טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהם
-
ובלי הנקודה הישראלית הרי אי אפשר… כאן גם שמענו עברית בפעם הראשונה בטיול – בחור ישראלי צעיר שמטייל עם חבר אמריקאי. עוד נפגוש אותם בהמשך.
-
טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהם12:30 – ארוחת צהריים ופיזור לאוהלים לשינה.
17:00 – השכמה לארוחת ערב מוקדמת.
17:30 – מעבר אחרון על הציוד לפסגה. לובשים את שתי השכבות הראשונות, היתר בערימה בצד.
18:00 – הולכים לישון עד 23:00. כמובן שאף אחד לא נרדם. לא מהתרגשות חלילה, מקור…
20:00 – הבן הצעיר מופיע באוהל שלנו ומודיע שהגדול ("הטרמפיסט") מקיא את נשמתו.
20:01 – זוגתי מזנקת לעזרה. הילד נראה לא טוב, גם האוהל. בפרט השק"ש.
20:15 – אחרי טיפול ראשוני וניקיון. זו לא מחלת גבהים, סתם אכל משהו לא טוב. אבל התזמון, התזמון... בהמשך עוד הקאות וביקורים לא סימפטיים בשירותים.
20:30 – סטנלי שומע את הפעילות ומצטרף. שוקלים אם הילד בכלל כשיר לטפס, אולי להכין עוד איש צוות שיטפס איתנו, למקרה שנצטרך להחזיר את הילד למטה. מסכמים שנראה מה מצבו לקראת חצות ונחליט.
20:35 - הולכים לישון עד 23:00. כמובן שאף אחד לא נרדם. לא חסרות סיבות. מה יהיה?
23:00 – השכמה. תה ועוגיות. הילד חלש. סטנלי מסכים שיתחיל לטפס ונראה איך הולך. מקסימום יירד חזרה עם לזרו (הסגן). נותנים לילד להחליט בעצמו אם הוא מנסה או נשאר במחנה.
23:15 – הילד מודיע שהוא מצטרף. קשוח הילד, מסתבר. כל הכבוד לו. מקבל הרבה טפיחות על השכם. לא מובן מאליו בכלל. לאחר מעשה הוא מודה שלו ידע כמה קשה זה יהיה, אין מצב שהיה יוצא מהאוהל. מזל שרק בדיעבד…
00:00 – כולם לבושים בהמון שכבות. פנסי ראש. מתחילים לטפס עקב בצד אגודל. משגיחים צמוד על הילד, מקשיבים לכל שיעול וכל נשימה. קור כלבים, ואנחנו בסה"כ ב-4,600 מ'. מה יהיה ב-5895 מ'. מה יהיה?
-
אני יושב לי כאן בתל אביב הלוהטת ונעשה לי קר …
מה זה דפיקות הלב האלה??
איך שמחתי להבין שהוא הצטרף ועשה את זה.
מרתק כאן.
-
יובל ערב טוב
גובה של 4800 מ’ כבר חוויתי בשנגרילה. התנשפתי כשפסענו סביב אגם ללא כל עלייה. כעת אני מבינה שאתם תעלו מעל 5000 מ’ קל זה לא ועוד ילד שהקיא ושלשל
ראשית המון שאפו שלא ויתר. נחוש כמוך נראה!!!
שנית – הנופים מלמעלה עם ענני השמיכה והצמח המעניין – נראה באמת לקוח מעולם אחר.
טוב שאני על קרקע מוצקה קוראת על המסע הזה,
אני מקווה שלא תותיר אותנו כאן הרבה זמן להמשך המסע.
רחל לבון
-
היי יובל,
הייתי בנבצרות זמנית (ביעד שמתאים לכם בול!!! פרטים בקרוב
) ושמח לראות שחזרתי ממש לפני שאתם מגיעים לפסגה 
אוהב ללכת בעקבותיך
אך לצערי על הקלימנג'רו אאלץ לוותר (אשתי והבת הגדולה לא ישרדו את הגובה...) אך לפחות אהנה מהנופים המרהיבים של הטרק 
מחכה להמשך…
רובי
-
ליעל ששאלה על כדורי הגובה: בעיניי מסוכן להסתמך באופן מוחלט על הכדורים. זה לא באמת תחליף מלא להסתגלות של ממש לגובה, של עלייה הדרגתית ומתוכננת היטב עם שינה במקום נמוך יותר (כפי שיובל עשה, בחוכמה). גם צריך באמת יותר מכל להיות קשובים לגוף בלי להגיד “זה בסדר, הכדורים יעשו את העבודה”, כי התעלמות מסימני אזהרה קטנים יכולה להיגמר באסון.מחלת גבהים הורגת אנשים. היא יכולה לגרום לבצקת בריאות ובמוח.
לכן חשוב מאוד בעיניי, לפני שרצים לרכוש כדורים, לקרוא חומר רציני ומקצועי על המחלה, להבין מהם התסמינים ומה דרכי הפעולה (מרגישים רע, אפילו קצת? לעצור מדי, ואם זה נמשך אז לרדת בגובה – רק עם ליווי). וכאמור, להיות עם האצבע על כל תסמין בזמן אמת, ולא לנסות להתגבר, להמשיך בכל זאת, או לקוות שזה בסדר, זה יחלוף עוד מעט.
-
שמוליק, רחל, רובי – תודה על ההשתתפות. באמת שלא תכננתי את הפאוזה הדרמטית הזו. הנה ממשיכים.
משלב הטיפוס הלילי אין לנו כמעט תמונות. היה חשוך, וגם היינו עסוקים בזוטות כמו לנשום ולוודא שגם הילדים עדיין נושמים. כשאין תמונות צריך לשפוך הרבה מילים כדי לנסות איכשהו להעביר את החוויה. חייבים גם לשים לרגע את הדרמה בצד כדי להעריך את היופי. סה"כ לא באנו עד כאן כדי לקטר.
נסו לדמיין: ליל ירח מלא, כך שמצד אחד לילה אבל מצד שני רואים את כל הסביבה. מתחתינו המחנה שעזבנו, הולך ומתרחק. הרחק מעלינו הפסגה המושלגת. בין לבין, שביל צר ותלול שלאורכו קבוצות קבוצות של מטפסים, כל אחד זוהר בחושך כמו גחלילית עם פנס הראש שלו. כל הטור זוחל עקב בצד אגודל. שעות. מחזה הזוי לגמרי...
הילדים שורדים באומץ. עוברים ל"טייס אוטומטי" ופשוט עולים צעד צעד. קשה להם, אבל מתמודדים. דורש הרבה בגרות. חלק מהקושי הוא שלא רואים את הסוף. יודעים רק שהעליה התלולה אמורה להסתיים בסביבות הזריחה. עוד סיבה לאופטימיות היא שלמרות האיטיות, איכשהו יוצא שאנחנו עוקפים לא מעט קבוצות, וכמעט לא נעקפים. זו לא תחרות, כולם זוחלים, אבל נחמד לדעת שאנחנו לא כאלה גרוטאות...
קור כלבים, וככל שעולים נעשה יותר קר. באופן יחסי התמזל מזלנו – גם ליל ירח, וגם בהיר לחלוטין ואין רוח. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. בגלל הקור חייבים להישאר בתנועה. כל הפסקה מוגבלת ל-3-4 דקות, אחרת קופאים. לומדים לנצל כל הפסקה ביעילות - גם לנוח, גם לשתות, גם לכרסם קצת שוקולד או פירות יבשים. בתחילת הדרך דואגים לשתות מה"שלוקרים" שעל הגב, כי בהמשך הלילה הצינוריות שלהם קופאות, ואז עוברים לשתות מהבקבוקים...
אכן, תמונות קשות
. 
-
כאן המקום לתת הרבה כבוד לסטנלי ולזרו. במשך כל העליה השגיחו עלינו כמו אמא אווזה על האפרוחים, דאגו לעודד, ולקראת סוף העליה גם ממש לקחת ביד את הילדים כל אחד בתורו.
אבל... לכל דבר טוב יש סוף. באיזשהו שלב מתחילה התבהרות כלשהי של השמיים. המוח כבר מתחיל לתפוס שזהו זה, עוד פוש אחרון, אבל הפסגה כבר בכיס. קצת אחר כך מתגלה השלט שמסמן את Stella Point – זה גם תכל'ס סוף העליה!!!
(כאמור, קילי הוא הר געש. Stella Point היא הנקודה שבה השביל מגיע לשפת המכתש. משם יש עוד קטע הליכה די שטוח לאורך השפה עד הנקודה הגבוהה ביותר – Uhuru Peak.)
זריחה יפהפיה מאחורינו, ומתחתינו כל יבשת אפריקה. לא יודע איך מעבירים את זה בתמונות...
-
לאט לאט הבוקר עולה. בוקר בהיר לגמרי, ראות פשוט מושלמת. סביבנו קרחונים, לפנינו הפסגה, כל אפריקה לרגלינו… מצד שני קור מקפיא ורוח חזקה, אז חייבים להיות ענייניים. הילדים (וגם אנחנו) מריחים כבר את הסוף. דווקא עכשיו הטלפון שלי קופא ומסרב לצלם. בפעם הבאה ארשום לעצמי לשים אותו בכיס פנימי יותר…
-
לא ממש שמתי לב מתי, אבל באיזשהו שלב אני רואה שלזרו שלף דגל ישראל גדול כדי להניף על הפסגה. הזוי כבר אמרנו? אני קצת מוחה – מה דגלים פתאום, מה אנחנו, במסע לפולין? אבל האחרים פחות ציניים ומעמידים אותי במקומי מהר מאוד. הדגל נשאר ומככב בכל התמונות
.
-
טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהם
-
ואז מרחוק מבחינים בהתגודדות של אנשים סביב שלט עץ רעוע…
-
טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהםעוד כמה דקות, ותמונת הניצחון בידינו!!! למעשה משהו כמו 50 תמונות, בכל טלפון אפשרי, עם סטנלי, בלי סטנלי… נחסוך מכם את הפסטיבל. תכל’ס עשינו זאת!!
חדי העין יוכלו להבחין ביבשת אפריקה מאחורי השלט…
זהו, עשינו V על Uhuru Peak.
5895 מ’.
מכאן הכל בירידה.
-
-
מאד נהנית לקרא את הסיפור..מעניין ואחר.
כמה שאלות:
1. מה החודשים המועדפים לטיפוס?
2. כושר גופני..התאמנתם לפני?
3.לבני נוער יותר קל או יותר קשה עם הסתגלות לגבהים? הגיוני לטפס עם בת 12? (שמורגלת בטרקים וטיפסה את האולימפוס יומיים..להבדיל 1000 אלפי הבדלות...)
-
כבר ראיתי לא פעם את הדגל מתנוסס על פיסגת הקילי וכול פעם אני מתרגש מחדש!
כל הכבוד לכולכם!
-
מצטרף לברכות החמות!!!
כל הכבוד לכם ביחד ולכל אחד מכם לחוד!!!
-
טנזניה - קילי. ומי טיפס על ההר בהתראת הרגע ומתי?שנתיים לפני שטנזניה, אז מושבה בריטית, קבלה את עצמאותה, פרסם מי שהפך לנשיאה הראשון, ג'וליוס נייררה, את ההודעה הבאה:
"אנו, בני טנגניקה, (כך נקראה אז המושבה) רוצים להדליק נר ולקבוע אותו בראשו של הר קילימאנג'רו, נר אשר יאיר למרחקים, אל מעבר לגבולותינו ויעניק תקווה במקומות של יאוש, אהבה, במקום שבו קיימת שנאה וכבוד, לכל אלו המושפלים"
וכך, יומיים לפני שהבריטים עמדו להעניק לטנגניקה את עצמאותה, יצאה הוראה בהולה לקצין צעיר של המדינה המתגבשת, אלכסנדר ניירנדה, לאסוף משלחת קטנה, לקחת איתו את הדגל של המדינה לעתיד ואת 'הלפיד' (שהפך מ’נר’ ללפיד ושעליו אסביר אח"כ) ולהיות מוכן להדלקת הלפיד בשיאו של הר הקילימנג'ארו בערב ההכרזה על העצמאות. הקצין הנזכר, השתתף (והצליח) בקורס קציני חי"ר באנגליה, כשנתיים לפני הארוע.
אלכסנדר התארגן במהירות עוד באותו יום ועם הקבוצה הקטנה שלו יצא לטיפוס יום לפני הכרזת העצמאות. למחרת, לאחר רדת החשכה ביום ההכרזה, התשיעי בדצמבר 1961, הוא קבע את דגלה של המדינה הצעירה בראש ההר והדליק לידו את 'לפיד החירות'. המאורע הונצח בצילום יחיד והקצין הצעיר שלח הודעת רדיו מראש ההר להמונים החוגגים.
ומהו 'לפיד החרות'? המילה 'מוואנגה' בקיסווהילית, פרושה 'לפיד' והמילה 'אוהורו' (זוכרים את אוהורו קנייטה?) פרושה 'עצמאות' או 'חירות' וכך, על מנת ליצור סמל ממלכתי למדינה המתהווה, יצרו את 'לפיד החרות' ( מוואנגה אוהורו) שאותו לקח איתו הקצין הצעיר לראש ההר לשמש 'נר קטן' שיאיר את החירות הצעירה.
מאז קרו על ההר דברים ‘רעים’, הקרחונים הענקיים שכיסו אותו בעבר בנדיבות רבה, הולכים ונסוגים, הולכים ונעלמים.
(זה היה עוד 'שיעור היסטוריה' משעמם באדיבות איתנין)
-
itanach, שמוליק, צפריר – תודה רבה
צפריר – שיעור מעניין שלא הכרתי, באמת מעניין. אני מניח שכך קיבל Uhuru Peak את שמו.
itanach –
- אני לא מומחה גדול, ממה שקראתי החודשים הטובים (קרי – היבשים) הם יולי-ספטמבר (אולי כבר מיוני) וינואר-פברואר.
- לא התאמנו. אנחנו המבוגרים עושים לא מעט ספורט ביומיום, אז אפשר לומר שאנחנו בכושר, אבל לא התאמנו במיוחד לטיפוס. הילדים… השקיעו שעות רבות מול הפלייסטיישן.
- יש כל מיני אגדות אורבניות שטוענות שלילדים וזקנים קל יותר בגובה. אני ממש לא בטוח שזה נכון או מבוסס. זה מאוד אינדיבידואלי וקשה לחיזוי מראש. החדשות הטובות הן שקל מאוד לעזור להסתגלות, בכל גיל: לעלות ממש לאט, לישון טוב, לאכול טוב ולשתות הרבה. מה רע?
- לגבי טיפוס עם בת 12. שאלה טובה. ל-98% מבני ה-12 זה מוקדם מדי. רק את יודעת אם הבת הפרטית שלך שייכת ל-2% הנותרים… רשמית מותר לטפס מגיל 10, ובשיא העולמי מחזיקה ילדה בת 8. מה זה אומר? כלום. לדעתי הפרטית זה מוקדם מדי. הצעיר שלנו בן 13 וחצי, ספורטיבי ונחוש, והיה לו בכלל לא קל. הרבה מהקושי הוא מנטלי, וגם זה מגיע עם הגיל. סה”כ גם לא באים לסבול, באים ליהנות, זה חופש. צריך למצוא את הנקודה שבה זה אתגר קשה, אבל לא סבל מתמשך וקשה מדי. 12 נשמע לי צעיר.
-
טנזניה סיבוב שני - קילי, סלו, צ'ולה ומה שביניהםחגיגות הפסגה לא נמשכו הרבה זמן. סה"כ קפוא פה, ומתישהו צריך גם לרדת... דגל ישראל זוכה להרבה פופולריות. הבחור הישראלי שפגשנו במחנה Barafu שואל אותו מאיתנו לצילומים שלו. סתם תייר מבקש לצלם אותנו עם הדגל "בשביל חבר שלו שמאוד ישמח". בינתיים הטלפון שלי מפשיר קצת ומואיל גם הוא להתחיל לצלם.
בסופו של דבר, קצת אחרי 8 בבוקר מתחילים לרדת. היום הזה – "היום הארוך ביותר" – רחוק מלהסתיים. יש לנו עוד שעה וחצי – שעתיים עד מחנה Barafu (ירידה מ-5,895 ל-4,600...), שם מנוחה קצרה והתקפלות, ואז עוד 3-4 שעות (וירידה מ-4,600 ל-3,000...) עד למחנה הבא והאחרון. כמו שאומרים הפולנים, אנחנו כבר ננוח בקבר.
הירידה ל-Barafu היא בשביל אחר, תלול יותר מזה שעלינו בו. אין מה לומר, לרדת הרבה יותר קל... את כל מה שעלינו ב-7 שעות ירדנו בשעה וחצי. הילדים חזרו לעצמם והתמלאו אנרגיה, ודהרו במורד. ככל שירדנו בגובה והשמש עלתה, התקלפנו משכבות ביגוד מיותרות. לא נעים להודות, אבל מה שמאוד חימם את הלב היה לחלוף על פני מטפסים "טריים" שמתנשפים בדרך למעלה... כיף לעודד אנשים אחרים כשאתה את שלך כבר עשית ונמצא בדרך למטה.
הנוף, אגב, יפהפה גם בדרך חזרה.
