המהמם של השטחים המטורפים שהאחוזה הזו חולשת עליהם, כולל אגם, ושטחים ירוקים אינסופיים, ואז גלגולים בדשא של המסביב לחומה של החצר (העתיקו מחבורת פעוטות מקומיים שלהורים שלהם אין שבת על הראש היום...).

בקיצור- עד שנכנסנו סוף סוף בשערי חצר האחוזה כבר היתה שעת צהרים מאוחרת. בתכנון המקורי רציתי לצאת מכאן בשלוש לכל המאוחר, ולהספיק להיות היום גם בבורטון-און-דה-ווטר לפני שמגיעים לכפר הנופש שהזמנו לסופ"ש.

יש לי בעיה עם מפות וניווט במקומות כאלה שעושים לך מפה מצויירת חמודה ומקסימה שבה הכל נראה חמוד ומקסים. וקרוב.

"אתה רואה את האדוונצ'ר גארדן?" אמרתי לזוג, "קח אותי לשם."

אז הוא לקח. בדרך שנראתה לו הכי קצרה, תוך התעלמות מאיקון קטן על השביל במפה, שמסמן שאין מעבר מכאן לאדוונצ'ר גארדן…

אז עברנו דרך ה"פורמל גארדנז", אכן רשמיים וקצת מאכזבים בעיני, כנראה בגלל תקופת האין גשם שקדמה לבואנו, אל שטח עצום ומקסים של גנים פתוחים ורחבי ידיים, ובהם עצי ענק מדהימים וחלולים, שבטוח היוו את ההשראה לאדגר פו כשאייר את יער מאה העצים של פו הדב והבתים שלו ושל חבריו. מהמם.

עוד היה שם גן וורדים לא מאוד פורח, שביל זיכרון לוינסטון חברנו, ועוד אי אלו פינות, אבל חמוד מס' 5 לא מפסיק לשאול "מתי נגיע למבוך?" ובאמת, שבת היום, יאללה, איפה כבר האדוונצ'ר גארדן הזה?

אז אחרי שהבנו סופית שאי אפשר להגיע דרך יער מאה העצים הזה, נאלצנו לחזור לכניסה ולקחת את הרכבת הקטנה שיוצאת מהכניסה אל האדוונצ'ר גארדן כל חצי שעה, תמורת 50 פני לאחד.

האם זו היתה טעות חמישית? האם זה מה שהיינו צריכים לעשות מיד כשהגענו? לעלות על הרכבת הזו ולהגיע ליעדנו ישירות?

לא חושבת, כי אז לא היינו רואים את שאר הגנים, והם היו יפים, גם אם הילדים קיטרו קצת ולא הבינו למה בזבזנו שם כל כך הרבה זמן.

אבל אם היינו מבינים מראש את תמונת המצב והמרחקים, היינו כנראה יעילים יותר ולא מורחים את הזמן עד השלב הזה.

אז הגענו לגן ההרפתקאות המיוחל אחרי שתיים וחצי,  והיה ברור כבר שמכאן ניסע ישירות  לכפר הנופש. רק צריך עוד למצוא סופר בדרך…

התחלנו בחממת הפרפרים, שגם היא קצת עלובה ולא מתוחזקת, אבל דוקא שני הבנים הגדולים התלהבו ממש מהרעיון. אחד לא הפסיק לצלם פרפרים בקלוז אפ, שני כבר תכנן את בית הפרפרים שיבנה לעצמו בבית…

בכניסה למבוך כתוב שלוקח 25 דקות לעבור ולצאת ממנו. זה בערך הזמן שבילינו בו. מוצלח.

חוץ מזה יש בגן מתקנים ומבוכים נוספים, שחמט ענק ודמקת ענק, דגם מוקטן של הכפר הקוטסוולדי וודסטוק, ופעילויות בתשלום נוסף כמו טרמפולינה וחץ וקשת. חמוד, אבל לא מצדיק הגעה אם לא מטיילים גם ביתר הגנים, כך שסה"כ שמחה על היום הזה.

יצאנו מכאן אחרי ארבע, אולי אפילו אחרי ארבע וחצי, והוייז אמר שיש לנו שעה נסיעה! קצת יותר מהצפוי…

כשהתחלנו לנסוע הבנו למה זה לוקח כל כך הרבה זמן. בבת אחת הכבישים נהיו צרים בטירוף, מתפתלים בין עצים, שדות, ובתים בודדים מאבן צהובה. ואז פתאום כפר קטן. ריכוז של כמה בתים צפופים, עם נחל, וגשר, ואנשים שעוצרים להצטלם. זה נראה כמו דגם של פליימוביל, כל כך מתוק ויפה וקטן, אבל לצערנו לנו לא היה זמן לעצור בכלל. אין לי מושג מה שם המקום אפילו, זה תפס אותי לא מוכנה.

בהיעדר זמן, ויתרנו גם על חיפוש סופר. היינו צריכים עוד להספיק לאפות את העוף שקניתי, ובכלל לבשל לשבת (ממצרכים שעוד לא את כולם היה לי בכלל...), להתמקם, להתארגן, ועוד לא ידענו בדיוק מה התנאים שמצפים לנו.

אז נכנסתי לעשות צ'ק אין, שהיה מהיר וחלק, שלחתי את היתר עם המפתח והמפה לקרוואן שקיבלנו, ונכנסתי לחנות של הפארק, להשלמת הקניות במקום סופר.

מהון להון, היה לנו אחלה אוכל לשבת, כולל אפילו מרק. אני כל פעם נפעמת מעצמי מחדש, לדעתי שברתי את השיא האישי שלי בהכנות מהירות לשבת מילוסטון שנה שעברה.

ובנוגע למקום הלינה:

זה פארק קרוואנים נייחים של רשת hoburne, שנמצא בלב מקום שנקרא cotswolds water park. זה לא פארק מים, אלא אזור של אגמים, מלאכותיים להבנתי, שהפארק הזה של הובורן יושב על שלושה מהם. המיקום היה קצת דרומי מדי בשביל האתרים שרציתי לטייל בהם בזמן שהותנו כאן, אבל חיפשתי בנרות מקום לשבת עם בריכה מקורה, וזה היחיד שמצאתי. המחיר גבוה, 803 פאונד לשלושה לילטת סופ"ש (המחירים משתנים מאוד בהתאם לסוג הקרוואן). הקרוואן קטן וצפוף מאוווווד. הבריכה המקורה, עם מגלשת מים וג'קוזי, נחמדה, ויש מלא פעילויות בבריכה הלא מקורה וסביבה, מתקני שעשועים, סירות פדאלים (בתשלום נוסף, כמו עוד הרבה פעילויות בתשלום שיש- משחקי וידאו, חץ וקשת, כדור זורבינג במים...). בדיעבד- לא היינו מגיעים לכאן, למרות שסה"כ העברנו שבת כיפית ונחמדה.

 

 

[adirgali]

הגשם מגיע לקוטסוולדס

כן, כמו שאומרת הכותרת, במוצ"ש אנחנו נכנסים לaccuweather (אכן, האתר מוכיח עצמו לאורך הטיול כמדויק כמעט ברמת השעה), ומגלים שמחר צפוי יום גשום ביג טיים. מהבוקר עד חמש-שש אחה"צ גשם בלי הפסקה. גשם ממש.

למחר תכננו טירת ווריק על הבוקר, ואחריה סטרטפורד-אפון-אייבון, ושאיפה להשלים גם את בורטון-און-דה-ווטר בדרך חזרה.

ברור שאין טעם להגיע לטירה שהביקור בה מבוסס בעיקר על מופעים בשטח הפתוח, ואני קודם כל שמחה שלא התפתיתי לקנות כרטיסים מראש (קניה מראש מעל חמישה ימים חוסכת כמעט חצי מחיר, אבל במקום זה השגתי מראש שקיות שוקולד קאדברי עם קופון לכרטיס חינם על כל כרטיס בתשלום מלא. אותו קופון של אלטון טאוורס. הצטיידתי מראש בשש שקיות, כך שהיו לי 3 כרטיסים חינם לכל אתר).

אבל מכיון שאני לא מוכנה לוותר לחלוטין על הטירה, אנחנו מחליטים להעביר את יום ראשון באיזי בשתי העיירות המתוכננות, ולעשות את ווריק ביום שני, בדרך המעבר לפיק דיסטריקט, מה שאומר לוותר בצער על המוזיאון הפתוח מהסיפור של עמיחי (black country living museum), שהצטרף למסלול שלנו בשלב מאוחר, אחרי דיווחים של עמיחי על המקום המוצלח, ובסוף נדחק החוצה מכורח הנסיבות.

החלטנו שנעשה יום קצר ונחזור מוקדם לכפר הנופש כדי לעשות כביסה ולארוז, כך שנוכל לצאת עד תשע למחרת ולהספיק להגיע מוקדם ככל האפשר לטירה.

התחלנו בסטרטפורד בחניה מאתגרת מאווווד בחניון מקורה רב קומות, שממש לא בנוי לרכב הענק שלנו.

שילמנו על שעתיים ויצאנו אל הגשם, שאכן ירד במלוא כוחו וללא הפסקה, ואל המוני התיירים הקוריאנים/יפנים, לא יודעת להבדיל.

תחת גג הכניסה לבית שייקספיר עמדנו להתלבטות קצרה- האם להכנס לבית או להמשיך קצת הלאה למוזיאון ילדים קטן בנושא מכניקה או משהו כזה, שנראה לי שיעניין מאוד את הקטנים.

עשויהמסוכר מס' 2 חותכת- "אנחנו כבר כאן. בואו ניכנס לכאן".

אז נכנסנו, תוך שאנחנו נפרדים מסכום לא מבוטל של 64 פאונד. אפשר תמורת כמה פאונדים בודדים נוספים לקנות כרטיס משולב לארבעת מבני שייקספיר ברחבי העיר, אבל זה לא בשבילנו, בטח לא היום.

בכניסה קיבלנו שתי חוברות פעילות לקטנים, אבל אנחנו מסורבלים עם המעילים והמטריות ושוכחים להעיף בזה מבט בכלל. חבל, אח"כ ראיתי שזה לא היה משהו מסובך לתרגום והצטערתי, כי שוטטנו שם די מהר בלי להתעמק יותר מדי.

הביקור בבית עצמו מאוד מאוד יפה, רק שנאלצנו להידחק עם המון תיירים והיה קשה לראות ולדבר יותר מדי עם המדגימים בחדרים השונים, שלבושים בבגדים תקופתיים ומסבירים על המקום, על מנהגי ואביזרי התקופה, מה אכלו, באיזה חומרים השתמשו, על משפחת שייקספיר, על עבודתו של אבא שלו ככפפן(? מכין כפפות, הרי הוא כפפן)...הכל נראה מאוד אותנטי, ברמת המט לנפול (הכניסה לבית היא מהחצר האחורית. החזית חסומה ונראית כמו בית נטוש).

נורא קיויתי לטייל שוב בפארק היפה של סטרטפורד, להראות לילדים סירות מגורים, להסתובב קצת בחנויות...אבל גשם. אז אנחנו נכנסים לבית קפה ממול, שמעוצב ברוח שייקספירית נחמדה, ומתחממים לנו על 6 כוסות הוט צ'וקלט. ואחד קפה.

עכשיו כבר נגמר לנו זמן החניה, אבל פיטר ראביט קורא לי מהחנות המקסימה שבה קניתי בביקורנו הקודם למתוק מס' 5, שהיה אז פעוט נטוש שאמא שלו נסעה בלעדיו פעם ראשונה, את בנצי הפיל.

אז הזוג ובכור מס' 1 חוזרים להוציא את האוטו מהחניה ואנחנו נכנסים לנשום קצת שאר רוח ולקנות פיטר ראביט אחד בשותף לשני הקטנים למזכרת.

 

מכאן מתחילים לחזור דרומה לכיוון בורטון, בכבישים הצרים ובגשם העיקש (או כמו שהגדיר זאת הזוג: כל יום מעלים לי את דרגת הקושי...).

החניה על הרחוב בבורטון ללא תשלום למשך שעה וחצי, כך טוען בפניי עובר אורח מקומי.

ושוב מוצאים מקלט יבש במקום סגור, הפעם במוזיאון המכוניות העתיקות בו שוכן בראם הישן והטוב, גיבור פעוטותו של בני בכורי. כהכנה לטיול הכרתי את בראם גם לקטנים ע"י צפיה בפרקים ביוטיוב. העיירה עצמה גם היא מככבת בפתיחה של העונות הראשונות.

המוזיאון ממש נחמד, ומעביר לנו את הזמן עד חמש, שאז הבטיחו לנו שהגשם יפסיק .

ואכן, כשאנחנו יוצאים משם, נגמר הגשם!! ואנחנו זוכים לטייל קצת ברגל לאורך רחובו הראשי של הכפר הצהבהב, עם הגשרונים והברווזים והערבות הבוכיות, ורק החנויות נסגרות לנו מול הפרצוף.

 

לסיכום הקוטסוולדס: אישית הייתי שמחה לטייל שם עוד יום, בין עיירות ציוריות וגנים פורחים. אבל האזור לא מציע טיולי טבע אטרקטיביים, או אטרקציות לילדים בוגרים, כך שהטעימה הקצרה הזו בהחלט הספיקה לנו בהרכב משפחתי.

 

יאללה, כביסה, אריזה, קצת משחקי וידאו ולילה טוב.

מחר מצפינים אל הפיק דיסטריקט.

[adirgali]

הגשם מגיע לקוטסוולדס...ושכחתי תמונות

[adirgali]

הגשם מגיע לקוטסוולדס...עוד כמה תמונות

יש להם באמת כישרון מיוחד, לבריטים האלה, בקטע של הגינון. אני כל כך אוהבת, כמו שעמיחי גם ניסה לתאר, את זה שהם מגננים ומטפחים בלי שזה ייראה מלאכותי, ממש כאילו ככה עשה את זה הטבע. גם בגנים הגדולים, גם בגינות פרטיות ואפילו לאורך הדרכים הבין כפריות. פשוט מקסים.

[adirgali]

בדרך לפיק עוצרים בווריק. וגם עושים וי על פארק חבלים.

יום שני בבוקר

אני גאה בנו. אבל ממש! ב9:02 אנחנו באוטו. 9:04 מוסרת מפתחות בקבלה והופ, אנחנו בדרכנו לwarwick castle אשר בעיר ווריק.

מרחק נסיעה של שעה ועשרים בערך, אין פקקים למרות שמדובר בעוד יום חופש של "בנק הולידיי וויקנד".

מה שכן, עשיתי טעות ולא הכנסתי לוייז את הכתובת שכתובה באתר לגבי חניה, אלא כתבתי סתם warwick castle car park, מה שהביא אותנו בכלל לצד השני, שגובל עם העיירה עצמה, שם אמנם היתה חניה בשפע, כנראה קרובה הרבה יותר לכניסה, אבל לזמן מוגבל בלבד. הם לא מתכוונים שתחנו שם כשאתם מבקרים בטירה. ודוקא ראיתי שילוט לטירה, אבל הזוג בחר להקשיב לוייז.

אז הבירבור הקטן הזה גרם לנו לעשות סיבוב שלם והפסדנו כמה דקות יקרות שאולי עלו לנו בזה שהופנינו כבר למגרש החניה הרחוק יותר.

אבל תכלס, זה לא באמת 20 דקות הליכה כמו שהם כותבים. אנחנו עשינו את זה בפחות מעשר.

חמושה בעטיפות השוקולד הריקות נעמדתי בתור, והנה פונה אלי הגבר שלפניי ומציע לי שלושה כרטיסים ב5 פאונד (במקום 28...)

מסתבר שיש להם את כרטיס החלומות שנקרא marlin pass, שמקנה כניסה או הנחה להמון אתרים ברחבי המדינה, ובמסגרת ההטבות הם יכולים להביא חברים (חבר פר כרטיס) תמורת 5 פאונד. אז מכיון שהם הגיעו רק עם הסבא, והם ארבע נפשות, היתה להם זכאות לעוד 3 כרטיסים, והוא פשוט בנחמדותו הרבה הציע לי את זה.

חישוב מהיר (ואני גרועה בחשבון) הביא אותי ואת חברי החדש למסקנה שהעסקה משתלמת, ושאצטרך להשתמש רק בשתי עטיפות מתוך השלוש והסתדרתי. כך שבמקום לקנות ארבעה כרטיסים במחיר מלא ולקבל 3 חינם, קניתי שלושה ב5, שניים במחיר מלא ושניים חינם.

אז ניגשנו יחד לקופה, חברי החדש הציג אותי לקופאי ("אנד ווי האב סאם פרנדז היר וויז אס טודיי"), ונפרדנו (כידידים כמובן) איש איש לדרכו פנימה.

 

הגענו בדיוק בזמן למופע ציפורי הטרף, שהיה הרבה יותר קצר והרבה פחות מרשים מזה שראינו באוסטריה, אבל סה"כ היה יפה.

מכאן זרמנו עם כולם למופע הבא, שהוא גולת הכותרת של הביקור כאן היום, שנקרא כפשוטו, "מלחמת השושנים".

אנחנו היינו בצד האדומים, בית לנקסטר, הרענו בהתלהבות עם כולם כל אימת שידינו היתה על העליונה, וקראנו קריאות בוז ללבנים, בית יורק, כשהכריזו על נצחונם. אח"כ היו כל מיני תהפוכות (זה מזכיר לי שרשמתי לעצמי לקרוא קצת על הקטע הזה בהיסטוריה), והעיקר שבסוף עשינו שלום ובא לציון (המנדטורית התכוונתי) גואל.

 

אחרי המופע נוצר פקק  אנושי מטורף, אז העתקנו ממקומיים פוחזים, עברנו את החבל והתיישבנו לפיקניק סנדוויצ'ים על הדשא. עד שבאו להרים אותנו משם, ואחרי שמלמלנו חלושות "זה הם התחילו" אכלנו את הביסים האחרונים תוך כדי הליכה איטית עם כולם בפקק.

נכנסנו לטירה עצמה, שהיא פשוט יפהפיה, שמורה למופת, ובכל חדר יש בובות של דמויות אמיתיות לפי תקופות. כאן מצאנו את דיוקנו של צ'ארלס הראשון הפוחז שהכרנו בסיור בלונדון, ואת בובתו של קרומוול שהוריד אותו מכסאו (והוריד גם את ראשו) ניצבת מולו במבט מזרה אימה. ואת הנרי החמישי כמובן, שהבנים זיהו מיד בזכות חפיסת הקלפים עם שלל דמויות מלכים ומלכות בריטיים שקנו בבית שייקספיר (אגב, אחלה חנות עם מזכרות איכותיות, מיוחדות ומקוריות, ולא מאוד יקרות. לאספן מס' 1 קנינו שם את הקלפים האלה, ולשני ספל גולגולת של המלט לאוסף הספלים). ועוד דמויות מתקופות מאוחרות יותר, עד המאה העשרים.

לצערנו לא יכולנו להשאר עוד, כי הזמנו מקום לפארק חבלים והיתה לנו עוד שעה של נסיעה לשם, אז שילמנו עוד קנס אחד קטן על חרב לשובר חרבות סדרתי מס' 5 (הפעם הלכנו על פלסטיק, זה גם היה הכי זול וגם פחות שביר...ועם נדן שמספק את אפקט השליפה, זה קנה את הילד), ויצאנו לצעדה אל החניה.

 

לפני הנסיעה חרשתי את האתרים של כל פארקי החבלים באזורים שנהיה בהם. היה רגע שכמעט החלטנו לנסות משהו שעוד לא עשינו במקום פארק חבלים, שנקרא water scrambling או gorge walking. בסופו של דבר חששתי שהקטנים יפחדו מזה, או שהמים יהיו קרים להם מדי (למרות שזה עם חליפות צלילה), וסתם נשלם (מראש, ללא החזר) ונתבאס, אז חזרתי לרעיון הפארק חבלים, אטרקציה שהגדולים כבר עשו כמה פעמים, שהרפתקן מס' 3 התעקש שהוא רוצה שוב ואת הכי שווה וקשה שאני מוצאת, ושמצאתי כזה ממש על הדרך שלנו, בcannock. היו מלא אופציות נוספות, אבל החלטתי ללכת על בטוח ולשלם יותר על הדבר האמיתי של רשת go ape. יש להם פארק גם בבקסטון, אבל אין בו מסלול ג'וניור, ובקאנוק יש, אז פעם ראשונה שגם לקטנים ניתנה הזדמנות לפארק חבלים "אמיתי", ולא השטויות שהם עשו כשהיו קטנים יותר בספרד ובאוסטריה.

הגענו באיחור (הזמנתי את הסשנים הכי מאוחרים שהאתר הציע לי, לגדולים שלוש וחצי ולקטנים רבע לארבע), אבל לא נראה שזה ריגש אותם שם.

כאן נפרדו דרכינו. הזוג והגדולים לאזור של הגדולים, ואני עם הקטנים, משגיחה מלמטה (הזוג היה חייב לעלות גם, כי עד גיל 16 חובה ליווי מבוגר בפועל על המסלול של הגדולים, שמותר מגיל עשר. לא שזה הפריע לו, כמובן. הוא אוהב את זה מאוד).

הקטנים עשו את שני מסלולי הג'וניור בקלילות ובמהירות (כותבים את שעת ההתחלה על הצמיד שמדביקים ליד בכניסה, ומוקצבת להם שעה. סיימו בהרבה פחות מזה ועשו שוב), כשרק המבוגרים שכן עלו עם ילדיהם הקטנים למסלול עצמו מעכבים אותם…

ואז התברר שהגדולים התחילו הרבה אחרינו, ושמדובר על מסלול שלוקח מעל שעתיים…

חישוב מהיר הביא אותי להפנמה שנצא מפה הערב אחרי שבע...אז אחרי שצילמנו קצת את הגדולים חשבתי שנעביר חלק מהזמן לפחות בבית קפה, אבל מסתבר שהוא נסגר בחמש בדיוק, פספסנו ממש בכמה דקות.

מבואסת רצח וסחוטה מעייפות מצטברת דידיתי לחכות באוטו והקטנים אחריי, התנחמנו בפירות ובמגרש משחקים, וניסינו ללכת לשירותים שהיו מטונפים, מסריחים ובלי נייר טואלט, ברמה שגם בארץ כבר לא ראיתי הרבה זמן.

בסווווווף הם סיימו את המסלול. ואם קיויתי שלפחות יחזרו ויגידו "וואאה, הכי שווה שעשינו", אז לא. המקום דורג רק במקום השלישי, אחרי קרינתיה אוסטריה (המדהים!!) והולנד (שלדעתי הם זוכרים אותו ככזה רק כי הוא היה הראשון שלהם והם היו קטנים משמעותית). לא יודעת, בתמונות ובסרטונים לי הוא נראה מגניב לאללה, עם כמה מכשולים מסוג שלא ראינו במקומות אחרים. אבל שיהיה.

 

עוד נסיעה של קרוב לשעה הביאה אותנו אל מה שנראה כמו חור נידח בפרברי נייבטון kniveton שהיא עצמה פרבר של אשבורן, שם חיכתה לנו חוות סטנדלואו standlow farm ובה הקוטג' המקסים שלנו. או כמו שהגדיר זאת הזוג "כאן היינו צריכים להיות בשבת!!!" (חצי שעה אח"כ, כשגילינו שהברזים במקלחות הם חשמליים, הוא חזר בו קצת מההכרזה. אבל נראה לי שהיינו מסתדרים בלי מקלחת 25 שעות של שבת).

בכל אופן, למרות שגם כאן שילמנו הרבה יותר מכל סכום שנתקלתי בו בסיפורי טיול לאזור (750 פאונד לשלושה לילות...), המקום שווה שווה שווה. בית גדול ומרווח, עתיק ומשופץ ומהמם, נוף טיפוסי נהדר, חצר אחורית עם מגרש כדורגל ומתקנים, וחדר משחקים ענק עם סנוקר וכיוב'.

הסתייגות קטנה: שום וולקאם פאק. כמה שוקולדים מנטה, שהילדים ירקו. קפה ישן בצנצנת עבשה ואיזה שלושה שקיקי תה מימי צ'ארלס הראשון.

[עמיחי13]

ולי יש עכשיו אפילו יותר חשק לחזור לאנגליה כדי לבקר גם בקוטסוולדס. לרשימת האתרים הייתי מוסיף גם את בלצ’לי פארק – מבחינתי האישית אתר “מאסט”.