הגיגי סתיו על צפון הודו והודו בכלל
-
אפשר לקנא בנזירים בלינגשט שעדיין לא הפכו תלויים בכביש החדש שמוביל לכפר אבל אותנו באותו ערב זה קצת הכניס למתח. לא היה שם אף אחד שידע להגיד בוודאות איך ומתי אם בכלל אפשר לצאת מהכפר. זה ארך שעה שעתיים עד שהבנו שיש נהגי משאיות בניה שחונים 100 מטר מעלינו שאמורים לצאת למחרת ללה ועוד כשעה עד שהם חזרו מארוחת הערב שלהם ואישרו שאנחנו יכולים לנסוע איתם עד איפה שנרצה. רציתי לנסוע לכפר הקרוב יולצונג אליו תכננו במקור להגיע ברגל לפני ששמענו על הכביש אבל הכפר לא היה על הדרך הראשית וללכת עם כל הציוד שהיה איתנו נשמע בילתי אפשרי.
סיכמנו עם הנהגים שעת יציאה ליד המשאיות והתארגנו שלושתינו לשינה בחדרון הקטן שהוקצה לנו שהיה קצת יותר ארוך וקצת יותר צר מהמיטה שלנו בבית.
על מנת להיות בטוח שאני לא מפספס כלום ולא נעשה טעויות בבוקר יצאתי עם פנס לחפש את המשאיות בחושך שמעלינו ולאחר דקות ספורות זהיתי אותן על משטח באתר הבניה שמעלינו דוממות באפילה.
חזרתי לחדר והלכנו לישון
-
מעיין קצת בירחון מקצועי שנראה כאילו מחזיר אותי ללינגשט. זה נראה ממש שם מתחת לפינת הוויפי
ראיתי חוות של פאנלים סולאריים כאלו מתחת לסקיומפטה וכמו שציינתי ראיתי ערימות של מצברים בלינגשט שכנראה משמשים לאגירת אנרגיה שעדיין לא הותקנו. 
האם זה אותו המקום?
-
השכמנו קום ולקחנו את התרמילים והציוד לכיוון המשאיות שיחכו להעמסה.
היה לי ברור שאנחנו נוסעים בארגז מאחור ולכן גם בחרתי יעד קרוב מתוך תקווה שאחרי יום יומיים של התאוששות נחזור ללכת איפשהו בהמשך בפורמט כלשהו. ידעתי על סקיומפטה מסיפורי דרך שקראתי והנהג הנהן ואמר שהוא מגיע לגונגמה / סקיופטה שאני הבנתי אז שזה החלק העליון של סקיומפטה אבל פיזית זה כפר פצפון אחר שקרוב יותר לכביש ונמצא במרחק 15-20 דקות הליכה מסקיופטה.
להפתעתי היה לנו מקום בקבינה ליד הנהג אבל הנסיעה הייתה איטית מאוד ואפילו בקבינה לא ממש מפנקת. חיפשתי בדרך ומצאתי את השבילים עליהם הלך צביקה שנתיים קודם לכן.
הגענו מעל גונגמה וירדנו מהמשאיות.
הנהגים לא מיהרו לעזוב ובכלל הם משמשים גם מעבירי אינפורמציה בחבל הארץ הזה שעדיין מנותק מתקשורת. הם הציעו שנשאיר את הציוד על הכביש ונרד לכפר ונבקש שם עזרה. הם נשארו על הכביש לחכות לנזיר שאותו כבר הזכרתי ואנחנו ירדנו לכיוון בתי הכפר בירידה על השלוחה התלולה
גונגמה נראה מלמעלה ככפר מבטיח
וכבר סיפרתי קודם על קורותינו שם בשלושת הימים שלאחר מכן
-
שלושה ימים וחצי אחר כך באותו העיקול בכביש ועם כל הציוד שעלה איתנו על אותו החמור שהוריד אותו, ראינו את המשאיות חוזרות מלה. גם כאן לא היה ברור לנהגים עצמם מתי יעמיסו אותם בחומרי בניה וישלחו אותם חזרה ללינגשט לטובת המשך הבניה וההרחבה במתחם המנזר. יש כנראה דברים שמתרחשים בלדאק בקצב שאף אחד לא מצליח לחזות או לתכנן.
נהגי המשאיות עידכנו שהעבירו את ההודעה שלנו לדולמה הסוכנת החברה של אנגמו ואת טאשי לא הצליחו לתפוס. הם גם אימתו את הגרסא ששמענו מהנזיר בבית המשפחה בגונגמה, שהאוטובוס השבועי מלינגשט ללה יוצא בעצם פעם בשבועיים. בשבוע שאחרי האוטובוס יוצא מיולצונג שהיה במרחק יום הליכה או שעה נסיעה מאיתנו. גם עכשיו נשארו הנהגים שעה ארוכה לשוחח עם הנזיר הנחמד המקומי שמשמש מעיין מוכתר של הכפר. הבן הסטודנט של המשפחה אצלה התארחנו בגונגמה נשאר גם הוא להתעדכן ולשוחח מחוץ לביית אביו שנראה היה שמשרה עליו שתיקה ואולי אפילו עצב.
המשאיות המשיכו בסוף ללינגשט, הנזיר הנחמד סיפר לנו עוד קצת על ביקור שעשה אצל חבר בשוויץ (“מאוד משעמם שם”) ואז נפנה עם אחיינו הצעיר וירד חזרה לגונגמה.
כמו שכתבתי כבר קודם ישבנו על הכביש סופרים מכוניות עוברות על יד אחת וצופים בבולדוזרים שעבדו על הכביש 2 קילמוטר מאיתנו על הכביש המפותל במשך כ-6 שעות.
בשעה 2 לערך ראינו ג’יפ מגיע על הפאס בכביש מכיוון לה. ארכו עוד 20 דקות עד שירד בדרך העפר עבר את הבולדוזרים כשפינו לו את הדרך והמשיך להתפתל נעלם מהעיין וחזר והתגלה והגיע אלינו.
-
נהג הג’יפ בתסרוקת מוקפדת הרכיב משקפי שמש מעודכנים ונפנה אלינו דרך החלון. לידו ישב איש מבוגר ומאחור עמד ילד שמיד הוציא ראש מהחלון.
הוא אמר שהוא נוסע ללינגשט להוריד קצת דואר ומצרכים ו”מייד חוזר”.
שאלתי בעצמי באנגלית וגם דרך אנגמו אם יוכל להסיע אותנו בתשלום לפוטוקסאר שהינו כפר גדול שממוקם יחסית קרוב ללה שממנו עוד קיוויתי לעשות טרק קצר נוסף לצ’ילינג ממנו יש תחבורה סדירה פחות או יותר לכיוון לה. הבחור לא התלהב במיוחד אבל אחר כך נמלך בדעתו ונקב במחיר מופרז. לאחר דיון קצר סיכמנו על חצי מהמחיר שהוא ביקש והוא שילב להילוך והמשיך לנסוע אחרי שהבטיח שיחזור בקרוב. אחר כך נסע במהירות שהדרך הזו יכולה לאפשר מעלה אחריו שובלי אבק ואחרי מספר דקות נעלם מאחורי פאס אחר נמוך יותר לכיוון לינגשט.
-
-
בחזרה לזוג החברים מפאלו אלטו שהיו נעדרים לפני כחודש ושרדו 7 ימים ו8 לילות בצמחיה סבוכה תחת כיפת השמיים (שניהם יפה בשנות ה70 אבל מאוד מנוסים ועם עבר בטיולים) אז הערב דיברנו איתם שיחת ווידאו והם עדיין קצת חלשים וקצת בטראומה אבל לפחות משפט אחד שהם אמרו הסביר איך הם הלכו לאיבוד אחרי שאיבדו את הדרך ולא ברור לי למה.
להבנתי הם חשבו להיחלץ דרך מפרץ שידעו שיש ממנו דרך החוצה Tomales Bay וניסו להגיע אליו דרך ערוץ שירד לים והלך והפך ליותר ויותר סבוך בצמחיה.
מבדיקה שהם עשו אחרי שנחלצו מסתבר שיש 1600 איש שהלכו לאיבוד בפארקים לאומיים בארה״ב ומעולם לא נמצאו. זאת כבר הפכה להיות הנחת העבודה של המחפשים אבל למזלם הבנים שלהם דחפו את צוותי החיפוש ואמרו להם שאלה לא סתם ״זקנים בגיל 70 ומשהו״ אלא אנשים עתירי ניסיון בשטח וכך היה למזלם.
-
הערכתי שהג’יפ יחזור מלינגשט בתוך שעה עד שעה וחצי אבל לקחתי בחשבון גם שעתיים.
היינו כבר יותר מ6 שעות על הכביש וחיפשנו תנועה בשטח מסביב. סייס שחזר מאיזה טרק עלה מגונגמה רכוב עם 4 סוסים לכיוון הכביש. אנגמו החליפה איתו כמה מילים והסתבר שהוא בדרכו חזרה לכפר ניראק שצביקה מאוד המליץ עליו. אחר כך המשיך והתפתל על הכביש לאורך הרבה הזמן עד שעבר את הבולדוזרים ונעלם מאחורי הפאס קיופא לה אליו עלה צביקה שנתיים קודם לפני ששיאו נרמס בכמה פיתולים של הכביש עם לא מעט שפוכת בחלקו העליון. השביל היפה הנחשי של אז שימש עכשיו רק את קוטפי המספוא מהכפר ואפילו הסייס עשה עיקוף ארוך ארוך דרך הכביש.
קוטף יורד לאטו בשביל הטרק לקיופא לה
הג’יפ אחר להגיע ורק אחרי יותר משעתיים נוספות נראה מעבר לפאס מורגום לה שגם הוא נרמס תחת הכביש.אחרי כרבע הגיע אלינו כשרק הילד הקטן איתו.
הוא אמר לאנגמו שכבר מאוחר מידי בשביל לנסוע לפוטוקסאר ושהוא נוסע ליולצונג ואם נבוא איתו יקח אותנו למחרת היום איתו ללה.
-
לא דיברנו על מחיר ולא השתהינו, פשוט העלינו את הציוד לג׳יפ והתיישבנו. לא הייתה לנו שום כוונה לחזור לגונגמה הכפר הקטנטן אחרי שהיה בת 3 ימים שם ועוד 8 שעות על הכביש. לשבת בג׳יפ ולנסוע למקום אחר פשוט הרגיש טוב בעת ההיא מה גם שיולצונג הייתה מראש בתוכנית שלנו וגם ממנה יצא אוטובוס פעם בשבועיים ללה. אבל הבחור נוסע ללה מחר וכולן חוץ ממני כבר רצו ללה.
הבחור ששמו זונפו נהג במיומנות והילד שמיותר לציין שלא נחגר הסתובב בפנים כמו כספית. עברנו את הבולדוזרים שעדיין עבדו כי כאמור היה אמורים לסיים משהו לפני החורף וטיפסנו דרך הכביש לקיופא לה ואחר כך נשקפו כבר נופים אחרים ולא פחות יפים.
הגענו לצומת בה פנינו מהכביש הראשי בירידה לכיוון יולצונג שם עבדו עוד עובדי כביש ושם עצר הג’יפ. לזונפו היו עסקים ועניינים חובקי נפה והוא דיבר שם עם מישהו ארוכות
וכך נפניתי אני לקצת צילומים
של הסביבה
היפה
שנגלתה
שם
-
דרור ההתמדה שלך ראויה לציון של 10 – או אם זה השיריויזיון. דוז פואנ . כל הכבוד … לפחות את וירטואלית. אני שם… תודה
-
שמרתי בטלפון את התמונה הפנטסטית של ה”ארמון של סקארמה” שצילם צביקה ביולצונג שנתיים קודם לכן.
הוא גם ביקש שאם אני עובר שם אמסור דש.
הג’יפ התפתל עם עקלתוני ה”כביש” שיורד ליולצונג. כמה פיתולים דרשו מזונפו תמרוני הלוך חזור על שפת תהום שהכניסו קצת מתח בבטן העליונה אבל ברור היה שהוא מכיר מצויין את הדרך לביתו ואמון על זינוק אחורה בעליה ועל שחרור בלמים ושילוב מצמדים בתזמון הנדרש. פאתי יולצונג העליונים היו מלאים במגורים זמניים מכוערים ואוהלים לעובדי הכפיים של עובדי הכביש שניכר היה בם שהם באים ממעמד נמוך מזה של הלדאקים. הלדאקים באיזור הזה היו האדונים וזה היה כבר ניכר בלינגשט ובגונגמה(סקיומפטה העליונה). גם שם עצר זונפו לכל מיני עניינים.
אחר כך המשכנו להתפתל במורד לתוך הכפר הגדול והיפה. היה ברור שנוסעים להתארח בביית של זונפו אבל חיפשתי במבט את הארמון של סקארמה ולקראת סוף הנסיעה אפילו ראיתי אותו.
-
הארמון של סקארמה כמו שאני ראיתי (לא ניתן לשחזר תמונות של צביקה
גם קו המתח, הכביש החדש משמאל והצינורלא מוסיפים הרבה הדר אבל בטח עוזרים למקומיים
-
הגענו לביתו של זונפו
הוא שלח אותנו פנימה ונפנה לענייני תידלוקים מג׳ריקנים של ג׳יפ נוסף שלו שעמד ליד הביית.
הבן הקטן והנמרץ שלו שאת שמו הלדאקי השגור שכחתי רץ מייד אל אופניו נטולי המושב והדגים לאורחים את יכולות הרכיבה שלו בחצר שלפני הביית.
אחר כך מיהר והדגים את כישוריו על גלגליות שהיו בחצר.
אני הכנסתי חלק מהציוד הצצתי פנימה, אמרתי שאחזור עוד מעט לתה ויצאתי לשדות שמתחת לביית
להנות משעה אחרונה של היום
-
תענוג של זכרונות. עוקב בהנאה רבה, תודה דרור!
-
צילה וצביקה שמח שאתם מוצאים פה עניין...
אני צביקה, קראתי הלוך ושוב את הבלוג שלך על הטרק האפי מ2017, למדתי הרבה ונהניתי מהתמונות והתיאורים שפתחו בפני את החצר האחורית הנידחת של לדאק.
התמונות שלך צולמו בעונה שהעמקים היו עדיין מאוד ירוקים וזה מאוד יפה על רקע הצהוב.
חשבתי השנה בחגים לחזור ליולצונג וניראק ולעשות את הקטע מניראק לפאדום ואולי עוד קטע קצר מצ׳ילינג לפוטוקסאר, תוכנית שכנראה לא תצא לפועל במצב שנוצר. רציתי להוציא בפעם האחרונה את אנגמו איתנו לפני שהיא מתחתנת ו״נבלעת״ בחיי הכפר.
שמרתי לי את פרטי הטלפון של זונפו שמגיע בעונה לא מעט ללה, שם יש לו קליטה. הוא מן ״שריף״ מקומי שיכול לארגן הכל .
-
נזכרתי בשמו של הילד.
סטנזין.
היה לו שם נוסף אמצעי שאותו כבר יותר קשה לי לזכור אבל אביו זונפו פשוט פנה אליו בשם סטנזין ואילו אימו דולמה קראה לו בשמו המלא.
-
חג שמח דרור שיהיה כמה שיותר יציאה לחירות וטיולים …
לבודהיסטים בדרך כלל 2 שמות = שם נפוץ לכולם … ושם משפחתי – פרטי … לפעמים יותר – בלאדאק אם שמתה לב להרבה יש ס לפני השם – טנזין או טנזינג … שמו הפרטי של
ה ה הדלאי למה – לכן יש הרבה סטאנזין בלאדאק –
צריכה באמת לברר למה יש ס לפני השם אולי מבחינת כבוד
️ -
התובנות על השמות הלדאקים מעניינים מאוד צילה.
אז טאנזין שם בודהיטי וסטאנזין הגרסא הלדאקית שלו?
עכשיו אני נזכר שגם לדורג’ה היה שם נוסף שאני לא זוכר. אני בשלב מסויים חשבתי שדורג’ה זה שם תואר לסייס כי גם לצביקה היה סייס בשם דורג’ה טונדופ “הסייס המהולל” (מעניין מהולל בפה של מי ולמה צביקה?). אצל צביקה אני רואה שדווקא הייתה בחורה בלינגשט בשם טאנזין?
חג שמח ונראה מה יהיה עם הטיולים
או שנישאר בביית עם מסיכה וכפפות או שניאלץ השנה לפני החיסון לטייל בסיכון גבוה יותר אם הביטוח בכלל יסכים לבטח
-
דורג'ה או בשמו הנוסף (ואג'ארה) זה כלי פולחן שמשתמשים בו בעת התפילה (והמשמעות שלו זה יהלום וגם ברק).
-
אם שמת לב, טנזין זה שם מאוד נפוץ גם בנפאל, בקרב השרפה להרבה קוראים טנזין.
אחד הידועים הוא טנזין נורגיי
הרבנ זמן זה נתפס בעיני כסוג של תואר כבוד
