סיפור טיול מתגלגל - טרק טירות ושלכת בעמק הריין
-
טרק טירות ושלכת בריין – הבלוג
במסגרת הנסיונות חסרי התוחלת בהצלת הטראפיק באתר שלנו, אני חוזר עם סיפור טיול מתגלגל חדש. מקווה שתמצאו בו ערך ועניין כלשהוא.
אחרי שני טיולים נהדרים ומיוחדים השנה (דרום וויילס וקסטיליה/אראגון בספרד), הייתי קצת רווי ולא שאפתי לטיול נוסף. עד שבמהלך החגים קפץ עלי הג'וק מחדש, ובתמיכתה של זוגתי היקרה, החלטתי, בניגוד להרגלי בקודש, להזמין את הטיול הזה בהתראה קצרה של כחודש וקצת. למזלי, יש לי תוכניות מגרה מסודרת להרבה טיולים, כך שכל שהיה נדרש הוא להוציא את הנכון עבורי מהמגרה ולהתחיל להזמין.
הטיול שנבחר היה כזה שמתאים מאוד לתקופה. אולי אתם זוכרים עלי (ואולי לא, זה בסדר
) אני מאוד אוהב טרקים, טירות ושלכת. והטיול הזה בדיוק מתאים. טרק טירות הריין, באזור הריין האמצעי/עליון (שזה מונח מסובך כדי לתאר את האזור שבין רודשהיים ועד מצפון לקובלנץ – כל זה שעה/שעתיים מפרנקפורט). מדובר במסלול רישמי גרמני שכמעט ולא זוכה לתהודה וממש חבל.
חבל הריין שימש כאזור גבול בתקופות רבות בהיסטוריה (בין גרמניה לצרפת, בין נסיכויות גרמניות אחת לשנייה ועוד) ומכיוון שכך, האזור רווי בצורה מרשימה בהמון (באמת המון!) טירות חרבות, טירות במצב טוב, טירות שהפכו לבתי מלון . יש מכל הסוגים. כמעט כל יום במסלול כולל מעבר בטירות כאלו. באחת מהן (ריינפלס) ביקרתי לפני מספר שנים, במסגרת נסיעת עבודה והתרשמתי ממנה מאוד (אחת היפות באירופה). אבל הבונוס הגדול של המסלול הוא בעיתוי שלו – שיא השלכת. המסלול עובר ביערות, שטחים פתוחים, צופה על הריין מלמעלה והכול מתובל בשלכת נהדרת. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
הטרק עצמו ברמת קושי (במונחי מסלולים ארוכים) בינונית-קלה. כלומר אין המון עליות (סביב 400-700 מטר ביום) ואורך ההליכה נסבל (10-15 ק"מ ביום, עם ימים בודדים מעל). הלינה בכפרים הציורים ביותר של אזור הריין כך שלא צריך להעמיס מדי על הגב. בין כל הכפרים עוברת רכבת, כך שאם רוצים לקצר, לבחור מקטעים שונים – הכול אפשרי ובקלות. אפשרויות לינה מגוונות במרבית הכפרים. בקיצור – טרק נוח מאוד. לא להבין אותי לא נכון – לא מדובר בהליכה בפארק. בכל יום יש עליות מהכפרים (שרובם נמצאים למטה ליד הנהר) למעלה – לגבעות שמעל וחוזר חלילה. בהחלט מאמץ, אבל לא בלתי אפשרי.
אתר המסלול
https://www.rheinburgenweg.com/rheinburgenweg/rheinburgenweg-etappen/etappen-oberes-mittelrheintal
מתוך 13 מקטעים (שעושים בד"כ סביב 10-12 ימים) בחרתי לעשות 4 מקטעים בשלושה ימים. לאלו בחרתי להוסיף יום בטירות עמק המוזל (נהר גדול נוסף שנשפך לריין ולידו מספר טירות "דיסני") ויום בעיר קלן (וגיחה לקובלנץ).
כמה פרטים טכניים
טיסה הוזמנה כחודש מראש. "אחרי החגים" – מחירים אסטרונומיים. אלעל – 800 דולר, לופטהנזה 1200-1500$ (!). טיסה יצאה כמתוכנן ללא עיכובים ונחתה בזמן. שיחת "דו קיום" כיפית עם שתי ערביות שמבקרות את משפחתן בפרנקפורט (ד"ש לאום חאלד) . 30 דקות מהנחיתה והייתי בחברת ההשכרה.
רכב הוזמן מאלאמו (פורד פומה). ניסו לגרום לי לשדרג ב 25 אירו ליום (במקום 40, כי יש לי פנים סימפטיות). לא הסכמתי. ואז אמרו שהרכב היחיד האפשרי הוא או פג'ו 3008 דיזל (לא הסכמתי) או רכב נוסף ידני (הזמנתי אוטומטי, לא הסכמתי). ואז "פתאום" (אחרי שיחה עם המנהל) מצאו את הפורד שלי האוטומטית. הסכמתי. הרכב עצמו בסדר. שקע טעינה USB טוען לאט מאוד את הטלפון (במקום בשקע מצית שעובד מהר יותר ולא קיים). לקח לי זמן רב לחבר את האנדרואיד אוטו וגם זה היה עם בעיות. גוגל מפות התנתק כל פעם מהנסיעה וגרם לי להאריך את הדרך עם "טעויות". בסוף עברתי לווייז לשביעות רצוני. הנהיגה כמו בגרמניה, אוטוסטרדות ללא מגבלת מהירות ולאחר מכן שינויי מהירות מותרת חדים. לא משהו שונה משאר מקומות במרכז אירופה.
הנסיעה מפרנקפורט לקחה כשעה והגעתי בחושך (זריחה בשמונה בבוקר, שקיעה ב 18:30) לרודשהיים. אולי בגלל שהייתי כבר עייף, לא אהבתי אותה. העיירה נחשבת לאחת הבולטות מבין העיירות הציוריות. אני מצאתי אותה קצת פרווה. אכלתי במסעדה איטלקית (לזניה, סלט עגבניות מיותר). לא יקר יחסית לישראל. והלכתי לישון במלון שנבחר בגלל שהייתה לו חנייה צמודה Linderwirt. לא ברור אם הוא באמת עתיק או רק נראה עתיק. אבל באמת היה לא רע, פרט לכך שגיליתי בבוקר 5 (!) דבורים/צרעות בתוך החדר (לפי הגברת בקבלה זה קורה כשפתאום בסתיו קצת מתחמם, לא הציעה פיצוי כלשהוא). בשורה התחתונה, שמחתי לעזוב ולהתחיל את המסלול.
היום הראשון – בפוסט הבא -
נשמע מבטיח ומעניין עירא… לא הבנתי איך הפומה אמורה להשתלב בטרק מתגלגל אבל בטוח שהתיאור בהמשך יסביר גם את זה.
-
-
מקפידה להיכנס לאתר בדיוק מתוך תקוה למצוא סיפורי טיול נהדרים כאלו. תודה
-
יום 1 – בינגן ועד טרכטינגהאוסן קמתי , כרגיל מהבית, סביב שש בבוקר אחרי לילה עם שינה טובה. לא הזמנתי ארוחת בוקר (לא נראה לי הכרחי בטח ב 15 אירו). בשבע וחצי יצאתי מהמלון בדרכי למעבורת. רודשהיים נמצאת בגדה הימנית של הריין בעוד שהמסלול הולך בגדה השמאלית. המעבורת חוצה את הריין מדי עשר דקות. החצייה לוקחת כחמש דקות ועולה (לרכב) 8 אירו. לאחר החצייה נדרשו העניינים הטכניים. ראשית – חנייה לשלושה ימים. לא עניין פשוט, שכן יש מגרשי חנייה שלא מאפשרים את זה. מגרש החניה ליד תחנת הרכבת אפשר (אחרי שהבנתי איך המדחן עובד) חנייה עד שבוע. אבל מה? לא הצלחתי לשלם בכרטיס אשראי (ניסיתי שניים). אוף! כדי להתמודד , נסעתי לסופרמרקט וערכתי שם קניות ב 50.2 אירו. אבל במקום לתת לו אשראי או מדוייק – נתתי 70 אירו. וחרף העצבים מתחת לשפם, הוא נאלץ להחזיר לי את המטבעות שהייתי צריך. אז טיפ – לנסות ולהגיע עם כמה שיותר מטבעות, בשביל חנייה. יהיו לי עוד כמה כאלו בהמשך, אעדכן איך היה. החנייה עצמה, כעת הצליחה – ועלתה 8 אירו לארבעה ימים. מקווה שהאוטו יהיה שם כשאחזור בסיום. זהו, הגיע הזמן להתחיל וללכת. החנייה הזו הוסיפה לי עוד 1.5 ק"מ להליכה של היום. יוצא מהעיירה הסואנת ופוף, שאון העיר נעלם ואני ביער. ומייד אני שם לב – ה-כ-ו-ל בשיא השלכת. פשוט נפלא. צהוב, חום, טיפה אדום ושאריות ירוקות.
-
כאן חשוב להגיד - המסלול עצמו מפולס היטב וקל להליכה. פה ושם יש מקטעים קצרצרים על כביש וכמה ביער בסמוך לו (ספרתי שתי מכוניות כל היום). השביל מסומן היטב! על עצים בעיקר עם סימון השביל הרשמי. קשה לטעות. ועם זאת אני תמיד מרגיש יותר בנוח עם אפליקציות השבילים offline שלי (עברתי מ locus ל mapy). מזג האוויר מצויין. קריר אבל לא מדי (14 מעלות). ואני הולך עם קצר ועם מעיל לסירוגין התרמיל קצת כבד (מי אמר מחשב נייד), אבל לא נורא. אני ממשיך ללכת נפעם לכל אורך הדרך. חוויתי מספר פעמים רוחות נעימות כאלו שמורידות גשם נפלא של עלים. אפילו שכל השביל נמצא ביער, הוא מגוון ביותר. לעיתים היער צפוף יותר, לעיתים מרווח. ופתאום נפתח לשביל פתוח ויפה שמתאים גם למשפחות עם עגלות. אגב, בשלב זה של המסלול ליוו אותו כל מיני שלטים (בגרמנית) שעשו הפעלות לילדים. וגם המתקן הזה שמגלגלים בו כדור והילדים עושים תחרות מי יגיע ראשון. בהמשך המסלול החל ללכת בצמוד לזרזיף נחל. זה לא מנע מהגרמנים לשים גשרונים ציוריים ונחמדים. בהמשך הזרזיף הפך לנחל והיה תענוג לעיניים ולאוזניים ללכת לצידו. אמרנו טרק טירות, לא? אז הנה הראשונה מביניהן – טירת Rhinestein – ריינשטיין. הטירה נבנתה במאה ה- 14 ונחרבה במלחמת תשע השנים (יודע מה זה, עשיתי מחקר על ההיסטוריה הגרמנית טרום הטיול) מספר מאות שנים אח"כ. במאה ה-19, בשיאה של התקופה הרומנטית, רכש קייזר פרוסיה את האזור ושיקם אותה (ואולי בנה מחדש) בסגנון הנאו גותי של התקופה ויצר בכך טירה מהממת ממש. ציורית להפליא ועם נוף נהדר ממנה לריין הזורם בנחת מתחתיה. הביקור בטירה (10 אירו) החל עבורי בארוחה בקפיטריה של הטירה (לא משהו לספר בבית). הטירה עצמה מעניינת והביקור בה היה מספק בהחלט. מומלץ.
שני ק"מ אחריה – עוד טירה – רייכנשטיין (כולה עוד אות). הטירה הזו משמשת כמלון , מסעדה (יקרה, היחידה בכפר בו אני ישן הלילה) וגם מוזיאון. ההיסטוריה של הטירה דומה מאוד לטירה הקודמת, אם כי היא עתיקה יותר וגדולה יותר. אני בחרתי שלא להיכנס (טירה אחת ביום מספיקה אפילו לי). אבל גם התצפית מסביבה מרשימה .הכפר בו אני ישן, טרכטינגסהאוזן, אינו מאוד תיירותי. כלומר הוא חמוד מאוד (לא ברמה של אלו שממתינים לי) אבל אין בו כמעט בכלל שירותי תיירות. מסעדה אחת, שני מלונות (אחד בסמוך למסעדה והשני) ואין סופרים ושירותים נוספים. המלון שבחרתי הוא Ross&Rose . מלון חדש, שכולו דיגיטלי – אין קבלה, אין אנשים. אין כלום. התהליך בו דיי מורכב – נשלחו לי מספר מיילים, והייתי צריך לעשות צ'ק אין מראש ולקבל אפליקציה שפותחת את הדלתות. בפועל, כשהגעתי, לא ידעתי מה החדר שלי ואיך פותחים אותו. התקשרתי למספר שהיה לי, ומסתבר שהיה צריך לעשות צ'ק אין פעם נוספת (?!) ואז מתקבל מספר החדש וניתן לפתוח אותו. עשיתי. פתחתי. היה קצת לא נעים. לא נורא. עוד טיפ – בכל טיול אני דואג שיהיו לי שיחות מקומיות. החדר מעולה! ענק, מודרני, נוח. מיטה גדולה, מקלחת ענקית. מאוורר תקרה. בסך הכול, טוב מאוד. סיירתי קצת בכפר החמוד ובעיקר חיפשתי סימנים להאלווין המתקרב וקצת ציורי קיר. סה"כ הליכה להיום 15 ק"מ , 500 מטר עליות/ירידות. ועוד 1 ק"מ בכפר.
-
מקווה , הפעם, לא לפגוש פומות או שום חיות מסוכנות בדרך
הרכב מיועד ליומיים האחרונים בעמק המוזל ובקלן. ובינתים הוא מנמנם במגרש החניה
-
וואו. נראה ממש שווה שם באיזור הנהר. ברור שלהגיע בהליכה מיער רענן מאוד מעצים את זה
-
אני מתמוגגת מהתיאורים והתמונות אשר מעלים בי זכרונות מהטיול המופלא שעשינו לפני 3 שנים באיזור- שמורת איפל הסמוכה לדיסלדורף, דרומה משם וטיול בעמק המוזל, ובחלק מהריין. זו עונה נהדרת לטיולים. מחכה להמשך!!
-
יום 2 – טרכטינגסהאוזן לבכרך היום יום ההליכה הארוך ביותר במסלול עצמו. 21.5 ק"מ עם 650 מטר של עליות וירידות. אגב הירידות קצת יותר מהירידות, שכן אני הולך עם כיוון זרימת נהר הריין שיורד גם הוא במקצת. ארוחת הבוקר במלון שבטירת רייכנשטיין , כשבחוץ עדיין חשוך, טעימה (כנראה באופן יחסי) , מעירה אותי וממלאת את הבטן לקראת יום ההליכה הארוך. משם המסלול מייד מתחיל לטפס כשבחוץ עדיין לא זריחה מלאה. תחילת היום בטיפוס לא ארוך מדי (כ 350 מטר) דרך נוף דומה לאתמול – יער נהדר עם שלכת נפלאה. שמתי לי למטרה היום להספיק להגיע לבכרך מוקדם יחסית והמלאכה מרובה. ולכן החלטתי לכת בקצב מהיר מהרגיל שלי על מנת להספיק הכול. מקץ שעתיים של הליכה ואני בטירת Sonnek. עוד טירת ימי ביניים שנחרבה על ידי הצרפתים ושופצה על ידי הפרוסים בתחילת התקופה הרומנטית. ואיזה טירה יפה. ועוד כשהשמש יצאה לה (כנראה היום היחיד שלי בטיול הזה עם שמש משמעותית). הטירה אינה גדולה, אבל ציורית בצורה בלתי רגילה. מספר מפלסים, גנים עם גפנים כחופה, מגדל ציורי (לא ניתן היה להגיע אליו). עוד אחת מהטירות היפות ביותר שהייתי בהן.
זה המקום לציין שהמסלול מתוחזק היטב. מדי נקודת תצפית או נקודת מנוחה, ישנם ספסלים נהדרים או מגדלי תצפית. בחצי היום הראשון לא פגשתי ולו תייר אחד. בהמשך, המצב השתנה. בכל שלב לא היה עמוס על השביל כלל וכלל. מקץ כמה דקות של הליכה, הגיע "שמיטת" הלסת הבאה בתור – הגפנים.
-
שלכת גפנים ראיתי , דיי במקרה, בעמק הדוארו המרהיב, באותה תקופה פחות או יותר של השנה. אחד המראות הכי יפים שחוויתי היו שם. ולמי שלא היה – מומלץ, ודווקא בעונה זו. כנראה שסוג האדמה ותוואי השטח בגבעות המקיפות את הריין דומה, שכן יש המון גפנים בשטחים הסובבים בעיקר את הכפרים. לפי הכתוב, נראה שמדובר בעיקר בזן מסוג ריזלינג מקומי ועטור שבחים. בערב שתיתי ממנו ואכן נהניתי. אבל אין לי מושג יותר מדי ביין, כך שלא אוכל להביע דעת מומחה. מבחינת הנוף, קריאות התפעלות נפלטו מפי מספר פעמים רב במהלך מספר השעות הבאות בהן השמש שיחקה עם אור אחורי דרך הגפנים והנוף השתנה מתצפיות על הריין לגבעות מלאות בצבעים הבוהקים של השלכת – צהוב ואדום. תשמעו, נהדר! אין כמו הגפן בעונת השלכת.
-
לבסוף, אחרי זמן רב, כבר ניתן היה לראות את הכפר הגדול והמפורסם בכרך ולצידו גם טירת Stahlek הציורית שלידו. המסלול עובר ממש לצד הטירה, אבל שוב, בחרתי שלא להיכנס. הכפר עצמו הוא ממתק. הבתים רובם ככולם עתיקים באופן יחסי – כלומר שופצו לפני כמאה עד מאתיים שנים בסגנון הרומנטי היסטורי. יש גם מספר בניינים עתיקים באמת, כגון הכנסייה ועוד כמה, אבל התחושה שלי היא שהכפר מתוקתק מדי . כלומר הוא באמת יפה. ממש. אבל הרגיש לי בית מרקחת. כנראה שזה אני. מרבית התיירים שהיו במקום (ויש לא מעט – היום יום שבת) נראו מרוצים מאוד. חשוב לציין את נקודת התצפית הנחמדה שמעל הכפר שמאפשרת לראות את הבתים מלמעלה. מומלץ – המאמץ לא קשה בכלל. בסיום ארוחת הערב אני מתעתד לעלות לשם, שוב, על מנת לראות את הכפר בחושך, בתקווה שאכן יהיה מה לראות. המלון שלי Hotel Altkölnischer Hof בסדר גמור. חדר גדול, מקלחת טובה, מיטה נוחה ונמצא במיקום סופר מרכזי. החלטתי לא לבזבז זמן בחיפוש אחר מסעדה ואכלתי במסעדת המלון מנות גרמניות "יחסית" כמו מרק גולאש, ושניצל "ציידים" (מבשר חזיר, עם רוטב פטריות עמוק. ) יחד עם יין כמובן. בכפר יש גם סופרמרקט , שנדרש לי מאוד, מאפיה, ואת כל הנדרש.
-
מטורף ואכן מזכיר את הדוארו היפה אבל שם הייתי ביוני. לא הבנתי אם אתה מטייל לבד או עם אשתך…?
-
@dregev03 הפעם לבדי
-
וואו, איזה תיאור ואילו תמונות שלכת מדהימות!! תמונות הכרמים- קסום!! ממש ממש מיוחד !
-
יום שלוש: מבכרך, דרך אוברווסל ועד לסט. גואר בכל יום (החל מהיום השני) אני יוצא מהמלון בתחושה שהיום יהיה, כנראה אותו דבר כמו אתמול, ובכל יום אני מתבדה. הנוף היום היה מעט שונה מהימים הקודמים. בתחילת היום אכלתי ארוחת בוקר מצויינת (!) במלון שהלכה למעשה השביעה אותי כמעט עד סוף היום (עם הפסקת עוגיות לוטוס בדרך). הטיפוס מבכרך היה דיי קשה עם מדרגות גבוהות ולא נעימות במיוחד. אבל לאחר שסיימתי עם הטיפוס הזה (לא ארוך מדי) התחיל סוג הנוף החדש של היום: שדות פתוחים. כן, קצת מפתיע שישנם שדות פתוחים בפסגות הגבעות הללו, אבל אכן כך היה. מרבית היום היה בנוף כזה, עם הפסקות מדי פעם ליערות קטנים ושלכת גפנים שאני מכיר כבר מאתמול. באופן אישי אני ממש אוהב נוף מסוג זה, של שדות חרושים, וכאלה שממתינים, וכל זה בנוף הנהדר של הריין. אחד מהשדות היה עם ערימה עצומה של לפתות ואווזים ועורבים מעופפים ליד. גם פארק פסלים קטן וחביב גיוון את הדרך.
-
אמצע הדרך קירבה אותי לעיירה Oberwesel. בגדול, מקטע קצר יחסית (13 ק"מ) מסתיים כאן, אבל מכיוון שהמקטע שלאחריו (8 ק"מ) עד לסט. גואר אף הוא קצר, איחדתי אותם ליום ארוך יחסית. אין שום בעיה להשאיר אותם מופרדים ולקחת את הזמן. מעבר אוברווסל נמצאת טירת שונברג הציורית. הטירה משמשת כמלון ומסעדה ולכן חינמית לכניסה לשטחים הציבוריים. וזה דיי הספיק לי. ציורית להפליא, עם קיר תמך גדול ואדום לצד טירה קלאסית מאבן. הכפרים (או יותר נכון עיירות) הציוריות כביכול של היום קצת אכזבו אותי. אוברווסל הייתה שוממת לחלוטין (יום ראשון). כל החנויות סגורות ואין כמעט אנשים באזור, לא מקומיים ולא תיירים. ובנוסף גם לא ראיתי יותר מדי בתים ואזורים עתיקים מרשימים. אם הייתי מחפש, כנראה שהייתי מוצא, אבל מקטע ארוך על אספלט קצת הכאיב לכפות הרגליים שלי והנחתי לזה.
-
המקטע האחרון לטרק הזה הוביל אותי עד לסט גואר. שוב, לצד שדות מוריקים. אבל בשלב מסויים, המלך של המסלול היתה תצפית על צוק לורליי המפורסם (יחסית). לורליי הייתה נערה שהתאבדה עקב אהבה נכזבת והפכה לסירנה שהטביעה מלחים בנהר. פורסמה בשיר של היינריך היינה היהודי. והצוק , שגובהו 150 מטר מעל הנהר מושך מלא (!) אנשים. באזור הזה ראיתי כמות שעולה על כמות האנשים שראיתי בכל המסלול יחד. עשרות. ומה אגיד – צוק נחמד, כן, אבל לא שונה מכל הנופים הנהדרים שהיו על הנהר עד כה. מה שכן, כמות הספסלים כאן מרשימה ומאפשרת מנוחה כמו בן אדם. את זה הגרמנים עושים מצויין. מכאן הדרךל סט. גואר ממשיכה על הגבעה שמעל עד שיורד לכפר עצמו. אני החלטתי שאין דבר כזה שבמסלול של שלושה ימים אני לא אלך בסמוך לנהר עצמו – שהוא זה שנותן את שמו למסלול כולו. לכן שיניתי מעט את המסלול ומצאתי ירידה חדה שמובילה למעבר תת קרקעי מתחת לפסי הרכבת ובדיוק שם מתחילה טיילת נפלאה על הנהר עד לסט. גואר. הלכתי 1.5 ק"מ על הנהר ואפשרתי לעצמי לפתוח במסורת – התרגשות עד דמעות בעת סיום טרק סולו, משיר שנבחר היטב לרגע זה ממש. אם בלייק דיסטריקא באנגליה היה זה Water Underground , כעת סימנתי לרגע זה את השיר full of life - christine and the queens שהוא גרסא לקנון של פכלבל שאני כל כך אוהב בלי קשר. סט. גואר עצמה, אולי בגלל כמות המלונות הגדולה שבה נתנה לי תחושה שהיא מקום גדול ומלא חיים. בפועל, אמנם יותר אנשים מבאוברווסל, אבל לא רוויתי מספיק נחת גם כאן מכמות הבתים הצבעוניים. יש לי עוד מקום אחד כזה, אולי שם יצליח יותר. אני ישן במלון Rhinehotel שהוא מלון פשוט ומספק בהחלט (350 ₪ ללילה) שטעם בחובו הפתעה – הבחור בקבלה, גיל, הוא ישראלי לשעבר שהיה נחמד בצורה בלתי רגילה (כולל המלצות טובות להיכן לטייל – כולל לעבור במעבורת לכפר השכן). גיל ציין שאין המון ישראלים בגלל באזור הזה, ומטיילי סולו כמוני – אין בכלל. הערב, קורדון בלו על הפרק. ומחר – אני מתחיל טיול רכוב. עדכון – המלצרית במסעדה לא יכלה להגיד לי, כששאלתי אם יש קורדון בלו ואם כן, אגיע מאוחר יותר – שכל המסעדה מוזמנת היום ואין מקום בכלל. אז הגעתי סתם ויצאתי "אבל וחפוי ראש"
טוב לא ממש. זה סתם את הגולל על ההתלבטות שלי האם לאכול ארוחת ערב בחוץ או לסיים את שאריות הלחם והממרחים שלי מהטרק. אז ארוחת הערב הייתה הרבה לחם, הרבה גבינה והרבה נקניק מול הסדרה המשעשעת 1670 (כמו "המשרד" רק בכפר בפולין בשנת...1670).
-
התמונה האחרונה יפה מאוד ונראית כאילו צולמה מרחפן
-
יום 4 – טירות בעמק המוזל סיימתי עם הטרק וכעת נותרו מספר השלמות של דברים באזור. היום יוקדש לעמק המוזל שגם הוא ראוי לטיול קצת יותר ארוך, ואני בוחר ממנו את המיטב בלבד. אגב, לחובבי ההליכה, מצפייה בשלטי הכוונה נראה שגם גאן יש מספר מסלולי הליכה ארוכים, ככל הנראה לצד הנהר ו/או ליד הטירות המרשימות לא פחות של העמק. כך שבגדול אפשר לשלב גם אותו. לאחר ארוחת בוקר מצויינת במלון, שמתי פעמי לתחנת הרכבת של סט. גואר. שמעתי רבות על אוזלת ידה של מערכת הרכבות הגרמנית. ואכן גם אני חוויתי אותה במקצת. הרכבת איחרה ברבע שעה, ואז בעשר דקות נוספות. סה"כ 25 דקות איחור. לא אסון עבורי כלל, אבל בהחלט לא נוח למי שממהר להגיע לאנשהוא. הנסיעה עצמה, קצרה (25 דקות) וללא בעיות . נהניתי לשבת ליד החלון ולבהות בנהר ולנסות לזהות את המקומות שעברתי בהם לאורך הדרך (אוברווסל, בכרך, טרכטינגהאוזן, ועוד). תחנה אחרונה – בינגן שכעת נראית לי סואנת ועירונית מדי. למזלי, הרכב עדיין במקום בו השארתי אותו, ולמזלי (X2) אין עליו דו"ח חנייה. סה"כ החניה הייתה זולה להפליא (8 אירו למספר ימים). התארגנתי ליציאה ומקץ פחות משעה הגעתי לטירת אלץ. נכון שטירת דיסני (נוישוויינשטיין) נמצא בבוואירה. אבל הטירה הזו אינה נופלת ממנה! הן במבנה היפה שלה, והן במיקום הסופר ציורי שלה לצד נחל זורם וגבעות מיוערות מסביבה. מגרש החנייה עמוס מאוד גם ביום זה (יום שני, קצת מחוץ לעונה). בעונה, כך נאמר, צריך להמתין בכניסה עד שרכב יוצא, אחד תמורת אחד. ממגרש החניה לטירה נדרשת הליכה של 1 ק"מ אותם ניתן ללכת על אספלט (קצר יותר) או דרך שביל ביער (ארוך יותר) או בעזרת שאטל (נדרש יותר בדרך חזרה, כאשר השביל בעלייה). אני בחרתי ללכת בשביל הקצר יותר, שכן יש בו נקודת תצפית נוספת. הדרך חלקה ופעם אחת החלקתי ונפלתי על הישבן (ראיתי עוד מישהיא שקרה גם לה). אבל השביל נהדר, מלא בשלכת כמובן והטירה נחשפת ככל שמתקרבים. הטירה עצמה, כפי שניתן לראות בתמונות לא פחות ממדהימה. הסיור בטירה עצמה הינו עצמאי (ב Tresury שלה – שנחמד, כולל אוסף של אקדחים/גרזנים משונים) ומודרך (יש גם באנגלית) דרך חדרי הטירה עצמה. באופן אישי התעניינתי לראות שהקורות העץ בחדרי הטירה הן מקוריות ובנות למעלה מ-600 שנים ונראות נהדר. בכלל הסיפור מאחורי הטירה מעניין - בניגוד לכל הטירות על הריין, טירה זו מעולם לא נהרסה ושרדה את כל המלחמות. היא בבעלות אותה משפחה כבר 850 שנים וכל תתי הענפים שלה גרו באותה הטירה לאורך מאות רבות של שנים, כך שכל משפחה מקבלת מגדל נפרד לחלוטין, מה שגורם לבנייתה בסגנונות שונים (רומנסקי, גותי ורנסנס) בשיא גרו כאן מאות אנשים. בלי לריב בכלל. במסעדה הקטנה הזמנתי נקניקיה וצ'יפס להשביע את הרעב. בסיום לא יכולתי שלא לטפס לעוד נקודת תצפית, בגשם קל. לא חובה
