סובב מונבלאן ספטמבר 25 על טרקים והליכה
-
למה דווקא עכשיו? מה הביא ללכת בסובב המונבלאן עכשיו?
איך הגעתי עד הלום וקצת דברים תיאורטיים, לפני שאגיע לטרק עצמו, מקווה שתהיו איתי....
לפני אי אילו שנים הלכתי מג'ירי לאברסט בייס קמפ. יכול להיות שלא הייתי ממשיך ללכת אחרי זה, אבל מספר חודשים אחר כך מישהו סיפר לי שיש עוד נק' סיום לטרק,
שבוע הליכה מלוקלה. הידיעה הזאת ניקרה לי בראש אבל זה לא התקדם לשום מקום.
עד הקורונה.
בשבילי (כנראה כמו לרבים אחרים) קורונה היתה נק' מפנה מסויימת, והחלטתי שזאת הזדמנות לממש את הרעיון ללכת שוב באיזור האברסט. אחרי הסגר הראשון קניתי נעלים ותרמיל ותכננתי לטוס לנפאל באותו סתיו, אבל בעיה אחת - הנפאלים החליטו לסגור גבולות כצעד מונע קורונה. אבל כבר קניתי נעלים אז צריך להשתמש בהן כראוי, אז הצטרפתי לחוג מטיבי לכת שנחשב לשם דבר בקרב מטיבי הלכת בארץ. כחלק מהאג'נדה של החוג שבילים הם המלצה בלבד ומשתדלים ללכת במקומות שלא הרבה בכלל מכירים (אם אתם רואים קבוצת מטיילים על איזה הר ולא הבנתם מה הם עושים שם...). מאז כבר הלכתי בנפאל את אותו מסלול שהיה לי בראש, וטרקים נוספים באלפים.
במסגרת החוג נחשפתי גם למתח הקיים בין המטיילם בארץ לרשויות המדינה בנוגע לניהול הטבע בארץ (מושג שגור - רט"ג = רשעות הטבע והגנים...). הדבר הוביל לעבודה סמינריונית על המתח הזה, מטיילים, מדינה ושבילים. מדינות שונות משתמשות בהליכת שבילים וסימון שבילים למטרות שונות מעבר להליכה עצמה. בישראל הטיולים משמשים למשל לבניית זהות לאומית ושייכות, מול המעטת חשיבותם והשפעתם של קבוצות אתניות אחרות על המרחב (בדקו בכמה ישובים ערביים עובר שביל ישראל, וכמה אתרים ארכיאולוגיים ערביים מופיעים במפות), בארה"ב זאת דרך להלחם בהגירה בלתי חוקית (אחד הנשיאים אפילו הצהיר על כך!) וכו'. קיים גם מתח בין רצון המדינה לפתח איזור טיול לבין הרצון של המטיילים שתהיה תחזוקה אבל הפיתוח יהיה לא מורגש ולהשאיר כבישים כמה שיותר רחוקים.
ומה עם הליכה? ממליץ לכם לקרוא את ספרה של פרופ' תמר הרמן "שביל ישראל" על הישראליות וטיולים, היא נותנת בספר רקע תרבותי מעניין על התפתחות ההליכה מכזאת תכליתית לגמרי לצורך מסחר וכו'. כשהליכה נחשבת לנחותה (עליה לרגל לדבר קדוש, מנהיגים מובלים על אפיריון, חס וחלילה יגעו בקרקע וילכו!), הליכת מחאה (ויקי קנפו, וצעדות למען החטופים של ימינו), ועד הליכת פנאי.
מכירים את ה שכשלומדים על פיזיולוגיה, פסיכולוגיה וכל מני דברים על התנהגות אנושים פתאום אנחנו בוחנים את זה על עצמינו ומאשרים או פוסלים בעיות של עצמינו? או! פתאום ראיתי שאני מכניס את עצמי למשבצת של מטייל טרקים אופייני. אני הולך בשביל להתנתק מהשגרה, לספוג טבע, בשביל האתגר, פיתוח יתר במסלולים מרתיע אותי, יותר מדי כבישים בסביבת המסלול זה לא לענין, ועדיף ללכת לבד או בקבוצות קטנות (3 אנשים זה מספיק בהחלט).
זה גם העניין שהרתיע אותי בסובב המונבלאן, הוא פשוט עמוס מדי. באנשים. וזה פחות מתאים לי.
עד הקיץ שעבר, או יותר נכון חצי היום האחרון במסלול AV1 VALLE D'AOSTA שמתחיל בDONNAS (מזרחית מהעיר אאוסטה) ומקיף את עמק אאוסטה מצפון ומסתיים בקורמאיור. המסלול "מתאחד" עם סובב המונבלאן בבקתת בונאטי והולכים נגד כיוון התנועה של רוב ההולכים בסובב עד קורמאיור. הנוף של המונבלאן שנגלה אלי, פשוט היה מרשים, שכנע אותי שעל אף כמויות המטיילים שעברתי על פניהם, שווה ללכת את המסלול הזה.
-
לדעתי ההמונבלאן נהפך למוקד משיכה כזה הרבה בגלל הנגישות שלו. אפשר להגיע אליו בקלות, יש סביבו תשתיות תומכות רבות כמו תחב'צ ואופציו לינה רבות במגוון רמות, הוא עם שבילים ברורים וסימון טוב, ברוב המסלול יש מספר אופציות להליכה שניתן לבחור לפי רמתו ורצונו של המטייל, ניתן לחלק אותו בצורות שונות, לדלק על קטעים ולהתחיל או לסיים אותו במגוון נקו'.
מה שמביא לדעתי לעומס מטיילים והרבה כאלה שזה הטרק הראשון שלהם.
את תכנון הטרק התחלתי באוקטובר 23, עם חלוקת המסלול לתשעה מקטעים, נישן בLESS MOTTET כדי להצליח לדלג על אליזבטה/קומבאל ולסיים בקורמאיור. החלטתי לעבור את בונאטי העמוסה ולסיים באלנה, וכך לישון במקום קטן יותר ולהתחיל את ההליכה עם פחות אנשים סביבינו, וזה הביא אותי להחלטה לדלג על לה-פולי, כי תמיד מוזר לי לסיים את היום אחרי 4 שעות הליכה.
מצאתי לעצמי שני שותפים ובעתם אני ה"טור לידר" של הטיול.
הצלחתי להזמין לינה בכל המקומות חוץ מאלנה, כשכל כמה שבועות שלחתי מייל "יש לכם מקום?" וקיבלתי תשובה "לא, אין לנו". בתחילת העונה קיבלתי תשובה אוטומטית - מאותו רגע צריך להתקשר לורך בירורים והזמנות. ניסיתי להתקשר פעם אחת ללא הצלחה. ואז נפל לי האסימון שיושב לידי בעבודה איטלקי "עולה ישן" שמדבר איטלקית. לפני שבועיים לערך עשינו שיחה תוך כדי שהוא מקשקש באיטלקית הוא לוחש לי "יש להם רק שני מקומות, בעצם רגע". אחרי השיחה הוא סיפר שהאישה אמרה לו "יש לנו שני מקומות פנויים, בעצם זה בסדר, נעשה שלושה". לא ברור לנו איך /שני מקומות נהפכו בן רגע לשלושה, אבל מה אכפת לי, יש לנו מקום באלנה, מושלם. (ד"א האלטרנטיבה היא לחזור באוטובוס לקורמאיור ולמעשה לישון שם שני לילות ברצף).
למעשה היו לנו שני בלת'מים בנוגע לתהגעה לשאמוני ועזיבה - היו לנו כרטיסים עם איזיג'ט לג'נבה, אבל יום אחד היא ביטלה את כל הטיסות לישראל עד אוקטובר. די מייד עם הודעת הביטול קנינו טיסה עם אלעךל למילאנו (הנזק בשבילי- 450 אירו במקום 180...), ואוטובוס לשאמוני. הבעיה השניה נוצרה השבוע, כשהאוטובוס חזרה למילאנו התבטל בגלל שמנהרת המונבלאן נסגרת יום אחרי שאנחנו מגיעים. אחרי דיון סועער החלטנו שהאופציה העדיפה לנו זה רכבת (עם 3 החלפות) חזרה למילאנו. נקווה שבזה נגמרות לנו הבעיות....
אנחנו מתכננים ללכת את כל המסלול, עם תיק על הגב, לכן חשוב לארוז קל ככל האפשר. זה דבר שדורש מיומנות ומשנה לשנה כשמבינים מה צריך ומה לא, משתפרים. השנה הגעתי למצב שהתיק שוקל 5.65 ק"ג, אני מבסוט... (מצרף תמונה)
-
בהצלחה ! עוקבת
-
תהנו המון! קראתי בעיניין רב את מה שכתבת על ההליכה בארץ וכל כך מסכימה. אשמח להמשיך לקרוא את תיאור הטיול המסלול והטיפים. ה"אריזה הקלה" שלך-מעוררת השתאות. וואו!
-
שיהיה בכייף תומר. אני לא מצליח לזהות מעיל גשם אבל מאמין שיש לך שם. אנחנו יצאנו כבדים בהרבה וכמובן לא התחלקנו שווה בשווה במשקל אבל זה היה סובב הרבה יותר נינוח עם הפסקות ואשתי רצתה גם נעליים יפות וגם קצת בגדים ״יפים״ בהצלחה
-
@תומר חיכיתי לסיפור טיול, וקיבלתי בונוס - אני ממש אוהבת "סיפורי עומק" של טראקים שכוללים מעבר לפרטים היבשים של המסלול או תיאורי נוף גם תובנות והצצה פנימה אל מה מחבר אותך ספציפית לתחביב הממכר הזה, ומה עושה לך השביל.
מצפה להמשך!
-
דרור - מעיל גשם, תיק 10 ליטר, מגבת אלה דברים שמתקפלים לעצמם. יש לי שקופית פאוור פוינט עם מקרא, פשוט התבלבלתי בתמונה, ועכשיו אני בלי מחשב... סמוך עלי שהמעיל נמצא שם. אחרת היה קשה יותר לארוז בתיק כזה. אריזה לטרקים, לפחות לכאלה שהולכים עם תיק על הגב זאת מיומנות הכרחית, והיא משתפרת עם הזמן. יותר כיף ללכת עם 6 ק''ג על הגב במקום עשר. לדעתי יש כאן עניין של בטחון, אפשר להסתדר בלי חולצה חמישית, וכל הדברים שאנחנו לוקחים כי אולי.... ברמה "גבוהה" יותר אפשר להקביל את זה לקילוף שכבות של עצמינו, אם תראו את הסרט wild עם ריס וויטרספון יש שם כמה סצינות יפות עם הקבלה בין כמות המטען שהיא לוקחת בהתחלה שהיר זורקת תוך כדי, לבין מטענים נפשיים וזכרונות שהיא משילה תוך כדי הליכה. בתוך ההיררכיה של טרקרים אלה שנמצאים בראש הפירמידה הם אנשים שמוכנים אותם through walker, אלה שהולכים מסלול שלם מההתחלה עד הסוף (בעיקר הכוונה לאלה שהולכיםצ בpct והאפלצ'ים. יש די הרבה מחקר סוציולוגי וםסיכולוגי שעוסק באתם אנשים, מה גורם לאדם ללכת ברצף 4500 ק'מ?
-
ד''א, משהו שרציתי להכניס בפוסטים הראשונים ושכחתי - אז על הספר של תמר הרמן כבר המלצתי, ויש עוד ספר - "שמונה הרים" של קונייטי, הוא עובד לסרט שזכה באיזה פרס נחשב. מעבר לסיפור על היחסים בין האנשים, מבחינתי הוא מתאר שם בצורה מאוד מדוייקת לטעמי, איך לכל אחד יש את המסלול שלו, ואת הגובה שעושה לו טוב בהרים לכל אחד ההר שלו. (לאחרונה יצא בעברית ספר נוסף שלו שנקרא "אושר של זאב" על סיפור אהבה בין שניים שעובדים בבקתת הרים). יש לי כמה שירים שקופצים לי לראש בסיטואציות מסויימות (פסגות, אחו וכו'), לפני כמה חודשים שמעתי פודקאסט על טיולים והבחורה הזכירה שיר שנשאר איתי מאז. למה הולכים? כדי לראות את האינסוף... https://mercedes.lnk.to/Or
-
שמונה הרים ספר מצויין. אני נוסע בעוד חודש לאיזור המדובר באיטליה אבל דווקא אשתכן באותם אתרי סקי מפותחים שהאב האגדי שם תיעב. אתרי הסקי סימלו בעיניו (סליחה ענבר) את אלו שאוהבים לעלות להר בקלות ולרדת מההר בקלילות מרהיבה (במילים שלי ומהזיכרון הרעוע). המשפט שאני זוכר ואהבתי מהספר (למיטב זכרוני) הוא משפט/מנטרה שאומר האב לבנו: ״אנחנו מתחילים לרדת רק אחרי שהגענו לפסגה״. אני לקחתי את המשפט הזה גם לחיים, רק הצרה שלי שיתכן שכבר הגעתי לפסגה שלי……
-
אגב גם אלי מדברות מנגינות וריצות ״לאינסוף״ האינסוף הוא אחלה חלום
-
המראנו הבוקר. שאלתי בנתב'ג אם אני יכול להיות בבידוק של w אם יש לי בורדינג פאס היא עונה לי "יש ל מוצ'ילה זה אומר שאתה צריך למסור אותו" "התרמיל שלי בגודל של טרולי, אין צורך". אף אחד לא חשב לדבר איתנו על תרמיל בהמשך. אני לא מבין התעוזה של נציגת רש'א להחליט לחברות התעופה מה המדיניות שלהן... ישנתי לפרקים וכשזיהיתי את ונציה למטה התחיל להשתחרר מתח, אנחנו באיטליה. תפסנו אוטובוס לכיוון שאמוני והכל היה בסדר (כן, בגלל ביטולי הטיסות של איזי ג'ט נותר לנו יום נסיכות ארוך) עד שהגענו למנהרת המונבלאן. כנראה זה סדרתי או שיש לי מזל רע, אבל המשמר הגבולות החליט לעשות ביקורת לעץ אוטובוס. אבל לא סתם. מעבר לביקורת דרכונים הם בדקו מטען, הורידו נוסעים ובדקו תיקים. ממש אבל ממש קיצוני. אפילו האירופאים לא הבינו את הקטע, הרי זה שנג'ן ואיחוד אירופי מה הקטע שלכם? ייכב אותנו בשעה טקלרל קצת את מצב רוח. בסופו של דבר הגענו, ארוחת ערב
-
הקטע הזה של ההנהגה זה משהו שמטריד אותי כל פעם מחדש, לפחות הגענו בזמן שמשאיר לנו זמן לשינה טובה, ועד הבוקר נרגע מהאיטלקים האלה... מחר זורחת השמש מבעד לעננים, ונתחיל לחכות
-
תהנו ! מחכים לחוויות! לפי הכותרת חשבתי אתה נוסע עוד שנה, לא הבנתי למה לארוז כבר עכשיו..:)
-
*הצרפתים לא רוצים להסתכן בגלל האולימפיאדה .
-
*אלה היו האיטלקים...
-
"לאן תרימו את המבט קדימה, הסתכלו אל תוך האופק, הנוף הזה, כמה שהוא יפה" יצאנו אולי טיפה מאוחר, ולמרות שראינו "כמויות" אנשים במלון וב-לה זוש, במהלך ההליכה ראינו אנשים רק כשעצרנו רגע למנוחה. יכול להיות שזה בגלל שהלכנו בלי להשתמש הרכבל (הניגוד לכללי הפורמט, נו מה) ואז לא היינו מסונכרנים עם רובם. כל הקשישים שהולכים בשביל מעוררים הערכה עברו על פנינו כמה כאלה היום ורק לקוות שהצליח להיות עם כזאת יכולת בגילם.. הלכנו דרך קול טריקו (אפורה
) והיינו מהירים, אבל הירידה טיפה "אכזרית" ובהמשך כבר קצת יותר נמרחנו. לא היינו מתנגגדים לעצירת לילה ב"מיאג'י", אבל כבר הוזמן מקום בקונטמין, b&b אצל זוג שעובד בטרקים וסקי. היתה שיחה ממש מעניינת בארוחת ערב (הציעו לנו לשבת איתם). ללכת עם שותפים זה מאתגר, כי כמו בכל זוגיות, צריך להיות טיפה פוליטיקאי... המחמאה היומית - "אני שמח שהסכמתי ללכת איתך את הוריאנט הגבוה" נופים יפים כמה וכמה קרחונים במהלך היום והרבה ירוק עם הליכה ביערות. מזג האויר שיתף איתנו פעולה עם שמש ו/או עננות גבוהה, אי אפשר לבקש הרבה יותר מזה בטרק. התחזית למחר - הליכה עד les mottet . -
ירידה למיאג׳י בדרדרת שבהחלט אפשר לקרוא לה אכזרית. הייתה שם תחרות ביום שירדנו וכתבתי לפני שנה כמה קינאתי ברצים והרצות שירדו שם בקלילות כשלי כאבו המפרקים רק מלהסתכל בהם בעיניים כלות. יום יפיפה. תכנון מאתגר למחר ויהיה מעניין לראות בסוף תמונות. מניח שתלכו מהווריאנט הגבוה וזה לא מעט טיפוס ליום שני בטרק. מקווה שמזג האוויר יאיר לכם פנים. אם תהיו מספיק מוקדם ורעננים אז לידיעתכם הנוף מבקתת בונום הוא פנטסטי (300 מטר לכיוון מהצומת של הווריאנט ) למרות שהבקתה הייתה מתוחזקת ברמה ירודה לפני שנה.
-
צר לי להפריע שוב, נדמה היה לי שעברת מאיטליה לצרפת דרך המנהרה, בכל מקרה בודקים בעיקר נוסעי אוטובוסים תוכל לקרוא כאן על ביקורות הגבולות והסיבות לכך- https://home-affairs.ec.europa.eu/policies/schengen-borders-and-visa/schengen-area/temporary-reintroduction-border-control_en
-
מקונטמין יצאנו לכיוון בונהום, והשיר של מרסדס בנד עדיין מתנגן בראש. אם ביום הראשון לא ראינו הרבה אנשים, פה כבר היינו מסונכרנים- העליה ארוכה רואים נחילים של אנשים. המעבר נחים להם חמישים אנשים בקלות, הכי הרבה שראיתי במעבר... אבל הנוף פשוט עושה את זה, ויש הרגשה שהראש והגוף כבר נכנסים לאווירה. לא פנינו לבקתה(מה, לרדת 5 דקות בשביל לחזור לוארינט שלנו, למי יש כח?) דבר קצת מבאס - אם הרכבלים לא הפריעו כל-כך בלה-זוש אולי כי היו חלק המרחב האורבנית, אז הסימן שלנו ל"קול דה פור" היו שני עמודי חשמל ענקיים..... שהיו תקועים בנוף. ידעתי שאני טס הירידות, אז הודעתי לשותפי - אני הולך לעשות צ'ק אין. היה לנו מזג אויר מדהים ביומיים האלה, אבל רגע אחרי שאני נרשם במוטט, מתחיל מבול והשותפים עוד לא באו ואני דואג. 20 דקות אחרי זה הם מגיעים עטופים המעילים... בבקתה אין קליטה ואין גם ווי-פי, איזה שקט! פגשנו אחד שהגיע בלי הזמנה והצליח להשיג מיטה, מצד שני- היו הרבה כאלה ששמו אוהל ההריסות לא רחוק, וראינו הרבה כאלה שהולכים משם עם התרמילים, או שלא היה מקום, או שהגדילומאת מושבת האוהלים... ...
-
ארוחת ערב זה הזמן להכיר אנשים, ויש שאלות שתתץמיד ישברו את הקרח מאיםה באת היום? לאן אתה הולך מחר? מאיפה התחלת וכמה ימים אתה עושה את המסלול? ומשם השיחה מתגלגלת. אחד על ידינו התחיל בטריאנט ותכנן מסלול בשישה ימים ומתחרט על זה. אחד אחר מגיע מקסיקו מעיר שנודעת בקרטל שלה (נרקו ראיתם? אני משם). למרות שהוא אמר שאין לו קשר, הקול וצורת הדיבור שלו היתה כמו מישהו שעוד רגע יציע לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה.... היה משעשע לדבר איתו!
