"סיפורים" שהיו לי עם פורטרים בטרק האוורסט 2016
-
חחח סופ"ש מתקרב ; איך נעבור את השבת ככה
-
דרור אתה מבוזבז פה עלינו עם קהל קטן כזה.. עם כשרון סיפור כזה אבל ראבק אפשר להפוך את הטפטופים לשטפון קצת? אנחנו במתח.
-
קוראת בעניין רב, נהנית מאוד מהתמונות ומחכה להמשך...
-
השעה הייתה כבר 11:30 בלילה לערך.
הלכתי לפיצרוי עליתי במדרגות ודפקתי בדלת של דני וגיתית. גיתית התעוררה ושאלה מי זה ועניתי לה שזה אני ושתעיר את דני כי אני צריך אותו דחוף.
דני התעורר ושאל ״מה קורה אקה?״ (הוא קורא לי אקה מכיתה ו אבל זה סיפור אחר). אמרתי פתח שניה ת׳דלת והוא פתח.
אמרתי לו בשקט: ״בוא תתלבש וצא איתי החוצה, צ׳ירין הולך למות״.…
לקחו לו מספר דקות להתלבש אבל בסוף הוא יצא ובחוכמתו כבר היה נעול בנעלי הליכה (אני הייתי עדיין בכפכפי הרחצה דבר שהגביל אותי בתנועה על הטרסות שבין המבנים).
עידכנתי אותו במצב וירדנו במדרגות. לא זכור לי שסיכמנו על דרך או דרכי התמודדות עם המצב אבל היה ברור לגמרי שאנחנו הולכים לשדר על אותו תדר. גם נעדרתי ממרכז ההתרחשות כבר כ-10 דקות ולא ידעתי איך נמצא את צ׳ירין ואיזה התפתחויות נוספות פספסתי.
דני הוסיף לי בטחון…..
בכלל כדאי לציין שלמרות שהיה לנו חוסר מזל מטורף עם הפורטרים בטרק דווקא עם דני וגיתית הייתה הרמוניה מושלמת וזה הרבה יותר חשוב וממש לא טריוויאלי. אומנם למדנו יחד ביסודי והיינו 8 שנים ביחד בתנועה וגם שירה הכירה אותם ״מהשכונה״ ושמרנו על קשר במשך השנים אבל 3 שבועות יחד מזמנים המון פוטנציאל לחיכוכים ולא היו. 0!.
אכלנו יחד וישנו באותם המלונות ולקחנו יחד גם החלטות יקרות מאוד בכסף תוך כדי תנועה כמו לקחת מסוק ללוקלה כשהטיסות התעכבו בהתחלה אבל הכל זרם.
זה לא שלא היו חששות והנשים במיוחד דיברו קצת על ״מה אם ככה ומה עם ככה..״ אבל לא היה שום ככה ולהיפך.
זה שהם הצטרפו אלינו, רק הוסיף ואם היו חילוקי דיעות ספורים זה לא קרה בין הזוגות אלא בין הגברים לנשים. הן הבינו טוב יותר אחת את הקשיים של השניה בהתמודדות הפיסית ועם תנאי הלינה וההיגיינה.
כשהגענו לנמצ׳ה באזר הן שתיהן ״הבינו״ שיום הסתגלות זה יום מנוחה ואני יצאתי עם דני לטיול באוורסט וויו ובכפרים וגם הפאס הקונגמה שלא תכננו לחצות אלא רק לטפס הן שתיהן רצו לחזור באותה נקודה ואני המשכתי עם דני לפאס.
הייתי לפני זה עם שירה בטרקים בנפאל אבל מקסימום ל12 יום וכנראה שהיא לא הייתה שורדת 22 יום בטרק באוורסט בלי גיתית (תכננו 26 יום אבל כנראה שזו קפיצה גדולה מידי)
מכל מקום יצאנו דני ואני יחד בדרך אל המלון הישן בלי לדעת מה מצפה לנו אבל בידיעה שאנחנו ביחד.
-
חצינו את הטרסות בחושך בדרך למלון הישן.
אני לא זוכר שהיינו מופתעים כשהגענו לחזית המלון כי זה היה נראה מאוד מאורגן שקט ו״טבעי״ כאילו איך זה לא קרה עד עכשיו?
כשהתקרבנו ראינו קבוצת אנשים שכללה מספר פורטרים מסודרים בשתי שורות, ראינו את האחים והאמא בצד כשכולם מאזינים בדריכות למוצא פיה של הפרמדיקית והרופאה שהייתה מאחוריה.
כשהתקרבנו יותר ראינו בין הפורטרים אלונקה ואת צ׳ירין עליה……
קרבנו לחבורה ונעמדנו ליד הרופאה.
הפרמדיקית נתנה ״תדריך לפני תנועה״ לקבוצת הפורטרים. אני לא זוכר אם היא הנחתה אותם לקשור אותו או לא אבל היה משהו סביב העיניין הזה. היא הסבירה להם איך להחזיק לו את הראש ומה לעשות אם הוא מקיא ועוד ועוד ועוד. יתכן שהיה גם חלק של שאלות ותשובות כי זה לקח הרבה זמן.
הרופאה לקחה כמה צעדים אחורה והתחלנו לשוחח איתה.
מסתבר שהן שתיהן מהטכניון והרופאה בדיוק סיימה 6 שנים של לימודים ומתחילה בקרוב התמחות בעכו. הפרמדיקית סטודנטית לתואר שני בהנדסה ביו רפואית אם אני זוכר טוב.
הן עושות יחד את 3 הפאסים ומחר היו אמורות לחצות את רנג׳ו.
האלונקה כבר עלתה על הכתפיים של הפורטרים אבל ה״תדריך״ עדיין נמשך בסדר מופתי. אחרי כרבע שעה שהיינו שם בחוץ (וירד שלג באותו הלילה) הבנתי שאם אני לא רץ לנעול נעליים, יש סיכוי שהצוות הרפואי יאלץ לטפל גם בי. ורצתי לחדר לנעול נעליים…..
-
עליתי לחדר וכמובן שהערתי את שירה ונתתי לה עדכון תוך כדי נעילת הנעליים.
המצב כבר נראה טוב בחוץ כך שלא הדאגתי אותה עם כל ההשתלשלות ההזויה שעברתי וסיפרתי רק את העובדות והסטטוס.
ירדתי למטה וראיתי את דני מגלגל סיגריה במבואה החשוכה של המלון.
“מה קורה דני?” שאלתי והוא ענה “הפורטרים הלכו”. שאלתי מה עם הישראליות ומה עם האחים והאמא וקיבלתי תשובה שכולם הלכו לישון. “האמא קצת התחנפה אלי וליוותה אותי לכאן עם הפנס שלה” (אני לקחתי את הפנס שלו).
האמת שמאוד רציתי להודות לפרמדיקית באופן אישי ובכלל לא יצא לי לדבר אתה. היא בעצם “הייתה בתפקיד” מן הרגע שהופיעה בדלת לבקש שקט ועד לסיום התדריך שערכה לפורטרים. מחר הן יוצאות לפאס. הצטערתי.
טוב, הייתה גם הדאגה לצ’ירין שמצבו היה לא ברור וגם השאלה איך הם יסתדרו עם האלונקה בדרך הלא פשוטה הזו ועוד בלילה. הכרתי את הדרך מ-2013 אז גם ירדנו וגם עלינו בה וזכרתי שיש קטע מסולע ורטוב על מדרגות מצוקיות שחששתי שהוא קפוא כרגע. כמובן שגם דיפאק ירד עם הפורטרים והיה ברור שצ’ירין כבר לא חוזר אלינו גם אם הוא מתאושש.
הייתה הקלה שמה שהיה צריך לקרות סוף סוף קרה אבל נשארו הרבה מאוד סימני שאלה על איך יראה ההמשך. לא יכולנו לעשות כלום אז כשהסיגריה הואילה בטובה להיגמר (בוערות הרבה זמן בגבהים האלו כי אין חמצן) עלינו לחדרים.
נכנסתי לחדר בערך ב12:20 וסיפרתי לשירה עוד כמה פרטים.
חתיכת השתלשלות הזויה עברתי בפחות משעתיים וחצי.
חשבתי קצת על איך אני מאתר בארץ את הצוות הרפואי כדי להודות לו שוב.
למעשה שירה ואני פגשנו בהן מספר פעמים גם בטרק וגם בקטמנדו אחרי הטרק.
ולקח קצת זמן לזהות את הפרצופים באור יום עם הכובע הרחב על הראש אבל בכל פעם העלינו את הרמה המדהימה של המסירות והתפקוד באותו הלילה והרעפנו עליהן תודות ומחמאות. לא ניתן לתאר את התפקוד והתפקיד שלהן באותו לילה. הן פתרו את הפלונטר שנוצר בצורה מדהימה ואין לי מושג איך היה נגמר הלילה הזה לולא עשינו מספיק רעש כדי להפריע להן בשנתן
-
בינתיים סיימתי לכתוב את מלחמה ושלום- דוסטויבסקי -
גירסא מתומצתתטוב אני חייב לעשות משהו,איזה סיכום למנהלים עבור אנשי ה”תכלס” ……
בטרק האחרון בנפאל היו לנו שני אירועים עם פורטרים:
- ביום ה-10 לטרק נטשו אותנו הפורטרים בגלל שילוב של סיבות: מקדמה גבוה מידי, עבודה נוספת שהציעו להם וחוסר הסכמה הדדית על המלונות שהם בחרו עבורנו.
- כעבור שלושה ימים הסוכן מקטמנדו הטיס אלינו 2 פורטרים אחרים לגובה 4900. הפורטרים האלו היו איתנו 3 ימים בדיוק עד שבלילה ה-3 אחד מהם חלה מאוד כנראה במחלת גבהים ונזקק לפינוי שהתעכב בגלל ניסיון של בעלי הגסטהאוס “לעשות סיבוב” על האירוע. בסופו של דבר הפורטר פונה בעקבות התערבות של פרמדיקית ורופאה שהיו בגסטהאוס וקיבל טיפול רפואי שהציל את חייו.
-
"הבקר שאחרי"אחרי איזה סוג של שינה קמנו לגוקיו לבנה…..
-
איזה סיפור מדהים דרור…
איזה גוקיו נפלא
קבל את גוקיו לפני 39 שנה
-
קבל תיקון...34 שנה
-
אני מתפעל כל פעם שאני רואה את התמונות האלה שלך גולני
נראה כמו קצה העולם…..
-
ירדנו לארוחת בקר כשאין לנו מושג לגבי קורות האלונקה בדרך, הפורטרים שירדו אתה ומצבו של צ’ירין. האחים התנהגו כאילו לא קרה כלום בלילה בעוד אנחנו שוקלים צעדים קדימה. היה די ברור ששירה ואני לא נשארים כאן ודני וגיתית היו אמורים להתחיל לנוע כבר באותו הבקר לכיוון נמצ’ה כשהתוכנית שלהם הייתה לרדת בנחת ביומיים ועוד יום מאומץ אחרון ללוקלה. החלטנו שיורדים ארבעתנו יחד עד נמצ’ה אבל זו נראתה משימה קשה מאוד ללא פורטרים.
מהקצה השני המרוחק של חדר האוכל הגיע לקראתנו פורטר שהיה בחדר בלילה ויצא עם האלונקה למצ’רמו. שמחתי לקראתו. הוא דיבר אנגלית מצוינת היה לבוש טוב ומצויד במצלמה גדולה ונראה בנוי היטב ועכשיו ניחשתי שהוא כנראה מדריך.
הוא קרב אל השולחן שלנו וסיפר שהוא היה בין 7 הפורטרים שירדו בלילה עם האלונקה ושלקחו להם 3 וחצי שעות כדי להגיע לבית חולים שדה ושצ’ירין ישר טופל באוהל חמצן ויצא מכלל סכנה ושהוא בסדר עדיין במצ’רמו. הוא אמר שהם חזרו לא מזמן ובקושי הייתה להם הזדמנות לחטוף תנומה. היה ברור שהוא עומד לבקש תשלום וסביר שהיינו משלמים אבל הוא לא ביקש כלום.
הוא היה במרכז הטריטוריה של האחים ויש ככל הנראה היררכיות ברורות מי “הבוס” בכל טריטוריה.
הודינו לו על העדכון ועל החדשות המרגיעות לגבי צ’ירין…… הוא לא ידע להגיד כלום על דיפאק למיטב זכרוני.
הוא חזר לשולחנו ואנחנו הבנו שמכאן ועד לוקלה אנחנו יכולים לסמוך אך ורק על עצמנו.
עלינו למעלה לארוז את 6 התרמילים עבור ארבעה אנשים לקראת יום כבד וארוך……….
-
הבטחתי לשירה שהיא תישא בדיוק את אותם הפריטים שסחבה תמיד פשוט בתרמיל 60+15 שאני הלכתי אתו ב”שגרה” כך שהמשקל עליה יעלה רק במעט, ואני אקח את כל היתר.
גם דני וגיתית נזקקו למאמץ לא קטן כדי לארוז אבל להם היה רק תיק גדול אחד.
סיימנו קשירות ואריזות אחרונות בחדר האוכל כשהתיקים על כיסאות בגובה שיאפשר העמסה יותר נוחה. העסק היה כבד ומסורבל כמעט כמו כשיצאנו מלובוצ’ה לדראגנאג אבל עכשיו עמד לפנינו מסלול ארוך וקשה בהרבה מהמסלול שהלכנו שם.
התארגנו “לשלם ולעוף” משם וויתרנו על כל ההחזרים שהאחים הבטיחו בעקבות כל הדברים שהובטחו על ידם ולא עבדו בחדרים.
שילמתי על השהות ויתר הארוחות והסתובבתי לכיוון התרמילים….
העצבן הפתיע פתאום בקול רם ושאל: “רגע, מה עם התשלום לפורטרים?”
עניתי לו: “מה איתו?”
המנומס ניסה לתקן ואמר בנימוס: “איך אתה רוצה להסדיר את העניינים?”
שאלתי:
איזה עניינים?, אתם שילמתם להם משהו? אם כן נדאג להחזיר לכם.
הוא אמר שהם לא שילמו אבל צריך לשלם לפורטרים.
רציתי כבר לעוף משם ואמרתי: “אז למה אתה מדבר איתי ולא הם. שיגידו מה הם רוצים” (אני שוב מזכיר שכל הפורטרים יצאו עם תיירים ורובם היו אם איזו קבוצה פולנית שגם המדריך היה בעצם שלה)
הסתובבתי והלכתי לכיוון התרמילים והעצבן צעק: אתה לא הומני, …….
במאמץ רב העליתי את התרמיל המפוצץ + תרמיל היום עלי (קשורים יחד) ויצאנו החוצה כולנו….
אחרי שיום קודם הלכתי לפאס רנג’ו כשרק תרמיל יום עלי, המשקל הרגיש כבד מאוד.
ירדנו טרסה אחת מנסים להסתגל למשקל על הגב ואז המדריך (שעדכן) השיג אותנו, הוא פני אלי ואמר: “אני יכול לראות את ה-TIMS שלכם?”.
שאלתי בשביל מה אבל הוא אמר “אל תדאג, אני אחזיר לך אני רק רוצה לראות משהו”.
לא יודע למה הסכמתי (האווירה הייתה מאוד לחוצה ביציאה מהמלון) אבל אמרתי לו שיוריד לי את התרמיל מהגב וניכר היה שהוא נדהם מהמשקל.
שאלתי את גיתית שהייתה לידי אם יש לה את ה-TIMS בשלוף והיא הוציאה במהירות. הראיתי לו את הכרטיסים ביד שלי והרשיתי לו לצלם.
הוא צילם ואמר תודה ואז הוא הוסיף:
“אתם הולכים לבקר את הפורטר שלכם במצ’רמו?, נכון?”
עניתי לו :
“אנחנו כרגע בהישרדות, אנחנו באמצע שנות החמישים שלנו וחסרים לנו הפורטרים שלנו ואתה לא תסחב לי את התרמיל הכבד הזה ללוקלה. תודה לך על כל מה שעשית בלילה אבל אני לא מתכוון לעדכן אותך בתכניות שלי”.
אחרי כל מה שעברתי בלילה כבר לא ידעתי ממי וממה לחשוש והתפקיד החדש של המדריך הזה הדליק לי נורות אזהרה.
עזבנו את גוקיו המדהימה לכיוון נמצ’ה בצעד מסורבל ואטי ובחשש לא קטן מפני הבאות.
הדרך הייתה מרהיבה ביופיה
-
-
דרור מגיע לך ואשתך מדליה על ההתמדדות עם משקל התרמילים והמשך המסע. .ממש במזל ובנס הסתיים הטרק בשלום .שאפו על הסבלנות והכושר הגופני שלכם .
-
דרור דרור! את הטרק הזה כבר לא תשכחו!
כל הכבוד על סחיבת התרמילים! אני יודעת כמה שוקל תרמיל כזה :
בחניה אחת באחד הטרקים שלי , סתם בשביל הנסיון ניסיתי ל״הלביש״ את התרמיל המלא של המדריך שלי אותו הוא נושא לאורך כל הטרק מבחירה .
לא רק שלא הצלחתי לקום – נפלתי אחורה על הגב ! הוא היה צריך לשחרר אותי מן התרמיל!
אז שירה כל הכבוד !
צילה
-
אני בהלם ששילמת על כל דבר שם כאילו הם הילדים שלך.
איך הסתובבת עם כל כך הרבה עליך? לקחתי סכום מדויק איתי וגם אם היו מעקמים לי היד לא הייתי יכול לשלם.
-
שפו ענק_
אני כבר הייתי מזמין מסוק
-
אוסיף עוד כמה פרטים בכדי לשחרר קצת מתח מהשריפות ולתת עוד כמה תמונות רגועות.
אחרי שקצת הסתגלנו למשקל שהיה קשה במיוחד לנשים וירדנו מתחת לאגמים התחיל דיון “ערכי” בין הנשים שחשבו שצריך ללכת לבקר את צ’ירין לבין הגברים.
ידענו כבר שהוא יצא כבר מסכנה וחששנו מעיקובים עם המשקל העודף ו“מלקיחת אחריות” למצבו.
הגענו למצ’רמו אחרי כ-4 שעות וגם ההליכה הזו הייתה רחוקה מלהיות תמימה וכללה מספר עליות ארוכות בתוך הירידה. במצ’רמו שוב הנשים לחצו ללכת לבית החולים שנמצא כמה מאות מטרים מזרחה אבל התעקשנו ועלינו בעליה התלולה (כך היא נראתה לפחות אז עם המשקלים)שיוצאת מהכפר לכיוון נמצ’ה.
דני ואני הלכנו קדימה ובסוף העליה ראינו את……………
דיפאק יושב על סלע!
הוא קם בשמחה ורץ אלינו וכמובן שגם אנחנו היינו מאושרים.\
שאלנו אותו: איפה צ’ירין?”
והוא ענה:
“צ’רין הליקופטר לוקלה”
הנשים הגיעו בשמחה ולא האמינו. מה קורה עם צ’ירין?
דיפאק דבק בגירסתו:
“צ’רין הליקופטר לוקלה”
