אביב אנגלי של ציפורים (מיתרונות העבודה מרחוק)
-
היו לי לאחרונה כמה שבועות עמוסים בטיולים ונסיעות, שהאמת שהיו אמורים למשך עוד עכשיו, בסופ״ש ארוך בנאמור שבבלגיה, אבל זה נדחה בכמה שבועות, אז אשמור את זה לפעם הבאה, והפעם אתמקד בנסיעה לאזור נורת׳אמברלנד שבצפון מזרח אנגליה. הפעם הראשונה שלי באזור הזה הייתה בנסיעת רכבת לסקוטלנד לפני כשנה וחצי: הרכבת עוברת ממש על קו החוף, לא פעם על צוקים מעל הים. כבר אז החלטתי שאני אחזור לאזור הזה שוב. נזכרתי בזה בשבועות האחרונים, ביחד עם התזכורת השנתית שלי לעצמי שזו העונה לראות פאפינים, שמגיעים ליבשה לקנן. אני עובדת כרגע בשתי עבודות, ובמצב הנוכחי כרגע אני יכולה לעבוד מרחוק בשתיהן בלי בעיה מיוחדת. מבחינתי צריך היה לנצל את ההזדמנות עכשיו כי אין לדעת מה יהיה בעתיד, לא מבחינת התעסוקה, ולמען האמת גם לא מבחינת מצבי הבריאותי הלא תמיד יציב. אם כך, ההחלטה נפלה. לא אלאה אתכם בכלל השיקולים והבדיקות ואגיע ישר לשורה התחתונה:
השכרת רכב ל-6 ימים מהרץ, דרך אקספדיה. הזמנתי רכב ידני קטן, בפועל שודרגתי לרכב ידני גדול יותר ויתכן שגם נוח יותר. תהליך ההשכרה יחסית קל ונוח. אספתי את הרכב ביום שישי בבוקר ואחרי התארגנות קצרה יצאתי לדרך אל קיימברידג׳ לביקור משפחה וחברים. אין יותר מדי מה לספר על זה, חוץ מאשר שזה היה הלילה שבו היה זוהר צפוני גם בדרום אנגליה, אותו ראיתי מחלון הבית של בני משפחתי. לפני כ-8 שנים הייתי בטיול בצפון קנדה ושם היה זוהר הרבה יותר מרשים, ולכן, למרות שזו הייתה חוויה חביבה, קשה להגיד שזה היה ממש ממש מיוחד או מרגש עבורי.
למחרת, התחלתי לנסוע צפונה בשעות המאוחרות של הבוקר. היעד הסופי שלי באותו היום הוא Berwick Upon Tweed, עיירת חוף שנמצאת קילומטרים ספורים מהגבול בין אנגליה וסקוטלנד, ובה אני אשן בארבעת הלילות הבאים. זכרתי את בריק מאותה נסיעת רכבת לפני שנה וחצי, מאחר שהרכבת נוסעת על גשר גדול מעל נהר הטוויד שנשפך שם לים. הנסיעה ארוכה מאוד, מדובר בכ-480 ק״מ מקיימברידג׳ ללא סטיות מהדרך. הייתה לי מחשבה לעצור בדרך במקום שנקרא Bempton Cliffs, ששמעתי עליו דרך פוסט של מכר ברשתות החברתיות. השמועות אומרות שכבר שם יש פאפינים. שאלתי את המשפחה מה הם יודעים על המקום - הם לא הכירו בכלל. 480 ק״מ נסיעה והצוקים הם בכל זאת סטיה משמעותית מהדרך, לפחות עוד שעה נסיעה, לא כולל את הביקור במקום. מנגד, היום היה בהיר, חמים ויפה, והרגשתי ששווה לנצל אותו מעבר לעצירות בתחנות ההתרעננות שעל הכבישים המהירים. וכך, לאחר כשעתיים נסיעה צפונה, החלטתי בכל זאת לחתוך מזרחה אל החופים של אזור יורקשייר. בערך חצי שעה לפני שהגעתי לשם, השמים התעננו, גשם התחיל לרדת ואיתו גם ערפל. אוקיי, זה לא מה שחתמתי עליו, אבל אני כבר פה, והכביש המהיר כבר רחוק מאחורי. טוב, ממשיכים ומקווים לטוב. הגעתי לשמורה סביב השעה 4, כשבאופן רשמי היא נסגרת ב-5. בפועל, מה שנסגר הוא כנראה הכניסה לחניה. הצוקים עצמם הם פשוט צוקים על הים, ואפשר להגיע אליהם ברגל מסביב. שילמתי עלות כניסה של 8£ וזה היה שווה כל פני. לא נכנסתי למרכז המבקרים, אלא ישר יצאתי לצוקים, חמושה במעיל גשם, משקפת ומצלמה. הצוקים נמצאים מאות בודדות של מטרים מהחניה, ההליכה קלה ומתאימה גם למי שמתקשה בהליכה. זה מקום מ-ד-ה-י-ם ואני חושבת שכל חובב טבע צריך להוסיף אותו לרשימת המקומות לבקר בהם. יש שם אלפי עופות ים, על הצוקים, במים ובאוויר. חלקם מקננים ממש על הצוקים עצמם. זה פשוט מרומם נפש. יתכן שזה בגלל שהגעתי בסוף היום, אבל היו מעט מאוד אנשים בסביבה, מה שהעצים מאוד את החוויה.
סולה (Gannet) מקננת ומאחוריה צוק מלא במאות מקננות נוספות:
הערפל בא והלך, מה שאמנם הוסיף דרמטיות לנוף, אבל לפעמים גם הפריע לראות.
ביחד עם הפריחה האביבית במקום, היה ממש מרהיב.
יש שביל נוח שהולך לאורך המצוק, כשמדי פעם יש נקודות תצפית מסודרות, כשבדרך כלל שם אפשר לראות את הצוקים שנופלים לים ואת כל הציפורים ששם. אפילו ראיתי פאפין אחד באוויר (זוהה לפי מקור כתום אופייני). בערך אחרי שעה אני מתחילה לחזור בלב כבד. הייתי רוצה להשאר עוד, אבל אני גם יודעת שאני בערך באמצע הדרך ליעד הסופי שלי לערב. מזל שהשקיעה כבר מאוחרת בעונה הזו. כשאני נכנסת לאוטו אני מגלה שלפני עוד 3.5 שעות נסיעה, ואני אצטרך בוודאות לפחות עצירה אחת לתדלוק. את זה עשיתי בתחנת הדלק הראשונה אחרי הצוקים. ווייז העדיף לשלוח אותי דרך החוף המזרחי ולא חזרה דרך הכבישים המהירים. אני לא יודעת אם זו בהכרח הייתה הבחירה הנוחה ביותר, אבל זו בהחלט הייתה נסיעה יפה. לאחר כשעתיים התחברתי אל הכביש המהיר המרכזי צפונה - A1. יש גם דרך נוף של חופי נורת׳אמברלנד, אבל החלטתי לשמור אותה למחר. בשלב ההוא פשוט רציתי כבר להגיע. הגעתי אל מקום הלינה אחרי 9 בערב, לשמחתי, לפני החושך.
-
כמה ימים לפני הנסיעה הזמנתי מראש שיט לאיי פארן (Farne Islands) שנמצאים לא רחוק מהחוף. את השיט הזמנתי ליום ראשון, יום שהוא חלק מסוף השבוע ולכן אני לא צריכה לעבוד, אין בעיה לצאת לכמה שעות במהלך היום. השיט יוצא מהעיירה Seahouses והזהירו אותי ממצוקת חניה, לכן יצאתי יחסית מוקדם כדי להגיע מספיק זמן לפני השיט. הזמן היה בידי ולכן הפעם נסעתי דרך הכביש הנופי. הכביש עובר ליד הים חלק מהזמן, וביתר הזמן בעיקר נוסעים בנופי כפר אנגלי. בלט במיוחד לטובה הכפר Bamburgh והטירה בעלת אותו השם. כשמגיעים מצפון יש שלב שהנוף נפתח אל שדות לפתית בצבע צהוב זוהר ומעליהם הטירה וזה פשוט נוף מהאגדות. לצערי אין שם איפה לעצור באופן בטיחותי, אז תאלצו פשוט להאמין לי. הגעתי אל Seahouses בנוחות, וחניתי בנמל עצמו בחניית Pay and Display יקרה. בהמשך היום יתר החניות אולי התמלאו, אבל בנמל הייתה עדיין חניה (למרות שאולי הגישה פחות נוחה כי עמוס שם). יש כמה מפעילים וכמה אפשרויות לשיט, מה שאני רציתי זה שיט שכולל עצירה באי Inner Farne, ולא כל טיולי השיט כוללים אותה. לא חושבת שיש הבדל גדול בין המפעילים, אני בחרתי בזה שהיה נראה שהסירה שלו יותר קטנה. חוץ מתשלום על השיט עצמו, אם רוצים לבקר באי עצמו צריך לשלם בנפרד לנשיונל טראסט, יש להם ביתן בנמל, לצד כל מפעילי השיט. מתחילים עם צ׳ק אין אצל מפעיל השיט, מקבלים מהם פתק עם פרטי השיט, איתו ניגשים אל הנשיונל טראסט, משלמים להם, מקבלים צמיד צבעוני שאותו צריך להראות בירידה אל האי (וגם קודם). זה נשמע מבלבל ומסובך, אבל זה לא. זה מקום קטן והכל אחד ליד השני. נשארה לי בערך שעה, אז יצאתי לחפש קפה, רצוי עם מקום להתפנות לפני השיט. זה יום ראשון בבוקר והרבה עדיין סגור, אבל בסה״כ היה בסדר.
הבוקר הזה שוב סגרירי, ובמהלך השיט גם היה ממש קר, אז טוב שהבאתי בגדים חמים. השיט מתחיל דווקא באיי פארן היותר חיצוניים, כבר שם רואים המון ציפורים, גם על צוקים באיים וגם באוויר ובים. יש אי שיש עליו הרבה מאוד כלבי ים, וזה מאוד נחמד גם. תוך כדי השיט יש מדריך שמספר כל מיני סיפורים ומראה מקומות, ובסה״כ זה מוצלח. מגיעים לאי שאליו יורדים אחרי בערך שעה או שעה וחצי, ואז יש בדיוק שעה להסתובבות חופשית באי. זוהי עונת קינון ולכן יש הרבה מאוד ציפורים על האי עצמו, ומכאן גם יש מגבלה של שעות השיט ומספר המבקרים. כמו בכל האזור, יש באי גם כמה מבנים עתיקים מימיו של איזה נזיר שגר שם, אבל מבחינתי זה היה משני לציפורים, ולכן לא הקדשתי לזה מעבר ל-5-10 דקות הסבר של הריינג׳ר עם הירידה מהסירה.
האורך של האי הוא כמה מאות מטרים בסה״כ, יש שביל מסודר ואסור לרדת ממנו, בגלל שיש הרבה ציפורים מקננות. בכמה מקומות ראיתי אידריות שמקננות ממש בסמוך לשביל, וקל לפספס אותן כי הן אפילו בצבע דומה לצבע של האדמה. לשמחתי הגעתי לשם ממש עם ההגעה של שחפיות הקוטב הראשונות, כך שהן עדיין לא הטילו ביצים ועדיין לא תוקפות מבקרים חשופי ראש.
בתוך אלפי הציפורים שהיו באי ובסביבתו, היו גם הרבה מאוד פאפינים. הם יותר קטנים ממה שדמיינתי, אבל הם חמודים מאוד.
(so far nobody suspects us)
-
חוץ מפאפינים יש עוד המון ציפורים, וזה באמת מרחיב את הלב.
אידרית דוגרת
-
-
למרות הבוקר הקר בסירה, השמש יצאה כשהיינו על האי, וזה היה מצוין. שעה עוברת מאוד מהר, ומצאתי את עצמי רצה בחזרה לסירה. רואים לא מעט במהלך השיט, אבל בעיני הביקור באי בהחלט נותן ערך מוסף משמעותי ואני ממליצה. האי קטן וההליכה לא קשה. יש אזור ספציפי שבו יש שולחנות פיקניק וספסלים, למי שצריך.
השיט חזרה לקח עוד בערך חצי שעה. עשיתי סיבוב קצר בעיירה עם עצירה בסופר. נראה שבאזור הזה סופרים נסגרים מוקדם במיוחד ביום ראשון, אז זו הייתה העדיפות המועדפת עלי ביום הזה. היה פאב שסימנתי לי כמקום אופציונלי לצהריים, אבל עד שהגעתי לשם הם כבר לא הגישו אוכל ולכן החלטתי ללכת על תכנית ב׳: נסיעה לכפר קראסטר (Craster), שגם שם היה מקום שסימנתי לי. אני מתוודה שהסיבה העיקרית לנסוע דווקא לשם הייתה שהשם הצחיק אותי, ואם אתם חובבי שיר של אש וקרח אז גם ברור לכם למה. גם בריק, גם קראסטר, לא פלא שבאופן קבוע אני התייחסתי אל Seahouses בתור Seagard. בכל מקרה, הגעתי אל הפאב, היה מקום, היה אוכל וגם היה טעים ומוצלח. הסתובבתי עוד קצת אבל לצערי שריריי הכואבים הבהירו לי שהטיול נגמר להיום, והגיע הזמן לחזור בחזרה. נסעתי לאט, שוב דרך הכביש הנופי, והעברתי ערב שקט בחדר שלי.
-
עוד דבר שקרה ביום הזה, זה שבהתחלת הדרך חזרה, שמתי לב שנדלקה באוטו נורה שעשויה להיות משהו במנוע. לא הייתה לי קליטה, אז נסעתי לאט בכבישים היפים, וכשחניתי התקשרתי ל-AA. ההנחיה שקיבלתי הייתה שאם זה כל מה שיש אז האוטו כנראה בטוח לנסיעה עד לתחנת ההשכרה הקרובה, אבל שאולי שווה לדבר עם הרץ. יום ראשון בערב, אין עם מי לדבר.
במהלך היום ניסיתי גם לדבר עם הרץ, אבל נראה שהם ממש לא רוצים שידברו איתם, כי אין באמת מספר שירות לקוחות שבו אפשר לדבר עם בנאדם. אחרי קצת עבודה הצלחתי למצוא את הטלפון של הסניף ממנו שכרתי את המכונית ודיברתי איתם. הנציג שם הנחה אותי לנסוע לאדינבורו ולהחליף שם את הרכב. התכנית שלי למחרת הייתה באמת לנסוע לאדינבורו, אבל רציתי לעשות את זה ברכבת ולא ברכב. אחרי טיפה מחשבה, החלטתי שמאחר שאדינבורו וניוקאסל נמצאות בערך באותו המרחק, ובכל מקרה ביום רביעי אני חוזרת בחזרה, אין טעם להסתבך עם נסיעה לאדינבורו ביום שלישי כשאפשר פשוט לעצור בניוקאסל בדרך חזרה.
מכיוון שאין שירות לקוחות שאפשר לדבר איתו או אפילו לתאם איתו את התהליך, החלק הזה עבר פחות חלק. כשהגעתי לשדה התעופה בניוקאסל התברר שיש להם רק רכבים חשמליים, ומכיוון שאין לי בכלל נסיון עם כאלה, לא הייתי בטוחה שנסיעה לבד של 500 ק״מ היא הזמן ללמוד. אחרי שהתברר ש״אולי יש רכב ידני קטן״ (אין בעיה, גם ככה זו הייתה ההזמנה שלי) נתקלנו בבעיה נוספת: מבחינתם אני צריכה להחזיר להם מיכל דלק מלא, וגם ברכב השני אצטרך להחזיר מיכל דלק מלא, וזה בעצם מוסיף לי תדלוק מיותר. הם לא הסכימו לסגת מזה, ובשלב הזה עלות הדלק מתקרבת לעלות ההשכרה עצמה. החלטתי פשוט לקחת את האוטו, להמשיך לנסוע, ולקוות שהכל יהיה בסדר עד הבית.
שעה וחצי דרומה משם, כמה דקות לפני העצירה לתדלק ולארוחת צהריים, נדלקה גם נורה של לחץ אוויר באחד הגלגלים. תדלקתי, ניפחתי אוויר, ועכשיו ההגה ננעל והאוטו לא מניע. זה הצריך די הרבה כוח, אבל הצלחתי לשחרר את הנעילה לבד, בלי חילוץ של ה-AA. כשהאוטו נדלק - הפתעה! כבר אין נורה של בעיית מנוע! אם ככה בוודאי שאפשר לנסוע! משם כבר לא היו בעיות.
אבל לפני סיום הטיול, יש עוד יומיים, יום שני בבריק ויום שלישי באדינבורו אהובתי.
ביום שני אני צריכה לעבוד ובנוסף, למרות שגם יום שבת וגם יום ראשון לא היו ממש מאתגרים מבחינה פיזית, נראה שהגוף שלי הטיל וטו על טיולים ביום הזה. הסתובבתי קצת בבריק עצמה, שבניגוד לאיך שהיא נראתה מהרכבת, מקרוב היא נראתה עצובה ודי נטושה. אני לא בטוחה מה בדיוק, אבל משהו שם לא לגמרי עבד בשבילי, ובחושך די הרגשתי חוסר נוחות להסתובב שם לבד. בכל זאת, הצלחתי למצוא שם קפה טוב לאיזה שעה של עבודה, וכן היה נחמד להסתובב על החומות של העיר ליד הים.
-
חלק אחרון, שאותו התחלתי לכתוב אתמול ואיבדתי כשהאתר (שוב) קרס - אדינבורו
הייתה לי התלבטות גדולה לגבי אדינבורו. מצד אחד - זו העיר האהובה עלי בבריטניה, ואחת האהובות עלי באופן כללי, ומצד שני, טיול עירוני ומגבלות הליכה אלה דברים שלא תמיד עובדים ביחד. במצב הנוכחי, ביום טוב אני יכולה ללכת בערך 30-40 דקות רצופות לפני שאני נגמרת, ביום פחות טוב 10 דקות זה כבר מאמץ גופני משמעותי. לא תמיד אני יכולה לדעת איזה יום הולך להיות עד שאני קמה בבוקר ויוצאת לדרכי. אז קודם כל תכננתי את היום הזה לעבודה שבה אין לי פגישות בכלל והדדליין הוא מאוד גמיש, ושנית, החלטתי לחכות עם הקניה של כרטיס הרכבת עד היום שלפני הנסיעה המיועדת, כדי להגדיל את הסיכוי שאני אדע מה יהיה המצב. כמו כן, קניתי כרטיס רכבת גמיש כדי לאפשר לעצמי לסיים את היום מוקדם, אם צריך.
לשמחתי, תחנת הרכבת בבריק היא בערך 10 דקות הליכה ממקום הלינה שלי, וההליכה הייתה סבירה, במיוחד בהתחשב בזה שלפני כ-50 דקות מנוחה ברכבת עצמה. היה לי מקום שמור ליד החלון ובכל מקרה הרכבת לא הייתה עמוסה. ה-10 דקות הראשונות של הנסיעה באמת היו יפות מאוד, כמו שזכרתי את הנסיעה הזו מלפני שנה וחצי. הרכבת נוסעת על צוקים מעל הים, ועם הפריחה האביבית זה ממש נהדר. אחרי זה נוסעים הנופי כפר בריטי, שהם לא משעממים או מכוערים, חלילה, זה פשוט לא מה שזכרתי, ואני לא בטוחה האם מה שהיה לי בזיכרון כלל גם את החלקים שדרומיים לבריק (מקביל לכביש הנופי), או שפשוט זה חלק יחסית קצר אבל הוא נחרט לי חזק בזיכרון. כך או כך, הנסיעה נמשכת בין 45 ל-50 דקות, ולפני 10:30 כבר הייתי במרכז אדינבורו.
התחנה הראשונה שלי היא קפה שהיה זכור לי לטובה מהביקור הקודם, Room Rumors Cafe והוא עדיין היה טוב מאוד, קפה מהגל השלישי, מאפי בוקר מפתים ובעלים חביב במיוחד. ישבתי שם עם הלפטופ כשעה עד שנגמרה הסוללה במחשב הותיק שלי. בעודי מחפשת מקום חדש להמשיך לעבוד בו, מצאתי במקרה על המפה את הספריה הלאומית של סקוטלנד, שנמצאת סמוך לרויאל מייל, במרחק של כקילומטר אחד מאיפה שהייתי. ספריה זו ספריה, בטוח אפשר לעבוד שם על מחשב, לא? זו הייתה פשרה מצוינת בשבילי, בגלל שזו הייתה הליכה יפה (=טיול) ולא מאוד ארוכה, הגם שקצת מאתגרת עם העליות שבה. ישבתי בספריה שעתיים-שלוש וסיימתי לכתוב את החלק שתכננתי עבור המאמר שלי. החלטתי שאם אני כבר שם אז שווה לבקר באחת התצוגות שיש במקום (חינם, תרומה מומלצת). ביקרתי בתערוכה קצרה על ההיסטוריה של הספרות בסקוטלנד, ואולי זה היה חוסר הסבלנות שלי בשלב הזה, אבל היא לא עניינה אותי במיוחד והעברתי בה אולי 10-15 דקות. יכול להיות שיש במקום סיורים מודרכים, לא בדקתי. לא נראה לי ששווה ביקור במיוחד, אבל אם אתם במקרה צריכים מקום לעבוד בו במרכז אדינבורו אז הספריה היא אחלה.
זה לא הוגוורטס, זה חלק ממתחם הספריה ובית המשפט העליון.
בשלב הזה כבר הייתי רעבה. המקום שרציתי לאכול בו היה בעיר החדשה, שזה די הרבה הליכה כי צריך לחצות את העיר העתיקה עד הרכבת ומשם להמשיך עוד קצת. עם הרבה עצירות לצילומים זה עבר בשלום.
אחרי זה כבר הייתי ממש עייפה, וגם בכל מקרה התקרבה השעה של הרכבת שבה היה לי מקום שמור. התלבטתי האם להמשיך בנסיעה עוד דרומה ומשם לחזור לבריק, אבל כשהרכבת צפונה הייתה רק ב-20:00 בערב זה לא היה על הפרק.
זה היה ביקור קצר אבל אני שמחה שעשיתי אותו. זה בטח לא ממצה לביקור ראשון בעיר, אבל זה הביקור השלישי שלי באדינבורו לכן בכל מקרה הייתי פחות לחוצה על ביקור באתרים, מה גם שזה באמת לא היה מתאים לי בפעם הזו.
למחרת בבוקר כבר הייתי צריכה לצאת, ולפני נסיעה של מעל 500 ק״מ עד הבית. במקור חשבתי לעצור באתרים כמו Holy Island ואפילו טירת אניק (אליה חבר נתן לי כרטיס), אבל בגלל העניינים עם האוטו והמנוע העדפתי לא להתמהמה ולא לנסוע לאזורים שעשויים לסבך אותי אם תהיה תקלה משמעותית. זה לא היה יום מרגש בכלל, פשוט נסיעה בכבישים המהירים כל היום, עם עיכוב של איזה 45 דקות בשדה התעופה בניוקאסל. את הרכב החזרתי למחרת בבוקר ללא תקלות או עיכובים.
זהו. זה היה ביקור קצר, יחסית, אבל השיג את מטרתו. יש עוד הרבה אתרים שלא ביקרתי בהם, הם יחכו לפעם הבאה. היה לי חשוב לספר גם סיפור של נגישות מוגבלת (אשמח להרחיב בפרטי, למי שירצה). מי שחובב טבע, ובמיוחד ציפורים, בהחלט הייתי רושמת לפני גם את צוקי במפטון וגם את איי פארן. ההגעה לא הכי מהירה או קלילה, אבל אלה ממש אתרים מיוחדים, ומתאימים גם למי שפשוט מחפש טיול בהילוך נמוך, קרוב לטבע ורחוק מהמולה.
זהו, עד הפעם הבאה!
-
תודה שקד על השיתוף ועל הכתיבה המפורטת.
-
איזו כתיבה יפה! תודה רבה!
-
תודה שקד! תמיד נהדר לקרא על בריטניה, בטח ובטח ממי שחי בה וחווה אותה מקרוב.
-
-
תודה שקד על הסיפור המעניין והמקיף והתמונות היפות שמשקפות את המציאות. אנחנו היינו בסקוטלנד ב-2009, מזמן מזמן. השתמשנו רק בתחב"צ. מאד לא אהבנו את אדינבורו, שהיתה אז מאד מלוכלכת, מאד לא נוחה להליכה בשבילנו, שיפועים ומדרגות, כולל הרויאל מייל שרק נראה בעל שיפוע מתון, מלאת שיכורים, ערימות בקבוקי בירה מנופצים ופינות עם ריחות שתן. לא היה מה לאכול למעט כריכים מוכנים בסופרים וחטיפי מארס. בגלאזגו רוב החנויות היו סגורות. אהבנו את סנט אנדרוז, לשם נסענו בטיול יום מאדינבורו, עם נהג/מדריך שלא הבנו מילה אחת שלו. אחד הטיולים היותר מאכזבים שלנו.
-
נשאר לי רק להעריך שהיא עברה מתיחת פנים רצינית ב-15 השנים האחרונות. העליות והמדרגות עדיין שם, והם גם כנראה ישארו. פרט לזה, לא התרשמתי שהיא מלוכלכת או שיש בה יותר שיכורים מאשר בערים אחרות. אני מתרשמת שסקוטלנד ממציאה את עצמה מחדש בכל הנוגע לאוכל, והיא מיישרת קו עם שכנותיה ממזרח, הסקנדינביות. לטעמי, אדינבורו היא היום העיר הכי ״טעימה״ בבריטניה, והיא מציעה גם מטבח מקומי עשוי טוב וברמה גבוהה, וגם מטבחים בינלאומיים בביצוע טוב מאוד, הרבה פעמים במקומות בבעלות פרטית ולא חלק מרשתות ענק.
אני אחזור אליה שוב בהזדמנות הקרובה שתהיה לי.
-
וואו - מפתיע!
ביקרתי באדינבורו לפני כמעט 10 שנים, בידוק די קצר, אחרי שהלכתי את ה- West Highland Way. אהבתי אותה מאוד!
כנראה שאכן עברה ״מתיחת פנים״.
-
תודה שקד שהוספת לנו עוד יעד מקורי באנגליה, גם אני מאוד אוהבת ציפורים!
ופאפינים.. ברור שכן
מאחלת לך בריאות ועוד ועוד נסיעות!
-
@שקד שקד יקרה!
סופסוף התפניתי לקרוא את הפוסט שלך וכל כך נהניתי.
הפאפינים המתוקים ושאר הציפורים היפות בהחלט עשו לי חשק לחזור שוב לאי הבריטי בשנה הבאה (פעם שלישית גלידה?).
באדינברו היינו יום וחצי בשנה שעברה אחרי ה-WHW, התאהבתי בעיר וברור לי שלא הייתי קרובה אפילו למצות את קיסמה ועוד אשוב אליה מתישהו.
תודה על השיתוף המקסים!
משב רוח מרענן בימים קשים.
-
תודה על התמונות הצבעוניות ומעוררות התיאבון וגם על התיאורים הלא פחות ציבעוניים.
אדינבורו הייתי לפני המון שנים, זוכר אותה לטובה, וגם אליה עוד אחזור
