זכרונות בימי קורונה, או: TMB - סיפור הטרק שנכשל
-
בהשראת השרשורים האחרונים של יונית, ובעיקר שרשור הטרקים, החלטתי להעלות על הכתב סיפור של טיול קצת שונה מהרגיל שלנו. הסיפור יועלה בהמשכים, ואני מקווה שהוא ייתן עוד זוית התבוננות למי שחושב או מתכננת טרק לאחרי הקורונה, ללא נסיון קודם בטרקים, או לכל הפחות יעזור לכם להעביר עוד שעה קלילה עם סיפור קצת שונה בקיץ שבו
אנחנו נשארים בארץ:פרק 1
סיפורנו מתחיל בקיץ 2016, ובו נסענו לטיול משפחתי בהרכב חסר (הבת הבכורה היתה בצבא), זוג הורים ותאומים בני 12, לאלפים הצרפתיים. זה היה טיול משפחתי אירופאי די סטנדרטי עבורנו במבנה שלו, ומוצלח ביותר: יומיים באנסי, שבוע בשאמוני, טיולי טבע קלילים, פסטיבל הג’אז במונטרה, מעט אטרקציות, מעט שופינג, פאטיסרי ושוקולטייר (סיפור הטיול נמצא בפורום טיולי משפחות).
כדרכי בקודש, מיד אחרי לכידת כרטיסי איזיג'ט לג'נבה במועד פתיחת הטיסות, התיישבתי כאן לקרוא מספר סיפורי טיול על מנת לאסוף אתרים מועמדים לטיולנו. נקודה אחת עוררה אצלי עניין והתרגשות יוצאי דופן כבר בשלבי התכנון הראשוניים, מסיבות שעדיין לא יכולתי להבין אז: זה היה האגם הלבן – Lac Blanc בשפת המקומיים. הוא בלט בשני מאפיינים: 1. יופיו העוצר-נשימה שנשקף אלי מתמונות הפורום (אפילו במונחים אלפיניים שכבר הכרנו); ו-2. העובדה שהגישה אליו עוברת בעליה הכרוכה במאמץ פיזי ניכר, עליו דנו משתתפי פורום "טיולי משפחות" בכמה שרשורים ערים.
עכשיו, במידה ולא הצלחתי להעביר עד עתה את אופי טיולינו המשפחתיים – אז אומר זאת כך, יונית: אנחנו *לא* טרקרים בשום צורה. אמנם אנחנו לא פדלאות, כן אוהבים לחלץ עצמות בטבע, ולא תמצאו אותנו מתהפכים בטן-גב ו/או ניזונים משום ורסיה של הכל-כלול, אבל כשאני אומרת "חילוץ עצמות" אני מתכוונת להליכות של שעה-שעתיים גג, ללא שינויי גובה קיצוניים מדי.
כך צללתי בחשש-מה, אך בנחישות, לעומקם של דיוני האגם הלבן, אליו יש שתי דרכי גישה משאמוני, באמצעות רכבל אחד או שניים, כאשר האופציה השניה נחשבת קלה יותר ולכן בה בחרתי כמובן. אבל מעשה שטן! ביום הגעתנו לשם, הרכבל השני, העליון, שנקרא Index, היה סגור עקב ריבוי השלגים, ולכן האופציה היחידה שנותרה לנו להגיע אל האגם הלבן היתה הראשונה, שנחשבת, כזכור, קשה יותר. בלית ברירה יצאנו לדרך. לקח לנו אמנם שלוש וחצי שעות במקום השעתיים שהיו כתובות על השלט (אלו שעות-מקומיים), אבל הגענו!
אושר גדול במיוחד מילא את לבי, גם מיופיו הבאמת עוצר-נשימה של המקום, שלא איכזב, וגם מגאווה בלתי-מוסתרת על הישגי הפיזי (בני המשפחה האחרים פחות התאמצו... ובעיקר חיכו לי רוב הדרך...). הפתעתי את עצמי, וזה היה נעים. מאוד. סוג של התעלות, אפילו.
איפשהו בדרך למעלה, קלטו עיניי שלט מסקרן: TMB. שאלתי את חברי לקבוצת הווטסאפ של המטיילים במה מדובר, קיבלתי הסבר משתי חברות שהכירו, ואף עשו חלק מהטרק המפורסם הזה, ובאותו רגע נבטה בי ההחלטה: אני אעשה את ה-TMB בעוד שנתיים, קרי בקיץ 2018!
המשך יבוא, ובינתיים – תמונות מהאגם הלבן.
-
העניין נוצר- מחכה להמשך…..! -
תודה גדליהו מהגרעין (אגב, גם בעלי האהוב הוא מהגרעין).
פרק 2
זה לא שלא ידעתי שיהיה מאתגר. קשה, אפילו.
אני מתכננת טיולים משפחתיים לחו"ל כבר מ-2008, יודעת לעשות שיעורי בית בשקדנות. כבר מההתחלה החלטתי לתת לעצמי שנתיים להתכונן לטיול הזה, בעיקר כי בשנה שלאחר מכן (2017) התאומים חגגו בר מצווה, רציתי לתת ל-TMB את הכבוד הראוי לו ולא לערבב שמחה בשמחה.
בסתיו 2017, אם כן, אחרי שחזרנו מטיול בר המצווה של הבנים ללונדון, התחלתי להתכונן ל-TMB. קראתי את סיפורי הטיול בבלוגים של אורה גזית ושל ענבר IO. יצרתי קשר עם אורה, והיא השאילה לי את ספרו המצויין של Kev Reynolds, שהפך מאותו רגע לתנ"ך שלי. נכנסתי בעצת אורה לפורום ה-TMB של אתר הייק, וקראתי את עצותיו של אמנון לנגי בנוגע לתוכנית הכושר והעליה במדרגות שלו לקראת הטרק.
הבנתי שעם כל הכבוד לי שטיפסתי בלי להתפגר לאגם הלבן, יש לי עוד דרך ארוכה לעשות עד שאגיע לרמת הכושר הנדרשת ל-TMB. הייתי בת 50, עם כ-20 ק"ג עודפים עלי. נרשמתי לחדר כושר, עשתי תוכנית, והתחלתי לעבוד. 3 פעמים בשבוע התאמנתי בחדר הכושר, שעה וחצי כל פעם, ועוד 3 פעמים בשבוע עשיתי את אימון המדרגות של אמנון. אנחנו גרים בקומה ה-13, אז התחלתי מלרדת 14 קומות לחניון ולעלות בחזרה (בהתחלה הייתי צריכה לעשות 3 הפסקות בעליה). לקראת היציאה לטרק כבר הגעתי ל-6 פעמים ירידה ועליה רצופה של 14 קומות ללא הפסקה, כלומר עליה וירידה של 84 קומות. פעמיים עזריאלי, לא? לקראת הסוף הוספתי גם תרמיל עם משקולות בתוכו, כעצת אמנון.
בנוגע למסלול ה-TMB עצמו, אז ככה: המסלול, בקליפת אגוז, הינו טרק מעגלי בן כ-170 ק"מ, הסובב את רכס האלפים הצרפתיים עם פסגת המון בלאן, ועובר דרך 3 מדינות: צרפת, איטליה ושוייץ. הקפה מלאה של הטרק תחולק ל-11 יום אצל רוב המטיילים, אבל מכיוון שהטרק עובר באיזורים מיושבים עם עיירות, כפרים ובקתות רבות, הוא מתאפיין בנגישות המקנה לו גמישות רבה: אפשר להתחיל ולגמור אותו במגוון רחב מאוד של נקודות, לבחור מקטע או מקטעים ממנו בכל אורך שרוצים, בהתאם לזמן, לרצון ולכושר המצויים בידינו.
עוד מאפיין חשוב של הטרק הזה הוא שינויי גובה משמעותיים, כ-1000 מטר למקטע של יום בממוצע, או במילים אחרות – הרריות פסיכית, עם עליות קורעות-תחת וירידות קורעות-ברכיים.
עד כאן החלק האובייקטיבי יחסית. מכאן אני עוברת לזוית הראיה האישית והסובייקטיבית שלי. אני חושבת שהיא יכולה לתת מימד חשוב למי למתכנן לעשות את הטרק הזה, או אולי גם אחרים, כפי שכתבתי בפתיחה – ואינו בעל נסיון קודם בטרקים.
אני חושבת שיש משהו קצת מטעה ב-TMB: מדובר, למיטב ידיעתי, באחד הטרקים הפופולריים ביותר בעולם. בוודאות אני יכולה לומר שבשנה בה אני התחלתי להזמין לנו לינות, מסתיו 2017 לקיץ 2018, בסביבות ינואר-פברואר 2018 כבר היה קשה למצוא לינות ליולי, בטח למי שמטייל בהרכב גדול מזוג. הטראק עצמו היה שוקק במקומות שהיינו, ולא היתה מיטה אחת פנויה בבקתת בונאטי בה לנו בלילה הראשון. רוצה לומר, הטרק היה עמוס באנשים שאינם רק "בוגרי סיירות" או מקביליהם האירופאיים, בוודאות: היו שם גם ילדים וגם מבוגרים, והוא שידר עממיות ונגישות לכל. אבל אני קצת מקדימה את המאוחר.
אחרי שחרשתי את החומר, אם כן, ירדתי מהר מאוד מהרעיון לעשות הקפה מלאה של ה-TMB, והחלטתי להסתפק במקטע של 6 ימים, שיתחיל בעיירה האיטלקית קורמאייר, אליה ניתן להגיע בקלות בשאטל משדה"ת בג'נבה, יעבור לשוייץ, ויגיע בסופו אל גולת הכותרת שלי, אהוב לבי האגם הלבן שמעל שאמוני.
מעבר לסגירת המעגל המרגשת, עוד בביקורנו הקודם בו ראיתי את הבקתה שלצדו, וחלמתי לישון בה – כדי שאוכל לשהות באגם הלבן פרק זמן קצת ארוך יותר מהפסקת הפיקניק-צהריים שעשינו בביקורנו הקודם, ולצפות בשקיעה ובזריחה במקום האלוהי הזה. למחרת נלך מהאגם הלבן לטיול קצר יחסית של 4 ק"מ לברוונט, שם היתה מתוכננת הופעת ג'אז בהרים(!) במסגרת פסטיבל הג'אז של שאמוני, ומשם לרדת ברכבל לשאמוני. סה"כ 6 וחצי ימים. התוכנית נראתה לי הגיונית וישימה.
נכונה היתה לי הפתעה לא נעימה.... המשך יבוא.
תמונות
מפסטיבל הג'אז בפארק בשאמוני. -
מחכה במתח להמשך!
מעריכה את היכולת לספר גם על הטיולים שפחות מוצלחים…
התמונות מהאגם הלבן מדהימות!
-
-
@יונה וקשת לא רוצה ללחוץ או משהו אבל רק שתדעי שאני לא נושמת!!!
-
אני שמחה שהטיול היה מוצלח!
ומחכה לשמוע מה כשל בטרק...לאחרונה עולות בי מחשבות לגבי היכולת שלי לבצע דבר כזה, ומעניין אותי לקרוא כל תובנה.
-
וואוו- בלי קשר להמשך שאפו על אימוני הכושר לקראת…אני להשנה תכננתי טרק קשה של 4 ימים בגווטמאלה… והתכוונתי לעשות קצת הליכות לפני לחימום… עכשיו הלחצת- כי אני עדיין מקווה לעשות אותו מתי שהוא..
אני זוכר עד היום את הטרק הראשון שלי בטיול אחרי צבא וגם אז לא ממש הייתי בכושר… שרדתי לספר
-
כותבת/מספרת ממש יפה
לא נראה לי שאשתי הייתה בכושר טוב יותר בטרק הראשון שלה בנפאל וגם מאוד קרובה בגיל.
שאפו על הרצינות בהכנות
-
ענבר – תודה! סיפורייך הם השראה וכמובן גם מתנה מבחינת שפע המידע הכלול בהם.
dinz – אכן הטיול יצא מוצלח בסוף למרות הכל, ויותר משאר הטיולים שלנו, עבורי לפחות היה בו גם מתנה חשובה שקיבלתי בדמות תובנה או שתיים לחיים…
גדליהו – אני לא חושבת שיש צורך להלחץ מהסיפור שלי. אני אולי מקדימה כאן קצת את המאוחר, אבל אני באמת חושבת שסוגיות כושר ומאמץ הן סובייקטיביות מאוד, לא ניתן להקיש מאדם לאדם אפילו אם מנסים לשקלל פנימה נתונים כמו גיל, כושר ועוד. בהמשך הסיפור אני חושבת שגם הנושא הזה קצת יתבהר.
dregev – תודה על המחמאות
מיד ממשיכה בסיפור!
-
פרק 3
חורף 2017-2018 עבר עלי, אם כן, בהכנות מרוגשות ל-TMB. כמו בהכנות לטיולים קודמים, קראתי המון והזמנתי מקומות לינה (הרבה יותר מהרגיל, לרוב אנחנו מטיילים בכוכב אחד או שניים). בניגוד לטיולים קודמים, היתה כאן גם סוגיה של רכישת ציוד מיוחד, ובעיקר, כמובן – סוגיית הכושר הגופני.
עם בוא האביב ולקראת הקיץ החלו לקרות כמה אירועים מדאיגים, שכאילו באו כדי להזהיר מהבאות, אך אני נלחמתי בכולם, נחושה לא לתת לדבר לשבור את חלומי. הרי הם, בסדר אקראי:
באותו חורף ירדו הרבה יותר שלגים מהרגיל, והם גם נמשכו מאוחר יחסית אל תוך תחילת הקיץ. כשנפתחה העונה לקראת סוף יוני, כבר הגיעו סיפורים על מקטעים מהטרק שעדיין חסומים בשלג, לא עבירים כלל או עבירים בקושי. חברים מהפורומים ברשת שטיולם נקבע לתחילת העונה היו מודאגים, חלקם נאלצו לשנות את המסלול ולוותר על וריאנטים של הטרק שעוברים במקומות גבוהים יותר. הלב נשבר כשהגיעה הידיעה על מטייל ישראלי ותיק ומנוסה שנהרג בוריאנט הקשה והמסוכן Fenetre de l’Arpette וחברו שנפצע. התאונה הזו היתה טראגית ומיותרת, כולנו ידענו שהוריאנט הזה הוא מחוץ לתחום במזג אויר סוער וגם ניתנו אזהרות במקום, עד היום לא ברור לי מדוע המטיילים המנוסים הללו החליטו לקחת את הסיכון הזה, אבל זה קרה ובהחלט העיב. הטיול שלנו, בכל אופן, נקבע לשליש האמצעי של יולי, וממילא לא תכננתי על אף וריאנט מכיוון שהם לרוב ארוכים וקשים יותר מהמסלול הראשי, אז הנחתי שהשלגים הכבדים כבר יימסו ברובם עד אז, ושיהיה בסדר. בתנו הבכורה עוד היתה בצבא, אבל כבר שרתה בקבע, ולכן הצטרפה לטיול בלי להתלבט. כחודש לפניו, הגיעה לפתע הבשורה כי היא חייבת להשאר בארץ, בגלל משהו מאוד חשוב שקורה ביחידה שלה (ששש... 8200, סודי). אחרי נסיונות מיקוח, הבנו שצה"ל ניצח, ובלב מרוסק ביטלתי את כל מקומות הלינה שלה בטרק, ומילאתי עבורה את הטפסים של ביטוח ביטול הטיסה בטריפ גרנטי. בעודי פוסעת במסדרון עבודתי לעבר הפקס כדי לשלוח אותם, הגיע טלפון נוסף. היא יכולה בסוף לבוא!!! הפרחים לצה"ל, והעבודה הקדחתנית להחזיר לה את כל מקומות הלינה (שבשלב הזה כבר היו בביקוש מאוד גבוה) – לי. כחודש לפני הנסיעה, הגיע מייל מעציב ביותר מבקתת האגם הלבן. עקב סכסוך משפטי של מפעילי הבקתה עם הרשויות המקומיות, נלקח רשיון ההפעלה שלהם לקיץ 2018, וכל הלינות בה בוטלו. הכסף ששולם הוחזר לחשבוני בתוך ימים ספורים, אבל הלב... אני מזכירה שזריחה ושקיעה באגם הלבן היו מבחינתי גולת הכותרת, הסוכריה שבסוף הטרק! אוף-אוף-אוף. הצלחתי למצוא לנו מקומות בבקתת פלג'ר הנמצאת מתחת לאגם ומעל שאמוני, כדי שנוכל לצאת למחרת כמתוכנן בהליכה לאורך הרכס הדרומי לברוונט, להופעת הג'אז שתוכננה שם לצהריים. אלא שגם שם היה שינוי... וההופעה הזאת הועברה לעיירה במקום להיות על ההר. משכך, לא היה עוד טעם לישון בבקתת הפלג'ר היקרה והלא נוחה, כי אם כבר יורדים אליה מהאגם הלבן אפשר להמשיך לרדת ברכבל לשאמוני, שם הרבה יותר נוח לישון. ביטלתי את הלינה בפלג'ר, הזמנתי דרך בוקינג בשאמוני, ואז היתה תקלה עם המשכיר... לזכותם של בוקינג ייאמר שהם טיפלו בסיפור (שהיה באשמתו הבלעדית של המשכיר) בצורה מעולה, והפתרון נמצא. בעיות בריאות... כחודש וחצי לפני הנסיעה, נאלצתי לפתע לעבור ניתוח. לא גדול, אבל עדיין בהרדמה מלאה, וכזה שהוציא אותי לשבוע משגרת אימוני הכושר שלי. כמו כן, איבדתי כמויות אדיורת של דם, וההמוגלובין שלי היה נמוך בצורה מאוד לא תקינה, כזאת שגרמה לרופא שלי ממש לא להיות מרוצה (באנדרסטייטמנט) מהטרק אליו עמדתי לצאת. בנוסף, חליתי בהצטננות קשה זמן קצר לאחר מכן, שהביאה עמה שיעולים עמוקים וקשים, שנחלשו בהדרגה אבל הגיעו עמי, לצערי, גם לטרק. (אני חוסכת מכם את ההתקשקשות הלא פשוטה שלי מול הביטוח... אבל גם את זה צלחתי).עברנו, אם כן, לא פרעה אחד, אלא כמה, אבל שום דבר לא יעצור אותי בדרך ל-TMB!!!
המשך יבוא, ועד אז – קצת תמונות.
-
-
-
וואו איזו פתיחה! איזו נחישות והתכוננות לקראת מטרה נכספת!
מחכה בקוצר רוח לשמוע את ההמשך וכבר מתאכזבת בשבילך שדברים השתבשו למרות התכנון הקפדני.
התמונות בינתיים מקסימות וצוננות, בדיוק מה שצריכה מישהי שהיתה אמורה ברגעים אלה לטייל על פסגת הפירסט....
-
-
מצטרף גם לרשימת העוקבים…
ספויילר עבורי – האגם הלבן היה האכזבה הכי גדולה ב TMB עבורי (הלכנו שליש מסלול)
-
תודה dinz וענבר!
ממשיכה:
פרק 4
בכל זאת יצאנו למרות הכלב-17 ליולי המראנו לג'נבה, ושאטל הביא אותנו בשעות אחה"צ לעיירה האיטלקית היפה קורמאייר, בה יתחיל למחרת הטרק שלנו. יצאנו בערב לשוטט בעיירה הציורית, לאכול ארוחת ערב ולקנח בג'לטו מעולה, צפינו במופע-חוץ על בימה שהוקמה ברחובה הראשי, וספגנו את וייב המטיילים הנעים והמרגש של המקום. קורמאייר נמצאת בדיוק מעברו השני של המון בלאן מהעיירה הצרפתית שאמוני, ומנהרה חצובה בהר מקשרת ביניהן. עוד נחזור אל המנהרה בהמשך. קורמאייר די דומה לשאמוני, שתיהן עיירות נופש עם דגש חזק על מטיילי הרים, כלומר מלאות בחנויות של ציוד טיולים, מסעדות ובתי קפה, רק שקורמאייר קטנה משאמוני וקצת פחות מפותחת ממנה.
המלון שלנו היה משפחתי ודי צנוע (אך לא זול במונחים אירופאיים). ישנו בשני חדרים, אחד לי ולבעלי והשני לשלושת הילדים. אני לא ישנתי טוב, התעוררתי פעמים רבות במהלך הלילה מהשיעול של עצמי, ומן הסתם גם הערתי את בעלי. אכלנו ארוחת בוקר די דלה במלון (ידענו שארוחות הבוקר ברוב מקומות הלינה צפויות להיות כאלה, אז לא התאכזבנו). המשכנו לסופרמרקט הקרוב להצטיידות היומית, ויצאנו נרגשים לדרך, עם שירו של אהוד בנאי מתנגן ברקע.
המסלול של היום הראשון שלנו לא היה קל, בלשון המעטה, ונפתח בעליה של כ-860 מטר (זה שינוי הגובה, לא אורך השביל) מקורמאייר לבקתת ברטונה אשר נמצאת בפסגת הרכס המשקיף על העיירה. מבקתת ברטונה ממשיך המסלול בשביל קל יותר, אבל גם ארוך ומתמשך, לאורך הרכס, עם עליות וירידות מתונות, עד לבקתת בונאטי שנמצאת אף היא על הרכס, הצופה על העמק Val Ferret. אורך המסלול ליום זה הינו 12 ק"מ, הוא לא נחשב לאחד הימים הקשים ביותר ב-TMB, אבל בדיעבד אני חושבת שזו היתה טעות להתחיל את הטרק בעליה כל כך תלולה וממושכת (יחסית), ותזכרו שאני מדברת כאן מזוית ראיה של מטיילת לא מנוסה (למרות אימוני המדרגות...).
בספר של קו ריינולדס, העליה לברטונה מתוארת כלוקחת שעתיים. לנו היא לקחה שלוש וחצי שעות, ולא קשה לנחש מי היתה אחראית לעיכוב. מטיילים מכל הגילאים עקפו אותנו בזה אחר זה, והתאומים (בני 14 כעת) עצרו בסבלנות בכל פעם כדי לחכות לי בלי להתלונן. הם טיפסו את כל העליה המזגזגת בתוך היער (שמסתיר את הנוף שעשוי היה קצת להשכיח את המאמץ...) תוך כדי דיונים בלתי-פוסקים על כל ילדי השכבה שלהם, איך הם הצליחו גם לנשום תוך כדי זה סוד שכנראה רק בגילם יודעים. אבל גם בתי הבכורה, שחקנית כדוריד וספורטאית בנשמתה, אמרה לי בשלב מסויים "אמא, זה (שכולם עוקפים אותנו, כולל קבוצת תיירים יפנים) פוגע לי בשריר של התחרות".
כשהגענו לברטונה עשינו הפסקת צהריים, ובזמן שאכלנו בגטים ושתינו את הנוף המרהיב, אני כבר הבנתי שיוסטון, יש לנו בעייה. אולי החלק הקשה כבר מאחורינו, אבל החלק הארוך עוד לפנינו, והשעה כבר היתה מאוחרת מאוד יחסית ללו"ז שהיה לי בראש. מזל שיצאנו מוקדם יחסית. הוספתי בתכנון שעה על זמן ריינלודס, אבל מעבר לחריגה של החצי שעה הנוספת בעליה עצמה, ההפסקה שלנו בברטונה התארכה הרבה מעבר למתוכנן, פשוט כי הייתי זקוקה לה. התאוששנו, נתלתי בתקווה שלפחות לא יהיו לי יותר עליות קשות עכשיו, ויצאנו לחלקו השני של המסלול.
הנופים היו מרהיבים, המסלול בחלק הזה היה באמת הרבה יותר קל ונעים להליכה, אבל הוא נמשך, ונמשך. ונמשך. בדרך היתה נקודה שבה טיפה איבדנו את הבטחון שאנחנו עדיין על המסלול, אבל הסתדרנו. בסוף הגענו לבקתה. בשש בערב. הבקתה יושבת על צלע ההר מעל השביל, במרחק של עליה קצרצרה אבל תלולה מאוד, ובה בני משפחתי כבר עלו בקצב שלהם, התיישבו מחוץ לבקתה, והביטו איך אני ליטרלי זוחלת על גחוני לכיוונם. כשהגעתי הטלפון שלי צלצל – הצוות בבונאטי דאג לנו ורצה לדעת אם אנחנו מגיעים. עניתי להם שאנחנו כבר כאן, וברגע שאני אצליח גם לנשום, נכנס לעשות צ'ק אין.
לא הספקנו להתקלח ולנוח לפני ארוחת הערב. התחושה שהגענו לשם על טיפת הדלק האחרונה היתה מבאסת. בכלל, היה לנו די לא כיף שם, למרות שהנוף הסובב את הבקתה הוא נשגב באמת. מכל הסיפורים שקראתי, התרשמתי, בין היתר, מתיאורי ההווי המיוחד שנוצר בין המטיילים בבקתות שעל השביל. אחד התאומים אוהב מאוד להכיר אנשים חדשים ולהתיידד עמם בטיולינו בחו"ל, כבר בגיל 6 הוא התיידד פעם בשיט על אגם בשוייץ עם ילד סיני, והעביר עמו שעה ארוכה במשחק מהנה למרות שלא היתה להם אפילו מילה אחת בשפה משותפת. למעשה, הוויי המטיילים בשביל היה אחד הדברים שהוא הכי ציפה להם בטיול הזה. ובכן, שכנינו לשולחן הארוך לא היו ידידותיים במיוחד, וזה פשוט לא קרה.
רגע של כיף בכל זאת נרשם במקלחת. בבקתת בונאטי כל אחד מקבל אסימון, עמו הוא יוכל להתקלח במים חמים במשך 3 דקות תמימות. התארגנו כולם אחרי האוכל, הלכנו למקלחות המשותפות, בנים בצד אחד, בנות בצד השני הסמוך, ויצאנו לאתגר החדש – המירוץ נגד שלוש הדקות של המקלחת. נרשמו צחוקים רבים, זו היתה חוויה מהסוג שזוכרים אחר כך.
הלינה בבונאטי היא באחד מהחדרים הגדולים שיש בה, ובחדר במות עץ ועליהן שורה ארוכה של מזרונים צמודים זה לזה. התארגנו לשינה, אבל לפני זה היתה לנו החלטה חשובה לקבל. המסלול אותו אמורים היינו ללכת למחרת, מבונאטי ללה פולי, עובר במעבר הרים, ונחשב לארוך וקשה יותר מזה שהיה היום. באותו ערב, המחשבה שאצטרך לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב ופשוט לצאת למסלול הזה – נראתה לי, ולמען האמת גם לבעלי – דמיונית.
נדרשנו לחשב מסלול מחדש.
המשך יבוא, ובינתיים – תמונות מהעיירה קורמאייר, ותצפיות מבקתת ברטונה.
-
אני ממש מתנשמת יחד איתך!! העלייה נשמעת לא פשוטה בכלל...שלוש וחצי שעות !
ובקטע השני – האם ההליכה המתמשכת ללא סוף גרמה לאדישות לנופים?
מעניין האם זה שהייתם כל המשפחה יחד מנע מהאורחים האחרים בבקתה לפנות אליכם בארוחה, יתכן והם הניחו שיש לכם כבר את חברת עצמיכם, מאמינה שלמטייל בודד הם היו פונים בשיחה ולו בשל הנימוס…
בכל אופן את היום הראשון של הטרק עשיתם כמו גדולים, והתמונות יפהפיות!
-
אין לי ספק בכלל – שהמצב הפיזי שלך בתחילת הטרק, אחרי ניתוח ומחלה – הוא שגרם, למרות האימונים, לקושי הרב כל כך.
זה הולך להיות שעור מצוין על איך עושים שינויים תוך כדי תנועה כשצריך! אלמנט חשוב מאוד ב״באקט״ של כל הייקר – ולא משנה מה הסיבה (שריפה עצומה, מזג אוויר, מצב גופני או כל דבר אחר).
מחכה להמשך ובינתיים תמונות מהמקטע:
מתחילת העלייה מעל קורמאיור
השביל משקיף למטה (לאחור) לקורמאיור וסביבותיה
השביל מתאזן אחרי בקתת ברטוני ומתפתל לו מעל העמק
עמק ואל פרט הנפלא, מהשביל בדרך לבקתת בונאטי
-
dinz – יכול להיות שזו היתה הסיבה, ישבו לידנו כמה סטודנטים אמריקאים, והתאום דווקא שוחח איתם קצת, זה פשוט לא התקדם הרבה מעבר. לא נורא, ממילא לא נותר לנו עוד יותר מדי זמן או כוח באותו הערב למינגלינג. ויהיו עוד מפגשים מעניינים בהמשך, סטיי טיונד…
ענבר – את כל כך צודקת! ותודה על התמונות הנהדרות שמעלות זכרונות (טובים דווקא, למרות הכל), מנקודות בהן לא צילמנו על המסלול.
נמשיך:
פרק 5
ירדנו, אם כן, בעלי ואני, לקומה הראשונה, בה נמצאת הקבלה וחדר האוכל, כדי להתייעץ עם אחד מאנשי הצוות (שהיה נחמד מאוד, כמו כל אנשי הצוות שם). נודע לנו שלהגיע ללה פולי, עיירה שוייצרית שבה הלינה הבאה שלנו על המסלול, בתחבורה ציבורית, ייקח כנראה יותר זמן מאשר ברגל, שכן מדובר במסע מפרך של רכבות ואוטובוסים. אבל כנראה שלא נותרה ברירה. הוא הסביר לנו איך להגיע לתחנת האוטובוס, שהיתה על הכביש החוצה את העמק מעליו נמצאת הבקתה – Val Ferret. היינו צריכים לחזור מרחק די קצר על השביל ממנו הגענו, ואז למצוא את הפניה ימינה לשביל אחר היורד במורד ההר אל העמק. "אין שום בעיה למצוא", הוא הבטיח לנו, אבל היתה. הלכנו והלכנו, ולא ראינו שום פניה לשום שביל, רק זוג מטיילים שישן לצד השביל באוהל, והיה עסוק בהתארגנויות הבוקר.
המשכנו ללכת וראינו מולנו זוג מטיילים אחר, אז שאלנו אותם אם הם יודעים איפה השביל שיורד לעמק. הם לא ידעו, והמשכנו בדרכנו. אחרי כמה רגעים פתאום שמענו צעקות ממרחק מאחורינו. הסתובבנו, וראינו את בני הזוג ששאלנו צועקים לנו ומנופפים בידיהם. עצרנו, בעלי רץ אליהם, ואחרי כמה דקות קרא לנו להצטרף אליו. מסתבר שבני הזוג שעברו מולנו הגדילו ראש, ושאלו את בני הזוג שהיו באוהל על השביל עבורנו. ואז הסתבר גם שהאוהל של הזוג השני בעצם היה נטוע על השביל! ברגע שהגענו לשם הם כבר פרקו את האוהל כדי להמשיך בדרכם, ואז באמת היה קל מאוד לראות את השביל, שהיה ממש ברוחב של כביש בן נתיב אחד.
פנינו בשמחה ובהוקרה לשביל, שהיה בעצם דרך עפר, והתפתלנו איתו בתוך היער עד לעמק, בהליכה מענגת וקלילה בת כארבעים דקות. הגוף שלי כאילו קיבל עיסוי מפייס מהטראומה של אתמול בהליכה הזאת, והרגשתי הקלה עצומה גם בלב שיהיה לי היום יום מנוחה, למרות המסע הארוך שעוד חיכה לנו. לא צחקתי כשכתבתי קודם שהגעה מבונאטי ללה פולי בתחבורה הציבורית לוקחת לא פחות זמן מאשר בהליכה. למי שיכול ללכת, כמובן. להלן המסלול:
מהעמק נסיעה באוטובוס לקורמאייר (שוב שלום לך עיירה יפה! לא חשבנו שנתראה בשנית כל כך מהר) => מקורמאייר נסיעה באוטובוס לשאמוני (עם מעבר במנהרת המון בלאן, כולל עצירה לבדיקת דרכונים – עוברים לצרפת!) => משאמוני (לאחר הפסקת קפה קצרה – היי גם לך עיירה קסומה! נתראה שוב בקרוב!) ברכבת לואלורסין => ומשם בעוד רכבת למרטיני בשוייץ => ואז ברכבת נוספת לאורסיירז => ולבסוף באוטובוס ללה פולי. זה היה מסע לא צפוי, אבל דווקא מרענן וחמוד, העלה בי מחשבות על טיול רכבות אירופאי שמעולם לא עשיתי.
בשעת אחה"צ הגענו לאכסניה שלנו, מאיה ז'ואה, בלה פולי. אחד המקומות האהובים עלי בטיול הזה. המבנה שימש פעם כפנימיה לנערות, ולגמרי נותר בו וייב של בית ילדים בקיבוץ (שם גדלתי), רק עם נוף מטורף של האלפים. ניתן לשכור שם חדרים בכל מיני גדלים, או מיטה בחדר גדול עם אנשים אחרים, שזה כמובן הכי זול. המקלחות משותפות בכל מקרה. מכיוון שהיינו חמישה, הזמנתי מיטות, ובהערות רשמתי בקשה, אם יסתדר, לשים אותנו בחדר של 6, בתקווה שלא יכניסו אלינו מישהו נוסף ואז יהיה לנו חדר פרטי. המארחת חזרה אלי עם הצעה מצ'פרת אפילו יותר: "שמתי אותכם בחדר של 10", היא כתבה לי, "ולא נכניס לשם אף אחד אחר".
היה מדהים! החדר היה ענקי, והיתה לו מרפסת ענקית לא פחות עם שולחן וכסאות הפונים להרים (ראו בתמונה). היא אמנם לא היתה פרטית שלנו, אבל בפועל רק אנחנו השתמשנו בה, כי הכניסה אליה היתה רק דרך החדר שלנו או דרך חדר משחקים נוסף שהיה שם, ואורחים אחרים פשוט לא טרחו להגיע אליה.
חדר המשחקים היה גם הוא גדול, היו בו ספרים, משחקי שולחן, וגם כדורגל שולחן בו שיחקו התאומים ביחד עם נער בן גילם ואביו, עמם התיידדו.
למחרת ציפה לנו היום הכי קל של ה-TMB: הדרך מלה פולי לשמפה, עיירה שוייצרית קטנה וקסומה על חופו של אגם יפהפה, עוברת לאורך העמק המישורי, ואז מטפסת לשמפה בעליה שהיא אמנם די תלולה, אבל לא ארוכה כמו העליה לברטונה מהיום הראשון. כך יכולתי להרגע, ולהניח, לבינתיים, בצד מחשבות על מה יהיה בימים הבאים, הקשים יותר, הצפויים לנו בהמשך.
אבל עוד לפני זה, צפוי היה לנו מפגש מפתיע במיוחד בעליה לשמפה....
