אנשים טובים באמצע הדרך - עוד סיפור
-
מעשה באנשים אדיבים באמצע הדרך
בעודנו (שותפתי לטיול ואני) מטיילות בסמטאות אנטיגואה גואטמלה נתקלנו במשרד נסיעות קטנטן
ובאחת המועדות שהיו תלויות ובה הצעה לטיסה זולה לקוסטה ריקה.
מיד נדלקנו . שאלנו את המוכרת האם תסכים שנשאיר אצלה את התרמיל הגדול ולאחר שענתה בחיוב, הוצאנו מתוכו כמה בגדי קיץ שהועברו לתיק קטן, רכשנו כרטיסים הלוך חזור לשבועיים והופ למחרת אנחנו על הטיסה.
בלילה קראנו בספר על קוסטה ריקה ותכננו את המסלול.
אחת המטרות הייתה להגיע לפארק הלאומי קורקובדו ולפי הספר הגענו ל Puerto jimenez .
אולם שם הסתבר שיש עד הכניסה לפארק הליכה ממושכת מאוד וכן חלק מהדרך חסומה.
מעיון במפה החלטתי לנסוע ל drake כדי להגיע משם לפארק.
עלינו בבוקר על סקול באס – מיותר לציין שהיינו התיירות היחידות, עם הנהג הכי אדיב שראיתי בחיי.
עצר בכל תחנה וגם לא בתחנה כדי לאסוף כל מי שעמד בצדי הדרך כשהוא יורד , עוזר לנשים להעלות את הסלים והתינוקות , מברך , לא לוקח כסף כאשר עולים אלא רק בירידה מהאוטובוס, מחכה שישבו ורק אז ממשיך בנסיעה.
באחת התחנות עמד זוג צעיר ומסביבו כל הרכוש שלהם שכלל רהיטים, בגדים ועוד הם פשוט עוברים דירה. הנהג וכמה נוסעים ירדו ובמשך חצי שעה העמיסו את הכל על גג האוטובוס כולל קשירות וכו'.
אף נוסע לא קיטר ולא התלונן וכולנו פשוט חיכינו בסבלנות ובשקט להמשך הנסיעה.
וכך כבר ירד הערב ,הדרך חשוכה ושוממת ושומעים רק את קולות קרקור הצפרדעים .
לקראת הגעתנו ניגש אלינו זקן חביב והנחה אותנו איפה כדאי לרדת וגם ללון בדרקה.
נחנו יום אחד במקום המקסים הזה ולאחריו שטנו עד לפתח הפארק ומשם טיילנו בתוכו.
כאשר חזרנו לאנטיגואה חיכה לנו התרמיל אצל האישה האדיבה.
-
זה נחמד מאוד מצד הנהג, אבל זה לא מאוד חריג במרכז אמריקה וגם ביבשות אחרות.
אוטובוס הוא לא רק קו רווחי לחברה גדולה, בהרבה מקומות הוא מהווה עורק ראשי לאנשים שיומיום סומכים עליו, ובואפן טבעי גם מתחברים עם הנהגים והגוביםליחסי חברות. לא תהיה גישה כמו של נהגים בארץ של “אוי מישהו לא בתחנה בדיוק אז לא בא לא לעצור לו”,
גם בגלל שהתכיפות של האוטובוסים לא גבוהה (אולי פעם ביום) וגם כי אין ברירות אחרות (לא קיים או שאדם מקומי לא ירשה לעצמו מונית)
בסופו של דבר כולם חביבים ונחמדים ועוזרים -אבל אדם שיסתמך על תחבורה ציבורית מהירה כדי להגיע למטרות עבודה או חלילה חירום, יתאכזב לגלות שהשעות מאוד גמישות ולא באמת ניתן לסמוך על הקווים האלה (מה שבתורו פוגע בכלכלת מדינה, אבל זה סיפור אחר)
אבל כן, נעים לראות שעדיין אנשים מחונכים עוזרים לקשישות כשצריך או לא צועקים עליך כשאתה מוריד ציוד
-
אם כבר הוזכר קורקובדו- אז אני אספר את סיפור הקורקובדו שלי.
את הקורקובדו עשינו בבביקור הראשון בקוסטה ריקה, לפני הרבה מאוד שנים.
באותם זמנים לא היה צריך מדריך, היתה תחבורה מוגבלת לכניסות, ההזמנות לאוכל נעשו בפוארטו חימנז במשרד שבקושי היה פתוח…
וככה הגענו לפוארטו חימנז. יום היציאה שלנו היה יום שבו לא היתה תחבורה ל- carate, ככה שאירגנו לנו תחבורה משלנו.
בדרך הרכב חוצה נהר כלשהוא, וכמיטב המסורת הוא נתקע שתוך הנהר, עד שרכב אחר עבר במקום וחילץ אותנו לצד השני.
בקרטה היתה רק חנות פצפונת ובזה המקום הסתכם וככה יצאנו לדרך בשעת בוקר די מקודמת כי התכוונו לצעוד את כל המקטע עד לה סירנה.
באותם ימים היו “סיפורי מסע” אחרים שתיארו את הדרך והבהירו שגם לא יוצאי יחידה קרבית יעשו את זה ו-6 שעות נדרשות להשלים את המקטע.
דיברנו גם עם הריינג’ר המקומי שהסביר שיש ג’ריקנים שמסמנים את המקום לחצות את הנהר הגדול בסוף ( זה עם הצפי לכרישים) בשפל.. וידענו שנהיה לא ממש בשפל, אבל יחסית בסמוך לו…
בעיקרון החלק הזה של הקורקובדו הוא צעידה שרובה על החוף, עם כניסות בודדות לקצה הג’ונגל. לא ראינו כמעט אף תייר מולנו, למעט זוג ישראלים, שכן נראו הכי יוצאי יחידה קרבית שסיפרו לנו שהם לא הצליחו לחצות את הנהר, חנו לצידו ועכשיו הם חוזרים…
בסופו של דבר הגענו לנהר המהולל- הרחב, חשוד הכרישים, התחלנו לטפס במעלה הנהר לחפש את הג’ריקנים… ולא מצאנו כלום, לאט לאט כבר מתחילים לראות שהולך להחשיך. אמנם יש לנו אוהל , אבל גם אותו נצטרך להקים איפה שהוא… החלטנו לחצות במקום שנראה לא הכי עמוק ושגם ראינו שיש לנו דרך לטפס אל הגדה השנייה. מים עד המותניים- אנחנו מחזיקים את התיקים באוויר וחוצים…
לפני שיצאנו לדרך בחנו את המפות של המסלולים, אבל לא ממש התכוונו ללכת בהם באותו היום- עלינו מהנהר ומצאנו מסלול כלשהוא- שאי אפשר היה לחזור איתו לחוף והוא הוביל דווקא פנימה לגונג’ל על כל מיני שורשי עצים.. כל הזמן אנחנו מתקדמים בהנחה שנגיע בסוף לתחנת הריינג’רים, כי כל המסלולים הקטנים מסביבה יוצאים ממנה , תוך כדי הליכה אנחנו גם מנסים לחשב איפה בכלל נוכל להקים אוהל אם נחליט לעצור באמצע השביל- כי אין שם אפילו נקודה אחת ישרה…
והאמת- אנחנו מסוגלים ללכת, אבל היינו מוכנים ל-6 שעות הליכה על חוף, שהן קשות לכשעצמן… ולא לתוספת הבלתי נגמרת הזו.. וכבר היינו ממש עייפים, עם האור האחרון כמעט הגענו לאחורי תחנת לה סירנה.. למחרת היינו כ”כ עייפים ומאחר וכבר צצעדנו באחד מהמסלולים מסביב, החלטנו להישאר ביום בתחנה ולחכות שבעלי החיים יבואו אלינו ( קרה באופן חלקי)..
את היציאה כבר עשינו בהליכה אחרי קבוצה שהמדריך המקומי שלה התיידד עימנו וגילה לנו שיש לו שורשים יהודיים.. ואכן ראינו איפה יש ג’ריקנים , כמה קרוב זה היה לחוף וכמה קל לחצות שם…
נדע לפעם הבאה אם נחליט לחזור ( ועכשיו זה כבר עם מדריך, אז לא צריך לדאוג..)
