חזרנו מטיול בפירנאים
-
איזה כיף שהצטרפתן, דפנה ומיקה. ככל שנרבה כן יהיה יותר כיף.
יש לי עוד סיפורים לספר על החלק הראשון הזה של הטיול, אבל כיוון שמיקה הזכירה את הפוסט שלי, אז הנה אני מצרפת אותו כאן – הפירנאים המזרחיים חלק א’
ואני רק מתפנה מכמה מטלות דחופות וחוזרת לספר.
רבקה
-
ממשיכה לעקוב בהנאה וגעגועים. תמונת הפרחים נהדרת בעיני.
אכן יש הרבה מרחצאות ומעיינות חמים בפירנאים, גם בחלק הצרפתי וגם הספרדי.
היות שהפירנאים נחשבים צעירים יחסית (במונחים גאולוגיים כמובן...) מים שהתחממו במעמקי האדמה זורמים לאורך ההעתקים והשברים הרבים באזור ונובעים במקומות שונים. זה לפחות ההסבר שאני מכירה.
-
נירית, תודה על ההסבר המעניין. כהרגלך את מוסיפה את הידע. אני חייבתלציין שככל שאני ממשיכה לספר, געגועי גוברים ועוד חייבת לציין שאף פעם, בכל השנים שתכננתי לנסוע לאזור, לא חשבתי שאהנה עד כדי כך.
נמשיך.
אוס - Eus
התמונות שזכרנו של העיירה החמודה הזו, היו הסיבה לכך שהחלטנו שנחפש שםמסעדה לארוחת צהריים. העניין הזה של שעות קבועות לארוחה, בהם חייבים גם להיות רעבים, די הלחיצה אותי. למרות שלפי שעון ישראל אני אמורה כבר להיות רעבה, בטיול זה לא קורה לי… הנסיעה לאוס מווילפרנש קצרה וכבר ממרחק רואים את יפי “העיירה התלויה”, בדיוק כמו העיירות של פרובאנס.
מאוד נעים לחזור למראות מוכרים, הרבה יותר קל כשיודעים שצריך להחנות את הרכב בכניסה והטיפוס פנימה הוא ברגל, כלומר, ידיעת הפרוצדורה מקלה מאוד.
אוס יפה, בתי אבן ישנים אך מטופחים,ברווחים שבין הבתים מתגלה נוף ריבועים חקלאי מוכר, סוג של דה ז’ה וו. כבר בכניסה קורים מסעדה אחת סגורה ובשיטוט בין הסמטאות יש שלט ל”ביסטרו” וההדעה אליו היא דרך גרם מדרגות ארוך מטה, רק כדי לגלות דלתות נעולות. בכלל, אין נפש חיה ברחובות. משונה מאוד.
אנחנו חוזרים לרכב, אך ממש לפני שעוזבים, רואים שמישהו נכנס לבית העירייה, אני ממהרת אחריו ושואלת את הפקידה הנחמדה איפה יש מסעדות. היא מבינה מה שאני שואלת אבל עונה בצרפתית שהמסעדות הכי קרובות הן בווילפרנש, באוס הכל סגור ביום רביעי “פרמה!”.
האמת, היינו קצתמאוכזבים, אבל מסתכלים על השעון שמחודיו מתקרבים אל השעה 14:00, שעת הסגירה וממהרים לשוב לווילפרנש. פתק החניה עדיין במקומו (3 יורו לכל היום), אפילו החניה שפינינו נשארה ריקה עבורינו. אנחנו מנסים את המסעדה שנמצאת ממש ליד שער הכניסה, זו שמתחת לעץ היפה מהתמונה הקודמת, אבל המלצרים שם איטיים להחריד, לא נורא שנקום ונלך הם ממילא לא ירגישו…
לבסוף נגיע למסעדה אחרת, יפה אבל לא מרגשת, אכלנו מה שאכלנו ואין צורך לספר על כך. בימים הבאים נצליח יותר טוב…
רבקה
-
שמחה גדולה היתה העיירה הבאה שלנו –
מירפואה mirepoix
על מנת לראות אותה היינו צריכים ממש לצאת מהמסלול ולנסוע אליה במיוחד. לפי התמונות שראינו – היה שווה. העיר, יחסית למה שראינו בכל הטיול, די גדולה, אבל העניין שלנו הוא רק במרכז העתיק שלה.
מדובר בכנסייה מעניינת, ובככר בינונית בגודלה, שכל הבניינים המקיפים אותה נבנו כנראה החל מהמאה ה11.
הבנייה מזכירה את בנייני אלזס, עם קורות העץ העבים המחזיקים את המבנה.
מחנים בחניות שמחוץ לככר – שימו לב! רק באלה המסומנות לבן!
החניות הכחולות מיועדות לתושבי המקום!
הסמטאות המובילות לככר, אף הן נחמדות – אבל הככר עצמה – כמו מסע בזמן!
טוב, רצוי לעצום את העיניים ולדמיין שבתי הקפה לא היו כאן אז. לשמחתנו, ביום הגעתנו נערך שוק קטן ונחמד.
רבקה
-
עמודים ותקרת עץ מגולפת במירפואה
-
כן, אני יודעת, נעדרתי מכאן זמן מה, בינתיים הספקתי להשלים את הסיפור בבלוג שלי. להפתעתי, ככל שהרחבתי בסיפור נותרו עוד הרבה סיפורים בחוץ… אני אניח כאן את הלינקים כולם ואם יהיה ביקוש להמשך הסיפור, אמשיך בשמחה.
זה החלק הראשון של הסיפור למי שפיספס, בו הגענו משדה התעופה ברצלונה ללינה הראשונה בפירנאים הצרפתיים באקס לה טרמס, זה החלק השני של הסיפור בו עברנו ביום נסיעה ארוך לחמישה ימים בלינה השניה בארג’לה-גזוסט שבפירנאים המרכזיים, וכאן הקינוח של הטיול – החלק השלישי, בו עברנו לטעימה קלה מהפירנאים הספרדיים.
רבקה
-
כיף שחזרת עם המשך הסיפור. נהניתי מאוד מהשיתוף וכמובן מהתמונות.
תודה רבה!
דבורה
