7.10 – יום שישי

לפננו עוד בוקר מקסים של כדורים פורחים. מכיוון שלפני יומיים חווינו את חווית הפרחת הבלונים לפני הזריחה, יכולנו הבוקר לקחת את הזמן, ולהגיע למדשאת ההמראה/נחיתה בשעה "נורמאלית". תוך כדי ההתארגנות, והכנת הקפה של הבוקר, ראינו מחלונות הקרוואן, ממש מעלינו מלא כדורים פורחים צבעוניים ויפיפיים בשלל צורות. מחזה מרהיב ביופיו, מלהיב ומרגש. אחד הכדורים נחת ממש בסמוך לקרוואן שלנו, ותוך כדי הנחיתה האיטית ניהלתי שיחה משעשעת עם הטייס. הוא מסלסלת הכדור הפורח, ואני מחלון הקרוואן. סיטואציה הזויה לחלוטין. סיימנו להתארגן, ויצאנו שוב למתחם הכדורים הפורחים, במרחק הליכה קצר. למרות שזה היום השלישי שלנו בפסטיבל, אנחנו לא מפסיקים להתלהב. השמש נעימה ולמלטפת, ואנחנו מטיילים בין הכדורים הממריאים והנוחתים. השמיים כחולים-כחולים, מנוקדים במאות כדורים צבעוניים, השטים להם לאט-לאט בגבהים שונים ובמרחקים שונים. טוב, צריך להמשיך... החלטנו לוותר על מוזיאון הכדורים הפורחים, שנראה מאוד מרשים מבחוץ, ולנסוע לרכבל Sandia Peak Aerial Tramway. נפרדנו מאלבוקרקי ומהכדורים הפורחים, ונסענו לרכבל... כשהגענו, ראינו תור כל כך ארוך אז וויתרנו בצער. התחלנו בנסיעה ארוכה למערות קרלסבד. הדרך ארוכה ומשעממת. לא עצרנו בעיירת החייזרים – רוזוול – מחוסר עניין, ומחוסר זמן. אבל בכל זאת, עצרנו איפשהו בדרך לאכול ארוחת צהריים בקרוואן.

הגענו ל- Carlsbad Caverns NP ממש ברגע האחרון, לפני תחילת "מופע" העטלפים. חודש אוקטובר הוא החודש האחרון בשנה, שעדיין יש הזדמנות לחזות בכמות עצומה של עטלפים (יש אומרים מאות אלפים), היוצאים בבת אחת, מפתח המערה, עם רדת החשיכה. אז הגענו ממש בזמן... גם אוקטובר, וגם לקראת השעה חמש. התיישבנו עם עוד רבים באמפי, שנמצא ממש בפתח המערה. בזמן ההמתנה המותחת ליציאת העטלפים, מסביר ריינג'ר נחמד על התופעה ועל העטלפים. אסור בשום פנים ואופן לצלם. מאוד(!) מקפידים על זה – יש ריינג'ר אחר, שעומד על המשמר, וברגע שהוא רואה שמישהו מוציא אמצעי צילום (בד"כ טלפון סלולרי), הוא ניגש אליו, ומוציא אותו אחר כבוד מהמתחם. היינו עדים לשני מקרים כאלה. בכל אופן, ההרצאה הייתה מעניינת ביותר, והתבססה בעיקרה על שאלות מאוד חכמות של הקהל (בעיקר של ילדים חמודים). למשל למדנו, שאחיזת העטלף בזמן שהוא תלוי איפשהו, היא בעצם המצב הרפוי של שרירי כפות הידיים, ולכן הוא לא מתעייף אף פעם, ואפילו אם הוא מת בזמן שהוא תלוי, הוא לא נופל. למרות שהצלחנו להגיע בזמן, לא שיחק לנו המזל באותו יום. העטלפים יצאו מאוחר מידי מהמערה, ולכן היה חשוך מדי כדי לראות אותם. הצלחנו לראות (וקצת להרגיש) תנועה של עטלפים, אבל זה לא היה ה"וואו" שציפינו לו. טוב, לפחות ההסברים היו מעניינים. נסענו לקמפ המוזנח, ממש בתחילת כביש הגישה לפארק. 

לינה - White’s City RV Park and campground

 

8.10 – יום שבת

התעוררנו לבוקר אפור, אבל, לא גשום ולא מאוד קר. בכל זאת, התלבשנו היטב – אנחנו בדרכנו לביקור במערה, והטמפרטורה שם היא כ 13 מעלות. נסענו למרכז המבקרים, הסיורים המודרכים שאולי היינו לוקחים היו כולם מלאים. לא נורא – במילא יש לנו "מקרה ברך". אז לקחנו מפה, ותכננו את סיורנו במערה. ירדנו במעלית למעמקי המערה, ועשינו את המסלול שנקרא Big Room. מסלול לא קשה, ויפה מאוד. המערה כל כך גדולה בכל מימד, שממש קשה לתאר במילים. מאוד נהננו, ואפילו לא היה כל כך קר. בהחלט אחת המערות המרשימות שראינו. מומלץ! עלינו חזרה במעלית, הסתובבנו עוד קצת במרכז המבקרים, ויצאנו מהפארק.

חזרנו על כביש 285, המוביל צפונה. עצרנו ב- Artesia, שם אכלנו ארוחת צהריים במסעדה איטלקית, נחמדה (לא יותר!).  עשינו סיבוב קטן בעיירה השקטה הזו, שעברנו דרכה אתמול, אבל לא היה לנו זמן להתעכב - דווקא נחמדה... המשכנו מערבה על כביש 82. המחצית הראשונה של הדרך הייתה משעממת למדי. אבל, אחרי שעוברים את הפניה דרומה לכביש 24, הנוף משתנה: הוא הופך להררי, משמאלנו זורם הנהר, ואנחנו מזהים אתרי סקי פה ושם.  החצי השני עבר בהרים בתוך אתר סקי. דרך מאוד יפה. לקראת החיבור עם כביש 54 יש ירידה תלולה, שנשקף ממנה נוף מדהים של העמק. הגענו לקמפ נחמד, שקט ונקי.

לינה - White Sands KOA 

 

9.10 – יום ראשון

בלילה ירד גשם קל, אבל התעוררנו לבוקר בהיר, נעים ורענן. אכלנו ארוחת בוקר ב"מרפסת" הקרוואן. מילאנו גז ויצאנו לדרך. נסענו מעט צפונה לחוות הפיסטוקים McGinn's Pistachio Tree Ranch, אבל היום אין סיורים. הסתפקנו בסרטון קצר. עשינו סיבוב קצר בחנות והצצנו במטע הפיסטוק הסמוך. רכשנו כמות נכבדה של פיסטוקים. נסענו דרומה לפארק הלאומי החולות הלבנים – White Sands NM. מזג האוויר היה מושלם לביקור בפארק, והדיונות היו מדהימות. לבנות-לבנות וממש לא טובעניות. מקום מיוחד במינו, ומומלץ בכל פה! ישבנו על ראש אחת הדיונות ושיחקנו ״ארצות״. יכולנו לשבת שם עוד שעות, אבל צריך להמשיך... אז המשכנו... עצרנו איפשהו לארוחת צהריים,  אח״כ עצרנו לקניות בוולמרט. אנחנו בדרכנו לעיר הסלעים – City of Rock SP. לקמפ שנמצא ממש בין הסלעים של עיר הסלעים הגענו כבר בחושך מוחלט. בלי לדעת מה קורה סביבנו, התמקמנו בסייט עם חשמל, שהוזמן מראש. העברנו ערב משפחתי, והלכנו לישון. 

לינה - City of Rock SP

 

10.10 – יום שני (Columbus Day)

בוקר! איזו הפתעה!!! התעוררנו במקום קסום. מסביבנו ששששששקט, טבע, ונוף מדהים של סלעים ענקיים! מחלון הקרוואן, ממש על ידנו, ראינו שני שועלים חמודים, נהנים משמש הבוקר. לא היה מי או מה שיטריד את שלוותם, אז הם פשוט טיילו להם בנחת, ממש על ידנו. אנחנו מצידנו שמרנו על שקט מוחלט, כדי להרוויח עוד קצת זמן במחיצתם. כשהם פרשו לענייניהם, יצאנו לחקור את השטח. טיילנו בין הסלעים הענקיים. בהחלט יש הרגשה של הליכה בסמטאות צרות של עיר – עיר הסלעים. כל פעם גילינו נקודת חמד/מסתור חדשה. היה קשה להפסיק לצלם. לשמחתנו, זכינו לפגוש גם את ה- Roadrunner, הלא היא הציפור "מיפ-מיפ" מהסרטים המצוירים של ילדותנו. היא הייתה כל כך תזזיתית (כמו בסרטים), שלא יכולנו לצלם. אבל, לפחות זכינו לראות את ציפור מדינת ניו-מקסיקו בעיננו, אם נתגעגע לתמונה שלה, נבקש כבר מגוגל. לא פסחנו על מרכז המבקרים הקטן והיפה. קיבלנו הסבר לתופעה המיוחדת – הסלעים האלה הם תוצאה של התפרצות געשית שהתרחשה עשרות קילומטרים משם, אבל הם אינם עשויים מבזלת, אלא מעפר ואפר, ולכן הסלעים האלה מאוד קלים. יש שם אפילו סלע בערך בגודל של כדורגל להמחשה – אכן, מאוד קל יחסית לגודל, כמעט כמו ספוג. נפרדנו בקושי מהמקום היפהפה הזה.

אנחנו בדרכנו ליעד הבא שלנו – טוסון, אריזונה.

החלטנו להאריך מעט את הדרך, ולכן, במקום לחזור לכביש 180, פנינו מזרחה וצפונה לכביש 61, אח"כ פנינו מערבה על כביש 152 לכיוון סילוור סיטי. שמחנו על ההחלטה – הדרך הייתה יפה ומעניינת. ליד סילוור סיטי יש תצפית מרשימה על המכרה הפתוח והענק. אכלנו ארוחת צהריים בקרוואן. המשכנו דרומה על כביש 90 עד שהתחברנו עם הכביש המהיר 10 מערבה לכיוון טוסון. אחרי העיירה Steins עברנו לאריזונה והרווחנו שעה. בשלב מסוים ירדנו דרומה מהכביש המהיר לטובת עיירת המערב הפרוע Tombstone. זו עיירה מאוד תיירותית, ולכן ממש לא הרשימה אותנו. היה נחמד להסתובב ברחוב הראשי, ולאכול גלידה – לא יותר מזה. ושוב אנחנו מחליטים להאריך את הדרך, ולא להגיע לקמפ בדרך המלך. אז פנינו מזרחה על כביש 82, ואח"כ צפונה על כביש 83. הדרך הייתה ממש-ממש יפה, בסגנון מדברי – כמו שאנחנו אוהבים. ושוב, אנחנו מגיעים לקמפ בחושך. קצת קשה להתרגל לכך שהימים קצרים, והשמש שוקעת בשעה שבעצם היינו יכולים עוד קצת לטייל. הקמפ ענק. אני חושבת, שהוא הכי גדול שהיינו בו. למרות גודלו, הכול מאוד נקי ומטופח.

לינה - KOA Lazydays Tucson

 

11.10 – יום שלישי (ערב יום כיפור)

בוקר. שמש. חם. יבש. אנחנו ממש מרגישים כמו בבית. התחלנו עם כביסות. ארוחת בוקר ב"מרפסת" של הקרוואן. מתארגנים ויוצאים לדרך, לכיוון Saguaro NP – אל החלק שממערב לטוסון. הדרך יפהפייה, והקקטוסים מרשימים בגודלם. נכנסנו למרכז המבקרים. שם קיבלנו מהריינג'ר הנחמד הסברים מאוד מעניינים על הקקטוס הענק, על הסביבה ועל הנחשים שבסביבה. בעיקר למדנו, שהאזור הזה מאוד דומה לערבה שלנו (הבית שלנו), רק בלי הקקטוסים הענקיים, שנקראים בעצם סווארו (כמן סוברו), למרות שכותבים באנגלית Saguaro . עוד במרכז המבקרים ראינו סרט נחמד. בסוף הסרט, המסך עולה וחושף נוף קסום של המוני סווארואים. סיירנו עוד קצת באזור מרכז המבקרים, צילמנו המון, ונסענו למוזיאון המדבר - Sonora Desert Museum. הכניסה למוזיאון הפתוח הזה יקרה לטעמי -  יותר מ- 100 דולר לחמישה מבוגרים. היה חם יחסית. למרות שיש נקודות מוצלות, אני מתארת לעצמי שקשה עד בלתי אפשרי לטייל בו בחודשי הקיץ (אולי כדאי להגיע בשעות הבוקר המוקדמות). המוזיאון נראה יותר כמו גן חיות, וזה די אכזב אותנו. הצמחייה המדברית הייתה מאוד יפה. עזבנו את המוזיאון, ונסענו למסעדת צ׳יזקייק פקטורי, שבתוך טוסון. הדרך הייתה מדהימה ביופייה. עברנו בשכונות מגורים עם בתים נאים, המשתלבים בצורה יפה בנוף המדברי, עם גינות קקטוסים, שנראים ממש חלק מהסביבה. זה היה מאוד מרשים. אחרי הארוחה,   נכנסנו לחנות REI, לציוד מחנאות, והעברנו שם שעה ארוכה. חזרנו לקמפ הגדול והיפה בערך בשבע. העברנו ערב נעים ושקט ב״מרפסת״ הפרטית שלנו. 

 

12.10 – יום רביעי (יום כיפור)

עוד יום שמשי וחם. מתארגנים בעצלתיים. ארוחת בוקר ב״מרפסת״, ואנחנו נפרדים מהקמפ הנוח שלנו. נוסעים למוזיאון התעופה והחלל - Pima Air & Space Museum. היום יש לנו נסיעה ארוכה צפונה, אבל שני הטייסים במשפחה לא רצו לוותר על המוזיאון, אז החלטנו להקציב לו זמן עד השעה 11:00. המוזיאון היה מאוד מעניין ועלה על הציפיות שלנו, מה שגרם לנו לחרוג מהקצבת הזמן, ולצאת ממנו רק ב- 12:00, אחרי שקיצצנו לא מעט בכאב לב. מכאן אנחנו בדרכנו לביוספירה 2. זהו מבנה ענק, המדמה אזורי אקלים שונים בכדור הארץ, ונועד לצרכי מחקר. הגענו לשם רק באחת – הרבה יותר מאוחר מהמתוכנן. נרשמנו לסיור הקרוב, שיוצא רק בשתיים – עוד עיכוב גדול. ניצלנו את השעה הזו לארוחה קלה בקרוואן, וחזרנו לסיור. המדריך היה מאוד מבוגר וחביב, אבל היה מאוד קשה להבין את ההסברים שלו. הסיור היה ארוך יחסית, וברגע שמתחילים אותו, אין שום נקודת פרישה. אם הייתה כזו, היינו שמחים לנצל אותה. בסופו של דבר, היה די מעניין לראות את הפרויקט הזה, אבל הוא עלה לנו בזמן יקר, שיחסר לנו מאוד בהמשך היום. אז רק בארבע יצאנו לדרך הארוכה שלפנינו. פנינו צפונה על כביש 77. בחלק הראשון היו נופים נהדרים של קקטוסים, הרבה יותר מרשימים מהקקטוסים שבפארק, פשוט נפלא. לצערנו הרב, השמש התחילה לשקוע לאט לאט, ואנחנו במרוץ נגד הזמן – זה החיסרון של טיול בעונה הזו – הימים הקצרים. בשלב מסוים עברנו לכביש 60 לכיוון צפון, והגענו לאחד הקטעים היפים והמרשימים של הדרך כמעט בחושך מוחלט וממש התבאסנו. זו הייתה נסיעה לאורך קניון מדהים ועוצמתי. מעבר לפספוס של הנוף, היה גם די מפחיד לנהוג בכביש מפותל כזה בחושך. המשך הדרך היה בחשכה מוחלטת. הגענו לקמפ ב- Fool Hollow Lake RA לקראת השעה שבע – לכל הדעות לא מאוחר מידי, אבל חשוך לגמרי. איתרנו את הסייט שלנו, שהוזמן מראש. הכנו ארוחת ערב, והלכנו לישון. 

לינה - Fool Hollow Lake RA

 

13.10 – יום חמישי

התעוררנו בקמפ קסום ושקט. הסייט שלנו ממש על שפת האגם. הצטערנו שלא הגענו אליו אתמול בשעה מוקדמת יותר. בדיעבד, היה כדאי לוותר על הביוספירה (שדי אכזבה), לטובת הנאה מהדרך הנופית שנסענו בה אתמול בחושך, ולטובת הנאה מהקמפ המקסים שישנו בו, וכבר צריכים לעזוב. אנחנו בדרכנו ל- Petrified Forest NP. בחרנו להיכנס מהכניסה הדרומית של הפארק דרך הכביש הצדדי 180. התחלנו במסלול הקצר, שמאחורי מרכז המבקרים הדרומי (Giant Logs). המשכנו למסלול Crystal Forest, שהתגלה כבחירה נהדרת – מאובני עצים בשלל צבעים, גדלים וצורות. עשינו תצפית על ה- Agate Bridge - נחמד. ועוד תצפית על ה- Newspaper Rock, שהיה פחות מרשים מסלע העיתון של הקניונלנדס, בו ביקרנו בטיול אחר. סטינו מעט מדרך המלך לטובת אזור הפיקניקים שנקרא Chinde Point. הנוף משם עוצר נשימה. המדבר הצבוע (Painted Desert) נפרש לרגלנו בצבעוניות מדהימה. הכנו ארוחת צהריים בקרוואן, ונהננו לאכול על שולחן הפיקניקים, בנוף מרהיב שכזה. מומלץ להגיע לתצפית הזו, גם אם אין כוונה לעשות פיקניק. עשינו עוד מסלול קצר נוסף (Tawa Point), ויצאנו מהפארק. הפארק הזה מרשים מאוד, ולא רק בגלל העצים המאובנים שבו. המשכנו בנסיעה עוד כשעתיים בכבישים שלא נגמרים. במרחבים פתוחים ועצומים. ושוב אנחנו מגיעים ליעדנו, כמעט בחושך מוחלט. הגענו לקמפ מוזנח למדי בקניון דה שיי. החזרנו את השעון שעה קדימה, והלכנו לישון.

לינה - Cottonwood Campground

 

המשך יבוא…

 

 

 

 

10 – יום שישי

התעוררנו בקמפ השקט, והלא כל כך אטרקטיבי של Canyon de Chelly NM. התארגנו, ויצאנו לכביש הדרומי בלי לעבור במרכז המבקרים. הכביש הדרומי הוא כביש ללא מוצא, המצריך נסיעה הלוך ושוב, 25 ק"מ לכל כיוון. יש בו שבע נקודות תצפית, והוא מומלץ לביקור בשעות אחה"צ. מהכביש הדרומי ניתן לצאת למסלול ההליכה היחיד בפארק שאפשרי ללא הדרכה – White House Ruin Trail (יש אפשרות לצאת לסיורים מודרכים). אז נסענו על הכביש הדרומי לכל אורכו, ועצרנו בכל שבע נקודות התצפית. הנוף מרהיב ביופיו, וכל נקודת תצפית מיוחדת במינה. מומלץ לעצור בכולן! נהננו הנאה מרובה, למרות שטיילנו בשעות הבוקר, ולא בשעות אחה"צ כפי שהומלץ. הפתיע אותנו לראות בתחתית הערוץ עצים בשלכת, שהשתלבו כל כך יפה עם הצבעוניות של הקניון. על מסלול ההליכה נאלצנו לוותר בצער רב, בגלל מצב הברך של ג'. חזרנו את כל הדרך צפונה, והמשכנו הלאה בכביש הצפוני. אורכו של הכביש הצפוני כ- 30 ק"מ, וניתן להמשיך איתו עד ליציאה הצפונית מהפארק. יש בו שלוש נקודות תצפית, והוא מומלץ לטיול בשעות הבוקר. אז עצרנו להכין ארוחת צהריים בכניסה לתצפית הראשונה. המשכנו לתצפית השנייה, ועל התצפית השלישית והאחרונה ויתרנו. יצאנו מהפארק, והמשכנו בנסיעה בדרך מדהימה ביופייה, שמזכירה מאוד את הנופים של המוניומנט וואלי. למי שאינו מתכוון להתעמק בביקור במונומנט וואלי, נסיעה על כביש זה, כביש 190, בהחלט יכולה לייתר את הביקור במונומנט וואלי. המשכנו בדרכנו ל"ארבע הפינות". בביקורנו הקודם באזור, האתר היה סגור לרגל שיפוצים. הפעם הצליח לנו – גימיק נחמד! עברנו דרך קורטז, שגם בה ביקרנו בפעם הקודמת,  והגענו בחושך לקמפ החביב בדורנגו. התארגנו והלכנו לישון. מחר קמים מוקדם. 

לינה – Alpen Rose RV Park

 

15.10 – יום שבת

ואכן התעוררנו מוקדם, לעוד בוקר מקסים. היום מתוכנן לנו יום שכולו אומגות (Soaring  Tree Top Adventures). לאתר האומגות, שנמצא ב- Tall Timber, ניתן להגיע אך ורק באמצעות הרכבת המפורסמת, וגולת הכותרת של דורנגו - Durango & Silverton Narrow Gauge Railroad. זוהי רכבת קיטור היסטורית, המחברת בין דורנגו לסילברטון. תוואי הנסיעה שלה עובר על צלע ההר, בנוף מרשים, ולא ניתן לעשות את הדרך הזו ברכב. כיום הרכבת הזו היא אטרקציה תיירותית המפרנסת בכבוד את שתי העיירות – דורנגו וסילברטון. אז יצאנו מהקמפ ב- 7:20. הגענו לתחנת הרכבת ב- 7:30. התחננו בחניה הגדולה שצמודה לתחנה. הרכבת יצאה רק ב- 8:45, כך שהיה לנו מספיק זמן להתארגן ליום הארוך מחוץ לקרוואן, ולהנות משוקו חם בתחנת הרכבת העתיקה והיפה, שלקחה אותנו 100 שנים אחורה בזמן. כדי להגיע לאתר האומגות, נוסעים בקרון פרטי המיועד אך ורק לבאי האומגות. זה היה היום הלפני אחרון של העונה, לכן היו איתנו בקרון רק עוד שני זוגות. נסענו כשעתיים בדרך מקסימה. אנחנו על צלע ההר, ונהר ה- Animas זורם פעם מימין ופעם משמאל. מכיוון שהקרון הפרטי שלנו היה ממש ריק, יכולנו לקפוץ מחלון לחלון, ולהתלהב מהנוף משני הצדדים. בערך אחרי שני שליש מהדרך שבין דורנגו לסילברטון, ירדנו במתחם האומגות, שיש לו סיפור מרתק בפני עצמו. הצוות שליווה אותנו היה מקסים, ולמדנו ממנו רבות על האזור, על החי ועל הצומח. החוויה כוללת ארוחת צהריים נחמדה ממש על העצים – חוויה בפני עצמה. סה"כ עשינו 27 אומגות באורכים שונים. האחרונה, הארוכה, והמרשימה ביותר הייתה באורך של 430 מטר. האומגות מסודרות בכמה מקבצים, ובין מקבץ למקבץ יש הליכה נעימה ביער, הכוללת הסברים מרתקים. הייתה חוויה מדהימה לרחף בין צמרות העצים, ולחצות ברחיפה את נהר האנימס. הרכבת שחזרה מסילברטון לכיוון דורנגו עצרה בתחנת האומגות בארבע ורבע, ואספה אותנו חזרה לדורנגו, ושוב בקרון ה"פרטי". לדורנגו הגענו בערך בשש, והלכנו לאכול בפיצרייה נחמדה ומאוד מומלצת – Fired Up Pizzeria. מהמעט שיצא לנו להסתובב בדורנגו, מאוד התרשמנו ממנה, ואהבנו. זה היה יום שבת בערב, והרחובות שקקו חיים, ובכל המסעדות ובתי הקפה היו מלא אנשים. חזרנו לקרוואן שחיכה לנו כל היום בחניה, נסענו לקמפ עייפים אך מרוצים מיום מלא חוויות ואדרנלין, והלכנו לישון. 

 

16.10 – יום ראשון (ערב סוכות)

בבוקר לקחנו את הזמן.... ארוחת בוקר, שתי מכונות כביסה, וטיול רגלי באזור הקמפ...

במסגרת הטיול הרגלי, ראינו את הרכבת שנסענו בה אתמול, עוברת ממש על ידנו, בדרכה לסילברטון, ומעלנו פרחו כמה כדורים פורחים, שכנראה המשיכו במסעם מאלבוקרקי. היה כיף ומלהיב. נפרדנו מהקמפ בדורנגו, ועלינו על הכביש הנופי ואחד המפורסמים בקולורדו - כביש 550. נקודת עצירה ראשונה – Haviland Lake. אגם קטן ומקסים. נקודת עצירה נחמדה. נקודת עצירה שנייה – Electra Lake. האגם הזה לא ממש הרשים אותנו – אפשר היה לוותר. המשכנו בדרך המרהיבה. עברנו במעבר ההרים Coal Bank, ואח"כ במעבר ההרים Molas, שם יש תצפית נהדרת על אגם מולאס, נהר אנימס, ופסגת סנודון. הכביש ממשיך ויורד בירידה מרשימה, עם נוף מרהיב ביופיו, לכיוון העיירה סילברטון. בסילברטון עשינו עצירה משמעותית. החננו את הקרוואן ויצאנו לשוטט בעירה הקטנה והמתוקה הזו, שהזכירה לנו את העירה Dawson בקנדה. נכנסנו ויצאנו מחנויות המזכרות, ובסוף, כשהרעב הכריע, נכנסנו למסעדה מגניבה – Handlebars Food & Saloon. הסתבר לנו שהיום זה היום האחרון שהיא פתוחה – ממחר נכנסים לתרדמת חורף. הייתה אוירה טובה, ותפאורה מעניינת. האוכל היה בסגנון דיינר אמריקאי. נפרדנו מסלברטון, והמשכנו בדרכנו. הקטע בין סילברטון לאוריי מדהים ביופיה. כל הדרך מנוקדת בעצי אספן צהובים משלכת. עברנו במעבר ההרים Red Mountain, והתרשמנו משילוב הצבעים של ההר האדום והשלג הלבן. בפאתי העיירה אוריי נכנסנו למפלי Box Canyon, שלא כל כך הלהיבו אותנו. יש מסלול טיול קצר למפלים. יכול להיות שאם היינו עושים אותו היינו מגיעים לנקודות מרשימות יותר במפל. אוריי עיירה נחמדה מאוד, אבל בגלל קוצר זמן, רק חלפנו על פניה. אחרי אוריי, הכביש נהיה שטוח, ועובר בתוך מרחב פתוח ויפה. לקראת חשיכה הגענו לקמפ של KOA  קצת פחות מפואר ממה שציפינו. ערב סרט משפחתי עם פופקורן, ולישון.

לינה – Montrose/Black Canyon NP KOA

 

17.10 – יום שני (סוכות)

כל הלילה נשבה רוח ממש-ממש חזקה. כשישנים בקרוואן, יש למשבי הרוח אפקט חזק. בבוקר זרחה השמש, אבל היה קר. החלטנו לאכול את ארוחת הבוקר בחוץ, למרות הקור ולמרות הרוח, שנחלשה מעט. נסענו ל- Black Canyon of the Gunnison NP. לגדה הצפונית אפשר להגיע בדרך ארוכה ולא סלולה, המתפצלת אי-שם מכביש 92. מכיוון שזה לא היה רלוונטי עבורנו, נאלצנו "להסתפק" בגדה הדרומית. אחרי עמדת הכניסה הדרומית לפארק, הכביש מתפצל למערב ומזרח. שני הכבישים הם ללא מוצא, כלומר יש לעשות אותם הלוך-ושוב. הכביש המזרחי (אותו לא עשינו), מגיע בסופו של דבר לנהר הגניסון, ולכן יש בו ירידה חדה מאוד (16 אחוז). הוא סגור בחורף לכל כלי הרכב, ובקיץ לקרוואנים שאורכם יותר מ- 22 פיט. מי שמבקר בפארק עם רכב פרטי, ואוהב כבישים כאלה, כנראה שכדאי לו לתת את הזמן גם לכביש המזרחי. אז אנחנו התמקדנו בכביש המערבי. נקודת התצפית הראשונה הייתה Tomichi Point. ממנה המשכנו ברגל על ה- Rim Rock Trail עד למרכז המבקרים. במרכז המבקרים צפינו בסרט מעניין על ההיסטוריה של חקר הקניון ונהר הגניסון. ממרכז המבקרים יש שביל לא ארוך לתצפית ה- Gunnison Point. התצפית הזו מרשימה מאוד – לא לפספס! שם פגשנו זוג אמריקאים נחמדים עם כלבים חמודים, שהזכירו לנו את ניוקי שלנו שהשארנו בבית. התפתחה בנינו שיחה מרתקת ולבבית. המשכנו מערבה עד ל- High Point, ועצרנו בעוד כמה נקודות תצפית בדרך. חזרנו את כל הדרך, ויצאנו מהפארק שהשאיר עלינו רושם רב. התחלנו בנסיעה מזרחה על כביש 50. הכביש לא פחות ממקסים! הנוף מאוד מגוון לאורך הדרך. עצרנו לארוחת צהריים באזור פיקניקים, והמשכנו להנות מהדרך המקסימה לאורך נהר הגניסון ומאגר Mesa. במהלך הנסיעה, עלה מולנו ירח מלא ומרשים – כמו שקורה תמיד בחג הסוכות – זה היה מחזה מדהים ומרגש. לקראת חשיכה הגענו לקמפ שהוזמן מראש, ממש בין הכביש לנהר. היינו היחידים בקמפ הקטן הזה. התארגנו והלכנו לישון. 

לינה – Sweetwater River Ranch

 

18.10 – יום שלישי

התעוררנו בודדים בקמפ. שוב בוקר שימשי אבל קרררר! נסענו לרויאל ג׳ורג׳ בריג׳. היה די מאכזב, והזכיר לנו מלכודת תיירים קלאסית. המשכנו ל- Peterson Air & Space Museum, שנמצא בבסיס חיל האוויר בקולורדו ספרינגס. את הביקור במוזיאון הזה, צריך לתאם מראש. משום שמדובר בבסיס צבאי, יש ביקורת קפדנית בכניסה, כולל דרכונים וכו'. הסיור הוא בליווי צמוד של מתנדב-פנסיונר של חיל האוויר האמריקאי. האמת היא שקצת התאכזבנו מהתצוגה עצמה (במוזיאון בטוסון נהננו יותר), אבל כל מה שמסביב היה מעניין: הביקור בבסיס חיל אוויר, האינטראקציה עם המלווה הצמוד, וכו'. כשסיימנו את הסיור, הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת, והיינו מאוד רעבים. נכנסנו לסניף הקרוב ביותר של California Kitchen Pizza. המשכנו לקמפ ב- Cherry Creek SP – פארק ירוק ומקסים ממש בתוך אזור אורבני. הבלגן מתחיל – מתחילים לארוז – מחר מחזירים את הקרוואן.

לינה - Cherry Creek SP.

 

19.10 – יום רביעי

נסענו לתחנת הקרוואנים. תהליך החזרת הקרוואן היה מהיר ויעיל. ג' חצה את הכביש לסוכנות השכרת הרכב Enterprise. שם המתין לנו רכב שכור שהוזמן מראש. העמסנו על הרכב את המזוודות שלנו ונסענו ל- Outlets at Castle Rock – יום קניות! כמו תמיד היה זה היום המעייף בטיול, אבל ההספקים היו נאים.

עייפים אך מרוצים הגענו למלון שליד שדה התעופה – SpringHill Suites Denver Airport. מלון חביב ופונקציונאלי. אריזות אחרונות, והולכים לישון.

 

20.10 – יום חמישי

אכלנו ארוחת בוקר בנחת. נסענו לשדה התעופה. בדרך ראינו שפסגות ההרים הסובבים את דנוור כבר התכסו בשלג. החזרנו את הרכב, ואנחנו על הטיסה לטורונטו. בטורונטו יש לנו קונקשן לא ארוך מידי, ולא קצר מידי – בדיוק כמו שצריך – תענוג! עולים על הדרימליינר של אייר קנדה. וביום שישי בעשר בבוקר נוחתים בארץ.

וכבר חושבים על הטיול הבא.…

 

ערבה.

 

 

 

30.9 – יום שישי

אחרי שהגדולה ואני בילינו חמישה ימים נפלאים בניו יורק, נפגשנו עם ג' והבנות בשדה התעופה ניוארק לקראת השעה שבע בבוקר. הם הגיעו בטיסת יונייטד מהארץ, ואנחנו בשאטל מהמלון שליד שדה התעופה ניוארק. חיבוקים, נשיקות, ובשמונה וחצי אנחנו ממריאים לדנוור. בחסות הבדלי השעות, אנחנו נוחתים בדנוור בסביבות השעה עשר (בבוקר). המזוודות מגיעות מיד, ואנחנו בהסעה להשכרת רכב. שלא כהרגלנו, שכרנו הפעם רכב עצמאית באינטרנט, ולא דרך סוכן ישראלי. החברה שהכי התאימה לנו הייתה Enterprise. היא היחידה שהייתה לה סוכנות ממש ליד תחנת הקרוואנים שלנו, כך שזה היה ממש נוח. לא זול (198$ ליום אחד כולל כל הביטוחים), אבל זה היה הכי נוח לוגיסטית. הכול הלך מהר. קיבלנו מיניוואן, ונסענו למלון - SpringHill Suites by Marriott Denver at Anschutz Medical Campus. הגענו בערך ב- 12, אבל החדר עדיין לא היה מוכן. אז נסענו למרכז דנוור. "העיר בגובה מייל", זה כינויה של דנוור, נעימה ויפה. מזג האוויר השמשי, עוזר לנו להנות ממנה. הגענו למסעדת צ'יז קייק פקטורי – נהננו גם מהמנות המוכרות וגם מהמנות החדשות. עכשיו צריך "להרוג זמן" כדי שאלה שהגיעו מהארץ יוכלו להתגבר על הג'ט לג. אז טיילנו במדרחוב היפה של רחוב 16. אכלנו גלידה, והגענו עד לקצה שלו הקרוב לקפיטול. חשבנו להמשיך כדי להתרשם מהקפיטול, אבל אפשר היה לראות מרחוק שהוא תחת שיפוצים, ומכוסה בפיגומים, אז וויתרנו וצעדנו את כל המדרחוב חזרה עד לרכב. דרך אגב, הרכב היחיד שנוסע במדרחוב הזה, הוא אוטובוס חינמי, שנוסע הלוך ושוב – אנחנו בחרנו ללכת ברגל. חזרנו למלון. קיבלנו חדר מרווח ונקי. אבל הצוות לא היה אדיב במיוחד. ניסינו למשוך עוד קצת זמן, אז שיחנו משחק משפחתי. עד שבערך בשמונה כל העייפים נרדמו. 

 

1.10 – יום שבת

התעוררנו לבוקר מקסים. ארוחת בוקר אמריקאית במלון. אריזה, ויציאה לתחנת הקרוואנים. הכול הלך מהר וחלק. אחרי כל כך הרבה פעמים בקרוואן, ועדיין מתרגשים כמו בפעם הראשונה. ג' החזיר את הרכב ממש מעבר לכביש (ממש נוח!). פרקנו את המזוודות, סידרנו פחות או יותר את הציוד במקום, ויצאנו לדרך. תחנה ראשונה - עצירה מסורתית בוולמארט. הפעם לקחנו קרוואן כולל כל הציוד, כך שבוולמארט עשינו רק השלמת ציוד, ובעיקר קנינו מצרכי מזון. לא שכחנו להצטייד בתפוחים, דבש ורימונים שהיו כל-כך יפים – ממש מושלמים! הקניות בסופר עשו אותנו רעבים, אז החלטנו לנסות את הרשת המדוברת, שעדיין לא התנסנו בה – Sweet Tomato – ממש לא אהבנו, והחלטנו שזו הפעם הראשונה והאחרונה!

עלינו על הכביש המהיר 25, ואחרי נסיעה של כ- 100 ק"מ הגענו ל- Red Rock Canyon Open Space, שנמצא מערבית לקולורדו ספרינגס. במקום יש מגוון מסלולי הליכה. התוכנית המקורית היתה לעשות מסלול ארוך, אבל לג' כאבה הברך אז עשינו מסלול מקוצר. גם המסלול המקוצר היה מקסים ובהחלט ממצה. לכל אורך הדרך מזג האוויר היה מושלם. איך שהגענו לקרוואן התחיל גשם, ויצאה קשת יפהפייה. והנה עוד סיבה לא להצטער על המסלול המקוצר. הגענו לקמפ הנחמד, אכלנו, שיחקנו, התקלחנו, והלכנו לישון.

לינה - Garden of the Gods RV Resort

 

2.10 – יום ראשון (ערב ראש השנה)

אמנם התעוררנו לבוקר מקסים, אבל מצב הברך של ג' ממש-ממש לא טוב! עשינו אחד ועוד אחד: ללא טיפול המצב של הברך לא ישתפר, ובמצב כזה הוא לא יוכל לעשות מסלולים רגליים (ועל זה בנוי רוב הטיול), ואם לטפל בברך אז רצוי מאוד לעשות את זה לפני שמתרחקים מקולורדו ספרינגס – עיר מודרנית, קרובה מאוד לאתרי הסקי הפופולאריים של ארה"ב, ומן-הסתם יש סיכוי טוב שהרופאים שלה מומחים גדולים לברכיים. אז חישבנו מסלול (תוכניות) מחדש. נכנסתי למשרד הקבלה של הקמפ, ביקשתי להישאר בסייט שלנו לילה נוסף, והתעניינתי בקשר לבית חולים מומלץ. בעלת הקמפ יצאה מגדרה כדי לעזור לנו, והפנתה אותנו לחדר המיון של בי"ח Penrose. סידרנו את העניינים בטלפון עם המוקד של פספורט כארד, שהיו מאוד יעילים ואדיבים, ויצאנו לדרך. יום ראשון בבוקר, והכבישים ריקים. נסיעה קצרה, והגענו לבית חולים מקסים. הייתה לנו חוויה מדהימה ומעוררת קינאה, מכל הבחינות – הצוות, הטיפול, היחס, האין-תור, הארגון, המבנה, העיצוב, השלווה, הרוגע, הניקיון, ואפילו החנייה! כל הסיפור לקח כשעה. יצאנו משם מרוצים והמומים מעוצמת החוויה.

לקראת השעה 12 הגענו לסוכנות השכרת הרכב Enterprise לא רחוק מהקמפ שלנו. הזמנו מראש רכב ליום אחד, שעלה הפעם (כולל ביטוחים) 93 דולר. מצאנו חניה נהדרת לקרוואן שלנו ליד סוכנות ההשכרה, ונסענו עם הרכב לאכול ב- Texas Roadhouse – היה טעים! שבעים ומרוצים אנחנו בדרכנו ל- Pikes Peak. התוכנית המקורית הייתה לעלות לפסגה הזו מחר בבוקר, אבל החלטנו שלאור השינוי בתוכנית המקורית, יהיה טוב יותר כך. בחרנו לעלות לפסגה עם רכב שכור ליום אחד, אחרי התייעצות בפורום של קולורדו ספרינגס בטריפאדווזר. לעלות עם קרוואן זה בלתי אפשרי, והרעיון לשכור רכב קסם לנו יותר מכל האפשרויות האחרות. הנסיעה איטית וקסומה עם התחלה של שלכת. בשלב מסוים אנחנו כבר כל כך גבוהים, שאין צמחייה. מומלץ לעלות להר ביום בהיר כדי לראות נוף פנורמי של 360 מעלות, אבל אומרים שגם ביום מעונן זו יכולה להיות חוויה, כי הפסגה נמצאת מעל העננים. טוב... אז כשאנחנו הגענו לפסגה (בגובה 4,300 מטר), היו כבר הרבה עננים, אבל הם היו גבוהים מאיתנו, כך שעדיין היה אפשר לראות נוף פנורמי.  יצאנו מהאוטו אל הקור המקפיא, ואפילו ירדו עלינו פתיתי שלג קלים. בגלל מחסור בחמצן התחלנו להרגיש לא כל כך טוב – הראש מתחיל לכאוב, וכל פסיעה היא מאמץ. אז כמה תמונות למזכרת... תצפית קצרה, לכל אחת מארבע רוחות השמיים... ואנחנו מתחילים לרדת חזרה לגובה שיספק לנו את החמצן הדרוש. הירידה איטית, בהילוך נמוך מאוד – יש לשמור על הבלמים! הדרך יפהפיה, ונראית שונה מהדרך למעלה. חזרנו לסוכנות Enterprise, והחזרנו את הרכב – יום ראשון אחה"צ והסוכנות סגורה, אז פשוט משאירים את הרכב והולכים. חזרנו לקרוואן, שחיכה לנו עד שנחזור. עוד ביקור קטן בוולמרט, וחזרנו לקמפ לחגוג את ראש השנה. קישטנו את הקרוואן, הכנו מרק טעים עם שקדי מרק (שהבאנו מהבית), תפוח עם דבש, וכמובן שפתחנו את הרימונים. האמת היא שהם היו כל כך יפים, ולא היו לנו ציפיות גדולות לגבי הטעם שלהם. הופתענו לטובה!!! כאלה רימונים טעימים עוד לא אכלנו אף פעם אפילו לא בארץ. שנה טובה! 

 

3.10 – יום שני (ראש השנה)

יום יפה - השמש מחייכת אלינו. אנחנו מתארגנים, נפרדים מהקמפ הנחמד, ויוצאים לדרך. 10 דקות נסיעה בדרך יפהפייה, ואנחנו בגן האלים (Garden of the Gods). נכנסנו למרכז המבקרים. מאוד יפה פה. מתוך התחשבות בג', החלטנו לעשות את המסלול הקל והסלול. אז החננו בחניה מס' 2, ועשינו את המסלול המעגלי שנקרא" Perkins Central Garden Trail.  המסלול עובר בעצם בין תצורות הסלע המרכזיות של ה"גן". המקום מרשים ביותר – מאוד אהבנו. משם המשכנו בנסיעה לחניה מס' 14, ועשינו מסלול קצר, אבל לא סלול ובעליה (לכן קצת יותר קשה ובלי ג') כדי להגיע אל "התאומים הסיאמים". המסלול נקרא, מן הסתם, Siamese Twin Trail. המשכנו לחניה מס' 15, שם יכולנו לראות את ה- Balanced Rock ואת ה- Steamboat Rock.  תהינו מתי הסלע המאוזן ייפול למישהו על הראש, התלהבנו מיופיו של האזור, ומהנוף בגווני האדום, הרגשנו שמיצינו, ויצאנו מה"גן". הרעב כיוון אותנו להמלצות של טריפאדווזר. כך הגענו לפיצרייה מאוד מומלצת, שהייתה ממש לא מוצלחת. אנחנו נפרדים מאזור קולורדו ספרינגס ומתחילים בנסיעה דרומה על כביש 25. הדרך מאוד משעממת וצהובה. בשלב מסוים התחילה רוח ממש חזקה, עם משבים חזקים אפילו יותר. זה היה די מפחיד, ודרש מהנהג (החברמן שלנו) ריכוז מרבי. החלטנו להיכנס לפואבלו. במרכז העיירה קידמה אותנו הפגנה בעד טראמפ (ונגד קלינטון), כשמהצד השני הפגנה בעד קלינטון (ונגד טראמפ). כל הרחובות היו עמוסים בשוטרים, ורכבי משטרה. הצלחנו למצוא חניה הרחק מהבלגן, ולשוטט קצת בעיר. הייתה רוח לא נעימה, ובכלל לא ממש מצאנו את עצמנו, אז המשכנו בנסיעה דרומה על כביש 25. ירדנו מערבה לכביש 160 הנופים קצת השתנו אבל הרוח המשיכה להיות חזקה מאוד. אח״כ עלינו צפונה על 150 לכיוון פארק החולות הגדולים (Great Sand Dunes NP). כשהגענו לפארק היה כבר חושך גמור. התמקמנו בסייט, שילמנו במעטפה.

לינה – Piñon Flats Campground

 

4.10 – יום שלישי (ראש השנה)

התעוררנו בקמפ בטבע כמו שאנחנו אוהבים. השמש זורחת אבל מאוד מאוד מאוד קר!!!! התארגנו ונסענו למרכז המבקרים. מרכז המבקרים היה מאוד יפה, אבל להפתעתנו הריינג'ר היה מאוד לא נחמד, וחסר סבלנות בצורה קיצונית. לקחנו מפה ונסענו לתחילת המסלול. התלבשנו ממש טוב, אבל בכל זאת היה מאוד קר. נשבה רוח חזקה ומקפיאה, שממש חדרה לנו לעצמות. הכאבים בברך של ג' חזרו, והיה לו מאוד קשה ללכת. צעדנו עד לדיונה וחזרנו בלי לעלות עליה. כחובבי דיונות, הדיונה הזו ממש אכזבה אותנו. היא מאוד מרשימה בגודלה, אבל לא ממש "מזמינה" לכייף. אז התחלנו בנסיעה דרומה על כביש 150 הישר והאין-סופי. הדרך די משעממת. עברנו מקולורדו לניו-מקסיקו. מספר הכביש משתנה ל- 522. קצת לפני טאוס עצרנו לאכול משהו קטן בקרוואן. המשכנו ל- Taos. מצאנו חניה, ועשינו סיבוב קצר. העיר ממש נחמדה. המון גלריות אומנות, ואדריכלות ספרדית שתלווה אותנו בהמשך הטיול. המשכנו בנסיעה דרומה. הנוף השתנה, ונעשה יותר מעניין ויפה. הכביש יורד מטאוס, בירידה ארוכה ובלתי נגמרת. עלינו שוב על הכביש המהיר 25, ושוב הדרך משעממת. הגענו לפאתיה הצפוניים של אלבוקרקי, ישר למתחם של פסטיבל הכדורים הפורחים (Albuquerque International Balloon Fiesta) – כאן הזמנו מקום לשלושת הלילות הבאים. המתחם מלא בקרוואנים ודי צפוף. כמובן שאין חיבורים, ואין מקלחות. המקום לקרוואן במתחם (הכי קרוב שאפשר!) הוזמן לפני יותר משנה - הרבה לפני שהייתה לנו תוכנית סגורה, והרבה לפני שהזמנו טיסות ו/או קרוואן. 270 $ לשלושה לילות כולל כניסה לכל אירועי הפסטיבל במהלך שלושת הימים האלה. דרך אגב, הפסטיבל נמשך שמונה ימים, ומתקיים כל שנה, בשבוע הראשון של אוקטובר. בכניסה למתחם קיבלנו תוכניה הכוללת את כל האירועים המתקיימים באלבוקרקי במהלך ימי הפסטיבל. נ' (בת ה- 17) מיד קלטה שממש היום מתקיים קונצרט של להקת Mumford & Sons. אמנם לא ממש שמעתי עליהם, אבל מסתבר שאני מכירה כמה שירים שלהם, והם שרים די יפה. אחד השירים המוכרים (והיפים) שלהם הוא I Will Wait. אז נכנענו ללחץ הלא מתון של נ', ולמרות שאין לנו כרטיסים, והשעה כבר די מאוחרת, החלטנו לצאת עם הקרוואן מהמתחם, ולנסוע לראות הופעה ב- Isleta Amphitheater, שנמצא בקצה הדרומי של אלבוקרקי. ככול שמתקרבים יש פקקים, ואנחנו מבינים שמדובר בהופעה בסדר גודל של לפחות פארק הירקון שלנו. תוך כדי הפקק שהתנהל למופת, היינו רחוקים שבריר שנייה מלהיות מעורבים בתאונת שרשרת. מקצועיות הנהג (החברמן שלנו), הפכה את האירוע המבהיל מתאונה ל"כמעט תאונה". הגענו למגרש החנייה הענק של האמפיתיאטרון. גם כאן הכול מתנהל בסדר מופתי. החננו את הקרוואן הגדול שלנו, וזרמנו עם זרם האנשים לכיוון הכניסה. בקופות לא היה תור (כולם הגיעו עם כרטיסים שנקנו מראש), ומצאנו כרטיסים ממש-ממש קרוב לבמה ובישיבה. עלה לנו כ- 300 $ לחמישה כרטיסים. ההופעה הייתה מחשמלת. הייתה אווירה מאוד-מאוד מיוחדת גם לפני ההופעה, וגם במהלכה. נהננו מאוד-מאוד-מאוד, אפילו מהשירים שלא הכרנו (כמובן, שנ' הכירה את כולם...), ולמרות שהיה ממש קר. בהחלט היה שווה להיכנע לגחמות של המתבגרת. גם היציאה מההופעה ומהחניון התנהלה בסדר מופתי, ומעורר קינאה. הגענו בחזרה לחנית הקרוואנים לקראת חצות, ומיד הלכנו לישון. מחר קמים מוקדם!

 

5.10 – יום רביעי

למרות שאתמול הלכנו לישון מאוחר התעוררנו היום בחמש. למען האמת, ג' ור' (בת ה- 13) בחרו להמשיך לישון, ושלחו אותי עם נ' וט' ככוח חלוץ לבדוק מה קורה. בחוץ היה עדיין חושך, וקררררר. כל בוקר יש חוסר וודאות בקשר לעוצמת הרוח: האם הפרחת הבלונים תתאפשר או לא...למזלנו היה מזג אויר מושלם והבלונים יצאו לדרך. הכדורים הראשונים ממריאים עדיין בחושך, והדלקת הלהבות היא מחזה מרהיב ביופיו. התקשרנו לנשארים בקרוואן, וסיפרנו להם שממש כדאי להם להתארגן ולהגיע למשטח הדשא הענק. כך היה... איחוד משפחות, התרגשות והנאה! לאט לאט השמים התמלאו במאות בלונים (קרוב לאלף), והשמש עלתה והאירה - מחזה מדהים ומרגש. בכלל... כמות האנשים, הסדר המופתי, ואווירה אמיתית של פסטיבל, השאירו אותנו חסרי מילים. צילמנו המון, אבל ממש קשה להעביר את עוצמת החוויה בתמונות. זר לא יבין... לקראת השעה עשר, מלאי אדרנלין, חזרנו לקרוואן התארגנו, ונסענו לסנטה פה. מצאנו חנייה נפלאה לקרוואן, ויצאנו לשוטט. העיר יפהפיה. המון גלריות אומנות, ובניה בסגנון ספרדי – כבר התחלנו להתרגל. מצאנו בטריפאדווזר המלצה למסעדה מקסיקנית Mucho Gusto. הפעם הצליח לנו. היה טעים. בדרך חזרה לאלבוקרקי, נכנסו לוולמארט.

מכיוון שיש לנו שלושה לילות במתחם הפסטיבל ללא חיבורים, ומכיוון שגם לילה קודם ישנו בקמפ "פרימיטיבי", ומכיוון שגם הקמפ הבא אמור להיות די עלוב – זה יוצא חמישה לילות ברצף ב"תנאי שטח", והכביסה כבר צועקת הצילו. לכן, בהחלטה ספונטנית, התקשרנו ל- KOA שנמצא מעט צפונית למתחם הפסטיבל. למזלנו נשאר סייט אחד פנוי. שמחנו מאוד. לא דואגים - המקום שלנו במתחם הפסטיבל מוזמן ושמור גם ללילה הבא. העברנו ערב רגוע עם פנקייקים וסרט. ו... שתי מכונות כביסה. עדיין מתלהבים ומשחזרים את אירועי הבוקר עם הכדורים הפורחים.

לינה – KOA Bernalillo/Albuquerque North

 

6.10 – יום חמישי

עוד בוקר מקסים, של שמיים כחולים! תוך כדי התארגנות בקמפ, עפו מעלינו כמה כדורים פורחים, שעשו דרכם ממתחם הפסטיבל. כמה מהם ממש מעל הראש. כל כך יפה ומלהיב!

יצאנו לכיוון Kasha-Katuwe Tent Rocks NM. הכניסה לפארק עם כרטיס המנוי השנתי לפארקים הלאומיים. החננו בחניה המיועדת לקרוואנים, הצטיידנו במים, ויצאנו לדרך. התחלנו במסלול המעגלי Cave Loop Trail, שמוביל למערה, ובשלב מסוים מתחבר למסלול המשמעותי יותר של הפארק – Slot Canyon Trail. ג' היה אופטימי לגבי הברך, והחליט להצטרף אלינו. בשלב מסוים התחילה עליה, לא קשה במיוחד, אבל מספיק קשה כדי שג' יחזור לקרוואן – כמה חבל! הגענו למערה, שלא הייתה מרשימה במיוחד. בדיעבד, אפשר היה לוותר על החלק הזה של המסלול. המשכנו, והתחברנו למסלול של הקניון. המסלול שעובר בתוך הקניון שטוח, ומאוד קל להליכה. הצטערנו שג' לא איתנו. זהו מסלול מקסים, שמאוד הזכיר לנו את נחל ברק. אחרי ההליכה בקניון, מתחילה עליה ממש קשה אבל בסופה מתגלה נוף מדהים, של סלעים ענקיים, לבנים, בצורת אוהלים אינדיאנים, ועל שום כך שם השמורה. העלייה הקשה בהחלט שווה את המאמץ! אורך שני המסלולים הוא כ- 5 ק"מ (בהחלט אפשר לוותר על המערה ו"לחסוך" כקילומטר), והקדשנו לו כשעתיים וחצי.

יצאנו מהפארק, ועלינו על כביש 14 הנופי, המחבר בין סנטה פה לאלבוקרקי. עצרנו בעיירה Madrid. עיירת אומנים חביבה מאוד. אכלנו שם ארוחת צהריים במסעדת The Hollar, והיה ממש טעים – מומלץ!

המשכנו דרומה על כביש 14, לקראת סופו נכנסנו ל- Tinkertown Museum . הגענו פחות משעה לפני הסגירה, אבל זה בהחלט הספיק לנו. המוזיאון משוגע לגמרי, והוא בעצם תוצר תחביב של אספן כפייתי, שפתח את אוסף החפצים שלו למבקרים. התרשמנו מאוד מהספינה הרעועה שניצבת בחצר, איתה הוא (כמעט) הקיף את העולם, ואפילו ביקר איתה בישראל.

חזרנו למתחם הכדורים הפורחים, שם יש לנו עדיין לילה מוזמן. הגענו ממש לפני תחילת מופע הזיקוקים. המופע הזה לא מתקיים בכל ערב של הפסטיבל. אבל, היום כן, ולכן יש תכונה רבה באזור, רבים באים לצפות בזה. יצאנו מהקרוואן, הליכה של כמה מטרים, ואנחנו במדשאה הגדולה של הפסטיבל. איזה כיף "לגור" כל כך קרוב. המתנה קצרה, והמופע מתחיל. באמריקה כמו באמריקה, זיקוקים הם זיקוקים ובגדול. היה מופע מרהיב ביופיו, בעוצמתו ובאורכו. חזרנו לקרוואן עייפים ומרוצים מיום גדוש, והלכנו לישון.

 

 

המשך יבוא...