מישהו יצר קשר עם תאי?
-
האשמתי מישהו?בסה"כ אמרתי שאנשים צריכים לסמוך על החושים שלהם ולנסות להבין את הסיטואציה בכוחות עצמם, ולדעת למה הם מסוגלים ולמה לא, לא להסתמך על אנשים אחרים מומחים ומנוסים ככל שיהיו
-
שאלה של הגיון, יכון להיות שאני טועה, אבל-אנשים נתקעו למעלה במזג אויר סוער.
מבחינת הגיון מיידי, נראה לי טבעי לנסות לרדת בגובה, כדי להתחמק מהשלג- בעקרון שיותר נמוך= פחות שלג. הרי אם אני נמצא באיזור סכנה, אנסה לצאת ממנו.
אם כבר התפתח פה דיון של מי אחראי, ואחריות אישית, לחץ לכאורה של מקומי בבית תה, לא בסה"כ חיזק אינסטינקט של המטיילים?
אם הם היו מנסים לחזור חזרה למקום נמוך יותר, במקום לרדת הלאה, התוצאות לא היו אותן תוצאות?
יש כן בקורת על קבלת החלטות שאחרים לא בהכרח היו מחליטים אחרת.
-
שאלה של הגיון, יכון להיות שאני טועה, אבל-קל להגיד "לחזור אחורה". איך אתה יכול לחזור אם אתה לא רואה את הדרך, כי השלג לא מפסיק לרדת, הדרך מכוסה בשלג עמוק, ואני מניח שיש גם רוחות חזקות, כי זה מה שמאפיין את הפס ההוא גם בימים רגילים? אני שמעתי שמצאו אנשים שכבר עברו את הפס, אבל חצו אותו במקום הלא נכון ואיבדו את הדרך. הדרך מהפס חזרה להיי קמפ לוקחת 3-4 שעות ביום רגיל, ואם תוסיף לזה סופת שלגים ושלג עמוק, לא חושב שהיה להם הרבה סיכויים לחזור
-
האשמתי מישהו?הדיון פה הוא סביב מושג שמדריכי שטח קוראים לו "נקודת האל-חזור". לא תאמינו כמה מקום המושג הזה תופס בסדרות שטח מתקדמות בנושאים של חיפוש וחילוץ, פינוי, השרדות בתנאים קשים וכדומה. הרציונל פה הוא שאחרי אותה נקודה יש התדרדרות מהירה וקיצונית של המצב שקשה מאוד לעצור. באירוע שאנחנו מדברים עליו כאן נקודת האל-חזור הייתה לפני הפאס, כנראה איפשהו באמצע הדרך מהלודג' כשהשלג התחיל להחמיר והראות נפגעה. הבעיה, כמו שכולם מסכימים, היא שצריך הרבה ניסיון והרבה חוזק נפשי להגיד לעצמך "טוב, די, לא איכפת לי מה יחשבו עלי - זה נראה לי מסוכן ואני חוזר אחורה". כשמסתכלים על האירועים האלו מנקודה חיצונית וביקורתית קל מאוד להגיד 'איך הם לא אמרו לעצמם דבר כזה' אבל במציאות בשטח מדובר באמירה שקשה מאוד להגיד לעצמך - קל וחומר בנסיבות כאלו.
ומרגע שהיו על הפסגה, ובמיוחד בתנאי קיצון כאלו שהגוף קורס ובעקבותיו גם הראש, בלתי אפשרי להאשים מישהו בקבלת החלטות שגויה יותר או פחות. בשלב הזה המטייל נמצא עמוק בתחום הבעייתי עם יכולת מוגבלת לקבל החלטות מושכלות.
בסאם,
לדעתי ההערכה שלך לגבי המסוגלות המנטאלית של אנשים במצבים האלו היא לגמרי מופרזת ופשוט לא מציאותית. אני לא יודע כמה פעמים יצא לך לראות אנשים במצבים קיצוניים באמת של חוסר שינה, היפותרמיה מתקדמת, עייפות מצטברת וכיוצ"ב סימנים פיסיים ומנטאלים - אבל אנשים יכולים להגיע למצב קטטוני שהם בקושי מסוגלים לענות לשאלות הכי בסיסיות, מאבדים אוריינטציה לחלוטין ומייצרים אפס מחשבה. בסיטואציה כזאת מה שיציל להם את החיים, בדר"כ, זו היכולת לבצע פעולות מסוימות כמו רפלקס. הצבא משקיע מאמצים אדירים כדי לאמן את הלוחמים שלו בדיוק לזה - כדי שהם יוכלו לפעול בלי לחשוב כשהמוח יפסיק לעבוד.
