-
התחנה הבאה הכפר הנפלא Shongpdeng , לא רחוק מגבול בנגדלדש.
נסיעה של שעתיים, 2500 רופי מביאה אותנו לכפר דאוקי הנמצא על גדות נהר הדאוקי המהווה את הגבול הטבעי בין הודו לבנגלד והנחשב לאחד הצלולים בעולם.
רק שבעונה זאת, אחרי חורף שחון מימיו היו עכורים להפליא,. באוקטובר אחרי המונסון אמרו לנו מימיו צלולים כבדולח.
הדרך היית נהדרת, התחילה בנוף הררי ובהמשך הדרך הפכה לירוקה וטרופית מכינה אותנו לאחד המקומות הבאמת יותר קסומים שיש.








-
רוב התושבים כאמור הם נוצרים במהגליה ולצד הכנסיות הרבות הפזורות ברחבי המדינה מצאנו גם את השלט הזה באחת המסעדות…

-
טוב אם הגדרתי את ננוגריאט כאחד משיאי הטיול אני חושב ששנוגפדנג נותן לו פייט רציני ביותר.
נסיעה קצרה מדאוקי מובילה אותך לחתיכת גן עדן טרופי מהמם.
הכפר נמצא לגדת נהר Umngot בלב הג’ונגל, גשר חוצה אותו לשני גדות הנהר, גם פה תנאי חיים בסיסיים ופשוטים ביותר, ניתן לשוט בנהר בנופים מטורפים, לעשות טיול רגלי לכפר דאראן הסמוך שגם ממנו נשקפים נופים נהדרים, והכי כיף להסתובב בכפר ולחוות את חיי המקומיים.,רוב התיירות תיירות הודית שחלקה הגדול מעדיף לינה באוהלים. תיירים מערבים בקושי פגשנו פה.
מקום בתולי , ראשוני, מיוחד במינו. ששיני המסחור עוד טרם נגסו בו...



















-
מהגליה הייתה שוס אדיר.
יחסית , אמנם לא מכיר את רוב האחיות נראה לי שדיי מפותחת.
הכבישים מצוינים, זהב לעומת ספיטי קינור והימצ’ל פראדש.
במסלול שעשינו מרחקי נסיעה ממש קצרים.
אם אני במקומכם ויש לי שבועיים, קונה כרטיס ב 400 דולר פלוס לבומביי, טיסת פנים 100 דולר לג’והטי, שעתיים אתם בשילונג, ומסתער על שני הכפרים הללו ואם יש עוד זמן רואה משהוא עוד באסם.
-
או קיי. נפרדים בכאב לב משנונגפדנג ומתחילים לנוע לכיוון מניפור.
כדי להגיע לאימפאל יש צורך לעבור במספר תחנות
בגדול היינו צריכים להגיע לעיר סינצ’אר באסאם וממנה לקחת סומו (ג’יפ הסעות) לאימפאל.
כדי להגיע לסינצ’אר היינו צריכים להגיע קודם כל לעיירה Jowai וממנה לנסות להגיע ישירות לסינצ’אר.
לקחנו מונית ל Jowai כשבדרך אנחנו עוצרים במפלי Krangshuri אותם ראינו מסומנים בגוגל מפס ושמענו עליהם המלצות מהמקומיים.
בדיעבד ראינו שזהו מקום נהדר לטיול יום למי שנמצא בשנונגפדנג.
יש במקום גם קמפינג אוהלים ואפשרות לשכור קאיאק ולשוט בנהר.





-
הנסיע למפל ארכה שעה ושעה נוספת ל Jowai.
ניסינו לברר אם ישנה אפשרות להגיע ישירות לסינצ’אר. התברר שבלתי אפשרי.
היינו צריכים לקחת מונית לעיירה 4\3 שעת נסיעה ומשם להמשיך מקווים שישירות לסינצ’אר.
אוקיי, עלינו למונית. קטנה , היא התמלאה. נוסע מקדימה ושלושה מאחורה והנהג מחכה.
אנחנו מסמנים לו יאללה סע מה הבעיה? הוא מסמן לנו יש מקום לעוד אחד…
אנחנו מסתכלים על המונית לא רואים מקום פנוי…
פתאום מגיע עוד נוסע ומתיישב על יד הנהג.
כזה עוד לא ראינו




-
הגענו ליעד ועלינו על סומו בו קנינו 6 מקומות.
לא הצלחנו להבין אם הוא מגיע לסינצ’אר אחרי שהתחלנו לנסוע הבנו שלא והוא מוריד אותנו בעיירה באסאם שעתיים נסיעה מסינצ’אר.
הדרך במהגליה הייתה טרופית יפה וכשעברנו לאסאם השתנה הנוף לשדות חקלאות מישוריים כשאנחנו רואים בדרך המון חובשי תרבוש, ומסגדים כלומר אזור מוסלמי
כשירדנו מהמונית לקראת ההסעה הבאה אמר לנו הנהג לא לצלם שם.
להלן הדרך שעוברת במהגליה


-
-
-
הגענו לעיירה האסמית ועלינו על לוקאל בס לסינצ’אר , שם כבר קנינו כרטיסים ישירות לאימפאל, מדינת מניפור.
התחלנו את הנסיעה מוקדם בבוקר למחרת גם כן בסומו בו שילמנו על 6 מקומות.
אחרי זמן מה הגענו לנקודת מעבר הגבול, אסאם מניפור.
הורידו אותנו מהרכב לבדיקת מסמכים.
ישבו שני פקידים ומילאו את הפרטים של הדרכון בדף שלהם, כן שם האב חשוב מאד.
צילמו אותנו בנייד.
העבירו אותנו למשרד נוסף.
שני פקידים אחרים עברו על הטפסים בדקו מול הדרכון ומילאו שוב את אותם פרטים בדיוק בדף אחר.
פקיד שלישי לקח אחר כך את הדפים והעתיק אותם למחברת.
ואנחנו מתלוננים על ביטוח לאומי

אחרי שעה עלינו חזרה לסומו והמשכנו לאימפאל.
כל הדרך בסיסי צבא, חיילים בדרך עם נשקים שלופים , מחסומים.
לא שקט במניפור…
והדרך נהדרת, טרופיקנה, מים והרים.





-
לגבי הפקידים, בטח משעמם להם לשבת כל היום בצ’ק פוסט שלהם בלי משהו מעניין לעשות.
לי זה קרה ב-2004 במעבר הגבול ליד ויינג סאי לאוס לויטנאם, אז הכניסה הצפונית ביותר לתיירים.
הפקידים ביציאה מלאוס חייכו, החתימו דרכון ונפנפו שלום.
בצד הויטנאמי, שני אנשי משטרת הגבולות ואיש המכס פרקו לי את התרמיל ובדקו כל חפץ, שאלו אלף שאלות ומשכו את הזמן בהנאה.
הם הציעו שוב ושוב להמיר לי דולרים, בסוף המרתי אצלם את כל הקיפ שהיו לי בדונג ויטנאמי.
אחרי שהדרכון נחתם וארזתי מחדש נדבקו אלי בעניין הסעה לעיר הקרובה, לא מונית חלילה אלא סה אום – מונית אופנוע (קטנוע שם).
אמרתי שאני רעב, הם עכבו אותי שעתיים, ובמסעדה שאלתי על תחבורה והבן של בעלת המסעדה הציע הסעה בחצי מהמחיר המופקע שרצו עובדי הגבול
וקיבל בשמחה תשלום בדולרים בשער הוגן.
הפיצוי היה ירידה מההרים דרך קניון עם נוף מדהים לעיר הסמוכה.
-
וואו… איזה יופי של סיפור טיול ותמונות!!
למרות שעדיין לא הייתי בהודו, נהנה מאוד לקרוא!
תודה רבה גולני, כל הכבוד על ההשקעה והסבלנות. -
שאפו על השיתוף! התמונות יפות, והתיאורים שלך עושים חשק לחזור לעוד סיבוב בשבע האחיות.
רק הערה קטנה – ברקע המצויין שנתת כתבת “גם היום ישנה תסיסה וחוסר שקט ויציבות בחלק מהמדינות במיוחד במיזורם בה ביקרנו, שם ישנה נוכחות צבאית מאד גדולה בכל מקום, מחסומי ביקורת רבים בדרכים ובסיסי צבא גדולים לרוב.” אני מניח שהתכוונת למניפור, ולא למיזורם ששלווה לגמרי כיום ומומלץ מאוד לבקר גם בה.
-
-
אז זהו, אנחנו בישורת האחרונה…
הגענו לאימפאל בירת מניפור.
בחרנו לסיים את טיולנו במניפור כי רצינו לבקר את בני המנשה החיים בה כשהמרכז הגדול שלהם הוא בעיירה Curachandpur
הנמצאת במרחק לא גדול ממניפור .
משיחות עם מקומיים עולה תמונה שרק לפני כ 3 שנים השלטונות שחררו קצת והתחילו לפתוח את המדינה לתיירות חוץ.
זה כמובן ממש לא מורגש, התשתית התיירותית ממש בחיתוליה, באימפאל עיר הבירה ישנם אולי 4 מלונות סבירים, אין אף מסעדה שניתן לאכול בה משהוא חוץ
מהאוכל המקומי , חיפשנו למשל מקום לאכול איזו ארוחת בוקר פשוטה כמו טוסט, ביצה קשה וקצת ירקות, רק במלונות ניתן היה למצוא “אוצר” כזה.
בעיירות מחוץ לאימפאל המצב הרבה יותר גרוע.
אם במהגליה עוד ראינו איזה 12 תיירים מערביים (מתוכם 7 ישראלים) במניפור לא ראינו אף זר חוץ משני ישראלים שבאו כמונו לתפילת יום שישי בבית הכנסת.
תכלס, אם להגיע למניפור אז רק עבור ה Ima market המדהים באימפאל.
שזהו שוק בן 100 שנה המופעל אך ורק על ידי נשים. למעלה מ 4000 מהן מגיעות יום יום להציג את מרכולתן בשני מתחמים מקורים ובאין סוף דוכנים לאורך
הרחובות המקיפות את המתחמים המרכזיים.
עושר וצבע ושלל טיפוסים ודמויות שכאלה ראיתי אולי רק בזמנו בפרו…
















.בקיצור ח ג י ג ה
-
ידענו שישנו בית כנסת גם באימפאל, חיפשנו בגוגל מאפס מצאנו אותו בשכונה מחוץ לעיר ברחוב חברון.
אף אחד מנהגי הטוק טוק לא ידע על מה אנחנו מדברים.
לקחנו נהג שהראה קצת סימני מושג נסענו איתו כשאנחנו מכוונים אותו.
בסוף הגענו ליעד. מצאנו בית כנסת דיי עלוב הכניסה אליו מתוך מחסן עזוב והא נמצא בקומה השנייה. במתחם בית הכנסת גרות מספר משפחות.
מצאנו בחור צעיר שלקח אותנו לבית הכנסת, הבנו ממנו שיש בעיר סה”כ 33 משפחות ובית הכנסת פחות או יותר פעיל בעיקר בסופי שבוע


וחג.
-
כדי להגיע לקהילה הגדולה היה עלינו להגיע קודם לעיירה Mourang, מקום שכוח אל הממוקם ליד אגם המים המתוקים הגדול בצפון מזרח הודו אגם Loktak
מצאנו בכפר על ידו איזה מלון סביר ויצאנו לטייל בעיירה.
גם כאן, השוק המקורה הוא מרכז הכפר.









-
בהמשך היום אחד הנוסעים איתנו במונית תושב מויראנג אתו התיידדנו תוך כדי נסיעה בא אלינו למלון עם רכב של חבר שלו , נהג מונית ולקח אותנו לאגם.
פריחת הצאלון והפסים הירוקים המעוגלים באמצע האגם יצרו מחזה מהחלט יוצא דופן.





-
חותם את סיפר טיולנו הביקור בבית הכנסת בערב שישי בעיירה צ’ורהצנדפור.
בבית הכנסת התכנסו כ 60 גברים, נשים, נוער וילדים.
חזן ניהל את התפילה. גם חילוני גמור כמוני , התרגש.
ספרי התפילה בנויים כך שצד ימין כתוב בעברית ובצד שמאל העברית כתובה באנגלית.
כל סיפור היהדות שלהם הנו סימן שאלה גדול.
ברור שהם אינם יהודים לפי ההלכה וחייבים בגיור אך ישנה שאלה האם אכן שורשיהם נעוצים בדרך זו או אחרת בגלות אשור.
כ 7000 מהם מצפים לעלות ארצה ולחבור ל 2000 שכבר עלו.
לדבריהם הם סובלים מהתנכלות בגין אמונתם לכן מחוץ לבית הכנסת הם מורידים את הכיפות.
צחוק הגורל הוא שאני נכדו רב ברוך הורביץ ראש ישיבת סלבודקה בליטא הפעם הראשונה (חוץ מבר המצווה) שקראתי מספר תפילה בבית הכנסת היה בהודו.











-
סוף פסוק.
למרות שהיה טיול טעימות בעיקר, טעימה מסיקים וטעימה מהאחיות הייתה ארוחה מדהימה.
בהחלט יש מקום להשלמות אבל אנחנו עוד צעירים

היה לא קל….אבל השארתי לי מזכרת נהדרת מהטיול.
ואם הפוסט הזה ישלח מי מכם לאותם יעדים, אז עשיתי את שלי.
להת’ בטיול הבא.





