הגיגי סתיו על צפון הודו והודו בכלל
-
כנראה שהיו לי ״ציפיות גבוהות מידי״ מלינגשט. ידעתי שהכביש כבר מגיע לשם וידעתי שזה כפר גדול עם מנזר גדול והרבה נזירים. ידעתי שצביקה ערך שם קניות ודימיינתי אולי איזה רחוב עם כמה חנויות ואולי איזו מסעדה ואולי ״בית קפה״.
לא ראינו דברים גדולים כאלו מלבד המנזר מהנומה לה וגם לא מהתצפית שחלשה על הכפר בה ישבנו לארוחת צהריים מוקדמת. היה אומנם בית ספר די גדול קצת מתחת למנזר (ולכביש) והיו כמה סממני ציוויליזציה נוספים אבל בתי הכפר היו מרוחקים עשרות מטרים אחד מהשני וביניהם שדות. זה היה שונה מפידמו אותה עזבנו יומיים וחצי קודם לכן וגם מהנומיל שם גר דורג׳ה שם עצרנו ביום הראשון.
בשלב מסויים ראינו את דורג׳ה חוזר עם הסוסים וזה יצר אצלי אכזבה כי סגרתי איתו בבוקר שיעזור לנו למצוא הומסטיי טוב והיה איתנו יותר מידי ציוד כדי שנוכל לעשות זאת ללא הסוסים. את התשלום שלו שילמתי לו עוד באותו הבוקר כפי שביקש.
אני מניח שדורג׳ה מצידו חיכה לנו יותר מידי זמן בגלל הקצב האיטי שלנו ותכנן להגיע עוד באותו היום לביתו. אומנם שילמנו לו יומיים מלאים נוספים עבור החזרה הבייתה דבר שהיה ברור לי מהרגע הראשון שהוא מופרך אבל ידעתי שזה מקובל אפילו שהיה מוגזם. היו סיפורי דרך של חברה צעירים עם תרמילים מלאים שעשו את המסלול ביומיים אבל דורג׳ה היה איש שטח וסוסים זה לא תרמילאים והיה ברור שהוא יעלה על הסוסים ויגיע בכמה שעות הבייתה.
כשנפגשנו היה ברור שהוא מבין שאני מאוכזב והוא דיבר בעיקר עם אנגמו. הסביר שאין כרגע הומסטיייס פעילים בכפר כי האנשים עסוקים באיסוף מספוא לחורף והם לא בבתיהם.
הוא השאיר את הציוד שלנו בהומסטיי של המנזר ״והזמין לנו שם חדר״. לא רציתי להיפרד ממנו כך כי הוא היה באמת טיפוס מוכשר ומיוחד וחלק משמעותי מהחוויות ״האנטרופולוגיות״ והאחרות שלנו בטרק הקצר שלנו ואני חש פספוס עד היום אבל מבין שהוא הרגיש שהוא סיים את עבודתו ורצה לחזור למשפחתו שהרי ידע שהחורף מתדפק בדלת.
המשכנו ללכת בשדות בכיוון המנזר.
מעבר לשדות היפים עברנו גם ״שדות מצברים ענקיים״ והבנתי שהכפר מחובר או בתהליכי התחברות לחשמל ממקור סולארי.
היופי ששרר מסביב
טשטש רק במעט את סימני השאלה והפרידה החטופה והמאכזבת מדורג׳ה.
-
סליחה על יצירת הציפיות…
קציר העשב בסתיו חיוני להישרדות היאקים בחורף הארוך, כאשר הכל מכוסה בשלג ואין אפשרות למרעה. אני מניח שהכביש החדש ישנה את אורח החיים בלינגשט, כפי שהשתנה בכפרים שכבר חוברו לרשת הכבישים.
-
צביקה
הציפיות היו שלי ונבעו מניסיון לייצר תמונה מקריאה ומדברים שראיתי קודם בפידמו (היה שם בית תה סגור של ״נשות לדאק״ או אירגון עם שם דומה?).
הבלוג שלך היווה בעיקר השראה ומקור מצויין לרכישת אינפורמציה חשובה.
והכביש בטוח ישנה כמו שעשה ליולצונג שהוא עדיין כפר מדהים וככל הנראה לניראג.
החורף מחזיר חלקית את העניינים לימים של טרום הכביש כי גם בעלי רכבי ה4x4 מנותקים לגמרי לפחות 3-4 חודשים.
-
הזמן שיש ללאדאקים לזרוע לגדל ולקצור מאד. מוגבל – עיקר העבודה נעשית ביולי אוגוסט – אם קצת ביוני ספטמבר :
תלוי גם במיקום ובגובה שנמצאות הכפר ושדותיו… גם אם חלק מהצעירים עשוק בתיירות או עבודה אחרת – עיקר המחייה היא החקלאות בזמן הקיץ הקצר …
גם אם יהיו כבישים וגישה המסורת של עיבוד הקרקע והיבולים הדרושים למחייה שלהם ושל בעלי החיים ; עדיין חשוב יותר מכל עיסוק אחר…
לכן רימו לא משתמשים הרבה בהום סטיי – כי הם לא תמיד זמינים -
-
@cillam אמר:
לכן רימו לא משתמשים הרבה בהום סטיי – כי הם לא תמיד זמינים -
צילה
כתבתי לך כבר בעבר שאני רואה את זה כפספוס בחוויה. אני כמובן מבין את הבעיה של חברה מסחרית להסתמך על הומסטיי…...
מצד שני אם הם תופרים לך טיול אז שווה לנסות לבקש את זה לפחות לחלק מהלילות כשזה מתאפשר.
מבחינתי איפה שלא היה הומסטיי וחייבים אוהל, הצלחנו להינות מעבר למצופה אבל הומסטיי בכפר אמיתי כמו סקיומפטה ויולצונג הוא נסיון וחשיפה למקומיים שמאוד אהבתי.
הומסטיי של מנזר זה משהו אחר לטעמי ובמיוחד במצב בו היינו בלינגשט
-
גם אני מאוד אוהב את ההומסטייס בכפרי לדאק (ובכלל). בנוסף להזדמנות להכיר את המקומיים ולחוות את אורח החיים שלהם, זה מאפשר לתושבי הכפרים להינות מהכנסות מתיירות. -
גם בלי הום סטיי … למזלי אני מכירה מספיק לאדאקים שהיתי אורחת בביתם וצופה/ומשתתפת בחיי היום יום שלהם – בעיקר בעמק הנוברה בכפר טיגר…
בטרק הראשון שלי הבייבי טרק האוהל הוקם תמיד על חלקה ששיכת לכפריים – כל שנהניתי גם מהכנסת אורחים מקומית! אחת שזכורה לי – בהונדאר דוק – ארוחת צהריים מקומית עם יוגורט יאק – שלא אכלתי כמותו מזמן …
היו לי גם שבועיים של התנדבות בעמק הנוברה בביס בשנת 2011 – הטרקים שלי בהחלט לא סטריליים –
-
צילה
אין עלייך…………..
וחוץ מזה בעידן הקורונה סטריליות זו לא מילה גסה
אני סוף סוף הורדתי את התמונות מהמצלמה למחשב….. האמת שהאייפון הישן מצלם לא פחות טוב
ומצלמת החובבים הישנה עוד הרבה יותר, מתעלה עליו בעיקר ביכולות זום ואולי קצת בחושך?
מכל מקום זה יאפשר לי לטרחן פה עוד קצת או עד שהקורונה ימוגר
מסביב מחנה הלילה הראשון
מסתבר שגם במצלמה לא צילמתי את האוהל החדש. אפשר לראות ממול את הירידה מפרפי לה
בדרך להנומה לה
-
איזו תמונה מדהימה ! הסלעים והמים יופי! אכן עם הנייד זה מהיר ויפה כאשר זה קרוב… אבל כאשר זה רחוק צריך מצלמה רצינית –
רק שתעבור לה כבר הקורונה חזרה לבירה המקסיקאית במקום ל וירוס ונוכל לטייל … עדיין בונה על לאדאק בקיץ
-
טסנו להודו ביום הבחירות הקודמות אחרי שבחרנו
ללינגשט הגענו שבועיים או קצת פחות מאוחר יותר
הלכנו על הדרך שנפרצה לכיוון המנזר הגדול. ההומסטיי של המנזר נמצא בתמונה מימין למנזר מעבר לוואדיון והצמחיה אבל אז עוד לא ידענו את מיקומו. מעליו בתהליכי בניה מבנה נוסף.
עשינו את מאות המטרים האחרונים עד למרגלות המנזר וכשזהינו שביל מתאים עלינו בו.
העליה לא קשה במיוחד אבל אצל אשתי בשלב ההוא כל צעד לווה בכאב. ממש מתחת למנזר זורמת תעלת מיים ושם פגשנו עובד מנזר מדיבלינג בדרך למקלחת שכיוון אותנו למגורים. להומסטיי של המנזר הגענו אחרי עוד דקות ארוכות שם חיפשנו ומצאנו את האחראי אצלו חיכה הציוד שלנו. הוא הראה לנו את החדר הזעיר היחיד שהיה לו והכין לנו תה. יתר החדרים אוכלסו בצפיפות על ידי פועלי בניה נפאלים (גם מנזר לדאקי יכול להיות עשיר יחסית). השירותים המשותפים לא התאימו אפילו לסטנדרטים שלי. לאנגמו לא היה חדר והיא אמרה שתישן בחוץ אבל אנחנו הצענו שתצתופף איתנו.
על המבנה היה שלט של אירגון מוכר שאני אפילו נמנה על חבריו אבל לא תיארתי לעצמי שהוא פועל בכפרי אסיה (אולי דמי החבר שלי עושים משהו?).
אנגמו אמרה שהיא הולכת לחפש את המקלחת ויצאה לכיוון המנזר
לפי הסבר האיש שפגשנו
היא חזרה כעבור חצי שעה עם שיער רטוב והסבירה שהמקלחת לא ראויה אבל היא שטפה את ראשה במפל שזרם בערוץ בדרך למנזר
-
נטולי חגיגיות של סוף הליכה בטרק, ישבנו מחוץ למגורי האורחים במנזר וניסינו לברר עם האחראי ונזירים מזדמנים על אמצעי התחבורה להמשך. חשבתי לתומי לפני שהגענו שנמצא בלינגשט נהגים מזדמנים שמחכים לנוסעים או לפחות כאלו שיוצאים כל בוקר לכיוון לה ונוכל להיעזר בהם על מנת לצאת באותו היום או למחרת בבוקר אבל טעיתי. מסתבר שעל אף שהכפר לינגשט חובר בכביש ללדאק, הוא עדיין כפר נידח למדי שזוכה לביקור אוטובוס פעם בשבוע (אחר כך התברר שזה פעם בשבועיים). גם קווי טלפון הבנתי שאין אבל למדנו ש”יש וויפי במנזר” (??) מה שנשמע די מפתיע.
עוד אנחנו יושבים וצופים על הכפר ולומדים את המצב, זוג תיירים נצפה מגיע על הכביש מתחתינו מכיוון לה. הגבר נשאר לשבת בצד הכביש והאשה עלתה בצעד מיומן לכיווננו. היא הגיעה צרובת שמש לרחבת המגורים כדי לברר אם יש מקום בהומסטיי של המנזר ולמדנו ממנה שהם הולנדים שמטיילים כבר לא מעט שבועות ושהם יצאו ברגל מפוטוקסאר על הכביש (שעוקב פחות או יותר אחרי תוואי הטרק הישן) לפני 3-4 ימים וישנו באוהל בצד הדרך. היא ציינה שהם יצאו עם מעט מאוד אוכל ובעיקר ביסקוויטים והיו די רעבים והלכה לבדוק עם האחראי אולי בכל זאת יוכל לסדר להם חדר. אנחנו שהתכוננו לטרק של 8-10 ימים היינו מצויידים בתמרים שקדים ואגוזים למכביר והכנתי לה בהעדרה שקית נדיבה “עם תמרים מישראל” ושקדים. כשחזרה אלינו, היא הודתה לנו מקרב לב והציעה לתת לנו פלסטרים יעודיים ליבלות עבור אשתי. ירדתי איתה לכביש ופגשתי את בעלה שהיה עייף מכדי לטפס למנזר. הם נדרשו למאמץ מנטאלי לא מבוטל לפני שהעמיסו על עצמם שוב את התרמילים הכבדים (היו בערך בגילנו) ואני לקחתי את אמצעי החבישה ונשארתי עוד קצת כדי לשוחח לפני שעליתי בחזרה למגורים. דיברנו קצת על ה”אוטבוס של יום שני” שהם שמעו עליו וקצת על הטיול שלהם, על מחירי מוניות ללה(שהאמנו שאפשר למצוא) ועל האפשרות שניפגש בלה בהמשך.
כשחזרתי, ישבתי וצפיתי בהם מלמעלה עד שהעמיסו את התרמילים ופנו על הכביש בכיוון מטה לבית הספר ואחר כך נעלמו בקפל קרקע בדרך לבתי הכפר המפוזרים.
לא ראינו אותם מאז……… הם לא “נחלצו מלינגשט” איתנו למחרת בבוקר עם משאיות הבניה וכנראה שלא עברו אותנו בשלושת הימים ששהינו אחר כך בסקיומפטה.
-
דרור תמשיך עם הטיול הוירטואלי שאני מאד נהנית ממנו… אני חושבת שזה הטיול היחיד השנה שיהיה ………… לאדאק בטח מחכה לי … אבל לא כמו שאני מחכה לה …
-
בשעה 4 לערך, נכנסנו לתוך הסרט “שם הוורד”. לא שהלכנו לצפות בסרט אלא לגמרי לחיות אותו או לפחות את חלקו.
הלכנו למנזר כדי לחפש את הוויפי שהיה אמור לעבוד בערך בשעה הזו לפי האחראי על המגורים שלנו.
אנגמו הובילה אותנו וכוונה את דרכנו בעזרת שאלות לנזירים מזדמנים עד שמצאנו את עצמנו מחפשים נזיר צעיר שהיה אז במטבח של המנזר. ליד דלת המטבח המפויחת הייתה מרפסת נוף קטנה שחלשה על מרחבי הכפר ועמדו בה שופרות קרן. נזיר צעיר וגבוה בעל עיניים ירוקות מלוכסנות ומראה מרשים של טיגריס בנגאלי (עם הכובע למטה) יצא אלינו ואמר שזה עדיין מוקדם לוויפי והציע לנו תה.
תה התאים אז לכולנו מה גם שלא העלינו בדעתנו לחזור למגורים המשמימים וכך ישבנו שלושתנו במרפסת ושתינו תה להעביר את הזמן. כשסיימנו את התה הוזמנו לתוך המטבח החשוך ושוב ללא סיבה מובהקת הסכמנו להיכנס לתוך החושך שנסגר בתוכו. נדרשו לעיניים כמה עשרות שניות להתרגל ולאט לאט ראינו את התמונה מהסרט. 3-4 נזירים עמלו שם על הכנת ארוחת הערב ועל הכנת משקה תה חמאה מלוח ששותים לא מעט בלדאק. החמאה אמנם לא הייתה של יאקים שעמדו בחוץ ונערמה על מגש מתוך חבילות גדולות ארוזות וגם איזה רוטב עגבניות שנכנס לתבשיל בקדירה היה מקרטון אבל כל הייתר נראה היה אלף שנים אחורה וכל קשר בינו לבין וויפי, נראה מופרך לחלוטין.
אש של ענפי עץ גדולים בערה בפינת החדר ועליה קדירה מבעבעת עצומה מחרס או חומר דומה שאליה נזרקו בהדרגה כמויות הזויות של מצרכי מזון. דליים שנראו מימי הביניים שמשו ככפיות מדידה למזון ונוזלים ותפוחי אדמה נקלעו פנימה כאילו לסל. ישבנו שם מהופנטים חצי שעה בערך וצפינו בתהליך הגס של הבישול שלא היה בו כלום מהעדינות והאסטטיות של הבישול של אנגמו או בישולים אחרים שראינו לפני כן בלדאק אבל הוא היה לקוח מסרט. ביקשתי רשות ממכיני תה המלוח לצלם אותם בשעה שחבצו את גושי החמאה לתוך המיים הרותחים במתקן החביצה המיוחד.
הסיר “הקטן” שבתמונה למטה שימש להרתחת מיים לתה המלוח ונמזג לתוך פתח המתקן הצר בעזרת מצקת האלומיניום
אחר כך הם הציעו לנו לצאת למרפסת ותקעו בשופרות כדי לבשר לכפר אולי על תפילה מתקרבת או על אירוע אחר שעמד להתרחש במנזר.
-
לדרור ולחבורת המטיילים הכותבים הצלחתם לרתק אותי לכמה שעות טובות ומהנות.
מעריצה אותכם . מחכה ללקרוא על המשך מסעותיכם.
תודה לכם.
-
כאשר לא ניתן לטייל
טיול וירטואלי עוזר קצת … אפשר גם להתחיל שרשור של תמונות מאזורים שונים בהם כולנו טיילנו - -
אחרי שסיימו לתקוע בשופר דרשנו שוב בעניין הוויפי העלום
בהדרגה הסתבר שהוויפי לא בתוך המנזר אלא על תעלת המיים שמעל?. עלינו דרך מדרגות פנימיות אחרי נזיר שנאמר לנו שהוא יודע להפעיל את הוויפי ויצאנו דרך חצר אחורית אל תעלת מיים הרוסה. עקבנו אחריו כשהלך לאורכה והתרחקנו עשרות מטרים מן המנזר עד שהגענו לנקודה בה עמדו עוד כמה נזירים עם מספר מתושבי הכפר והתעסקו בטלפונים שלהם. הנזיר עזר לאנגמו ואחר כך לאשתי להגדיר את ההגדרות המתאימות הנדרשות בטלפון לתפעול הוויפי בלינגשט. מסתבר שקיים אופן פעולה של וויפי באמצעות לוויין שעובד רק בשעה שהלוויין נמצא באוריינטציה מסויימת כלפי נקודה בודדת בכפר בה עמדנו יחד עם ייתר המתקשרים.
אנגמו ניסתה ללא הצלחה ליצור קשר עם טאשי נהג המיניוואן אבל אשתי לעומתה הצליחה להוציא כמה משפטים לילדנו ואפילו לקבל אישור שהם קיבלו את ההודעה. בזמן שהותינו שם עלו עוד מספר תושבים לנסות את מזלם בתקשורת. נשארנו שם יותר מחצי שעה עד שאפסו הסיכויים ואף אחד אחר כבר לא הצליח לתקשר.
היום בבוקר קצת תהיתי עם עצמי איך התאפשר אופן הפעולה הזה שלא הכרתי (קצת מבין בפיזיקה כזו) ובעזרת כמה חברים שעובדים איתי הצלחנו לתאר את התנאים הנדרשים לפעולת וויפי נידחת כזו.
-
רצית נידחת ורחוק וללא אנשים – ומצאת
אני מבינה שיש ילדים/ בעל ; להודיע שעדיין חיים ובריאים; אבל ת אמת … לפעמים ממש כיף שאין תקשורת …אני מודיעה מראש לכמה ימים אין לי תקשורת …
הסיפור עם הלווין מענין … במיוחד שההודים לא מרשים טלפון לוויני
️ -
נכון צילה
אחד הדברים שאני מעדיף בלדאק על נפאל זה שאין וויפי.
ללינגשט הגענו 8 ימים אחרי ההתחברות האחרונה בלאמיורו כך שאפשר לתרץ. בזאנסקאר לא היה אינטרנט בגלל האירועים בקשמיר.
לא יודע מה השיקולים של ההודים נגד טלפון לווייני אבל טלפון יכול לעבוד מכל נקודה בגדול לעומת הוויפי הזה שעבד ברדיוס של 10 מטר בכפר גדול ומבודד שאין לו תקשורת קווית ואולי בגלל זה ההודים תומכים שם בחצי שעה ביום של תקשורת בסיסית
-
נכנסנו שוב לסרט בסצינה אחרת שהתרחשה בחדר הסבה גדול בו ישבו כ20-30 נזירים בשתי שורות שהסבו פנים אל פנים. הוזמנו פנימה, כולם שפעו חיוכים, הציעו לנו תה והעבירו ביננו קערות עם ביסקוויטים ושאלו כמה שאלות. התשובות העלו עוד חיוכים וצחקוקים והערות שעברו בינהם. היו שם מבוגרים עטורי זקנים לבנים לצד ילדים בגיל בר מצווה אבל הורגש שם כבוד ללא יראה.
אחר כך הגיע נער נזיר וחילק תה מלוח מזה שהוכן קודם שכבר התרגלתי לשתות למרות שלא בתענוג גדול וקערות ריקות וכפות. יש משהו בתה הזה שמתאים לסביבה שם.
אחריו הגיע נזיר צעיר נוסף עם דלי לא אסטטי במיוחד שהכיל מהנזיד שבושל קודם במטבח ועבר ביננו וחילק. זה לא עורר תיאבון אבל זו הייתה ארוחת הערב ואכלנו מעט כדי קצת למלא את הבטן ויותר על מנת שלא לפגוע כשאנחנו מוותרים על התוספות הנדיבות שלקחו האחרים.
אני לא מורגל בישיבה משוכלת הרגליים שכולם ישבו בה בנוח ונאלצתי להחליף תנוחות ואפילו להישען על עמוד שהיה מאחורי. לאחר כשעה ואחרי שהם מיצו את השאלות שלהם ואנחנו את החוויה שהייתה בהחלט מיוחדת, הודינו להם ויצאנו.
ביציאה הציע נזיר שהיה בחוץ להראות לנו את המנזר והלכנו אחריו. אנגמו בודהיסטית מאמינה ולמדנו ממנה עוד במארקה את העדינות של לקחת עכביש ביד ולהוציא אותו מאיזור שמכינים בו אוכל החוצה מבלי לקפד את חייו. היא גם תמיד תרמה בנדיבות ודאגה שגם אנחנו נתרום.
הנזיר העביר אותנו בין החדרים
דוגמת אלו מהמנזר בקארשה
ולבסוף גם הראה לנו את המנדלה שבתמונה שעבדו עליה מספר נזירים ארבעה ימים.
-
