הליכה בגן עדן – טראק באנגליה: The Cotswold Way & The Monarch Way
-
יום 5
אחרי שהבנו שקונספט חצאי הימים מתיישב עלינו בול, החלטנו ליישם אותו גם ביום הבא. האמת היא שזה אפילו לא "חצאי ימים": מסלול ה-Cotswold Way המלא בספרו של ריינולדס מחולק ל-13 מקטעים בני כ-12 ק"מ בממוצע, זה שאני החלטתי לאחד שני מקטעים בכל יום לכדי ימים של 20+ ק"מ לא אומר שמקטע מקורי של ריינולדס הוא חצי יום, נכון? בכל אופן, מכיוון שהלינות הוזמנו מראש לפי התכנון המקורי שלי, המשמעות היתה שבכל בוקר נתחיל עם "הקפצה" למקטע השני כדי ללכת רק בו.
נפרדנו מראסל'ס אחרי ארוחת בוקר נהדרת, אבל הפעם הזמנו מונית (בעלות של 13 ליש"ט) במקום אוטובוס: היום שבת, ואמנם יש פה אוטובוסים גם בסופ"ש, אבל בתדירות נמוכה יותר, והשעה של האוטובוס לתחילת המסלול המקוצר שלנו בכפר סטנטון לא התאימה לנו. אורכו של המסלול מסטנטון לווינצ'קומב הוא 12.5 ק"מ, ומתחיל מבין בתי האבן היפים של הכפר שנחשב כ"כפר הקוטסוולדסי המושלם", כך לפי ריינלודס.
ובאמת עדיף לתת לתמונות לדבר... גם היום הלכנו בתוך המון ירוק, וראינו עצי ענק ברוחב וגובה שלא רואים בארץ אפילו קרובים אליהם. היום היה גם יום עתיר חיות נחמדות שפגשנו בדרך – סוסים, פרות, כבשים. חלק גדול מההליכה הוא לא בשביל כבוש או סלול, אלא על מרחבי הדשא הרך שמכסה את כל הגבעות המתגלגלות, כאשר עמודי העץ עם סימון השביל מופיעים מעת לעת כדי לאשר לנו שאנחנו עדיין על הקוטסוולד וויי.
לקראת הצהריים הגענו לאיזור הכפר היילס, והחלטנו לסטות מהשביל (איזה כיף! יש לנו זמן) בעקבות שלט שהצביע על "חוות הפירות של היילס". לא מצאנו ממש חווה אלא יותר מינימרקט קטן, אבל מלפניו היה Orchard Tea Room, בית קפה קטן בסגנון הגשה עצמית עם שולחנות קק"ל פזורים ברחבה הגדולה שלפניו ששימשה גם כחניה למכוניות המבקרים שהגיעו לשם, או לאתר הקמפינג הצמוד. הצטיידנו בסנדביצ'ים קוראסון וקפה, וישבנו לאכול ליד אחד השולחנות. לאחר זמן קצר הגיעה חבורה של גברים די צעירים עם אשה אחת, הם ביקשו רשות לחלוק איתנו את צמד השולחנות בו ישבנו וכמובן שהזמנו אותם בשמחה. מסתבר שהם היו חבורה של אופנוענים בטיול של שבת, שהלם מאוד את מזג האויר המושלם. בעלי גם חובב אופנועים עוד מנעוריו ובעל אופנוע משלו, כך שהיה להם על מה לדבר. שאלו אותנו מאיפה אנחנו, ענינו, קיבלנו חיוכים וסימפטיה אך לא נכנסנו לנושא. בסיום ההפסקה המהנה צילמנו את האופנועים היפים שלהם, והמשכנו את כברת הדרך האחרונה עד ליעד הבא שלנו – ווינצ'קומב.
מדובר בעיירה קטנה, אולי הקטנה ביותר מכל אלו שהיינו בה, בטח אם מתייחסים לרחוב הראשי ולהיצע שבו. ראינו שלטים למבצר סאדלי, אך הסתפקנו בלראות אותו מבחוץ. מקום הלינה שלנו היה שוב באותו פורמט, הפעם עתיק ובעל אופי אפילו יותר מקודמיו (וגם קצת יותר צפוף, אבל לא בצורה שפגמה בקסם או בהנאה). בנוהל, התקלחנו ונחנו קצת, ויצאנו לשוטט בעיירה.
כאמור, מעבר לבתי האבן היפים ומעט מאוד חנויות לא היה הרבה מה לראות בה, אבל מצאנו מסעדה הודית שבה החלטנו לאכול את ארוחת הערב שלנו. וואו, זאת היתה הפתעה!!! המסעדה הזאת היתה לא פחות ממופלאה. בלי שטיקים ובלי טריקים. מקום נעים מקושט כמו כל מסעדה הודית אחרת. שירות מקסים ומקצועי ללא פשרות. והאוכל פשוט מושלם. מוגש יפה (בצילחות שהולך לכיוון מסעדת שף, אך לא בהגזמה), מנות נדיבות אבל הכי חשוב – פשוט טעים בטירוף. כמה שהמנות היו גדולות כמעט וחיסלנו אותן לא כי לא שבענו כבר קודם, אלא כי האוכל היה כל כך טעים שאי אפשר להפסיק לנשנש גם אחרי שכבר מזמן התמלאת. זה כבר הערב השני ברציפות שאנחנו אוכלים ארוחת ערב מעולם אחר. רק שלא נתרגל... הלכנו לישון מפוצצים ומאוד מרוצים.
-
אגב גם טיילים מדופלמים שהכרתי שעולים עלי בהרבה יוצאים לטיולים מאורגנים והרבה יותר ממני. חשבנו לצאת עם אותו המדריך ואותה הקבוצה לטיול/טרק במרוקו אבל הקורונה החליטה לשבש
-
אני ממשיכה להיות מוקסמת מהתאורים והתמונות. תענוג
-
גם אני עוד פה
-
איזה ירוק יפה זה....
-
השיר It’s the most wonderful time of the year צריך היה להכתב על מאי.
-
@שקד חד-משמעית. אצלנו מאי כבר מזמן הפך לחודש הטיולים המובהק... מתי שמזדמן. זה התחיל מזה שהוא חודש היומולדת של בעלי, והמשיך בשל מזג האויר האביבי המתאים לטיולים במקומות רבים (לפסגות זה עדיין מוקדם), עלויות זולות יותר מאשר ביולי-אוגוסט או בחגי תשרי, וגם מבחינת העבודה שלי (יועמ"ש של חברה ציבורית - דוחות כספיים וכאלה) זה חודש רגוע.
וכמובן ה-אהבה שלי - פרחי בר שנותנים מופע מצויין בעונה הזאת!
-
יום 6
תפריט ארוחת הבוקר במקום הלינה שלנו כלל היום, למרבה ההפתעה, שקשוקה. אבל אנחנו היינו עוד שבעים מההודית של אתמול, אז הלכנו על אופציה קלה יותר של גרנולה עם יוגורט ופירות, ויצאנו לעבר המקטע הבא שלנו, ב-Cleeve Hill במונית. המקטע מתחיל בסמוך למועדון גולף גדול. התחלנו לטפס על גבעה ירוקה, וכשהגענו תוך כמה דקות אל פסגתה מצאנו עליה לוח מתכת מהסוג שמראה את מפת האתרים הראויים לציון בעמק שמעבר לה, ומגרש גולף גבעוני שהיה שוקק שחקנים בבוקר יום ראשון יפה זה.
אני לא יודעת אם שמתם לב בתיאורים שלי ובעיקר בתמונות, אבל אנחנו כבר ביום הרביעי מתוך חמישה לטראק, ועד עכשיו סטטיסטיקת מזג האויר שלנו עומדת על 4/4 ימים תכולי רקיע ומושלמי טמפרטורה! לא רע ביחס לאי הבריטי הידוע לשמצה בהיבט זה. הלכנו לאורך הגבעה, כאשר גם מימיננו וגם משמאלנו נפרשים עמקים מרהיבים. בצד ימין יכולנו לראות גם את בתי עיר היעד שלנו להיום – העיר צ'לטנהאם ספא.
איפשהו בין שחקני הגולף, על ספסל מעל הנוף, האיש התכתב בווטסאפ עם אחותו. היא מדריכת כושר שנוהגת לפרסם את עצמה באינסטגרם במגוון סרטונים של תרגילים שהיא ממציאה ומאלתרת בטבע – רובם באיזורי ים המלח והנגב האהובים עליה, תחת הכותרת "שבת בתנועה". והיא אתגרה אותנו להתארח בפינה שלה ולצלם סרטוני "אנגליה בתנועה" משלנו. Challenge accepted! צילמתי את האיש עושה סקווטים, והוא צילם אותי עושה שכיבות סמיכה כנגד הספסל. ככה זה כשהמסלול לא ארוך, ויש לנו את כל הזמן שבעולם.
המשכנו ללכת על הגבעה, ירדנו ממנה לשדות, ונכנסנו לשמורת פרפרים. בחלק האחרון של המסלול ירדנו בתוך יער, שהזכיר לי שלמרות שנופים מגוונים זה הכי שווה – גם הליכה על גבעות ירוקות מצופות בדשא, גם טיפוס לתצפיות מעל העמקים, גם גדרות האבן והמבנים העתיקים המאפיינים את האיזור וגם פסיעה בין שדות צהובים של חרדלים או בכל צבע אחר – הרי שמקטעי ההליכה הנעימים לי ביותר הם תמיד בתוך יער סמיך. כיפת העלווה שמעל הראש לא רק שמגינה מהשמש הקופחת (ואם היה יורד גשם – אז היא היתה מגינה גם ממנו), אלא כל התחושה היא של גן עדן אמיתי.
והיער הוא כמובן גם המקום לחפש את הפרח האהוב עלי ביותר שחוגג בעונה הזאת באי הבריטי, ושלמדתי להכירו בשנה שעברה בסקוטלנד – ה-Bluebells המופיעים במרבדים כחולים-סגולים מרהיבים. דווקא השנה היתה אכזבה קלה איתם. אמנם המרבדים שלהם כבר נראו ביער, אבל הגענו אליהם בתחילת הפריחה, כך שרוב הפרחים עוד היו בשלב הניצן, ולא חזינו בשטף הכחול-סגול שכנראה הגיע כשבועיים אחרינו. עדיין היה יפה, וצילמתי...
וגם לא נותרנו מקופחים: במקום מרבדים סגולים, קיבלנו מרבדים אחרים, מרגשים מהם לא פחות – לבנים! היו אלו פרחי שום הבר המקסימים, שדפקו מופע מרשים מאוד. עקרנו צמח אחד מתחתית הגבעול עד כמה שהצלחנו (לא ניתן היה לשלוף את הפקעת העקשנית) – וטעמנו. היה לו טעם כמו של שום שאנחנו מכירים, רק הרבה יותר עדין ומתקתק. מעדן. אם ניתן היה להביא לארץ, הייתי מתעקשת לשלוף כמה פקעות כדי לנסות לגדל אצלי, אבל אסור.
בשונה משאר המקטעים של הקוטסוולדס וויי שמתחילים ומסתיימים תמיד בתוך הכפר או העיירה, המקטע הזה מסתיים לא בתוך צ'לטנהאם עצמה, אלא על כביש A40 בנקודה שנמצאת במרחק של כ-5 ק"מ של הליכה משעממת לאורך הכביש ממנה. למרבה המזל יש על אותו כביש, במרחק של כ-100 מטר מהנקודה בה השביל חוצה אותו, תחנת אוטובוס לצ'לטנהאם. וליד התחנה יש גם... מסעדה הודית! הגענו ממש בשעה טובה לארוחת צהריים, אז כמובן שנכנסנו אליה. היה טעים הרבה יותר מהמסעדה ההודית הראשונה שלנו באוקספורד, אבל הרבה פחות מהמסעדה של ווינצ'קומב. החלטנו שבזאת הסתיים מצעד המסעדות ההודיות שלנו לטיול זה.
אחרי הארוחה הדשנה שמחנה לעלות על האוטובוס ולהגיע ישר למקום הלינה הבא שלנו. המקום הזה שונה מקודמיו בכך שלא מדובר בחדרים מעל בר-מסעדה, אלא במין הוסטל של חדרים בתוך מבנה שהוא חלק מכל הרחוב, ונמצא בבעלותו של זוג קשיש ונחמד. אבל אותו סטנדרט גבוה של חדר מרווח, נקי, מצוייד ונעים מאוד קיבל את פנינו גם כאן.
הזוג החמוד הגיש לנו טפסים וביקש מאיתנו למלא אותם ולהשאיר בכניסה עד עשר בלילה. היו בהם שאלות אמריקאיות על מה נרצה למחר בארוחת בוקר (וגם באיזה שעה): מיץ תפוזים או תפוחים? טוסט חום או לבן? ביצה מקושקשת או חביתה? קפה או תה? זה נראה לנו משעשע, למרות שהיה הגיוני בהתחשב בכך שהם הכינו בעצמם את ארוחת הבוקר לאיזה 3-4 זוגות אורחים בלבד, וגם הסתדר מאוד עם הדיוק והיעילות האנגליים שראינו מדי בוקר בכל מקומות הלינה – 180 מעלות מהשפע והבזבוז המוגזמים של הבופה המוכר באילת.
התקלחנו ונחנו בנוהל, ואז יצאנו לשוטט. פה מדובר כבר בממש עיר – עם רחובות ומרכז קניות ומדרחוב שיש בו חנויות ומסעדות של הרשתות המוכרות. מכיוון שהיום יום ראשון החנויות נסגרו מוקדם לא יכולנו לצערי להכנס ליוניקלו ולעוד כמה חנויות שחמדתי. התאכזבנו גם שלמרות שמה, צ'לטנהאם ספא, לא מצאנו בה ספא פעיל לעשות בו מסאז' וסאונה, אבל לא נורא. גם על ארוחת ערב ויתרנו היום, למרות שהסתקרנתי לנסות את סניף ה-Taco Bell שלהם, כי היינו עוד שבעים מהמסעדה ההודית. ומחר יום הטראק האחרון....
-
התמונות פשוט נהדרות. באמת זכיתם למזג אויר מעולה. חברה שלי מטיילת עכשיו בדרום ווילס והם בכלל עם חולצות קצרות ומזג אוויר שימשי. אני מקווה שזה לא אומר שהגשם נדחה ליולי- מועד הטיול שלנו לדרום מרכז ווילס... מחכה להמשך!
-
יום 7
ההקפצה הבוקר לתחילת המסלול ב-Birdlip היתה בנסיעה קצרה בשני אוטובוסים. הבוקר הוא יום הזכרון בארץ, העצוב ביותר שאי-פעם היה לנו, ולמרות שאנחנו בחו"ל, אנחנו בהחלט זוכרים. בתחנה בה ירדנו מהאוטובוס הראשון וחיכינו לשני ראיתי לצד הכביש ציור הולם.
הגענו לבירדליפ שנמצאת על ראש גבעה גבוהה, ואחרי הליכה קצרצרה במורד הכביש היוצא ממנה נכנסנו יש לתוך היער. הבוקר היה אפור והתחיל לטפטף גשם, כך שהעובדה שחלק גדול מההליכה היום צפויה להיות בתוך יער הועילה לנו מאוד. להפתעתנו הטיפטוף נגמר כמעט כמו שהתחיל, ולשמחתנו היער המשיך והמשיך... בנקודות רבות ראינו סימונים צהובים של כל מיני מסלולי הליכה אחרים שיוצאים ממנו ונכנסים אליו, חלקם מיקבלו אותנו חלק מהזמן, אז הקפדנו לוודא שסימן הבלוט המוכר של הקוטסוולדס וויי ממשיך ללוות אותנו.
צילמתי את מרבדי שום הבר הלבנים ואת ניצני הבלובלז הסגלגלים, והשביל עלה וירד בין העצים ולאורך צלע ההר (אני לא יודעת את זה נחשב להר או גבעה, אבל יחסית למה שהיה בכל ימי הטראק זה הכי קרוב להר שחווינו...). בשלב מסויים גילינו נחל מפכפך מתחתינו וישבנו להנות מהשלווה הרוגעת.
המשכנו לפסוע ביער, כאשר מדי פעם נחשף לימיננו נוף העמק היפה. העלינו מעט דופק בשתי עליות תלולות שבמונחי האלפים הן בדיחה אבל כאן היוו חידוש מרענן. ואז הגיעה האתנחתא הקומית: בשלב מסויים השביל עבר ליד כמה בתים, ועל עץ גבוה מאוד לצד השביל נתלתה נדנדת חבל גבוהה מאוד. כמובן שלא ויתרנו על נדנוד קטן וגם צילומי סרטונים לטובת הדור הבא.
בתמונה: אם תסתכלו היטב, תבחינו במרבד הסגול המתהווה של הבלובלז:
לבסוף ירד השביל מהיער לעמק, ובו התחילו הבתים להופיע בתדירות גבוהה יותר. גם העננים חזרו ושוב החל טפטוף. כשעברנו ליד אחד הבתים עמד שם קשיש אנגלי חביב ליד הטנדר שלו, חייך אלינו ושאל אם אנחנו הולכים לפיינסוויק. כשענינו בחיוב, הוא צחק ואמר שאולי יש סיכוי שנספיק עוד להגיע לשם לא ספוגים לגמרי.
השביל נכנס כעת למגרש גולף ענקי, והגשם החל להגביר נוכחות בהדרגה מגומגמת, כאילו הוא חיכה והתאפק חמישה ימים שלמים רק למעננו, ועכשיו הוא כבר לא יכול יותר וחייב-חייב לרדת, אבל הוא עדיין מתאמץ להתחשב בנו. האיש אמר לי שעכשיו אנחנו יכולים לספר מור"קים כשנחזור לארץ על איך הלכנו בגשם באנגליה, למרות שהגשם המשיך בינתיים להתאפק, ולנו נותרו רק עוד כ-2-3 קילומטר של הליכה נוחה עד לסוף המסלול בלב העיירה פיינסוויק, שם גם חיכה לנו מקום הלינה המיוחד שלנו. צילמנו והצטלמנו ליד שלט הקוטסוולדס וויי, למרות שאין כאן איזה שלט סיום מסלול מיוחד כי המסלול מסתיים בבאת'... אבל עבורנו זה ציון דרך.
בתמונה: לפני הירידה לפיינסוויק, השמים התקדרו לאיטם...
מקום הלינה שלנו, סנט מייקל'ס, הוא גם מקבץ של חדרים מעל מסעדה בפורמט הידוע, אלא שכאן החדרים מעוצבים בקפידה יתרה, כל אחד בסגנון אחר – הודי, בוהמי, ועוד. אני בחרתי לנו את חדר הרטרו, ואני נותנת לתמונות לדבר בעד עצמן. בינתיים הגשם הבין שסיימנו את הטראק ונתן לעצמו לחגוג חופשי, מה שגרם לסיבוב שלנו בעיירה להיות קצר במיוחד. אכלנו ארוחת צהריים קלילה בבית קפה מיוחד ששכן במבנה שנראה כמו שילוב של מתנ"ס וספריה מקומית, וחזרנו לחדר לנוח.
בערב היה בישראל חג העצמאות, ואנחנו צפינו קצת בטקס כיבוי המשואות האלטרנטיבי ששבר את ליבנו. ניסינו רוב הזמן להתנתק כדי לתת לנפש קצת מנוחה שהיא כל כך זקוקה לה, אבל לא תמיד הצלחנו. בערב הלכנו למסעדה סמוכה שהיתה חמודה מאוד וטעימה במידה. הטראק הסתיים, ומחר נוסעים ליומיים אחרונים בלונדון.
-
יום 8
ארוחת הבוקר היתה מיוחדת כמו עיצוב החדרים, וכללה מאפים מעניינים, גבינות ונקניקים מייצור מקומי ועוד. סוג של גורמה. אחריה יצאנו בנסיעה קצרה לעיירה סטראוד, ממנה תקח אותנו הרכבת ישירות ללונדון. נהג המונית היה ידידותי ונעים (כמו כל האנשים שנתקלנו בהם פה עד עכשיו, בחיי). הוא סיפר לנו שסטראוד היא עיירה של היפים מזדקנים, ואכן כבר ברחוב הראשי שליד תחנת הרכבת ראיתי חנות ספרים מעניינת שבחלון הראווה שלה היו ספרים על ג'ון לנון ובוב דילן ובכלל זו נראתה חנות שהייתי שמחה להכנס אליה, אבל היא טרם נפתחה. אם הייתי יודעת אולי הייתי משנה קצת את המסלול כדי להגיע גם לעיירה הזאת, למרות שאני לא יודעת אם באמת הוייב הזה קיים שם בעוד משהו שיכולנו לחוש אותו בביקור קצרצר מעבר לאותה חנות ספרים.
הרכבת הגיעה באיחור של 10 דקות (עליו בושרנו מראש בכריזה), הנסיעה היתה נוחה ונעימה, ובסביבות 12:00 בצהריים הגענו לתחנת פדינגטון. נסיעה של ארבע תחנות באוטובוס הביאה אותנו למקום הלינה האחרון שלנו, The Hayden Pub & Rooms בשכונת ווסטבורן גרוב החביבה עלי, לא רחוק מנוטינג היל ופורטבלו.
הברמן קיבל את פנינו בחיוך רחב והזמין אותנו לשבת על הבר בזמן שיבדוק אם החדר שלנו כבר מוכן. בינתיים הוא לקח לנו את המזוודות והזמין אותנו למשקה מהבר על חשבון הבית ("תבחרו מה שאתם רוצים"). מאחורי הבר היה שלט ששווה צילום. כשסיימנו לשתות עלינו לחדרנו בצ'ק אין מוקדם בצורה ראויה לציון – חדר נעים ונקי שיארח אותנו לשני הלילות האחרונים של הטיול הזה.
אחרי התרעננות יצאנו לכיוון רחוב פורטבלו, בו החלטנו להסתובב קצת ולחפש מעילי עור ואולי הפתעות נוספות לנו או לילדים. ברחוב פורטבלו מתקיים השוק, שביום שבת מגיע לשיא כמות הדוכנים והצפיפות שלו, אבל גם בשאר ימי השבוע הוא שוקק ומלא בחנויות של כל מיני. בטיול בר המצווה בלונדון עם התאומים גרנו בדירת אירבנב סמוכה לפורטבלו (למרות שבקצה האחר – הצפוני של הרחוב), ואהבנו מאוד להסתובב בו דווקא בימים שהם לא שבת. אני הייתי יכולה לבלות יום שלם רק ברחוב הזה, לחקור את כל החנויות הקטנות, אבל לאיש יש סבלנות מאוד(!!!) מוגבלת לבילוי מסוג זה, ולכן ידעתי שצריך להקצות בתבונה את משאב הסבלנות שלו כדי לא לכלות אותו על חנויות סתם.
מצאנו חנות של מעילי עור ומצאנו בה שני מעילים נהדרים – לי ולו. שמחים וטובי לב המשכנו להסתובב עד שמיצינו וחזרנו להיידן. התלבטנו מה לעשות בהמשך הערב. מה עושים בלונדון? שאל האיש. ובכן, מחזמר כמובן!, עניתי אני. חיפוש קצר במה יש הערב, וההחלטה התקבלה בקלות – טינה!!! המחזמר על טינה טרנר. זה אחד הדברים המדהימים בעיר הזאת – השפע התרבותי שמאפשר לבחור מעכשיו לעכשיו מופע מעולה מתוך רשימה מכובדת, ולכולם יש עוד כרטיסים (ויש כמובן עוד מגוון אופציות לבילוי נוספות).
לווסט אנד בחרנו לסוע באוטובוס כדי לשבת בקומה השניה ולראות בדרך את לונדון המוכרת והאהובה. הגענו מוקדם מספיק בשביל לחטוף משהו קטן לאכול ב"פרט א-מנג'ה" כדי שלא תקרקר לנו הבטן במחזמר, שאחריו תכננו לאכול ארוחת ערב בוואגאמאמה אותה זכרנו לטובה מביקורנו הקודם.
המחזמר היה מופלא!!! מרגש, מצחיק, שובר-לב, עשוי ומבוצע לעילא – המשחק, השירים, הריקודים, והעלילה. חשוב לי לציין שלא הגענו אליו כמעריצים גדולים של טינה טרנר, ועדיין נהננו בטירוף – היה מופע מחשמל ממש. אם אתם מגיעים ללונדון – שימו אותו במקום מכובד ברשימה.
יצאנו מזמרים את שירי מלכת הסול של האייטיז (נעורינו), וחיפשתי בגוגל מאפס את סניף וואגאמאמה הקרוב שלמיטב זכרוני נמצא באיזור לסטר סקוור. אלא שהמחזמר הסתיים אחרי עשר, והמסעדה כבר נסגרה... בכלל, רוב המסעדות היו כבר סגורות בשעה הזאת, אפילו בווסט אנד השוקק. רשמתי לי לפעם הבאה – כשהולכים למחזמר של שבע בערב בלונדון – צריך לאכול ארוחת ערב מוקדמת לפניו. מצאנו בכל זאת מסעדה איטלקית שהיתה בסדר, וחזרנו להיידן עייפים ומרוצים מהמחזמר ומהמעילים החדשים שלנו.
-
עוד לא סיימתם אבל... יש לי מלאאאא הערות:
- הבלוט הוא הסמל של הטרקים הלאומיים - National Trails. תראי אותו למשל גם כשתלכי על ה- South West Coast Path (
). - גיליתי שפרט לחיבתנו המשותפת לטרקים - גם כאלו שאינם אלפיניים (וספיציפית לטרקים באיים הבריטיים) - אנחנו חולקות גם חיבה יתרה לאוכל הודי.
- אני ממש נהנת לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלך את עולם הטרקים. ה״תורה״ כולה היא להתאים את התחביב הזה לעצמך (בכל תקופה נתונה). וכך בעצם - (כמעט) כל אחד.ת יכול.ה ! ולכן את מבחינתי תלמידה מצטיינת
- אני מודה שבאנגליה התאהבתי כבר מזמן (אני אגיד שוב: SWCP). תרבות ההליכה שם - היא משהו להתקנא בו (ורצוי עוד יותר: לאמץ). אפשר ללכת כל החיים רק שם - ולא לשבוע.
- האירוח האנגלי הכפרי הוא משהו מיוחד. ובכלל אנגליה הכפרית מסבירת פנים בצורה קיצונית. יצא לי לדבר על זה עם כמה הלכים אחרים (לא ישראליים) שפגשתי בשבילים ארוכים שם - כולנו הרגשנו את זה והסכמנו עם הקביעה. אני לא מדברת רק על נותני שרות (או מארחים במקומות לינה - אצלם זה בולט מאוד). הנכונות של המקומיים, בכל כפר או פאב קטן - לסייע למטיילים (אולי כלפי הלכים/הייקרים במיוחד, אני לא יודעת) - היא מעל ומעבר. ממש.
- @יונה-וקשת mark my words - אני עוד אלך בעקבותיך
סליחה שהתפרצתי
ממתינה לסיום (ושומרת את הזכות להגיב שוב...)
- הבלוט הוא הסמל של הטרקים הלאומיים - National Trails. תראי אותו למשל גם כשתלכי על ה- South West Coast Path (
-
אני גם מתפרצת רגע במשהו שאולי קצת קוטע את האווירה הקסומה, אבל בגלל הזמן היחסית מוגבל אגיד לך את זה עכשיו: אם הרכבת שלך מאחרת במעל 15 דקות את זכאית לפיצוי, יתר פיצוי ככל שהאיחור גדול יותר. מגישים בקשה בקלות באינטרנט, את יכולה גם עכשיו מהבית. זה לא יהיה המון כסף, אבל זה עדיין יהיה נחמד יחסית להשקעה המינימלית שזה ידרוש ממך.
-
@יונה-וקשת
עוד לא סיימתם אבל... יש לי מלאאאא הערות:- הבלוט הוא הסמל של הטרקים הלאומיים - National Trails. תראי אותו למשל גם כשתלכי על ה- South West Coast Path ( ).
תודה על התיקון בקשר לבלוט - באמת חשבתי שהוא ייחודי לקוטסוולדס וויי, כי הוא לא היה במונארך וויי ובשאר סימוני השבילים המקומיים. העיקר שעבורנו הוא עשה את העבודה
- גיליתי שפרט לחיבתנו המשותפת לטרקים - גם כאלו שאינם אלפיניים (וספיציפית לטרקים באיים הבריטיים) - אנחנו חולקות גם חיבה יתרה לאוכל הודי.
- אני ממש נהנת לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלך את עולם הטרקים. ה״תורה״ כולה היא להתאים את התחביב הזה לעצמך (בכל תקופה נתונה). וכך בעצם - (כמעט) כל אחד.ת יכול.ה ! ולכן את מבחינתי תלמידה מצטיינת תודה תודה!! ממך זו מחמאה גדולה. כל טראק מבחינתי הוא חלק ממסע גדול יותר, של החיים עצמם, ופשוט הגיוני בעיני שהם יתכתבו ביניהם איכשהו...
- אני מודה שבאנגליה התאהבתי כבר מזמן (אני אגיד שוב: SWCP). תרבות ההליכה שם - היא משהו להתקנא בו (ורצוי עוד יותר: לאמץ). אפשר ללכת כל החיים רק שם - ולא לשבוע. את צודקת. לפני כשבועיים אחרי שחזרנו שמעתי פודקסט של הטיילת האנגליה אבי בארנס שאת הכרת לי, היא עשתה מסע שלם של איזה 55 טראקים באנגליה. אני אוהבת להקשיב לה. היא צעירונת עם חוכמת חיים שגרמה לי לחשוב שהיא הרבה יותר מבוגרת ממה שהיא באמת.
- האירוח האנגלי הכפרי הוא משהו מיוחד. ובכלל אנגליה הכפרית מסבירת פנים בצורה קיצונית. יצא לי לדבר על זה עם כמה הלכים אחרים (לא ישראליים) שפגשתי בשבילים ארוכים שם - כולנו הרגשנו את זה והסכמנו עם הקביעה. אני לא מדברת רק על נותני שרות (או מארחים במקומות לינה - אצלם זה בולט מאוד). הנכונות של המקומיים, בכל כפר או פאב קטן - לסייע למטיילים (אולי כלפי הלכים/הייקרים במיוחד, אני לא יודעת) - היא מעל ומעבר. ממש. גם פה אני מסכימה איתך. זה בולט כשמשווים את זה ל-TMB למשל, וכאן אני כן מדברת על מארחים ונותני שירות דווקא, שמהם היית מצפה להיות נחמדים במיוחד לאור העובדה שמזה הם מתפרנסים, אבל עדיין הוייב בחלק מהמקומות בצרפת ואיטליה היה לא נעים. באנגליה נתקלנו באנשים נחמדים אפילו בלונדון - כשחיפשנו בתחנת פדינגטון את קו אליזבת שמגיע להית'רו, וכידוע יש שם כמה טרמינלים שזה שהטיסה לישראל ממריאה ממנו הוא הפחות מרכזי, ודיברנו בינינו בעברית כשאנחנו מזכירים את המילה "טרמינל", אשה אנגליה חביבה ראתה אותנו מתלבטים ומיד התגייסה לעזור בלי שבכלל פנינו אליה.
- @יונה-וקשת mark my words - אני עוד אלך בעקבותיך יאללה בואי
סליחה שהתפרצתי תודה שהתפרצת!!!
ממתינה לסיום (ושומרת את הזכות להגיב שוב...) - הבלוט הוא הסמל של הטרקים הלאומיים - National Trails. תראי אותו למשל גם כשתלכי על ה- South West Coast Path (
-
@שקד תודה רבה שקד! העיכוב היה רק של 10 דקות, אבל וואו! למדתי משהו חדש, ובעיקר - התרשמתי
-
ימים 9+10 – סוף הטיול
נותרו לנו עוד יום וחצי בלונדון: טיסת אל על חזרה ארצה ממריאה ב-19:20 של יום חמישי, 16.5.24. מכיוון שהיינו בעבר בלונדון יותר מפעם אחת, וגם בגלל שהפעם היא לא במרכז הטיול, ושרמת האנרגיה לקראת סופו באופן טבעי יורדת, לא הרגשנו צורך להגיע למקומות מסוימים, לסמן V או לפקוד אתרים או אטרקציות. רצינו לעשות קצת שופינג של בייסיקס (טי שירטס, תחתונים, גרביים וכו') בפרימארק לנו ולילדים, להסתובב איפה שיוצא בלי שום מטרה מיוחדת, ואפילו קצת לנוח לפני שחוזרים לשגרה הקשה בארץ ולעבודה. כאן אזכיר רק כמה רשמים ותובנות ממה שכן הספקנו:
1. שוק האוכל בבורו - Borough Market: לא שסבלנו שם, אבל בדיעבד – מקום די מיותר. היינו בו בעבר ויותר נהננו, יכול להיות שבביקור הראשון יש אפקט התלהבות ראשוני שמחפה על החסרונות: צפיפות נוראה שאיכות האוכל, המגוון ואפילו הפן הויזואלי לא מצדיקים את המחיר והמאמץ להגיע לפה. החסרון העיקרי הוא שאין איפה לאכול את מה שקנית. יש מעט מאוד כסאות או שולחנות-עמידה שלא קרובים אפילו להספיק לכל המבקרים, ולאכול ככה בעמידה צפופה או לשבת על פינת הרחוב כפי שראינו כמה אנשים עושים זה לא ממש כיף. הגענו רעבים לצהריים ולא מצאנו כלום בשוק עצמו שהצדיק אכילה בעמידה – לכן פנינו למסעדה סמוכה שהיתה נחמדה עם מרק כרובית נהדר, אבל לא בשביל זה מוצדק להגיע לצד השני של העיר. מה שכן, הביקור נתן לנו הזדמנות ללכת קצת לאורך התמזה ולראות את הגשר המפורסם (ששמו הוא *לא* גשר לונדון). בתמונה: סנאי חרוץ מקושש שאריות בבורו מרקט.
2. סלפרידג'ס: חנות הכלבו הענקית שמשתרעת על בלוק שלם ברוחב אוקספורד היא לא אתר שהייתי פוקדת בטיול רגיל, אבל הפעם, כאמור, היינו בראש אחר והחנות פשוט היתה שם, אז נכנסנו. ואני מודה שיש משהו בלהיכנס לעולם אחר מעצם היותו אחר, גם אם אתם כמונו לא מתרשמים (בלשון המעטה) מסגנון חיים שופוני. מדובר בכלבו שהוא מוסד אנגלי מורם-אף כאמור, שרק לאחרונה שגיגלתי אותו אחרי הביקור גיליתי שבטוויסט אירוני שדווקא מוצא חן בעיני, גרעין השליטה בו נמכר ב-2022 לתאגיד קניונים תאילנדי. Up yours, קפוצי ישבן. בכל אופן, החנות עצמה יפה ואפילו קצת ידידותית, כשבה בעת היא מציגה אופנה, כלי בית, חפצי חן, שעונים תכשיטים ועוד של מעצבי-על, שעלותם הכוללת שווה כנראה לגובה התל"ג של ארץ קטנה עם שפם, בתוך מבנה ענק ספון-שיש מהסוג שבאמת אין אצלנו. וזה עושה משהו אפילו לציניקנים כמוני. בתמונות: מיצג דובים, וספרון של טיילור סוויפט שקנינו במחלקת הספרים של החנות לבת שלנו, שבדיוק באותו יום טסה לשטוקהולם להופעה שלה.
3. From the River to the Sea: הבטחתי להתייחס לפיל שבחדר כשנגיע ללונדון. אז בהמשך למה שכתבתי בהתחלה, לא נתקלנו כאן בכלום, ממש בכלום, בחיי. ועברנו מספר פעמים בקו האוטובוס מווסטבורן גרוב לאיזור המרכז (טראפלגאר סקוור, ווסט אנד), שעובר לאורך כל רחוב Edgeware, הוא הרחוב "הערבי" שכל החנויות, הבנקים, המסעדות והכל – נושאים עליהם שלטים בערבית, ומדי פעם ניתן לראות גם מעשני נרגילות יושבים על המדרכה. ציפיתי לראות שם דגלי פלסטין במקרה הטוב, והתקהלויות אלימות יותר או פחות במקרה הרע. כלום-כלום. הוא נראה בדיוק אותו דבר כפי שנראה בביקורינו הקודמים בעיר, שנים לפני אוקטובר השחור. לפני הטיול שלנו, באחת הכתבות בטלויזיה אלעד שמחיוף, שליח ערוץ 12 בלונדון, שידר מהומות מאיזור ווסטבורן גרוב שזה האיזור בו שהינו ואחד האהובים עלי בלונדון. הייתי יכולה אז עדיין לבטל את היידן ולהזמין לינה במקום אחר, אבל החלטתי להשאר עם בחירתי ולא התחרטתי. הברמן עליו סיפרתי ביום הגעתנו ללונדון היה בעל מראה שהוא עצמו, או הוריו, הגיעו מארץ מוסלמית כלשהי בוודאות. הוא שאל מאיפה הגענו וכשענינו הוא היה סופר-נחמד אלינו מבלי להכנס לדיוני עומק כי אנחנו תיירים ובאנו לנוח ולא לדבר על הצרות שלנו. אני לא מתיימרת לתת כאן איזושהי תמונה כללית על המצב בלונדון או באנגליה. רק מה שאנחנו חווינו ביומיים ברוטו שלנו בלונדון.
טיסת אל על המריאה במועדה ונחתה לפנות בוקר, יום ששי בישראל. היה טיול מוצלח מאוד, ונזקקנו לו מאוד. מאחלת לכולנו ימים הרבה יותר טובים, וזמינה כמובן לשאלות או למי שירצה את פרטי המסלול, מקומות לינה ועוד.
-
כתיבה מקסימה, ומשתקף ממנה שממש נהניתם! וגם אני קצת 'אתפרץ' - מסכים עם ענבר בנוגע לווייב של הליכה וכו'. אמנם באנגליה לא הלכתי עדיין אבל - יש מצב שהווייב שפוגשים שם בשבילים הוא חלק ממשהו "גדול" תרבותית, שהוזכר גם באחד התיאורים של הטיול הזה - יש באנגליה דבר שנקרא right of way /raomming שזה בעצם מאבק בין מעמדי על הזכות ללכת. בחוץ. במצב בו מרבית השטחים הפתוחים שייכים לאריסטוקרטיה. הדבר הוסדר כבר בחוק שמחייב בעלי קרקעות לאפשר מעבר חופשי (ואם המעבר נחסם, חובה עליהם לסדר מעבר חלופי!) גם ארגון הrambleras (מקווה שאייתתי נכון) הוא בעל אג'נדה רדקלית משהו. ואסיים בהמלצת קריאה לאלה שהולכים ואלה שזה מסקרן אותם - "שמונה הרים" ספר שעל פיו גם נעשה סרט מוצלח, מדבר בדיוק על הקטע הזה שלכל אחד "ההליכה שלו" (מעבר לסיפור החברות...) וההמלצה השנייה הוא ספר עיון של פרופ' תמר הרמן על שביל ישראל, היא נותנת רקע מחכים על התפתחות התרבותית של המושג הזה "הליכה" בעולם והארץ, ועל "הליכת פנאי"
-
כתיבה באמת מקסימה.
תודה רבה על השיתוף !
-
תודה רבה מאד על השיתוף, על התמונות ועל הכנסת משב רוח קריר ורענן לפורום. נהניתי לקרא!
-
תודה רבה יונה על הכתיבה הנדיבה התמונות והשיתוף. טוב לדעת על הגישה החיובית של ״האירוח הכפרי האנגלי״, ונהדר שהיה לכם כייף. לא נחשפתי הרבה לאי הבריטי מבחינת טיולים למרות שביקרתי מספר לא מבוטל של פעמים. גם אני אוהב מאוד אוכל הודי והארוחה הכי טעימה והכי חריפה (הדמעות התערבבו באוכל) שאכלתי מימי הייתה במנצ׳סטר. אני הגעתי לTMB אחרי שאשתי רצתה לטרק באי הבריטי. לא משך אותי מספיק ואז חשבתי על טרק בראוניון (הטרק של zvikamr ) שגם ממנו ירדתי בסוף ומשם התגלגלתי לתיכנון על הקמינו הצפוני אחרי שמאוד מאוד אהבנו את הפורטוגלי לפני שנתיים ואז הבנתי שזה מאוד דומה ובא לי משהו אחר. הכל יפה וכל אחד לפי העדפותיו. אין ספק שעבורי טרק מתגלגל הוא החוויה האולטימטיבית ואני מודה שגם בעוונותי אני מאוד נהנה לישון בלילה בתנאים נוחים ולקום לארוחת בוקר מפנקת. לא רוצה להכריז שלא אשן יותר באוהלים אבל עבורי הם בהחלט לא החלק הקל והמהנה בטיול אבל לפני שלושה חודשים בפטגוניה כן סחבתי אוהל וישנו בו כי זו הייתה הדרך היחידה עבורינו לעשות בנחת טרק שמאוד רציתי לעשות. אשתי שראתה את האוהל והגזיה, באריזות הודיעה שהיא לא באה איתי אבל בסוף מאוד מאוד נהנתה והודתה לי. הצבע של השמיים קצת לפני הזריחה באתר קמפינג מדהים יכול להוציא מהשקש (כן סחבתי שניים) לקור המקפיא גם את אחרון הסקרנים. נראה איך נתגלגל בעתיד אבל מאחל לכולם להתגלגל איך שעושה להם טוב. אני לא מכריז הכרזות וכל הטיולים הבאים שלי לא כוללים קצת לצערי טרק מתגלגל.
