טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהם
-
היום הראשון אמנם מתחיל מאוחר, אבל הוא יום טיול לכל דבר. יש משהו כמו 1200 מ' לעלות עד למחנה הראשון. בכלל, על מרחקים בק"מ אין מה לדבר, אין להם ממש משמעות. מה שמשנה הוא כמה עולים. התחלה של טרק תמיד קשה - מתרגלים לשגרה של הליכה, מתרגלים לנעליים, לתרמיל. מתרגלים. למזלנו חמצן עדיין יש בשפע.
אחד הדברים היפים בטיפוס על הקילימנג'רו הוא הגיוון. זה לא רק טיפוס כדי להגיע לפסגה. זה טיול יפהפה של שבוע, שחוצה חמישה אזורי אקלים וצמחיה שונים. הנוף כל הזמן משתנה. תחילת הטיול ביער גשם. ירוק והרבה לחות, כאילו הולכים בתוך ענן. ההתחלה על דרך תלולה אבל יחסית רחבה. אח"כ הדרך הופכת לשביל צר יותר אבל טוב. בעוד כמה ימים ניזכר בחיוך איך התנשפנו כאן כמו מתחילים... מפעם לפעם חולפים על פנינו סבלים, כל אחד עם ה-20 קילו שלו, רצים בעליה ומשאירים אותנו באבק...
עולים, עולים, לאט לאט. בסופו של דבר מתחילים לשמוע קולות של מחנה, ואחרי כמה דקות גם מגיעים אליו. הסבלים כמובן הגיעו הנה הרבה קודם והאוהלים שלנו כבר עומדים. שני אוהלי שינה, אחד לילדים ואחד להורים. עוד אוהל לסטנלי (המדריך) ולזרו (הסגן). אוהל מטבח שבלילה משמש גם אוהל לינה לסבלים. אוהל חדר-אוכל שמשמש גם לקלפים, קפה וכיו"ב. בית.
מתחילים להתרגל לשגרת המחנה שתלווה אותנו בימים הבאים. כשמגיעים למאהל בסוף היום מחכות לנו קערות עם מים חמים וסבון. קצת אח"כ קפה/תה/פופקורן, אח"כ ארוחת ערב. הטבח אומרי (Umari) שד משחת, מצליח להפיק ארוחות פאר מעולות בתנאי שטח לא קלים. במשך שבוע אף מנה לא חזרה על עצמה פעמיים, והכל טעים ומזין. עפ"י סטנלי, כדי להסתגל היטב לגובה חייבים ללכת לאט, לאכול הרבה, לשתות הרבה ולישון הרבה. אף אחד לא מתווכח…
-
רחל – כמובן שהיה שווה. מבחינתי, מחר בבוקר עולה על מטוס כדי לטפס שוב. חכי ותראי...
איריס, יעל, יורם - תודה תודה וברוכים המצטרפים. יעל – בהצלחה ב-TMB, גם אצלנו הוא איפשהו ברשימת החלומות...
יעל – שאלת לגבי כדורים נגד מחלת גבהים. חוץ ממני כולם לקחו. אני נמנעתי כי בטיול קודם סבלתי קצת מתופעות לוואי לא נחמדות. החלטתי מראש שאקח רק אם יהיה צורך. בסוף לקחתי רק ביומיים הגבוהים ביותר על כל צרה שלא תבוא. סה"כ כולם הרגישו טוב, לדעתי בעיקר בזכות העליה ההדרגתית ולא בגלל הכדורים.
לגבי העלות (מניח שהתכוונת לעלות של הטיול, לא של הכדורים
) – לא זול… הרבה מזה בגלל שהשמורה עצמה גובה תשלום יומי גבוה מאוד. המחיר לטרק של 7 ימים מתחיל באזור ה-$1500 לאדם, ויכול גם להגיע לפי שלושה. תלוי בחברה ובכמה מתווכים יש במורד שרשרת המזון. מחיר יקר לגמרי לא מבטיח שירות טוב, ולהפך. צריך לבדוק ולהשוות. -
מדהים, מצטרף בשקיקה לסיפור הדרך,
רק שלא יהיה טוב מידי, כי בעקבות הסיפור על האיים האזוריים המשפחה החליטה שזה היעד שלנו בשנה הבאה.
מאוד אוהב את הכתיבה שלך
סופש נעים
-
יובל
וואו! איזה טיול!
Speechless
התחלתי לקרוא על הטיפוס כשחיפשנו יעד לטיול המשפחתי הקרוב שלנו, אני התלהבתי מאוד אבל שאר המשפחה לא בעניין של טרקים (בינתיים
). נכנס לרשימת החלומות ומחכה בסבלנות למימוש
-
דורון, אדי – שמח שהצטרפתם, והמון תודה על המחמאות. כדאי להישאר בסביבה, רק התחלנו...
את היום השני אנחנו מתחילים כבר יותר מנוסים, יותר מתורגלים, ועם הרבה יותר כדוריות אדומות. עוד יום של עליה רצינית – הלילה נישן כבר בגובה של כ-4000 מ'. ואז יבואו עוד יומיים שבהם מקיפים את ההר מדרום. במשך היום מטיילים גבוה, ואז יורדים לישון בסביבות ה-4000. זה היתרון הגדול של מסלול ה-Machame שבזכותו רוב המטפסים אכן מגיעים לפסגה. הסתגלות.
תוך כדי טיפוס הצמחיה והנוף משתנים בקיצוניות. היער מתחלף בשיחים, הנוף נפתח. אנחנו עדיין בחולצות קצרות. עולם החי מורכב בעיקר מעורבי ענק, ובהפסקות לפעמים מעכברים (נברנים? גרבילים?) קטנים וחמודים.
-
-
טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהםהיום השני התחיל מוקדם והסתיים מוקדם. 6 ק"מ ועליה של 1000 מ' שלקחו לנו 5 שעות. בצהריים אנחנו כבר במחנה השני – Shira Cave Camp. מתחיל להיות יפה פה... מכאן גם רואים בפעם הראשונה את הפסגה. נראה קרוב, אבל ייקח לנו עוד כמה ימים טובים להגיע. התכנית להמשך היום כוללת סוגים שונים של בטלה (סליחה, הסתגלות וייצור אינטנסיבי של כדוריות אדומות לטובת ההמשך...) אוכלים, ישנים, אוכלים, ישנים, מצלמים, בוהים בנוף ובעורבי-הענק שמסתובבים בכל מקום, קוראים ספר... חופש. עזי הנפש יוצאים לסיבוב קצר למערה הסמוכה, ומדווחים שלא הפסדנו הרבה.
כשישנים בגובה 4000 מ' כבר מתחילים להרגיש את הגובה, מכל הבחינות. גם ממסע קצר לשירותים חוזרים מתנשפים. הנוף מהמחנה יפהפה. העננים כבר מתחתינו, לא מעלינו כמו קודם. נראים כמו שמיכת פוך לבנה ועבה שמכסה את כל מה שמתחת ל-3000 מ'... ברגע שהשמש שוקעת (ובאיזה יופי היא שוקעת!) נהיה קפוא. וכשהיא זורחת (איזה יופי – כנ"ל!) לוקח שעה-שעתיים עד שנהיה שוב נעים.
-
התעוררנו לבוקר קפוא. הכל מכוסה שכבת כפור, כולל האוהל והמגבות שתלינו בחוץ לייבוש. חלק מאיתנו (החלק האימהי) קפאו גם בלילה ולא ישנו הרבה. לבנים היה יותר קל. רק בעוד יומיים נעלה על הטריק המדהים – ללכת לישון בחברת בקבוק מים ממתכת מלא מים רותחים, עטוף בגרב, בתוך השק"ש. נס. בינתיים מתחממים בבוקר עם קערות מים חמים, דייסה חמה וכמויות של שוקו/קפה/תה בארוחת הבוקר.
התוכנית להיום – טיפוס עד הצהריים לגובה 4600 מ', ארוחת צהריים בגובה, ואז ירידה של 700 מ' למחנה. מה לא עושים כדי לקושש עוד כמה כדוריות אדומות. הנוף ממשיך להשתנות. הרבה פחות צמחיה, הרבה יותר סלעים געשיים, להזכיר לנו שתכל'ס אנחנו מטפסים על הר געש. גם אנחנו ממשיכים להשתנות – חולצות תרמיות ומעילי רוח יוצאים מהתיקים ומתחילים לעבוד.
הפסקת הצהריים היא במחנה שצמוד לעמוד לבה גדול, ומכאן שמו – Lava Tower Camp. בזמן שאנחנו זוחלים בעליה, הצוות מפרק את המאהל, עוקף אותנו, בונה מטבח לתפארת, מבשל ארוחת צהריים של שלוש מנות ומחכה לנו בסבלנות... אחרי שנאכל, הצוות יפרק הכל, יגלוש למחנה שבו נלון, יקים את המאהל מחדש וישים את הפופ-קורן על האש לקראתנו. תותחים.
-
אחרי ארוחת צהריים טובה מתחילים לרדת מעמוד הלבה אל תוך עמק ברנקו (Baranco) היפה. עמק יפה, נחלים קטנים, מפל. וחידוש מרענן – עצי קקטוס מוזרים בכל מקום – Selecio Kilimanjari – צמח אנדמי שקיים רק כאן. ירידה קלילה ונעימה שמביאה אותנו למחנה השלישי שלנו – Baranco Camp. מחנה פוטוגני להפליא, רואים יפה את הפסגה. ערב שבת, מאלתרים נרות וכמה פרוסות לחם, ומברכים "בורא פרי המנגו". העיקר הכוונה...
-
בוקר טוב ברנקו!! מכיוון שהיום יום קצר, קיבלנו צ'ופר וההשכמה היא בשבע במקום בשש וחצי. יום פינוק! סוג של פינוק... היום מתחיל בטיפוס כמעט אנכי של 350 מ' על מה שקרוי ה-Baranco Wall. שם מפחיד, הרבה סיפורי זוועה מסביב, אבל בפועל עליה יפה ולא נוראה. מדי פעם צריך לחבק איזה סלע או לטפס קצת בציפורניים, אבל באמת לא נורא. במדבר יהודה הקטן שלנו יש עליות הרבה יותר גרועות... הבעיה העיקרית הבוקר היא דווקא פקקי תנועה. השביל צר ותלול, קשה לעקוף, ויש הרבה סבלים.
-
שעה וחצי ואנחנו למעלה. נוף מטמטם ביופיו, קשה לתאר. מקום לא רע להפסקת שוקולד. חתן השמחה מדגמן על רקע הפסגה.
התחושה? זר לא יבין. כאילו ביקשנו מהקב"ה שיזוז קצת והתיישבנו לו בכיסא לכמה דקות…
-
מקסים, מרהיב ביופיו ומרתק.
יובל אתה ומשפחתך ללא ספק הטיילים הכי נועזים והכי פחות שיגרתיים פה בפורום.
אני בנתיים רק שומרת את אוסף הטיולים המרשים שלכם, בנתיים עוד לא מימשנו – אבל יבוא יום .
תמשיך, אני ממש במתח.
-
טל - תודה, הסמקתי, אבל הגזמת לגמרי… נועזים? אנחנו? דורש קצת כושר, נכון, אבל אין כאן שום העזה מיוחדת. מי שמרגיש נוח לעשות טרקים באופן כללי יכול בשקט לעשות גם את הטרק הזה.
אגב, לכל מי שתהה מהו ההר שבולט מעל לשמיכת העננים בכל התמונות, זהו הר מרו (Meru). חלופה נמוכה יותר לקילימנג’רו, רק 4600 מ’. לא ניסינו, אבל מספרים שזה טרק קל בהרבה ומאוד יפה.
המשך יבוא בקרוב מאוד...
-
ותוספת קטנה על הר מרו.
הר מרו, היה במקור גבוה יותר מהר הקילימנג’ארו, אבל מכוון שהקונוס הגעשי שלו היה צר ותלול יותר, הוא התמוטט פנימה והחוצה ואבד קרוב לשני קילומטרים מגבהו. גם הר מרו משופע בשלגים בעונה הקרה (יוני עד ספטמבר) ומכוון שהוא כבר אינו גבוה כמו ‘אחיו’ הקילי, כמעט ולא חוטפים עליו מחלת גבהים.
ואגב: מהו מקור השם ‘קילימאנג’ארו’? אמנם קיימים שני הסברים, אבל המקובל ביותר הוא שהמבקרים הלבנים הראשונים שהגיעו לאזור, שאלו את בני שבט הצ’אגה המקומיים לשמו של ההר ואלו ענו: ‘קילימה-מאקו-יארו’ כלומר: ‘המסע הבלתי אפשרי’ (או ‘המעבר הבלתי אפשרי) השם השתבש ובמשך השנים הפך בפי כולם לשם שאנו מכירים כולנו היום.
ההר עצמו רחב מאוד מכוון שבראשו היו שני לועות געשיים (הר אחד מורכב משניים). שמו של האחד הוא ‘קיבו’ (שהוא שיבוש המילה ‘קיפו’=שלג, בשפת הצ’אגה). והשני הוא ‘מאוונזי’ שהוא שיבוש קל למילה ‘פסגה שבורה’, שוב באותה שפה.
אלו היו 5 דקות של ‘דע ולמד קילי-מרו’
-
יש אמת בפרסום – קיבו אכן מושלג, ולמאוונזי באמת יש פסגה שבורה!
-
יובל - שוב הפגזת! לא נראה לי שאני אטפס על הקילימנג'רו, אבל מאד התחברתי לזה שקודם מגדירים את טיול החלומות ואח"כ ממציאים תירוץ...
-
היי ציידת, ברוכה המצטרפת! אני מבין שגם אתם בקרוב עולים על מטוס ליבשת השחורה. מקנא...
מתנצל בפני כולם על הנבצרות הזמנית. פרנסה... אבל ממשיכים!
את הפרק הקודם סיימנו כשאנחנו מסדירים נשימה, במגבלות החמצן הדליל, בראשו של "קיר ברנקו". מכאן קטע נחמד וקל של כשלוש שעות בירידה, וכבר רואים ממול את המחנה הבא. מחנה קרנגה (Karanga) שפירושו "בוטנים", כי בעמק שמתחתינו מגדלים אותם. לוקח קצת זמן להגיע למחנה, כי בינינו לבינו יש ירידה רצינית לנחל ואז עליה תלולה. כמה מהסבלים יורדים אלינו כדי לעזור עם התיקים. לא ממש נחוץ, אבל ג’סטה נחמדה…
הנחל הזה הוא גם המקום האחרון שניתן להצטייד בו במים לפני הפסגה. מכאן כל המים על הגב (של הסבלים...) הגענו למחנה כבר לקראת הצהריים ויש הרבה זמן להרוג תוך כדי ייצור כדוריות אדומות. סה"כ שגרת מחנה רגילה, רק שאת הפופקורן מחליפים בוטנים. קרנגה או לא קרנגה? עוד מחנה על נוף מטמטם, עוד שמיכת עננים פרושה מתחתינו, עוד שקיעה. שגרה...
-
טוב, עד עכשיו שיחקנו. הסתגלנו, טיילנו גבוה, ירדנו לישון נמוך, הסתלבטנו מול הנוף. פינוק... ממחר מתחיל הדבר האמיתי. יממה וחצי שבה נכבוש את הפסגה. או שלא...
התכנית היא כזו. קמים בבוקר ועולים כ-3-4 שעות עד למחנה הגבוה ביותר, מחנה ברפו (Barafu) בגובה 4,600 מ'. מגיעים לפנה"צ. אוכלים, הולכים לישון, קמים לארוחת ערב, הולכים שוב לישון. השכמה ב-23:00, תה ועוגיות, ובחצות יוצאים לכיוון הפסגה. השלב התלול של העליה אמור להמשך כ-6 שעות, כדי להגיע למעלה לקראת הזריחה. מהשלב הזה נשארת עליה מתונה של כשעה נוספת עד הפסגה ממש – Uhuru peak ב-5895 מ'!!! עד כאן טיפוס של כ-1,500 מטר לגובה, על פני כ-7 שעות. אם בשלב הזה אנחנו עדיין נושמים, מתחילים לרדת. חוזרים (בדרך אחרת) למחנה Barafu, נחים קצת, וממשיכים עוד 4 שעות בירידה למחנה האחרון, מחנה Mweka.
מזכיר למישהו את "היום הארוך ביותר"? בדיעבד הוא הרוויח את השם הזה ביושר...
גם הנוף קשוח כמו המסלול. אין צמחיה יותר, רק סלעים. קר, רוח, ובלי חמצן. תענוג אמיתי. אבל הנוף מסביב והפסגה שמעלינו מרוממים את מצב הרוח. עולים לאט לאט. כאילו שאפשר אחרת.
הנה העליה ל-Barafu:
-
והנה המחנה עצמו. פירוש השם Barafu הוא "קפוא" או "מכוסה קרח". מחנה גבוה, חשוף לרוח. מכאן הפסגה כבר באמת נראית קרובה. עוד push קטן...
כמו תמיד, הסבלים התותחים שלנו הגיעו מוקדם ובנו את המאהל במיקום מרכזי וטוב אבל מוגן מהרוח, קצת מעל לשירותים. בגובה הזה אין לזלזל בפרטים כאלה. לא משנה כמה לאט הולכים, כל קפיצה קטנה לשירותים עולה בהרבה התנשפויות.
-
טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהםוזה הנוף שנשקף מחלון השירותים. מה רע?
Best view from the loo…
זהו, שעת צהריים, ואנחנו ממוקמים לקראת הזינוק הלילי לפסגה. מתרגשים? מה פתאום…
