סובב מונבלאן ספטמבר 25 על טרקים והליכה
-
כן הנופים מאגיל דה פוסטס לכל הכיוונים הינם יוצאים מן הכלל וחבל שלא ראיתם. גם החלק של הווריאנט הקצר (הלכתי את שני הווריאנטים הלוך חזור גם כאן) מציע נופים אבל הדרך בשבילי אתר הסקי לא משהו. לפחות הלכתם בשביל אמיתי ולא בסתם שרשרת של חתולי שלג. מחר אם יש ראות טובה אני ממש ממליץ על הווריאנט הגבוה. אם לא, לפחות תלכו להשתעשע בסולמות של הווריאנט הנמוך שגם בסופו נופים נפלאים לכיוון המונט בלאן.
-
i'm gonna be (500 miles) the proclaimers שיר סיום....
-
Woops אני רואה שנגמר לכם כבר … איבדתי את ספירת הימים בדרך הארוכה שעשיתי אתמול. שיר חמוד גם אם לא רץ לאינסוף במוח שלי. יצא לי לראות את התמונות שלך בוואטסאפ מ3 הימים הראשונים של הטרק. מהתרשמות שלי כל הסיבות הנופיות שהביאו אותך לרצות לטרק את הסיבוב לא מוצו. שמור לך מקום לפנסיה בצורה קצת יותר נינוחה כי הנופים הם באמת מופלאים ואני אומר את זה בתור בר מזל שראה הרבה נופים ״אלפיניים״ גם לפני הסובב וגם אחריו. אני עצמי יכול לראות את עצמי חוזר לשם אם הרגליים עוד יסחבו והנסיבות יאפשרו. חוויה יוצאת דופן גם בטרק המפונק שעשינו אנחנו. תהנו משאמוני. יאללה, נכנס לדיונים שבשבילם נסעתי יום וחצי …..
-
פוסט סיום, מספר ימים אחרי... בכל מסלול הליכה ארוך שאני צועד בו, יש איזה רגע שיא. זה לא חייב להיות הקטע הכי קשה פיזית, הנקודה הכי גבוהה בטרק או היום שצוברים בו הכי הרבה גובה. זה הרגע בו מרגישים שכל ההכנה הלוגיסטית, המאמץ והרגעים שהרגליים אומרות "תנוח קצת, מה אתה עושה לנו", הזיעה שהוסיפה לזרם של הנחלים מסביב או טיפטיפה לקרחון הגוסס, היו שווים את זה. בטרק הזה רגע השיא שלי היה שייך לשעה של הליכה, שעת ההליכה הבודדת באותו יום, מCHALET VAL FERRET ועד בקתת הלנה. תחילת הליכה עם גשם קל שהפסיק עם כל מטר שהלכנו, והנוף שנפתח עם כל צעד שעשינו. אמנם עדיין היתה שכהת עננים מעלינו, אבל הנוף של העמק שנפתח מאחרוינו, והקרחונים של המונבלאן עשו לי את זה, מזל שירד קצת גשם בדרךשנתן לי להסתתר טיפה עם הרטיבות.... נראה לי שבקבוצת הטיולים שאני הולך בה, הדבר שביא אנשים לטייל סופשבוע זה השקט שההליכה בטבע, אינטסיבית ככל שתהיה, מביאה לאנשים ומנקה את הראש, עד הטיול הבא. בשרשור הזה לקחתי מסלול ארוך שנהפך למותג שכנראה רבים מהפורום שמעו עליו וניסיתי להעביר דרכו את החוויה של אלה שההליכה בטבע זה השקט הנפשי שלהם. מקווה שמשהו מזה עבר הלאה... עם השותפים, שזה היה המסלול האלפיני הראשון שלהם, זה היה תהליך. כנראה לא משנה כמה אומרים מראש שיהיה קשה ומנסים להכין, הימים הראשונים היו מאתגרים והביאו להשלמה עם הקושי בהמשך. עם כל יום שעבר החיוך רק גדל ואפילו אם היו "תלונות" על קושי, הן באו עם חיוך ומבט נוגה על הנוף, ובסוף כבר היה דיבור על מה עושים בעונת הטרקים הבאה ( ביחד או לחוד), זה נתן הרגשה טובה על הלב. לקראת סוף הירידה לקורמאיור ראינו נעל על השביל כשהתקרבנו ראינו שזו נעל חדשה ודי יקרה, בצד היתה ערימת עצים והתחילו קונספריציות. בכניסה לדולון פגשנו את האדם שהיתה שייכת לו הנעל (היתתה תלויה על התיק, ונפלה), שזרק את השניה.את המקסיקני מ-סינלואה שפגשנו במוטט היה אמור להגיע באותו היום לקורמאיור ראינו בפעם האחרונה לוקח סיגריה לפני תחילת ההליכה....
מטיילת אחת הלכה לצידי כחצי שעה עד אליזבטה. היא טיילה לבד ותכננה מסלול מאתגר (כולל בקתת רוברט בלאנק לדוגמא), דיברנו על טרקים ועל הליכה לבד מול הליכה עם שותפים. כששאלתי אותה איך עובר עליה הטרק היא ענתה "קשה לרגליים"
ואיך הראש? שאלתי ,
"צלול"
-
קצת עניינים טכניים ונתונים - כדי לעשות מסלול אלפיני יותר פשוט כדאי להתכונן אליו. בשבילי זה תמריץ ממש טוב להגיע לחדר כושר לחזק את הגב והרגליים. גם אריזה טובה של תיק עם מחשבה על מינימום משקל עוזרת. בטרק הזה הרגשתי איך הדברים האלה משפרים לי את החוויה. זה מאפשר להנות מהסביבה, לזהות חיות, לראות נוף ומההוייה של הטרק, שאחרת הייתי מתרכז הרבה יותר בהתנשפות והתאוששות ופחות מצליח להנות מהטבע מסביב. וככה WIKILOC מסכמת לי את הטרק - יום 1: לה זוש-קונטמין, 20.91 ק"מ, 1330 מטר עליה, 1000 ירידה מצטברים יום 2: קונטמין-דז מוטט, 23 ק"מ 1675 מטר עליה, 935 מטר ירידה יום 3: דז מוטט-קורמאיור 25.22 ק"צ, 1210 מטר עליה, 1868 מטר ירידה יום 4: שאלט וואל פרט-בקתת הלנה 2.95 ק"מ, 389 מטר עליה, 100 מטר ירידה יום 5: הלנה-שאמפה - 29.47 ק"מ 1066 מטר עליה, 1644 מטר ירידה יום 6: שאמפה-טריאנט 15.81 ק"מ 796 מטר עליה, 997 מטר ירידה יום 7: טריאנט - טרה לה צ'אמפ - 15.5 ק"מ 1168 מטר עליה, 1104 מטר ירידה יום 8: טרה לה צ'אמפ- לה זוש - 15.66 ק"מ, 798 מטר עליה, 633 מטר ירידה
-
תודה על השיתוף תומר.
-
תודה על השיתוף תומר.
-
תודה על השיתוף תומר.
-
תודה תומר, ברכות
-
התחברתי מאוד להרבה מהדברים שכתבת. מהפוסט הראשון.
אני מזדהה עם העובדה שרגעי "שיא" במסע כזה יכולים להיות "קטנים" מאוד בראייה אובייקטיבית אבל יכולה להיות להם משמעות עצומה במכלול החוויה. זה קרה לי ככ הרבה פעמים.
מכירה היטב את ההרגשה הצלולה הזו של הראש והנפש. משהו אחר ממלא את החללים בגוף. למרות המשקל על הכתפיים, למרות המאמץ של הגוף - התחושה הנפשית היא לעיתים קרובות ככ קלילה, מרחפת.
אני זוכרת שחזרתי מנפאל ובשולחן שישי תארתי את הקשיים שחוויתי במסע. את הקושי בנשימה בעיקר, הקור וקושי לישון טוב בלילה במקומות הגבוההים. אצלי הם נתפסו כמשהו ככ זניח, כחלק מהחוויה. האחיין שלי, שהיה אז בן משהו כמו 5 או 6, שאל פתאום: "אז למה את נוסעת?" חח זה היה ככ הגיוני מצד אחד, בוודאי לילד בן 6. קשה להסביר למישהו "מבחוץ" את החוויה. כמה היא מעבר לקשיים, לתנאים ולחוסר הנוחות לעיתים. כמה אלו זניחים לעומת רגעי ההתעלות...
מעניין שבחרת, דווקא בשביל חברתי, פופולרי כמו ה TMB, ללכת עם שותפים. מעניין אותי למה בעצם (עד כמה שאני זוכרת הלכת בעבר לבד).
אגב, לי לא היה מזל השנה עם הטרק שתוכנן... אני עדיין בחו"ל אבל אכתוב על זה מתישהו בקרוב.
-
האחיין בן ה6 שאל את מה שמבוגרים כבר מתביישים לשאול.... צודקת, אכן אני מטייל לרוב לבד הרבה בגלל הרצון לזמן איכות לעצמי בטרקים. דוקא עומס המטיילים דרבן אותי במקצת להביא שותפים מהבית. חששתי "להעלם" בתוך ההמון. יש מסלולים יותר אינטימיים שמאפשרים להתחבר יותר בקלות עם אנשים, כמו שהיה לי בwhr. בדיעבד, רוב האנשים הקבועים שראינו היו קבוצות שבהתאם חבריה מחוייבים אחד לשני ופחות "פתוחים" לחברתיות. עם השותפים היה אפשר "להתכנס" כשמסביב עמוס מדי ברעש... לקח לנו יום יומיים ללמוד מתי ואיך לתת אחד לשני את ה"ספייס" שהוא צריך, ונראה לי שבסה'כ זה עבד. זה בהחלט היה מבחן גם בשבילי איך אני מתנהל בתוך זה
-
האחיין בן ה6 שאל את מה שמבוגרים כבר מתביישים לשאול.... צודקת, אכן אני מטייל לרוב לבד הרבה בגלל הרצון לזמן איכות לעצמי בטרקים. דוקא עומס המטיילים דרבן אותי במקצת להביא שותפים מהבית. חששתי "להעלם" בתוך ההמון. יש מסלולים יותר אינטימיים שמאפשרים להתחבר יותר בקלות עם אנשים, כמו שהיה לי בwhr. בדיעבד, רוב האנשים הקבועים שראינו היו קבוצות שבהתאם חבריה מחוייבים אחד לשני ופחות "פתוחים" לחברתיות. עם השותפים היה אפשר "להתכנס" כשמסביב עמוס מדי ברעש... לקח לנו יום יומיים ללמוד מתי ואיך לתת אחד לשני את ה"ספייס" שהוא צריך, ונראה לי שבסה'כ זה עבד. זה בהחלט היה מבחן גם בשבילי איך אני מתנהל בתוך זה
-
כשרכבתי על אופני הרים ברצינות הייתי סוציומאט שמעדיף לרכב לבד ורכיבות מאוד טכניות וכולם חשבו שאני בנוסף גם סתם לוקח סיכונים מיותרים אבל פחות אהבתי דינמיקה של קבוצה. זמן איכות עם עצמי אני יכול לתפוס לפעמים בריצה ארוכה וגם אם מאוד קשה לי. לטרק אני בדרך כלל עם אנשים נוספים ואפילו קבוצת חברים מהיישוב. במונטבלאן היה לי יום עם עצמי כשאשתי הרגישה לא טוב. זה היה יום גם לבדיקה עצמית של הקצב שלי אל מול התזמונים בשלטים. בצפון הודו הייתי פעמיים מספר שבועות לבד. לפעמים חברתי לישראלים אחרים ומספר פעמים הלכתי לבד בשבילים נידחים עם קצת המלצות של צביקה על חורים בהימאליה. בין היתר אחרי שיצאתי עם חברה בגיל הילדים שלי ל״טרק הכפרים בספיטי״ וחליתי אחרי הלילה הראשון וחזרתי לקאזה. יצאתי אחרי יומיים בדד בכיוון ההפוך. בגלל שלכל הכפריים כבר נסללו כבישים, השבילים נותרו ריקים מאדם ואולי עדיין משמשים את המקומיים בחורף הקשה. שלושה ימים לבד לבד חוץ מאשר בלינות ובנקודות ההשקה עם האופנוענים ההודים שפוקדים את המרחב. כמובן ניווטי הבדד של פעם בצבא הם פסגה של זמן עם עצמך עם הירח והכוכבים. יש בזה משהו שקשה להסביר…
