חוויות מפארק היורה ו 16 איש באלפים הצרפתיים ספטמבר
-
יום ראשון היום, אנחנו בנוכחות מצומצמת, המשפחה שלי והמשפחה של אחותי. שני כלי רכב. בבוקר מוקדם האיש יורד ברגל לבולנג’רי, נו ברור שתהייה בולנג’רי בכל יישוב, הכרחי כמו חמצן לנשימה…. אני מתעוררת לאט, בחוץ עוד קצת חשוך וקר. יוצאת למרפסת ומביטה בנוף המדהים. עושה את התעמלות הבוקר מול ההרים הירוקים, מרחוק שומעים פעמונים של עדר עיזים. מושלם.
גם האחות והגיס התעוררו, האיש חוזר מהבולנג’רי עם באגטים מדהימים, קוראוסונים לשתי המשפחות. אנחנו בשאיפה לצאת עד תשע וחצי, אבל לא פשוט להעיר את הדור הצעיר. חותכים ירקות, מכינים קפה במכונת הקפה, אוכלים זריז ומצליחים לצאת בסביבות 10.
התכנון של היום – נסיעה לרכבל בלביו – Bellevue, בעיירה Les Houches דרך שרשרת ההרים Arvais. היום היום האחרון בו הרכבל הזה פועל בעונת הקיץ. הדרך לשאמוני דרך שרשרת ההרים קצרה יותר בקילומטרים, אך מפותלת ואורכת זמן רב יותר בנסיעה.
הראות מדהימה, וכשאנחנו עוברים במעברי ההרים, הנופים משגעים. השמש זורחת במלוא עוצמתה, השמים כמעט בהירים. כיף לנו. עוצרים להצטלם, שיכורים מהאוויר, פסגות ההרים המושלגות, החופש והביחד. כיף, כבר אמרנו??
מגיעים לרכבת הבלוויו, שוד ושבר, הרכבל דומם. מודאגים אני יוצאת מהרכב והולכת לשאול. נושמת לרווחה, יש קופאית במתחם. מוסרים לי שהרכבל עובד היום, אכן היום האחרון. הרכבל לא פועל רצוף, כל 15 עד 20 דקות. אנחנו חונים למרגלות הרכבל, מתארגנים ליציאה. תיקים, מעילים, קצת חטיפים. קונים כרטיסים ועולים נרגשים במדרגות. הרכבל מגיע ואנחנו נכנסים לקרונית הצפופה. לא ניתן לראות כמעט דבר מהחלונות המלוכלכים. אנחנו אומרים בבדיחות הדעת, שכנראה מכיוון שזה היום האחרון – לא היה שווה להם להשקיע בניקיון…
מגיעים למעלה ולא כל כך ברור לנו לאן הולכים. שואלים קבוצת בחורים חסונים, שנראים קצת יותר מתמצאים, והם מציעים לנו ללכת בשביל המוביל למעלה, לתצפית יפה. מזכירים לנו שזה היום האחרון של הרכבל הזה, הוא ייסגר בארבע וחצי, לא כדאי להיתקע על ההר...… אנחנו יודעים…אבל מה, הם באמת חושבים שנצא למסע של שעות עד אחרי ארבע וחצי???
מתחילים ללכת, אך הדרך עקלקלה ובעלייה. בהמשך מופיע שלט לפיו הדרך בעלייה תלולה. כן, אנחנו מרגישים. אבל.. לאחר שממשיכים עוד קצת נגלית לנו העלייה האמיתית – אכן תלול. מתחיל וויכוח על השביל – אלה עם הכושר רוצים להמשיך, אלה עם כושר מופחת – התייאשו.
יורדים לנקודת המוצא. מנסים להבין מה הלאה. מחליטים ללכת לכיוון השני, אין ממש עם מי להתייעץ. לבסוף מתפשרים על טיול קליל יותר לכיוון מסעדה מימין לרכבל. ההליכה אינה קשה, המרחק קטן, והנוף משם אל המונט בלן – מדהים. רואים מרחוק את אחד הקרחונים של ההר, ומדי פעם אם מקשיבים היטב, ניתן לשמוע הדים של שבירת הקרחון הנמס. יש לנו משקפות ואנחנו נהנים לבחון את הקרחון הפרוש לפנינו. סוף סוף מרוצים… לא מפסיקים לצלם.
לאחר כשעה במעלה ההר, מחליטים לרדת. השעה כבר קרוב לשתיים, אבל אנחנו לא לחוצים לגבי ארוחת צהריים, מכיוון שלפני העלייה ברכבל נכנסתי למסעדה ליד תחנת הרכבל, נראתה מאוד נחמדה – המבורגרים, ראפים למניהם, נראה טעים… המסעדה פתוחה רצוף עד הערב, כך שאנחנו לא ממהרים. לאחר הירידה, כבר מורעבים, מתיישבים על שולחנות הפיקניק של המסעדה, מזמינים ראפים, המבורגרים, שתייה, צ’יפס, סלטים. טעים ולא נורא יקר. כיף – כבר אמרנו?
-
אנחנו עדיין ביום הראשון של הטיול עם המשפחה המורחבת. היום האח ומשפחתו נחים בשאלה, ואנחנו מטיילים שתי משפחות – המשפחה של אחותי ומשפחתי.
לאחר ארוחת הצהריים החביבה, אנחנו בדרכנו לשאמוני. את פארק האיילים – פארק מרלה שתכננתי להיום, דחיתי ליום אחר בו נגיע שוב לשאמוני עם כל המשפחה.
אז מה עושים בשארית היום?
כבר הייתה לי “פאשלה” קטנה הבוקר ואני רוצה שהמשך היום יהייה כיפי, בלי התברברויות.…
הפאשלה:
כשירדנו ממעברי ההרים דרך שרשרת הרי Arvias, לפני שהגענו לעמק של שאמוני, אני מסתכלת בגוגל מפ ורואה שהעיירה Passy ממש לא רחוקה מאיתנו. זכרתי שבספר משלין ואולי גם בסיפורי טיול שקראתי כאן בפורום, ציינו שיש שם כנסייה מיוחדת – מודרנית יחסית, ובמשלין כתוב שאפילו מי שלא אוהב לבקר בכנסיות, יתפעל מהכנסייה הזו. החלטתי לעשות עיקוף קטן ולעבור בבוקר, לפני הרכבל, דרך הכנסייה הזו. כיוונתי את הוויז לפאסי, לכנסייה, ושני הרכבים נסענו בכביש המתפתל לעבר פאסי. הגענו למרכז העיירה, ועל הכביש – שוטרים ואנשים עם שלטים. מסתבר שיש תחרות אופניים, כשבדיוק ליד כנסיית הכפר המתחרים עושים סיבוב במעגל התנועה וחוזרים לתחילת מסלול התחרות. עם זאת, הכביש לא ממש חסום. השוטרים האדיבים חוסמים לכמה דקות בכל פעם שמגיעה קבוצת רוכבים. אנחנו עומדים מספר דקות ומביטים במתחרים. לאחר מכן חוצים את הכביש ונכנסים לכנסייה. נחמדה, אבל לא וואו. אני קולטת שזו לא הכנסייה אליה התכוון המשלין… החברה כבר קצרי רוח להמשיך לרכבל הבלביו, ואני מוותרת על המשך חיפוש הכנסייה המיוחדת… חבל. הייתה אמורה להיות משהו מיוחד, ובדרך חזרה אני גם רואה שילוט אליה.
אל דאגה – בסוף נצליח לראות גם אותה….
-
דרך אגב, השם המדוייק של הכנסייה בפאסי:
Église Notre-Dame de Toute Grâce du Plateau d'Assy –
מכיוון שהעברנו את פארק מרלה ליום אחר, אני מציעה לכולם שאת אחר הצהריים נבלה כך: בבוקר הבן החייל שאל אם יש באיזה שהוא מקום מגלשות. מאז אוסטריה והמגלשות המדהימות באזור זאלצבורגלנד, הוא יודע שאיפה שיש סקי בחורף, יש סיכוי למגלשות בקיץ… אכן, קראתי כאן בפורום שיש מגלשות, אמנם לא מדהימות, אבל בכל זאת נחמדות בפארק השעשועים בשאמוני. בעונה הזו, הפארק פתוח רק בסופי שבוע – שבת וראשון. היום יום ראשון, וזה הסיכוי היחיד להגיע למגלשות האלה.
אני מציעה לכולם שניסע לשאמוני ומי שירצה, יגלוש במגלשות. אצלי שני הבנים והאיש בעניין, אצל אחותי הבן והחברה מאוד רוצים.
באופן רגיל גם אני בין הגולשים, אבל ביום יומיים האחרונים אני לא מרגישה משהו… כנראה נדבקתי מהבת. בסיכומו של דבר, נוסעים לשאמוני, באזור פארק השעשועים המונים מסתובבים בין הפארק לבין המגלשות, מגרש החנייה עמוס. אנחנו מוצאים מקומות חנייה בצל, הגולשים הולכים למגלשות ההרים, ומי שנשאר ברכב, מסיט את הכסא לאחור ותופס שנ”צ מתוק…
אפילו לישון ברכב יותר כיף באוויר הקריר של האלפים…
לאחר כשעה וחצי הגולשים חוזרים מרוצים. היה כיף. לא כמו אוסטרייה, אבל היה כיף… יופי, עשינו וי על מגלשות.
עכשיו כבר קרוב לארבע ואני מציעה את המסלול הבא – קראתי בפורום המלצה של זוג שטייל בכפר צפונית לשאמוני. לקראת הכתיבה כאן חיפשתי את מסלול הטיול של הזוג במועדפים שלי ולא מצאתי. ראשית רוצה להודות ושנית, אם קוראים את סיפור הדרך, אשמח אם יציינו זאת, כדי שאוכל להודות ולא רק לזוג אנונימי…
בקיצור, המסלול מתחיל בכפר בשם Le Buet, נמצא כעשרים דקות צפונית לשאמוני. חונים בחנייה מסודרת מול Hotel Le Buet. המטרה היא מפל בשם Cascade de Berard. המסלול באמת קצר, כיפי, עובר בתוך שדות, כפר חצי נטוש, ומטפס קצת בתוך יער מקסים. החלק של הטיפוס דורש קצת מאמץ. מגיעים למפל – והוא אכן מרשים.
חוזרים למגרש החנייה ולבן החייל מתחשק קרפ. אנחנו שואלים איפה אפשר לקנות קרפ, ובעלת הבר ליד המלון מורה לנו לנסוע לכיוון שאמוני, כ 5 ק”מ, יש שם שרשרת של מסעדות, אחת מהן היא מסעדה שמוכרת רק קרפים. נוסעים, אפילו מוצאים את המסעדה, אבל… הם מתחילים להגיש קרפים רק ב 19:00 והשעה 18:00…. לא משנה שאנחנו 9 אנשים רעבים… קרפים – רק מהשעה 19:00… מאוכזבים נוסעים חזרה לשאמוני, חונים בחניית הבית שלנו Parking de l'Outa ליד לשכת התיירות, ומטיילים במדרחוב. מוצאים מסעדה שנראית סבירה, מתיישבים לאכול – פיצות, סלטים, קרפים…
ביציאה מגלים שיש מסעדה סינית (אם יש משהו שאחנו מתים עליו – זה אוכל אסיאתי). מהמסעדה יוצאת קבוצה גדולה של סינים ואני רושמת בפני את שם המסעדה – אולי עוד נחזור כשיימאס לנו קצת מהאוכל הצרפתי…
מכאן, נוסעים הביתה, למאניגו.
בינתיים האח ומשפחתו שולחים תמונות מאנסי. הם נחו כל היום, ערכו קניות בסופר ולפנות ערב נסעו קצת לטייל באנסי. נהנים מאוד…
בערב יושבים כולנו על כוס קפה, בקומה למטה עוד טורניר פינג פונג (האחות מפגינה ביצועים מרשימים), טובלים קצת בג’אקוזים, הילדים בבריכה….
הולכים לישון.
מחר, יום שני, מטיילים ביחד כל 3 המשפחות. יוצאים בתשע וחצי (??)
-
איזה יופי של סיפור
אהבתי את היחד המשפחתי גרעיני שמשלב את היחד השיבטי .
והנופים והדירות – וואו.
תודה על השיתוף,
טל
-
הי טל, ברוכים הבאים, אכן השילוב והאיזון בין טיול של משפחה גרעינית והמשפחה המורחבת- אתגר, אבל כדאי ביותר… יש משהו מאוד כיפי בטיול הזה של ה 16 איש, מן בטחון כזה כמדובר במשפחה ואנשים שאוהבים.. לא שאין את המשקעים, ואת הריבים וההיסטוריה שנכנסת לכל דבר, אבל הבסיס הוא שזה טיול של האנשים הכי חשובים, שמכירים הכי טוב ושתמיד יהיו שם בשבילך. ומה שעוד – זה כל כך חשוב ליצור את הקשר הזה בין הדור הצעיר. נהננו מאוד לראות אותם משחקים יחד, מבלים, אוכלים, משתוללים בבריכה. אני חושבת שלקחת דירה, בית, מגורים במקום מספיק גדול עם מרחב שמאפשר את הזמן הזה ביחד – שווה את הכל…
אז התעוררנו ביום שני בבוקר, היום השני של הטיול המשפחתי המורחב. למעשה, היום הראשון בו מטיילים יחד 3 המשפחות, 16 איש.
מילה לגבי כלי הרכב. עוד לאחר הטיול הראשון שלנו, אי שם לפני 20 שנה, היה ברור לנו שחייבים לנסוע, כל משפחה גרעינית ברכב שלה. אמנם יש יותר ביחד וכיף כשנוסעים ברכב אחד גדול (ההורים שלנו תמיד חלמו על כך), אך פירוש הדבר שלא ניתן להיפרד. אם יש ילד שלא מרגיש טוב, משפחה שמחליטה לחזור או להיפרד ולנסוע לכיוון אחר – אי אפשר. כולם “נעולים” יחד. כמו כן, כל משפחה מגיעה לטיול ממקום אחר, נוחתת במקום אחר, בתאריך אחר – ומגיעים להתכנסות ברכב נפרד.
לטיול הזה הגענו המשפחה של אחותי והמשפחה שלי – ברכבים יחסית גדולים ומרווחים, אוטומטיים. ברכב שלנו היו 3 נהגים: האיש, הבן הבכור ואני. חלקנו את הנהיגה וזה היה מעולה. ברכב של אחותי נהגו הגיס והבן. אחי הגיע ברכב גדול, הם 7 איש, ידני, והוא הנהג היחיד. אין ספק שהתמרון בכבישים הצרים והעקלקלים של האלפים לא היה פשוט ברכב גדול כזה, מה גם שלא היה אוטומטי. בנוסף, האח כאמור הנהג היחיד, מה שוודאי לא הקל על הנהיגה…
מכאן, שהיה ברור ששעות ארוכות של נהיגה בטיול הזה – הוא עניין בעייתי, כפי שאכן בלט גם ביום הראשון הזה של הטיול...
-
בבוקר מוקדם, מגיע לשאלטים אנתוני, אחד מבני הזוג בעלי השאלטים. הוא מאוד מאוד נחמד, מדבר אך ורק צרפתית. בא לנקות את הבריכה ושני הג’אקוזים. אין לו יותר מדי מה לעשות, מכיוון שאת הבריכה מנקה רובוט שהפעיל. אני מזמינה אותו לכוס תה, ואנחנו יושבים בשקט של הבוקר, כולם עדיין ישנים, האיש שלי הלך לקנות באגטים. מתרגלת את הצרפתית שלי, קשה מאוד לנהל שיחת חולין בשפה שלא יוצא לי יותר מדי להשתמש בה…. אנתוני אומר לי שהיום היום המעונן האחרון השבוע, לפי התחזית כל שאר השבוע יהייה בהיר, בלי גשם… איזה כיף… גם היום, העננים צפויים להתפזר במהלך היום. יופי, אנחנו אמורים לעלות למעברי הרים ולסיים בפסגת ההר המשקיף על אגם רוזלנד, מקווה מאוד שעד אז העננים יתפזרו…
מכיוון שהיום המשפחה של האח רעננים אחרי המנוחה של אתמול, החלטתי להתחיל את הטיול ביום יחסית מאתגר מבחינת נסיעות, מתוך מחשבה שבהמשך יהיה קצת קשה יותר לצאת לנסיעות ארוכות. היום נוסעים לפי מסלול בספר משלין בדרך Route Des Grand Alps, דרך מעברי ההרים Col de la Croix Fry ו – Col de Aravis, העיירה Flumet לעיירה המקסימה Beaufort. יש המלצות רבות בפורום על המסלול, בעיירה בופורט יש מגבנה שמומלץ לבקר בה. לאחר מכן ניסע לאגם וסכר רוזלנד, נטפס לפסגה - Cormet de Roseland. נראה שם לפי השעה והכוח, האם להמשיך לכיוון אנסי, או לחזור בדרך הקצרה ביותר למאניגו.
אנחנו מתחילים בנסיעה לפי הוויז. למעשה, את החלק הראשון של הדרך עשינו המשפחות של האחות ושלי אתמול, בדרך לשאמוני. הראות היום פחות טובה וכשמגיעים למעבר ההרים בארוויז ולאחר מכן מטפסים לכיוון פלומנט, אין את אותו הוואו שהרגשנו יום לפני. ממש לפני פלומונט הוויז מראה לנו לפנות ימינה בדרך לא דרך. עוד פישול קטן של הוויז, מכיוון שהדרך אולי עבירה לג’יפים, אך וודאי לא לכלי רכב רגילים כמו שלנו. אנחנו ממשיכים הלאה בכביש, הוויז מתעשת ומורה לנו לפנות ימינה בדרך קצת יותר סבירה – ואני נושמת לרווחה..
מייד אחרי העיירה פלומנט מגלים בית מרקחת בדרך, על הכביש הראשי. בבוקר התבקשתי לעצור ליד בית מרקחת – בת הזוג של הבן של האחות הלכה עם נעלי הליכה חדשות (כן, כן, אכן טעות...) ושיפשפה את העקב. אני ממשיכה להרגיש מאוד לא טוב, חושדת שמדובר ביותר מסתם צינון חזק, נראה שהולך לכיוון של שפעת.
בקיצור, בית המרקחת הגיע לנו בזמן… מה שנקרא, פורקים מהרכבים… בבית המרקחת אפילו מדברים קצת אנגלית. בת הזוג של הבן קונה משחה מתאימה, שמגיעה בשקיות קטנות לשימוש חד פעמי – המשחה מאוד עוזרת ותוך יום השפשוף נרפא…
אני מבקשת משהו להקל על הסימפטומים, אבל מקבלת משהו שלא מכירה. תרופה נגד שפעת… כשאני פותחת את הקופסא ברכב, מגלה שורות שורות של אמפולות. מזל שעוד לא יצאנו לדרך. אני חוזרת לבית המרקחת. מה עושים עם האמפולות האלה? הרוקחת מראה לי. לוקחת כוס פלסטיק, שוברת צד אחד של האמפולה (מזכוכית...), מחזיקה מעל הכוס ושוברת את הצד העליון של האמפולה. התוכן החום נשפך לתוך הכוס. כך היא עושה עם אמפולה נוספת. מוסיפה קצת מים, מערבבת – ואני שותה… אין טעם, הכל בסדר.
היא מסבירה לי שאני צריכה לקחת שתי אמפולות 3 פעמים ביום. מה לא עושים כדי להרגיש טוב בטיול כזה… אני מקווה שאין לאמפולות תופעות לוואי… מה יש להפסיד, ננסה...
-
אנחנו ממשיכים לכיוון העיירה בופורט. בסיפורי דרך רבים בפורום היה כתוב על העיירה החמודה, מלאת החיים. מגיעים לעיירה, הכל דומם, כמעט אין איש ברחובות. הגענו לפני השעה של ארוחת הצהריים – אז למה הכל סגור וריק? פשוט לא העונה כנראה. אנחנו מסתובבים בעיירה, מוצאים חנות מזכרות, נכנסים כל ה 16…. ברחוב הראשי ברז עם מים זורמים קבוע לתוך שוקת. מגיע תושב עם בקבוק וממלא מים. על השלט כתוב “מים לשתייה”. הבת ממלאת בקבוק. שואלים אם יש משהו שכדאי לראות, האיש מציע שנעלה במעלה הזרם לכיוון מפל, ממש קרוב לעיירה. אנחנו יוצאים לכיוון, ומגיעים מהר מאוד למפלון. חביב. חלק מהקבוצה מחליט להמשיך במעלה השביל ביער. אולי ימצאו נקודת תצפית. אני לא מרגישה טוב, יורדת עם החלק השני של הקבוצה חזרה לרחוב. השעה כבר אחרי אחת, אם לא ניכנס למסעדה עכשיו, לא יהיה איפה לאכול אחר כך. התוכנית להמשיך לאגם וסכר רוזלנד. שם לא יהייה מה לאכול.
מחפשים מסעדה לכל הקבוצה. על הרחוב הראשי מסעדה קטנה, נראית בהחלט חמודה. נכנסים ושואלים. שתי נשים מבוגרות משרתות את הסועדים המעטים במסעדה. הן נבהלות כשאני שואלת אם יש מקום ל 16 איש. ברור לנו נצטרך להתפצל. לבסוף הקבוצה שעלתה ליער יורדת, לא היה שום דבר מיוחד בהמשך.
האח ומשפחתו יישבו במסעדה הקטנה של שתי הגברות.
שתי המשפחות האחרות – מחפשות מסעדה. המסעדות האחרות ברחוב הראשי סגורות..
ברחוב המוביל לכנסייה שתי מסעדות. השעה כבר אחרי 13:30. במסעדה אחת כבר לא מקבלים סועדים. הם סוגרים בשתיים. חבל, נראית מסעדה טובה.
נשארה למעשה מסעדה אחת בהמשך הרחוב – Hotel Du Grand Mont. לרוב אני לא אוהבת מסעדות של בתי מלון, אך אין ברירה.
אני נכנסת לשאול. האם יקבלו 9 סועדים? אני כמעט נואשת, אומרת לה, אתם האפשרות האחרונה שלנו… (בדיעבד, לא ממש מחמיא...). המלצרית נכנסת לשאול במטבח, חוזרת ומאשרת. כן, הם מוכנים לקבל אותנו. נכנסים לחדר המסעדה הקטן, אך המלצרית מובילה אותנו לאולם גדול בהרבה, שולחנות רבים, כמעט כולם תפוסים בסועדים. עולם שלם התחבא במעמקי המסעדה. הם מסדרים לנו שולחן גדול ל -9. מקבלים תפריט, לא מבחר גדול, אך לא יקר והאוכל מאוד טעים ומקומי…
יופי.
-
לאחר ארוחת הצהריים, מתאחדים עם המשפחה של האח. הם לא מאוד נהנו במסעדה, לקח המון זמן, שתי הגברות לא ממש הסתדרו עם 7 הסועדים שנחתו להם במסעדה. האח קצת מתוסכל, נסענו נסיעה ארוכה, כל משפחה ברכב שלה, הילדים לא ממש העריכו את הנופים בדרך. העיירה – חביבה, אבל בואו נודה, די שוממת. ועכשיו בארוחה, הם נאלצו לאכול בנפרד מאיתנו… בקיצור, מקווים שהמשך היום יהייה מוצלח יותר…
הולכים למגבנה. עולים ברגל או במעלית לקומה 2, מגיעים למוזיאון קטנטן, ובכן… נטוש.. אין איש בקבלה. אבל יש שירותים, משתמשים בשמחה. לאחר כמה דקות מגיעה קבוצה של תלמידים לבושים בחלוקים לבנים וכובעי חדר ניתוח כאלה מצחיקים. איתם המדריכה של המגבנה. אני מדברת איתה, כן, היא מוכנה לעשות לנו סיור, בעוד 20 דקות. בינתיים ניכנס לראות את הסרט על המגבנה, האיזור, הפרות המיוחדות והגבינה שמפיקים מהם. ההקרנה פרטית לנו, באנגלית. היא תעשה לנו הנחה קבוצתית – 2.5 אירו לאדם. במגבנה ריח חריף מאוד של גבינה. הגיס, שאינו אוכל כלל חלב וגבינות לא יכול לסבול עוד את הריח, הוא יחכה לנו בחוץ…
נכנסים לסרט. באמת מעניין. מסתבר שבאזור הזה בהרים, הם מטפחים שני זנים של פרות. פרה חומה עדינה ופרה שחור לבן, שהיא קצת יותר “מעובה”. הפרות רועות ברחבי האחו המדהים באזור, ומהם מפיקים חלב, לא מפוסטר, לגבינות הבופורט. השם הזה הוא שם מקור – מה שאומר, שכמו רוקפור, שמפנייה וכו’, רק לגבינות שמופקות באזור זה מותר לקרוא – בופורט. הפרות רועות בהרים הגבוהים, כאשר לקראת החורף מורידים אותם למקומות מרעה נמוכים יותר. לקראת החורף, הן מובלות לאסמים סגורים עד לקיץ הבא. יש גבינות של קיץ – המיוצרות מהחלב של הפרות הנחלב כשהן חופשיות בשדות ואוכלות את העשב הטרי, ויש גבינות של חורף – מיוצר מחלב הנחלב מהתקופה בה הן סגורות באסם ואוכלות… קש.
לאחר הסרט מקבלים את החלוקים הלבנים המצחיקים, עם הרשתות של חדרי הניתוח לשיער. המדריכה ממליצה לנו ללבוש משהו חם, יורדים למרתף. עיגולי הגבינות נשמרות שורות שורות במרתף כאשר כל כמה שבועות הופכים את חריץ הגבינה. כל אחד שוקל כ 40 ק”ג. בעבר הכל היה נעשה ידנית, היום רובוטים מרימים כל חריץ גבינה, מנקים והופכים. יש גם מרתף קטן יותר אליו לא נוכל להיכנס מכיוון שהדרך חסומה, מטפלים ברובוט באחת השורות, שם הגבינות עדיין מטפלות על ידי אנשים מכיוון שהמקום קטן מדי לרובוט.
לאחר הסיור הקצרצר, מבקרים בחנות – וברור, קונים גבינות. במגבנה זו מייצרים מוכרים רק את הגבינות ה”רגילות” של הבופורט. יש גבינה מיוחדת, שנחשבת טובה יותר, של פרות הרועות באזורים הגבוהים ביותר של הבופורט, אך היא לא מיוצרת על ידם ולא נמכרת שם.
-
לאחר הביקור במגבנה, אנחנו ממשיכים לכיוון אגם וסכר רוזלנד. הנוף בדרך מקסים. עוברים ליד עוד עדר פרות יפייפיות, חומות רועות להנאתן באחו. בצד הכביש מחלבה נודדת. הפרות עומדות בתור להיכנס, לא דוחפות, כל אחת נכנסת בתורה, נחלבת ויוצאת מהצד השני – בטור מסודר. מדהים…
כשמגיעים לאגם, הלב מתרחב. כל כך יפה שם… הסכר אכן מדהים, ענק. נוסעים על הסכר לצד השני, לא מפסיקים לצלם ולהצטלם.
לאחר ששבענו מהאגם והסכר, מתחבטים אם כדאי לעלות לתצפית – הקומט דה רוזילנד. העננות לא התפזרה ויש סיכוי רב שהתצפית על ההר תהייה מכוסה עננים. מחליטים לנסות למרות הכל. מתחילים לנסוע בכביש המתפתל. הנוף נעשה יותר ויותר קריח, העננות מתגברת, הראות מצטמצמת… הכביש מפותל מאוד. בצידי הכביש רואים מדי פעם צבר קטן של בקתות, נראה אפילו שגרים בהן, אך איכשהו הכל נראה יותר פראי לא מוסדר וקדמוני.. כשמגיעים לנקודה הגבוהה ביותר, אנחנו בתוך ענן סמיך ולבן. הראות אפסית. אין טעם לטפס לנקודת התצפית. חבל…
סבים על עקבותינו, ומתחילים את הירידה לכיוון הבופורט. לפתע, על הכביש, הולך עדר פרות גדול, עדר של עשרות פרות חומות, מובל מקדימה ומאחורה על ידי רועים וכלבים. יש עוד קילומטרים עד העיירה והעדר הארוך ממש חוסם את הכביש. אין ברירה, צריך לנווט בין הפרות הנרעשות, לזגזג בין קרניים לזנב, לא לצפור, לא להבהיל, קבוצה של 3 פרות כאן, חמש מהצד השני… עוברים קבוצה אחת, נתקעים אחרי קבוצה אחרת. פרה נבהלת ושועטת במורד הכביש, מחליקה וכמעט נכנסת ברכב הגדול של האח.. לא פשוט. לוקח לנו זמן רב, אך לבסוף, מצליחים איכשהו לתמרן, לעקוף את העדר ולהמשיך בנסיעה.
מזל שראינו את הסרט במגבנה. עכשיו אנחנו מבינים למה העדר כולו הולך על הכביש. סוף הקיץ, החורף מעבר לפינה, הימים נעשים קרים יותר ויותר, כנראה מעבירים את העדר לאזורים נמוכים יותר, או אפילו לאסם החורף.
מחליטים לחזור בדרך הקצרה ביותר לשאלטים. בדרך אני מרגישה כבר ממש חולה. כשמגיעים לבסוף לשאלה, שוברת עוד שתי אמפולות לכוס, מקווה שהנוזל החום המוזר יפעל…
אוכלים ארוחת ערב סביב השולחן הגדול, הנוער משתולל בבריכה. אני פורשת למקלחת חמה ולישון. רועדת מקור וחולשה. אין ספק שהחום עלה.. זה וודאי לא רק צינון. יש לי כנראה שפעת…
מתעוררת באמצע הלילה, מזיעה כולי. לא מצליחה לנשום, מצוננת נורא, לא מצליחה להרדם. אין ספק, לא אוכל לצאת מחר לטיול, כמה זמן אהיה מושבתת? מה עושים? הטיול על הכתפיים שלי, יש דפים עם הסבר – אבל האם יצליחו להסתדר עם זה??< מעבירה את התוכנית ואת הימים הבאים בראש. החום עולה, החום יורד, קר, חם, לא מצליחה לישון. לשנות תוכניות? מה להעביר למחר – שיוכלו לצאת בלעדי. איזה ברוך...
-
עזבתי אתכם אחרי לילה לא פשוט של שפעת…. אבל לפני שנמשיך, אנקדוטה אחת ששכחתי להוסיף מהביקור במגבנה בבופורט.
כשדיברתי עם המדריכה במגבנה על הקבוצה והאם אפשר לארגן לנו מעכשיו לעכשיו סיור, היא אומרת לי:
אפשר לשאול אותך משהו?
וודאי אני עונה..
מאיפה אתם?
מישראל.
כן.. כך חשבתי. תגידי, האם יש לך מושג איך זה שבשנה האחרונה יש לנו כל כך הרבה מבקרים מישראל?
(נו… ברור…. אני מסבירה לה…) יש אתר, פורום של מטיילים בישראל, הרבה משפחות שמתככנות טיול לאלפים קוראים את ההמלצות באתר הזה, ויש בו המלצה גם על המגבנה שלכם….
אני באמת רואה שיש כאן המון המון קוראים (מעט תגובות…. אבל המון קוראים...), ברור שיש לזה בסופו של דבר השפעה על המסלול של המשפחות המטיילות….
אז ממשיכים.
אחרי לילה מסוייט ובו נדמה לי שלא ישנתי כלל, אני מתעוררת במעין בהלה בבוקר. מסתכלת על השעה, קרוב לשמונה. פתאום נוחת עלי – זהו, החום נגמר… אני (יחסית) בסדר… וואו, מה קרה כאן… הלכתי לישון חולה חולה חולה, עוברת לילה של סיוט… נדמה לי שלא ישנתי בכלל… ועכשיו, כאילו כלום??
מה קורה כאן??
ממש לא ברור לי. אני די בהלם. האם אלה הן האמפולות המוזרות האלה? אף פעם לא הבראתי ביום אחד משפעת. האם הנוזל החום הלא ברור הזה שהקפדתי לשתות אתמול כל כמה שעות עשה את הקסם והבריא אותי (טוב, לפחות הקים אותי על הרגליים) תוך 24 שעות???
ובכל זאת, עדיין חלשה, מאוד מאוד מצוננת.
יורדת לקומת המטבח, מתחילים להתארגן ליציאה.
כבר אתמול בלילה עשיתי את החשבון בין הזייה אחת לשנייה, שהיום תוכנן למעשה להיות יום די קליל.
נסיעה של כ 40 דקות לאנסי, יום שלישי היום ויש שוק.
מסתובבים באנסי ואחר כך, די פתוח. אפשר לצאת לשיט על האגם, אפשר לנסוע למרכז הקניות באיפגני, אפשר לשכור אופניים ולרכב לאורך האגם, ויש את הגשר המקסים Le Pont de la Caille שאנחנו אמנם ביקרנו בו בדרך לשאמוני בשבוע שעבר, אבל מי שעוד ירצה לטייל, יוכל לנסוע לגשר הזה…
נוסעים לאנסי, אני מכוונת את הוויז לחניון La Tournette שלפי גוגל מפס נמצא מאוד קרוב לעיר העתיקה ולשוק, ממש על שפת האגם. ראיתי שגם הומלץ כאן בפורום במספר סיפורי דרך.
אנחנו מגיעים מהר מאוד לעיירה, כולנו מוצאים מקום בחנייה, ממש בלי בעייה. מטיילים בשוק ונהנים מהדוכנים האסתטיים, הירקות המדהימים, גבינות, נקניקים, תבלינים. באמת מקסים. אולי בזכות (סוף) העונה, גם לא צפוף למרות שהגענו די מאוחר.
האיש הולך לרכב לשים את הקניות, כולל בצידנית עם הקרחונים שהבאנו. מיצינו את השוק.
שעת הצהריים מגיעה, והנוער אצלינו כבר רעב.. המשפחות של האח והאחות עדיין לא רעבים, הם ימשיכו לטייל. המשפחה הגרעינית שלנו – מחליטים בכל זאת לשבת לאכול, אני לא ממש במצב לעלות לטירה ומאוד רוצה לשבת לנוח.
קובעים שניפגש על הגשר מול בית הכלא לשעבר בשתיים וחצי.
מסעדה אחת שמומלצת בגוגל, ממש בכניסה לעיר העתיקה מכיוון החנייה – סגורה ומסוגרת. מחליטים לשבת במסעדה שליד, אני לא במצב להסתובב יותר מדי לחפש מסעדה אחרת… הציון של המסעדה הזו בגוגל – סביר.
הבעלים של המסעדה מאוד חביב, משרת אותנו אישית. מזהה שאנחנו מישראל, כן, הוא היה שם כמה ימים, זוכר שתל אביב עיר מאוד שוקקת חיים.
מזמינים – חלק את המניו, חלק מנות אחרות. מסעדה בהחלט סבירה, אם כי לא עד כדי המלצה בפורום הזה….
לאחר הארוחה, נפגשים עם המשפחה על הגשר. מתייעצים – לאן ממשיכים. אני מונה את האפשרויות. אנחנו ממשיכים עם המשפחה של האחות לטייל לאורך הנהר. האח ומשפחתו נפרדים – הם רוצים לעלות לבקר בטירה.
מתחילים ללכת, הנהר יפייפה, הגן מקסים, אבל אני מבינה שנגמר לי הכוח.
פיצול נוסף: אנחנו ניסע לאיפגני, למרכז הקניות.
המשפחה של האחות – ישוטו על האגם ולאחר מכן ייסעו לגשר Le Pont de la Caille. הבת עוזרת לאחות למצוא את הגשר על הוויז (נו… ברור שיש כאן סיפור…. המשך יבוא… סבלנות...), ואנחנו חוזרים לחנייה.
נוסעים כמחצית השעה, מגיעים לעיירה איפגני – לא מרכז קניות ולא נעליים…. הבן הצעיר מוצא על הגוגל מתחם שנראה כמו מתחם חנויות, ואנחנו נוסעים דרך העיירה הפברברית המנומנמת למרכז הקניות.
המרכז עצום, חנויות outlet ענקיות במרחק די גדול אחת מהשנייה. סוכם שניסע לחנויות שמעניינות את החברה, נחנה ליד בצל, אני אשן ברכב – והמשפחה תצא לחנות.
עבד מצויין. אני ישנתי באוטו, והם בחנו את הסחורה בכל חנות וחנות. בסוף בסוף הצטרפתי אליהם לסיור בסופר הענק – אושן, קנינו מצרכים – להביא כמתנות הביתה, ולארוחת הערב בשאלה.
חזרנו לקראת ערב לשאלה, התארגנו לארוחת ערב עם המצרכים שקנינו בשוק ובאושן. נקניקיות עטפות בבריוש, שעועית שחורה (שהפכה לירוקה איך שהכנסנו למים הרותחים...), סלט ירקות מושקע (האחות), סלט ביצים (הגיס) ובקיצור, מכל טוב…
דיווחים: הביקור בטירה, האח ואשתו נהנו, אצל הילדים התגובות מעורבות.
האחות – השיט היה כיפי, הגשר היה מקסים.
ושוב ערב מול הנוף המקסים, הנוער משכשך בבריכה והג’אקוזים, משחק פינג פונג סוער וקפה טוב עם שאריות העוגה מיום ההולדת של האחות….
לילה טוב...
-
השלמתי קריאה
בכלל לא הכרתי את פארק היורה, תודה שהכרת לנו אותו. אופציה לשילוב עם חזרה לליון.
ותמיד כיף להיזכר באיזור שאמוני.. כל הכבוד על אירגון טיול כזה רב משתתפים!!
כולי קנאה בשאלטים שלכם וגם בדירה בפארק היורה.. במיוחד כשאת הדירה שלנו בשאמוני האשמתי בקלסטרופוביות.
ומזדהה עם הגעגועים לאמא... לפחות אני חושבת שיש נחמה מסויימת בכך שהחגיגה המשותפת מרובת המשתתפים נערכה אכן כך כפי שהיה משמח גם אותה, ממש לא טריביאלי!
-
הי,
אז אני אחראית לחלק ממספר הצפיות, קוראת הדוקה אבל כל פעם שניסתי להגיב היו "הפרעות" שמנעו ממני, כמו עכשיו שכל ההודעה נמחקה לי…
האלפיים הצרפתיים זה חלום שיתגשם בטח מתישהו בנתיים נהנית לטייל איתכם, בדירות המושקעות והתמונות הנפלאות. לטייל ביחד מצריך לדעתי חוכמה מכל המשתתפים להתפשר, לוותר להבליג וגם לדעת להפרד ולהיות לבד. לא פשוט.
אז כל הכבוד לכולכם שעמדתם במשימה.
ואיזה יופי שהוירוס המסתורי החליט לבקר רק 24 שעות.
-
שרון – אין ספק שהאלפים קסומים, אחד המקומות המדהימים לטיול, משלב הכל – נוף, ערים חמודות, חוויות של רכבלים, שווקי אוכל, וגם “אטרקציות” לילדים, באמת כיף גדול.
פנינית – אכן, אמא הייתה איתנו לאורך הטיול והביחד הזה של האחים איפשר לנו לדבר על זה, להיזכר בה באנקטודות שונות…
לגבי מקומות הלינה – וואו, איזה הבדל זה עשה עבורינו. בטיול לפני שנתיים בטוסקנה לא הלכנו על מגורים כיפיים במיוחד במטרה, בין השאר, לחסוך בהוצאות. אין ספק שמההיבט הזה הטיול קצת סבל… הפעם החלטנו שהולכים עד הסוף… וזה הצליח. האפשרות לשבת כולנו יחד בסלון, או לאכול ארוחת ערב על שולחן מרווח, המשחקים והבריכה – שאיפשרו לנוער לבלות ביחד – אין מילים כמה זה חשוב, כמה זה משליך על היחסים בינהם, הקשר שנוצר. האמת, זה מה שלדעתי “עשה” לנו את הטיול…
לעניות דעתי, להסתכל על מקום הלינה, רק כמקום לשים את הראש – מפספס משהו מאוד מרכזי וחשוב בטיול. זה לא מקום לינה. זה מקום מגורים, ואם נותנים למקום הזה גם את הזמן שלו – למשל לרדת בבוקר לבולנג’רי ברגל, בילוי בפאב השכונתי, חזרה בשעות סבירות בערב, הכנת ארוחה משותפת, בילוי משפחתי סביב השולחן, זמן להתרגעות מול הנוף…. – אין ספק שזה מוסיף היבט מאוד כיפי לטיול…
אבל ברור שלא מתאים לכל משפחה, וכל אחד עושה את הבחירות והדגשים שלו...
-
יום רביעי הגדול הגיע… ולמה זה יום גדול?? כי ביום הזה תוכנן…. חופש. כל השבוע התייחסנו אל היום הזה כ”היום החופשי”. כולם. בלי יוצא מן הכלל.
אז ככה, מניסיון העבר, בטיולים קודמים, אנחנו מנסים להשאיר יום אחד שלא קובעים בו תוכנית מובנית. זה יום שאפשר להכניס לתוכו כל מה שלא הספקנו בימים אחרים, או שאפשר לנוח, או לעשות טיול קטן בסביבה. בדפים אצלי כתוב “יום מנוחה, אפשר להתפצל”. כן, נכון, התפצלנו שוב ושוב גם בימים הקודמים, אבל זה היה יום שגם אם לא נעשה בו כלום, לא ממש “נפסיד” משהו.
דרך אגב, הפירוט של היום הזה בדפים שלי היה הארוך ביותר. כי ל”כלום” הזה אפשר היה להכניס המון המון אפשרויות.
אז מה עשינו בסוף? נו ברור, התפצלנו….
כל משפחה פנתה לכיוון אחר, וקבענו שניפגש בערב לארוחת ערב משותפת ומושקעת...
האח: האח ומשפחתו אוהבים מאוד ללכת לפארק חבלים. חיפשתי עבורם המלצות על פארק כזה, ולאחר חיפוש כאן בפורום, בגוגל וטריפ אדוויזר, המלצתי להם על .talloires.acro-aventures. נמצא מעל אנסי, בתקופה שלנו פתוח רק בסופי שבוע ו… ביום רביעי החל מ 12 בצהריים. התגובות היו נלהבות. כמעט בכל טיול שלנו לחו”ל הם נוסעים ליום או חצי יום לפארק חבלים, ופרט לפארק חבלים אחד, הפארק הזה היה המקצועי והכיפי בין כולם. אשתו של האח ליוותה את הבן הצעיר בין ה – 7 וכשהוא סיים מוקדם יותר מהשאר, הם התיישבו על כר דשא ליד הכניסה לפארק, ונהנו לראות את גלשני האוויר מזנקים מראש ההר… הייתי בטוחה שמדובר על אותה תצפית אליה נגיע ביום שאחרי Col De Forclaz, אך היה מוזר לי שהם הצליחו להגיע ממש עד לכר הדשא ממנו מזנקים לקפיצה, בלי לעלות ברגל את העלייה שסופר עליה כאן בפורום…. ובדיעבד – זה אכן לא אותו המקום. לאחר הבילוי בפארק החבלים, האח ומשפחתו המשיכו (אם אני זוכרת נכון) לקצת קניות באיפגני. בקיצור, יום מושלם.
האחות ומשפחתה רצו להמשיך לטייל. קצת שבעו מטבע, ולאחר דיון בערב ובדיקה בדפים ובספר משלין, המלצתי להם לנסוע לשמברי ואקס לה בן, שתי ערים שמקבלות שני כוכבים בספר של משלין – זאת אומרת, בהחלט מומלץ. ושוב, התגובות היו נלהבות, הערים יפות מאוד, הם נהנו מאוד לטייל, והאחות אף הפגינה כישורי ריקוד כשהצטרפה לריקודי שורות בכיכר (באקס לה בן?)
ואנחנו? טוב, העצלנים מכולם. קודם כל – עדיין לא הייתי בכושר מלא, בנוסף, אנחנו מטיילים כבר כמעט שבועיים וקצת התעייפנו….. האמת...ומספיק עם התירוצים – התאים לנו מאוד יום אחד של …. לא הרבה… קמנו מאוחר, ונסענו ישר לשוק. במשלין כתבו על שוק ב Le Grand Bornad, מתקיים כל יום רביעי. מ 1795!! כ 25 דקות נסיעה ממאניגו, קצת אחרי העיירה החביבה Thones.
יצאנו לשוק לקראת 10 או 11, אך הוא היה די מאכזב. כמה דוכנים, לא משהו מיוחד. בסדר, שוק עם היסטוריה, אבל גם חלק מהדוכנים כבר הכרנו מהשוק של אתמול באנסי. בקיצור, לא בילינו שם זמן רב. התיישבנו בבית קפה ממש מעל השוק, ושתינו קפה עם קוראסונים טריים.
המשך התוכנית הייתה ארוחת צהריים במסעדה מומלצת ב Tohones – kar pat ciao שקראתי עליה המלצות בפורום וראינו אותה גם בדרך, כשנסענו לאנסי יום לפני. אבל מה עושים עד אז? עוד מוקדם ולא רעבים, הרגע שתינו קפה.... נסענו לעיירה טונס. בכל פעם שעברנו בעיירה, ראינו את הרחוב הראשי הנחמד ואמרנו שצריך גם לטייל בעיירה זו. אבל כשהגענו ביום רביעי לקראת הצהריים, הכל היה סגור ושומם. טיילנו קצת הלוך ושוב, והחלטנו שחייבים לנסוע למסעדה, אחרת גם שם כבר ייסגר.
המסעדה הייתה מאוד מוצלחת. ראשית, מסעדה של משפחות. רואים שאנשים באים למסעדה מהאזור, מכירים את האוכל, המלצרים, משפחות עם ילדים מסביב לשולחן, אוכלים יחד ונהנים. שנית, האוכל מקומי, טעים וטוב. מניו במחיר סביר ומנות “שוות”. בקיצור, בהחלט מצטרפת להמלצה.
אחרי ארוחת הצהריים נסענו לקרטינג בכניסה הצפונית לטונס. הבן החייל שאל איפה השירותים וקיבל תשובה שהשירותים ב”nature”… יעני, לך לטבע… כרגיל בימים האחרונים, אני התיישבתי בצל ונחתי, הארבעה האחרים השתוללו על המסלול עם הרכבים הרעשניים.
לאחר הקרטינג (דרך אגב, לא תענוג זול במיוחד...) עברנו דרך הקרפור הענק בעיירה והשלמנו קניות לארוחת הערב שתככנו עם כל המשפחה. חזרנו בשעות אחר הצהריים המוקדמות לשאלה, והפעם הגיע תורי להנות מהבריכה עם הנוער (על הג’אקוזי לא וויתרתי גם לפני… אבל אין כמו מנוחה בג’אקוזי עם הזרמים החמים של המים...). הכוחות כבר החלו לחזור… אבל לא וויתרתי גם על סיאסטה… איזה כיף לישון בצהריים….
בערב החלו המטיילים לחזור, הכנו יחד ארוחת ערב של רביולי מכל הסוגים, סלטים, ירקות מבושלים, נקניקיות ולחמים טריים. כיף צרוף...
-
היי פמילי,
אז רציתי להגיד גם כאן
שהאשכול שלך מקסים בעיני ואני מתחבר לכל כך הרבה דברים בו – ראש ופתח לכל – החגיגה המשפחתית המרגשת בכמה מובנים.
לשמחתי, טיילנו כך פעמיים בשנים האחרונות, בהרכב משפחתי של 17 אנשים, וקשה לתאר את האושר ואת הסיפוק שטיולים כאלה יכולים להסב.
הם בהחלט דורשים סוג אחר לגמרי של תכנון וגם הרבה מאוד מוכנות ונכונות מצד כל המשתתפים – אבל כאמור – שווה כל כך להשקיע …..
שנית – החשיבות של מקומות הלינה להצלחת הטיול. ככה גם אנו רואים את הדברים ומשתדלים מאוד מאוד למצוא מקומות לינה מוצלחים שלא יספקו רק צרכים אלמנטריים אלא יהפכו להיות חלק מהחוויה ויעצימו אותה.
שלישית – מה עוד יש להגיד שלא נאמר על האזור הנפלא הזה … ועל כל מה שיש לו להציע ….
אז אני מאוד נהנה גם מהדרך בה את מספרת וממשיך לעקוב.
שמוליק
-
שמוליק תודה, איזה כיף לקרוא שאנשים (אמיתיים
בהתחשב בשרשור המקביל על אבדן התמימות….) קוראים ומתחברים לחוויות… חייבת להודות שעם כל הכיף של הטיול המשפחתי, אני מדלגת כאן מדי פעם, או רק רומזת על נקודות משבר, הרגעים הפחות נעימים שנתקלים בהם בטיול רב משתתפים. הרי לכל אחד יש את הדעה, הרצון וגם הרגע הפחות סבלני שלו, בעיקר כשמדובר במשפחה וכמעט כל דבר “רוכב” על משקעי עבר…
אני חושבת שהכי נכון והכי חשוב – שבכל זאת ממשיכים הלאה, באמת “מחליקים” חלק מהדברים ונותנים לכל אחד את המקום שלו. כי בסופו של דבר אנחנו משפחה ובאמת (בלי שמאלציות יתר...) אוהבים אחד את השני – ולכן שווה לנו להשקיע ולהתאמץ לגרום לזה להצליח… ולפעמים זה לא קל….
ובכל זאת אוסיף נקודה של גילוי לב, ומי שמרגיש שיש כאן שמאלציות יתר – מוזמן לדלג...\
לא פעם בטיול הזה, אמא ואבא (הסבתא והסבא) היו חסרים בהיבט עמוק יותר. הכנפיים שלהם, ‘מוטת השליטה’ שלהם אם אפשר לקרוא לזה כך, הייתה חסרה. איכשהו, כשאמא ואבא נמצאים, יש איזו שהיא ‘סמכות על’ שמנסים להסתדר תחתיה, מנסים כאילו ‘לרצות’ אותה , ואז יש כנראה גם מיתון של כל מני… ובכן… התנהגויות וחיכוכים ואחרים…
נדמה לי שאעצור כאן, אבל אני בטוחה שאתם מבינים,
ולאלה ברי המזל שיש עדיין אפשרות לטייל עם ההורים, האחים, המשפחות – קחו את זה בשתי הידיים וממשו. ואל תיבהלו אם לא הכל מושלם, מתי משהו באמת באמת מושלם? אבל הרווח שווה את הכל…
וזהו, סיימנו כאן את ההשתפכות ונחזור לטיולים…
כי כשקמנו בבוקר היום החמישי לטיול המשותף, זה מה שהשתקף לנו מהחלון….
-
אז אחרי הפיצול של אתמול, סיכמנו אחרי ארוחת הערב את התוכנית להיום. אחרי שבילינו באנסי, היום ננצל את היום המקסים עם השמש הנהדרת הזו, ונצא לאגם אנסי.
בתכנון –
אגם אנסי
TALLOIRES – עיירה, חוף, מסעדה. אופניים, שייט.
תצפית Col De Forclaz
אם נספיק – מוזיאון הפעמונים ב sevrier (בדרך כפר עם שוק ביום חמישי)
gorges du fier – קניון עמוק ומומלץ הליכה קצרה על מסלול "תלוי"
טירה - Chateau de Montrottier
ואם נספיק – הגנים הסודיים? שאנאז?
טוב, כמובן שלא הספקנו הכל…
כאמור, אתמול האח ומשפחתו ישבו על כר הדשא אחרי פארק החבלים וצפו שעה ארוכה בטייסי המצנחים המרחפים… היה להם מספיק. הוחלט אם כך, ששתי המשפחות האחרות יתחילו מהתצפית ב קול דה פורקלאז, ואז האח ומשפחתו יצטרפו אלינו בחוף טלווארס.
מצאנו את התצפית ללא בעייה, חנינו, והתחלנו את הטיפוס למעלה. מה אגיד ומה אומר… צריך לשפר את הכושר. חלק עלו את העלייה התלולה כמעט בלי עצירות, חלקינו נדרשו לרגעי מנוחה והשבת אוויר לא מעטים… אבל, היה שווה!! מה זה שווה, מדהים. התצפית, האגם, העיירות, אבל יותר מכל, הדבר המרתק הזה שנקרא מצנחי רחיפה. וואו, איזה אומץ, איזה יופי קסום, לא יכולנו להפסיק להסתכל. יש לי עשרות סרטים שצילמתי על המרחפים האלה, וואו!!
כרגיל, התמונות בחלקן מהמצלמה שלי, וחלקן (היפות והמוצלחות יותר...) מהמצלמה המקצועית של הגיס המוכשר...
-
בעוד אנחנו צופים ביופי הזה, אגם אנסי ומצנחי הרחיפה, האח מתקשר: הם בדרך לאנסי, צריך לקבוע מקום מפגש. בתוכנית – העיירה TALLOIRES.
שעת הצהריים מתקרבת, ולכן שלחתי לאח את שם המסעדה בה תכננו לאכול, אמנם מסעדה של בית מלון, אך היו עליה המלצות בפורום – The Carpentry Hotel & Restaurant. האח לא מאוד מרוצה מכיוון שיצאו לא מזמן, קמו מאוחר ואכלו ארוחת בוקר…. כבר עכשיו אנחנו רוצים לאכול? אבל אנחנו כבר רעבים כולנו, ובכל מקרה, השעון קובע, פחות הרעב… אם לא ניכנס בקרוב למסעדה, לא יהיה אחר כך היכן לאכול. בטיול באזורים האלה בצרפת, תכנון היום מוכתב במידה רבה על ידי המסעדות, לא על ידנו...
נפרדים מהמצפור ומתחילים לרדת בירידה התלולה לרכבים. משם, נוסעים למסעדה ופוגשים את הרכב של האח בדרך (קשה לפספס את הרכב הלבן הגדול...). אפילו מוצאים חנייה ברחוב הצר אבל, המסעדה המומלצת סגורה ומסוגרת…. בגוגל לא היה כתוב שהמסעדה סגורה… נכנסים למלון לשאול אם יש מסעדה אחרת מומלצת באזור, והם ממליצים לנסות ב cafe de la place, ליד הדואר, ממש לא רחוק, אפשר ללכת ברגל.
לא לשכוח -= אנחנו 16 איש…
נכנסים בחיל ורעדה למסעדה, האם יהיו מוכנים לקבל 16 איש? ובכן… טוב, כן. על המרפסת. מרפסת קטנה, והקבוצה שלנו תופסת את כולה…
המלצרים מדברים בעיקר צרפתית, אני מתרגמת, השירות מאוד לא עקבי. חלק מקבלים את האוכל מהר, חלק מחכים המון המון זמן. בתחילה היה גם נדמה לנו שהמלצרים קצת כעוסים, לא ממש התחשק להם לשרת עוד קבוצה גדולה של 16 איש… אבל במשך הזמן (הארוך) שבילינו במסעדה, הם מתרככים ואפילו נעשים חביבים…
בכל מקרה, זו הייתה אחת הארוחות שהכי נהנתי בה. היה ממש טעים, הישיבה עם כולם על המרפסת הקטנה הייתה נעימה, יכולנו לדבר בקול (לא הפרענו לאף אחד...). בקיצור, היה כיף…
לא תופתעו לשמוע, שגם המשפחה של האח אכלה – עם האוכל, בא התיאבון…
לאחר הארוחה, יורדים לחוף של העיירה. על הדשא רובצות משפחות רבות, ואנחנו מצטרפים. איכשהו, המשפחה של האח נפרדה מאיתנו כשירדנו לחוף, ולוקח לי המון זמן להסביר להם איפה אנחנו. מדברים בנייד וכל אחד מנסה לתאר מה הוא רואה, עד שהצלחנו להבין לאן הם הגיעו, ואיפה אנחנו נמצאים יחסית אליהם. איך אנשים הסתדרו לפני המצאת הטלפון הנייד???
האגם שקט ונוצץ בשמש, ממש לא מתחשק לעזוב… אבל יש עוד תוכניות היום...
-
כשכל המשפחה מתאחדת על חוף האגם, אנחנו מצטלמים כולנו למזכרת, וכל החוף צופה במחזה – 16 איש מורידים את התיקים ועורמים בערימה, מנסים להסתדר כך שיראו את כולם – הגבוהים מאחורה, הנמוכים מקדימה, אף ילד לא יברח מהתמונה, כולם לחייך, להכניס את הבטן, לא למצמץ…. יש. ועוד אחת, ועוד..
מחליטים לוותר על מוזיאון הפעמונים ב sevrier, יש ווטו על מוזיאונים. אני רושמת לעצמי שנצטרך לחזור לשם יום אחד…
מתחילים לנסוע לכיוון היעד הבא: gorges du fier. אני מכוונת את הוויז כך שייקח אותנו מהדרך הארוכה יותר, כך שיוצאים מהעיירה ונוסעים לאורך האגם, לסיים את ההקפה מהצד הנגדי לאנסי. בדיעבד, הדרך ארוכה יותר ולא מאוד יפה, יש קטעים רבים בהם לא רואים את האגם, אין כל כך איפה לעצור ובדיעבד, היינו צריכים פשוט לנסוע לנקיק בדרך הקצרה ביותר…
מגיעים לחנייה והשעה קרוב לחמש. מסתבר שהנקיק נסגר בשש. יש לנו משהו כמו שעה…
פורקים מכלי הרכב וממהרים לקופות. משלמים ומתחילים את ההליכה. אכן, מרשים ויפה ביותר. הנקיק עמוק וצר, יש מים זורמים, אך גובה המים כמה סנטימטר, לא יותר. עוברים ליד “מטר” המראה לאן הגיעו המים בנקודות שונות לאורך השנים. החייל יורד למטה כדי שאוכל לצלם ולהראות כמה המים נמוכים. המיקום שלו עוד גבוה בכמה מטרים מעל רצפת הנקיק… הלב נחמץ…
בדרך לשם אנחנו כל כך מוקסמים מהנקיק, עד שלא שמים לב לשלטים ולטביעות הרגליים על הרצפה. מגיעים לקצה, מצטלמים וחוזרים, באותו הנתיב. מסתבר שבכל מני נקודות בדרך, צריך לעמוד על טביעות הרגליים ולחפש את צורת הסלעים המצויירת על השלט. אכן, מגלים – צורות של פרצופים, סנטרים, עיניים, אף.
נחמד
מגיעים אל היציאה פחות או יותר בשעת סגירתו.
נוסעים אל הטירה שמעל הנקיק, Chateau de Montrottier. ראינו אותה מאחד העיקולים, והיא אכן יפייפיה. קיווינו שעוד תהייה פתוחה, ואכן השערים לא סגורים. אך לאחר שעולים אל פתח הטירה, יוצאת אישה ומורה לנו לצאת – הטירה כבר סגורה למבקרים. חבל...
-
הערב מתחיל לרדת, והשאלה מה עכשיו. עוד מוקדם, המשפחה של האח מחליטה לחזור לשאלה… שתי המשפחות האחרות, מחליטות לחזור לאנסי. לא ראינו את העיירה בערב, הרגשנו שלא מיצינו. חוץ מזה, עוד חייבים קרפ לחייל – בכלל, נראה שכשהוא יתכנן את הטיול שלו בצרפת, זה יהייה בין דוכן קרפ אחד לשני….
חוזרים לאנסי, חונים בחנייה ליד האגם, ותוך שתי דקות אנחנו בעיר העתיקה. מסתובבים ברחובות, נכנסים לסמטאות, לחנויות המזמינות.
האיש והבת רוצים פיצה, כל השאר – רוצים קרפ. אז… מתפצלים.
מתיישבים באחת מהמסעדות ליד מבנה בית הכלא הישן ואוכלים קרפים – מתוקים ומלוחים. האיש והבת מצטרפים אלינו לאחר שאכלו פיצה טובה באחת הפיצריות בסביבה.
כשיוצאים לכיוון הרכב, כבר חשוך. מחליטים לצאת לחנייה מרחוב אחר, ואני רואה שם על שלט של גלידרייה שנשמע לי מוכר...Glacier des Alpes . נזכרת שקראתי המלצה על הגלידרייה הזו באחד הסיפורים בפורום… ברור שחייבים, גם אם מפוצצים מהקרפים והפיצות… אין בכלל תור, וכולנו קונים גלידה. אכן, גלידה נהדרת… סיום חביב ליום מהנה ביותר..
כמובן שאי אפשר בלי תמונה אחת של מבנה הכלא הישן, שימו לב כמה מפלס המים נמוך…
אנסי מקסימה, יש לה עוד איזו אווירה נעימה בערב…
