השיר האהוב עלי.

לדעתי השיר מדבר אל כל מי שעבר/עובר את הפחד הנוראי של מלחמה, הפגזה, זמני חירום, בהם כל אחד נדרש להיות גיבור, להדחיק או להסתיר את הפחד המשתק...

השיר מדבר על הצורך לנשום עמוק ריח רענן וטהור של “אחרי המלחמה”. הרצון הכל כך אנושי להפסיק להצטרך להיות גיבורים, לחזור להיות “כאחד הדשאים, כאחד האדם”. אוהבת את זה שהשיר מדבר על אישה, האישה שנדרשת להיות גיבורה בעל כורחה וחולמת על הרגע, שכל זה ייגמר ואפשר לחזור להיות… פשוט אישה.

 

את תלכי בשדה

לאה גולדברג

האמנם  
עוד יבואו ימים 
בסליחה ובחסד 
ותלכי בשדה 
ותלכי בו כהלך התם 

ומחשוף  
כף רגלך ילטף 
בעלי האספסת 
או שלפי שיבולים 
ידקרוך ותמתק דקירתם 

או מטר ישיגך 
בעדת טיפותיו הדופקת 
על כתפייך חזך צווארך 
וראשך רענן 
ותלכי בשדה הרטוב 
וירחב בך השקט 
כאור בשולי הענן 

ונשמת 
את ריחו של התלם 
נשום ורגוע 
וראית את השמש 
בראי השלולית הזהוב 

ופשוטים 
הדברים וחיים 
ומותר בם לנגוע 
ומותר לאהוב 
ומותר ומותר לאהוב 

את תלכי בשדה לבדך 
לא נצרבת בלהט 
השרפות בדרכים שסמרו 
מאימה ומדם 
וביושר לבב שוב 
תהיי ענווה ונכנעת 
כאחד הדשאים כאחד האדם 

את תלכי בשדה לבדך...

     

יום רביעי הגדול הגיע… ולמה זה יום גדול?? כי ביום הזה תוכנן…. חופש. כל השבוע התייחסנו אל היום הזה כ”היום החופשי”. כולם. בלי יוצא מן הכלל.

אז ככה, מניסיון העבר, בטיולים קודמים, אנחנו מנסים להשאיר יום אחד שלא קובעים בו תוכנית מובנית. זה יום שאפשר להכניס לתוכו כל מה שלא הספקנו בימים אחרים, או שאפשר לנוח, או לעשות טיול קטן בסביבה. בדפים אצלי כתוב “יום מנוחה, אפשר להתפצל”. כן, נכון, התפצלנו שוב ושוב גם בימים הקודמים, אבל זה היה יום שגם אם לא נעשה בו כלום, לא ממש “נפסיד” משהו.

דרך אגב, הפירוט של היום הזה בדפים שלי היה הארוך ביותר. כי ל”כלום” הזה אפשר היה להכניס המון המון אפשרויות.

אז מה עשינו בסוף? נו ברור, התפצלנו….

כל משפחה פנתה לכיוון אחר, וקבענו שניפגש בערב לארוחת ערב משותפת ומושקעת...

 

האח: האח ומשפחתו אוהבים מאוד ללכת לפארק חבלים. חיפשתי עבורם המלצות על פארק כזה, ולאחר חיפוש כאן בפורום, בגוגל וטריפ אדוויזר, המלצתי להם על .talloires.acro-aventures. נמצא מעל אנסי, בתקופה שלנו פתוח רק בסופי שבוע ו… ביום רביעי החל מ 12 בצהריים. התגובות היו נלהבות. כמעט בכל טיול שלנו לחו”ל הם נוסעים ליום או חצי יום לפארק חבלים, ופרט לפארק חבלים אחד, הפארק הזה היה המקצועי והכיפי בין כולם. אשתו של האח ליוותה את הבן הצעיר בין ה – 7 וכשהוא סיים מוקדם יותר מהשאר, הם התיישבו על כר דשא ליד הכניסה לפארק, ונהנו לראות את גלשני האוויר מזנקים מראש ההר… הייתי בטוחה שמדובר על אותה תצפית אליה נגיע ביום שאחרי Col De Forclaz, אך היה מוזר לי שהם הצליחו להגיע ממש עד לכר הדשא ממנו מזנקים לקפיצה, בלי לעלות ברגל את העלייה שסופר עליה כאן בפורום…. ובדיעבד – זה אכן לא אותו המקום. לאחר הבילוי בפארק החבלים, האח ומשפחתו המשיכו (אם אני זוכרת נכון) לקצת קניות באיפגני. בקיצור, יום מושלם.

האחות ומשפחתה רצו להמשיך לטייל. קצת שבעו מטבע, ולאחר דיון בערב ובדיקה בדפים ובספר משלין, המלצתי להם לנסוע לשמברי ואקס לה בן, שתי ערים שמקבלות שני כוכבים בספר של משלין – זאת אומרת, בהחלט מומלץ. ושוב, התגובות היו נלהבות, הערים יפות מאוד, הם נהנו מאוד לטייל, והאחות אף הפגינה כישורי ריקוד כשהצטרפה לריקודי שורות בכיכר (באקס לה בן?)

ואנחנו? טוב, העצלנים מכולם. קודם כל – עדיין לא הייתי בכושר מלא, בנוסף, אנחנו מטיילים כבר כמעט שבועיים וקצת התעייפנו….. האמת...ומספיק עם התירוצים – התאים לנו מאוד יום אחד של …. לא הרבה… קמנו מאוחר, ונסענו ישר לשוק. במשלין כתבו על שוק ב Le Grand Bornad, מתקיים כל יום רביעי. מ 1795!!  כ 25 דקות נסיעה ממאניגו, קצת אחרי העיירה החביבה Thones.

יצאנו לשוק לקראת 10 או 11, אך הוא היה די מאכזב. כמה דוכנים, לא משהו מיוחד. בסדר, שוק עם היסטוריה, אבל גם חלק מהדוכנים כבר הכרנו מהשוק של אתמול באנסי. בקיצור, לא בילינו שם זמן רב. התיישבנו בבית קפה ממש מעל השוק, ושתינו קפה עם קוראסונים טריים. 

המשך התוכנית הייתה ארוחת צהריים במסעדה מומלצת ב Tohones – kar pat ciao שקראתי עליה המלצות בפורום וראינו אותה גם בדרך, כשנסענו לאנסי יום לפני. אבל מה עושים עד אז? עוד מוקדם ולא רעבים, הרגע שתינו קפה.... נסענו לעיירה טונס. בכל פעם שעברנו בעיירה, ראינו את הרחוב הראשי הנחמד ואמרנו שצריך גם לטייל בעיירה זו. אבל כשהגענו ביום רביעי לקראת הצהריים, הכל היה סגור ושומם. טיילנו קצת הלוך ושוב, והחלטנו שחייבים לנסוע למסעדה, אחרת גם שם כבר ייסגר. 

המסעדה הייתה מאוד מוצלחת. ראשית, מסעדה של משפחות. רואים שאנשים באים למסעדה מהאזור, מכירים את האוכל, המלצרים, משפחות עם ילדים מסביב לשולחן, אוכלים יחד ונהנים. שנית, האוכל מקומי, טעים וטוב. מניו במחיר סביר ומנות “שוות”. בקיצור, בהחלט מצטרפת להמלצה.

אחרי ארוחת הצהריים נסענו לקרטינג בכניסה הצפונית לטונס. הבן החייל שאל איפה השירותים וקיבל תשובה שהשירותים ב”nature”… יעני, לך לטבע… כרגיל בימים האחרונים, אני התיישבתי בצל ונחתי, הארבעה האחרים השתוללו על המסלול עם הרכבים הרעשניים. 

לאחר הקרטינג (דרך אגב, לא תענוג זול במיוחד...) עברנו דרך הקרפור הענק בעיירה והשלמנו קניות לארוחת הערב שתככנו עם כל המשפחה. חזרנו בשעות אחר הצהריים המוקדמות לשאלה, והפעם הגיע תורי להנות מהבריכה עם הנוער (על הג’אקוזי לא וויתרתי גם לפני… אבל אין כמו מנוחה בג’אקוזי עם הזרמים החמים של המים...). הכוחות כבר החלו לחזור… אבל לא וויתרתי גם על סיאסטה… איזה כיף לישון בצהריים….

בערב החלו המטיילים לחזור, הכנו יחד ארוחת ערב של רביולי מכל הסוגים, סלטים, ירקות מבושלים, נקניקיות ולחמים טריים. כיף צרוף...

 

 

האפודות הצהובות – עושות שמות בפאריס, מהומות. באלזס בינתיים הם מעכבים תנועה פה ושם, אך לא יותר מזה.

אוכל באלזס – לא משהו. אוכל גרמני של פעם. אם הולכים למסעדת שף שמבשל אוכל יותר מודרני – האוכל טעים. אחרת, האוכל די דומה בכל המסעדות – ה”פיצות” הדקיקות עם רוטב השמנת, הגבינה והבייקון, תפ”א עם רוטב השמנת, הגבינה והבייקון, שוקרוט עם נקניקיות וכו’. יש סלטים מרעננים, לא רעים. אבל זה לא האוכל המדהים של שאר צרפת… 

הי, איזה כיף לקבל תגובות לסיפור

לי, הלו”ז שלנו היה כדלקמן:

 

חמישי: המראה באחת, נחיתה בחמש שעון אלזס. לוקחים את הרכב ומגיעים ישירות לריקוויאר. חיכתה לנו מעטפה עם מפתח והסבר איך להגיע לדירה במשרד של בעלי הדירות בריקוויאר (יש להם 14 דירות בכל מני גדלים מפוזרות בריקוויאר, זו הפעם השנייה שלנו אצלם).

בערב טיילנו בריקוויאר השקטה (השקט שלפני הסערה...) ואכלנו במסעדה שהומלצה על ידי בעלי הדירות.

ביום שישי בבוקר – אכלנו ארוחת בוקר בדירה וטיילנו שוב בריקוויאר. בין השאר נכנסנו לחנות חג המולד המדהימה.

לאחר מכן: ובכן, אחרי שהזמנו את סופהשבוע באלזס, החלטנו גם לנסוע בסוף מרץ לסקי… פעם ראשונה…. כן, מאתגר… אנחנו בני 50 פלוס. אני עשיתי סקי בעבר הרחוק, אבל אין ספק שמדובר באתגר לא קטן… אז נוספה לנו עוד מטרה לנסיעה לאלזס – לקנות בגדי סקי. ובכן, ביום שישי בשעות הבוקר המאוחרות, נסענו לדקתלון ליד קולמר ובילינו שם כמה שעות במדידת בגדי סקי וקניית כל הביגוד הדרוש לפי רשימה שהכנו. לאחר מכן נסענו לקניון נוסף בהוסן, אכלנו צהריים בבית קפה/מסעדה, ועשינו… עוד קניות, כולל קצת אוכל לדירה בסופר הגדול שם.

אחר הצהריים הגענו לדירה, נחנו, ויצאנו לקראת שש לטקס החנוכה ( של שוק חג המולד ברוקוויאר, שם נפגשנו עם ג’אן פול ואשתו, בעלי הדירות ברוקוויאר, שהזמינו אותנו לטקס במייל לקראת ההגעה.

ביום שבת יצאנו לריבוויל ומשם לסטרסבורג. 

יום ראשון – בוקר ברוקוויאר, אריזה, ויצאנו לקולמר. 

לפנות ערב עזבנו את קולמר למלון ליד שדה התעופה באזל.

יום שני מוקדם בבוקר – טיסה לישראל ונחיתה לקראת 12:30.

צעדנו למדרחוב של העיירה וחיפשנו את השוק. שאלנו את הזוג הראשון שפגשנו – בצרפתית – היכן השוק, והם ענו, נדמה לי באנגלית, שהם תיירים ולא מבינים צרפתית. מייד עברנו לאנגלית, והזוג ענה בשמחה שהם תיירים מגרמניה, והם בדיוק בדרך לשוק. בקיצור, הלכנו אחריהם. השוק אכן נחמד ביותר. בערב חיכתה לנו ארוחה חגיגית עם המשפחה המורחבת בשאלטים שלנו = על השאלטים chalets ועל הארוחה אכתוב בפעם הבאה, אבל אציין שהזמנו שפית לאירוע, ואנחנו קנינו את המצרכים ש”יעבו” את התפריט – גבינות, קצת ירקות, לחם. 4 בקבוקי יין קנינו עוד בשוק בליון – אצל יינן מקצועי, היחיד עם דוכן ובקבוקי יין בשוק הליונזי. שני בקבוקי יין אדום ושניים רוזה.

בשאמוני קנינו את הגבינות לאחר שיטוט בין הדוכנים. התמקדנו בדוכן של גבינות עיזים “ביו”, הגבינות היו בהחלט מיוחדות. עיגולים קטנים ולבנים של גבינת עיזים מסוג אחד, אותה גבינה בעיגול, מצופה עשבי תיבול. גבינה שלישית עם מעין כיסוי פחם, גבינה קשה נוספת בטעם עז. בקיצור, תענוג גדול. חיכינו לא מעט זמן לתורינו, לא בגלל שהיו אנשים רבים לפנינו, אלא מכיוון שהמוכרת הייתה עסוקה בשיחה ערה עם כל אחד מהקונים לפנינו, והדיונים על אופי הגבינה, בשלותה, התאמתה לארוחה וכו’, היו עמוקים ורציניים ביותר.

בשלב זה היינו כולנו כבר מורעבים וצמאים. לא אכלנו במלון מכיוון שתכננו להגיע לשוק לאכול. אך לא היה זה כל כך שוק של אוכל במקום, אלא יותר שוק איכרים. חיפשנו מקום לשבת ונכנסנו לאחד מבתי הקפה בסביבה. לקחנו קפה/שוקו/תה עם באגט, ריבה וחמאה, התאכזבנו מאוד כשקיבלנו ריבה תעשייתית בקופסאות קטנות. הקפה היה טעים והבאגט טרי וטוב. האיש חזר לרכב לשים את הגבינות שקנינו בשוק בצידנית הקירור (הבקבוקים הקטנים שלנו אופסנו בפריזר בלובי של המלון, כך שהיו לנו “קרחונים” גם הבוקר).

המשכנו לשוטת בעיירה – ואז קרה הנס… השמש יצאה. העננים החלו להתפזר לאט לאט, ואנחנו זכינו סוף סוף לראות את ההר המדהים – המונ(ט) בלננ(ק)

 

עזבתי אתכם אחרי לילה לא פשוט של שפעת…. אבל לפני שנמשיך, אנקדוטה אחת ששכחתי להוסיף מהביקור במגבנה בבופורט.

כשדיברתי עם המדריכה במגבנה על הקבוצה והאם אפשר לארגן לנו מעכשיו לעכשיו סיור, היא אומרת לי:

אפשר לשאול אותך משהו?

וודאי אני עונה..

מאיפה אתם?

מישראל.

כן.. כך חשבתי. תגידי, האם יש לך מושג איך זה שבשנה האחרונה יש לנו כל כך הרבה מבקרים מישראל?

(נו… ברור…. אני מסבירה לה…)  יש אתר, פורום של מטיילים בישראל, הרבה משפחות שמתככנות טיול לאלפים קוראים את ההמלצות באתר הזה, ויש בו המלצה גם על המגבנה שלכם….  

אני באמת רואה שיש כאן המון המון קוראים (מעט תגובות…. אבל המון קוראים...), ברור שיש לזה בסופו של דבר השפעה על המסלול של המשפחות המטיילות…. 

 

אז ממשיכים.

אחרי לילה מסוייט ובו נדמה לי שלא ישנתי כלל, אני מתעוררת במעין בהלה בבוקר. מסתכלת על השעה, קרוב לשמונה. פתאום נוחת עלי – זהו, החום נגמר… אני (יחסית) בסדר… וואו, מה קרה כאן… הלכתי לישון חולה חולה חולה, עוברת לילה של סיוט… נדמה לי שלא ישנתי בכלל… ועכשיו, כאילו כלום??

מה קורה כאן??

ממש לא ברור לי. אני די בהלם. האם אלה הן האמפולות המוזרות האלה? אף פעם לא הבראתי ביום אחד משפעת. האם הנוזל החום הלא ברור הזה שהקפדתי לשתות אתמול כל כמה שעות עשה את הקסם והבריא אותי (טוב, לפחות הקים אותי על הרגליים) תוך 24 שעות???

ובכל זאת, עדיין חלשה, מאוד מאוד מצוננת. 

יורדת לקומת המטבח, מתחילים להתארגן ליציאה.

כבר אתמול בלילה עשיתי את החשבון בין הזייה אחת לשנייה, שהיום תוכנן למעשה להיות יום די קליל.

נסיעה של כ 40 דקות לאנסי, יום שלישי היום ויש שוק.

מסתובבים באנסי ואחר כך, די פתוח. אפשר לצאת לשיט על האגם, אפשר לנסוע למרכז הקניות באיפגני, אפשר לשכור אופניים ולרכב לאורך האגם, ויש את הגשר המקסים Le Pont de la Caille שאנחנו אמנם ביקרנו בו בדרך לשאמוני בשבוע שעבר, אבל מי שעוד ירצה לטייל, יוכל לנסוע לגשר הזה…

נוסעים לאנסי, אני מכוונת את הוויז לחניון La Tournette שלפי גוגל מפס נמצא מאוד קרוב לעיר העתיקה ולשוק, ממש על שפת האגם. ראיתי שגם הומלץ כאן בפורום במספר סיפורי דרך.

אנחנו מגיעים מהר מאוד לעיירה, כולנו מוצאים מקום בחנייה, ממש בלי בעייה. מטיילים בשוק ונהנים מהדוכנים האסתטיים, הירקות המדהימים, גבינות, נקניקים, תבלינים. באמת מקסים. אולי בזכות (סוף) העונה, גם לא צפוף למרות שהגענו די מאוחר.

האיש הולך לרכב לשים את הקניות, כולל בצידנית עם הקרחונים שהבאנו. מיצינו את השוק.

 

שעת הצהריים מגיעה, והנוער אצלינו כבר רעב.. המשפחות של האח והאחות עדיין לא רעבים, הם ימשיכו לטייל. המשפחה הגרעינית שלנו – מחליטים בכל זאת לשבת לאכול, אני לא ממש במצב לעלות לטירה ומאוד רוצה לשבת לנוח.

קובעים שניפגש על הגשר מול בית הכלא לשעבר בשתיים וחצי.

מסעדה אחת שמומלצת בגוגל, ממש בכניסה לעיר העתיקה מכיוון החנייה – סגורה ומסוגרת. מחליטים לשבת במסעדה שליד, אני לא במצב להסתובב יותר מדי לחפש מסעדה אחרת… הציון של המסעדה הזו בגוגל – סביר.

הבעלים של המסעדה מאוד חביב, משרת אותנו אישית. מזהה שאנחנו מישראל, כן, הוא היה שם כמה ימים, זוכר שתל אביב עיר מאוד שוקקת חיים.

מזמינים – חלק את המניו, חלק מנות אחרות. מסעדה בהחלט סבירה, אם כי לא עד כדי המלצה בפורום הזה….

לאחר הארוחה, נפגשים עם המשפחה על הגשר. מתייעצים – לאן ממשיכים. אני מונה את האפשרויות. אנחנו ממשיכים עם המשפחה של האחות לטייל לאורך הנהר. האח ומשפחתו נפרדים – הם רוצים לעלות לבקר בטירה.

מתחילים ללכת, הנהר יפייפה, הגן מקסים, אבל אני מבינה שנגמר לי הכוח. 

פיצול נוסף: אנחנו ניסע לאיפגני, למרכז הקניות. 

המשפחה של האחות – ישוטו על האגם ולאחר מכן ייסעו לגשר Le Pont de la Caille. הבת עוזרת לאחות למצוא את הגשר על הוויז (נו… ברור שיש כאן סיפור…. המשך יבוא… סבלנות...), ואנחנו חוזרים לחנייה.

נוסעים כמחצית השעה, מגיעים לעיירה איפגני – לא מרכז קניות ולא נעליים…. הבן הצעיר מוצא על הגוגל מתחם שנראה כמו מתחם חנויות, ואנחנו נוסעים דרך העיירה הפברברית המנומנמת למרכז הקניות.

המרכז עצום, חנויות outlet ענקיות במרחק די גדול אחת מהשנייה. סוכם שניסע לחנויות שמעניינות את החברה, נחנה ליד בצל, אני אשן ברכב – והמשפחה תצא לחנות.

עבד מצויין. אני ישנתי באוטו, והם בחנו את הסחורה בכל חנות וחנות. בסוף בסוף הצטרפתי אליהם לסיור בסופר הענק – אושן, קנינו מצרכים – להביא כמתנות הביתה, ולארוחת הערב בשאלה.

חזרנו לקראת ערב לשאלה, התארגנו לארוחת ערב עם המצרכים שקנינו בשוק ובאושן. נקניקיות עטפות בבריוש, שעועית שחורה (שהפכה לירוקה איך שהכנסנו למים הרותחים...), סלט ירקות מושקע (האחות), סלט ביצים (הגיס) ובקיצור, מכל טוב…

דיווחים: הביקור בטירה, האח ואשתו נהנו, אצל הילדים התגובות מעורבות.

האחות – השיט היה כיפי, הגשר היה מקסים.

ושוב ערב מול הנוף המקסים, הנוער משכשך בבריכה והג’אקוזים, משחק פינג פונג סוער וקפה טוב עם שאריות העוגה מיום ההולדת של האחות….

לילה טוב...

 

 

גם אני תהיתי לגבי מספר הכניסות, שנראה לי באמת מוגזם לחלוטין. דיברתי על כך עם בן הזוג וניסינו להבין אם אכן המספר אמיתי.

מודה, שעקב מיעוט התגובות, מספר הכניסות אכן משחק תפקיד, כי כידוע לכתוב סיפור דרך הוא עניין הגוזל זמן רב, ואם לא מתעניינים, אז חבל על הזמן של כולם…

לכן, הייתי מאוד רוצה שמספר הכניסות אכן ישקף נאמנה את מספר הקוראים – שלא נשלה את עצמינו.

מצטרפת לקריאה למנהלי האתר לתקן אם נדרש לתקן – ולתת לנו מידע אמיתי על מספר הכניסות.

על ספינת הקרוז סיור חוף בכל יום, ועוד סיור אופציונלי בתשלום נוסף. אנחנו בחרנו שלא לצאת לסיורים האופציונלים, נשארנו על הספינה לנוח, לקרוא, ופעם אחת גם יצאנו עצמאית לעיירה בעת החנייה וטיילנו קצת בעיר. מה שברור, הערים והאתרים שוממים לגמרי וחיים לחלוטין על תיירי הקרוז. למשל, בתמונות למעלה “הפגודה האדומה” שנצלה מעליית פני הנהר בעזרת חומה שנבנתה סביבה. העיר לידה היא עיר רפאים, נבנתה ל 20 אלף איש וחיים בה בקושי 6000 מכיוון שהעיר מנותקת לחלוטין ממקורות פרנסה. החקלאים שאיבדו את אדמותיהם קיבלו דירות גדולות, שעומדות ריקות. התושבים נדדו לערים הגדולות למצוא עבודה. אלה שכן חיים בעיר, מחכים לתיירי הספינות, ואיך שאלה מסתלקות מהעיר, החנויות המעטות שפתוחות, מגיפות את התריסים והדממה חוזרת. אנחנו היינו הספינה האחרונה באותו היום, והקבוצה של “הזרים" דוברי האנגלית הייתה האחרונה לחזור לספינה. ממעלה הפאגודה הכל נראה חשוך וערפילי. עד שירדנו מהפגודה, החל לרדת גשם זלעפות וחזרנו ספוגי מים לספינה.

@family5

לאחר שני ימים עמוסים בצ’ונציניג, עלינו סוף סוף על אוניית הקרוז.

1. הסבל ששכרנו לעזור בהעברת המזוודות לאנייה שייך לארגון סבלים, זה שמדבר קצת אנגלית עומד ליד הכביש “ודג” לקוחות. לאחר כמה מטרים, מעביר את הכבודה לסבל התורן, שסוחב על המוט (למרות הגלגלים שכל מזוודה מצויידת בהם...) את המזוודות ולא מבקש יואן אחד מעבר למה שסוכם מראש. 

2. החדר הבסיסי מפנק דיו על הספינה

3. הקפטן וצוותו

4. להתראות צ’ונצ’ינג, יוצאים להפלגה

@family5

1. Ci Qi Kou (Porcelain Village) אמור להיות שריד של הכפרים של פעם באמצא צ’ונצינג. היום לא יותר מכמה רחובות צפופים עד מחנק, מלאים באותם דוכני אוכל ומזכרות.
2. הטבחית מכינה טופו טרי
3. גם למוכר צעצועי הפלסטיק יש ברקוד של וויצ’ט
4. 
   

@family5

1. מרכז העיר המודרנית, עם כל חנויות המותגים
2. ה”מערה” בניין עתיק יחסית, על 11 קומות לאורך צלע ההר, משמש היום כמוקד בילוי ליד הנהר
3. אחד הדוכנים ב”מערה”
4. גם למוכרת הפירות ברחוב יש ברקוד של וויצ’ט.
5. 

@family5

בתמונות למטה:

1. פינה בכיכר ליד בית העם – הפנסיונרים של צ’ונצינג במשחקי קלפים סוערים. 
2. בית העם
3. תמונות ממזיאון 3 הנקיקים – הסינים בנו סכר עצום על נהר היאנגצה ובכך פתרו כמה בעיות: מנעו שטפונות שהציפו חלקים נרחבים אחת לכמה שנים, הפכו את נהר היאנגצה הסוער לנהר שקט המאפשר העברת סחורות ופיתוח הערים שלאורכו  – ראו ערך צ’ונצ’ינג שתפחה במהירות על מעיירונת קטנה לעיר הרביעית בגודלה בסין עם מעל ל 30 מליון איש, ובנוסף, סדרו לעצמם מקור אדיר לחשמל. עם זאת, עליית מפלס הנהר אילצה מעל למליון איש לעזוב את ביתם, את האדמות החקלאיות שעיבדו במשך מאות שנים, והעתיקה אותם, לערים מודרניות, שחלקן הפכו לערי רפאים, ועל כך בהמשך. במוזיאון הנקיקים מדברים על החיים הקשים לאורך היאנגצה לפני בניית הסכר, ומהללים את הפליטים שגלו “מרצון” ומתוך תחושת שליחות.
   

@family5

לאחר יומיים מרתקים בלויאנג, חזרנו לתחנת הרכבת (ברגל, מגלגלות את המזוודות על המדרכה….) ויצאנו לנסיעה של כשש שעות לצ’ונצינג. נסענו אל העיר הענקית הזו, מכיוון שמשם יוצא קרוז של 3 לילות על נהר היאנגצה. לא מצאתי המון חומר על הקרוז, ודי התלבטתי אם לצאת. מעולם לא הייתי בקרוז ועקרונית אני נגד ספינות הענק שמשייטות לאורך חופים ונהרות, מקיאות לאתרי התיירות העמוסים בבת אחת מאות נוסעים בקבוצות מסוגרות, לביקור חטוף של כמה שעות, אחריו התיירים לרגע חוזרים לאנייה המפנקת ולא זוכים להכיר כמעט כלום מהאופי האמיתי של המקומות בהם סיירו.

אבל – מקריאה של מעט התגובות והסיפורים שכן מצאתי, נראה היה לי שהשיט על היאנגצה שונה, עיקר החוויה היא השיט עצמו בנהר, המעבר בנקיקים, וסיורי החוף למעשה משניים. כמו כן, היה נראה לי שההפסקה הזו באמצע הטיול, תהווה עבורינו פינוק ומנוחה, ידאגו לכל צרכינו, יקבעו את לוח הזמנים, נוכל סתם לנוח, לישון, לקרוא – וכך אכן היה.

לפני הקרוז, היו לנו יומיים בצ’ונצינג, ולא התחרטנו על כך. העיר גדולה, מודרנית, לנו בסטודיו מפנק במחיר לא יקר במרכז העיר. קצת תמונות. כמובן הסדר הפוך הפעם… בטוחה שתסתדרו

1. הנוף מהרכבת, סין החקלאית, כל חלקה פנוייה משמשת לחקלאות. הסינים גם שותלים המון המון עצים, מתוך תקווה לנטרל קצת את נוראות זיהום האוויר.

2. זו הארוחה שניתן לקנות ברכבת. כמובן כמו סיניות טובות, גם לנו היו תרמוסים עם עלי תה (כל אחת הסוג האהוב עלינו), שמילינו במים חמים שיש בכל קרון ובכל תחנה.

3. הדמפלינגז מעשה ידיה של טבחית מסעדת הרחוב ליד המלון בצ’ונצ’ינג, חזרנו אליה ואל המרק החם כמה פעמים...

4. והמרק...

@גילי-ט

הי, אני מדברת על זיכרון של שיט לפני יותר מ 4 שנים, כך שלא בטוחה בכל העובדות, אבל כן בטוחה שהשיט יצא מיאנגשו או קרבתו וחזרנו ללינה ביאנגשו בסוף השיט. כנראה שבעלת המלון הקטן שלנו בו, עזרה לתאם את השיט.

יש את מה שנקרא Bamboo Raft, זה שיט על רפסודת במבוק, יושבים שניים בכל רפסודה עם משיט. מדובר על כשעתיים (בהחלט מספיק) של שיט חווייתי, כולל מפלונים או זרמים קטנים פה ושם, די נרטבים אז לקחת בחשבון, אבל לדעתי שיט מומלץ ביותר. 

זה מה ש China travel guide כותבים על השיט הזה. לא תקשרנו עם המשיט, כך שממש לא יכולנו לבקש שיעצור בנקודה כלשהי כמו שכתוב למטה, אבל זה היה בהחלט כיפי ומספק.

Bamboo rafts provide an exciting way for travelers to explore the beauty of the Li River. The most popular routes are Xingping – Yangdi and Yulong River Drift. Most rafts allow 2 people only, while some big ones can hold 4-6 people. The sightseeing time for both routes is around 2 hours.

Compared with big cruises, its biggest advantage is that tourists can ask the boatman to stop at any banks and have much closer intimate contacts with the idyllic scenery. Tourists should prepare waterproof clothing in order to avoid getting wet. They are advised not to take the bamboo raft if it rains for the sake of safety. In addition, adults over 70 years old and children under 7 years old seem not to be allowed to take the raft.

@תומר

הי תומר, אין לי מושג איך יוצרים בלוג, מקווה שמי שמתעניין ימצא את השרשור הזה – בין אם עכשיו ובין אם בעתיד...

@family5

אחר הצהריים, לאחר שנפרדנו מכל הזרים שהצטרפו לטיול ומחלק גדול מקבוצת הסינים, הגענו סוף סוף למערות לונגמן המרשימות. בדיעבד, סדר הדברים היה מעולה, מכיוון שהגענו למערות בשעות אחר הצהריים, האור הרך והקרירות רק הוסיפו לחוויה, המערות חצובות על הר וושתרעות לאורך קילומטר בלבד, אך כדי לראות אותן יש לעלות ולרדת באינסוף מדרגות התלויות לאורך ההר. חוויה. לדעתי לא צריך יותר משעתיים למרות שאחד ה”זרים” בקבוצה אמר לנו באוטובוס שבילה במערות יום שלם.

@family5

שם ההוסטל בלויאנג – Buling Buling Youth Hostel Luoyang

שאלתי בקבלה אם ניתן לטייל באותו היום גם למערות לונגמן וגם למקדש שאולין, שהוא מולדת הקוג פו. נאמר לנו שכן, אך הומלץ לנו להצטרף לסיור מאורגן הנוסע לשני האתרים. ביקשנו להצטרף לסיור זה ביום המחרת.

העלות הייתה נמוכה ביותר, כ 290 יואן לאדם. כשלוקחים בחשבון שהכניסה לכל אחד מהאתרים עולה כ 80 = 90 יואן, ושרק הנסיעה למקדש שאולין לוקחת מעל לשעה, ברור שהמחיר זול במיוחד. עם זאת, למחרת ב 08:20 הסתבר שהיינו חלק מקבוצה של אוטובוס מלא ורק כ 10 “זרים”. המדריך הסיני לא דיבר מילה אנגלית ואנחנו הזרים נאלצנו לסבול הסבר ארוך מאוד ברמקול של המדריך בסינית, למעשה כל הדרך למקדש שאולין. כמו כן, לא הוסבר לנו דבר – לא שקודם נוסעים למקדש שאולין ורק אחר הצהריים למערות,  שהעצירה הפתאומית בדרך חזרה מהמקדש הייתה לארוחת צהריים (לא ירדנו מהאוטובוס, נמסר לנו שעצרנו ליד מסעדה מאוד לא מזמינה, הסינים אכלו בזריזות ותוך רבע שעה היו כבר חזרה על האוטובוס) ולא שחלק צריכים לרדת עם הגיענו חזרה לעיר כדי לעלות על אוטובוס אחר שהחזיר אותם לאכסנייה מכיוון שהם יצאו לסיור רק לחלק של מקדש שאולין. בסוף הכל הסתדר והספקנו גם את המקדש וגם את המערות, אבל לא היה מי שיסביר לנו ופשוט נאלצנו לסמוך על היעילות הסינית וההמלצה של ההוסטל.

כאמור הנסיעה למקדש שאולין ארכה כשעה. המקדש יושב על הר מוקף צמחייה, סוף סוף אוויר נקי. נפרדנו מהקבוצה לאחר קבלת הכרטיסים, ונאמר לנו לחזור לאוטובוס באחת וחצי. בהתחשב בכך שאתר מערות לונגמן נסגר בחמש ויש נסיעה של מעל לשעה חזרה לעיר, הכניס אותנו קצת ללחץ. אחרי הכל, הגענו ללויאנג בשביל המערות. מבחינתנו המקדש היה רק בונוס. בדיעבד מסתבר שאין ברירה אלא לבצע את התכנון בסדר הזה, כי במקדש יש(במרכז הלימוד של קונג פו) הופעת טעימה של קונג פו המבוצעת על ידי תלמידים נבחרים – רק בבוקר. אמנם רק חצי שעה, אבל סוף סוף הבנתי מה כל כך מסעיר באומנות העתיקה הזו, והטעימה שקיבלנו הבהירה לנו כמה הנערים הצעירים האלה מקצועיים ומיוחדים. המקדש עצמו גם מעניין, וכאמור מוקף בנוף יפה.