טיול למרכז ארה"ב בסתיו 2024 - הטיסות
-
השנה אני ממשיך בטיול במרכז ארה"ב. מפעת המלחמה, בחרתי לצאת מהארץ עם חברת אל על. היות ומחיריה לארה"ב (במיוחד במחלקת העסקים) הם מאד גבוהים, בחרתי לחלק את הטיסה לשני חלקים נפרדים. טיסה לאמסטרדם עם אל על והמשך משם לשיקגו עם דלתא. לקחתי יום חציצה בין שתי הטיסות על מנת להקטין משמעותית את הסיכון באי הגעה לטיסה לשיקגו. הטיסה לאמסטרדם היתה ב- 7/10 אחר הצהריים (התאריך נבחר בגלל שיקולים כלכליים ולא בגלל יום השנה ל- טבח ה- 7/10).
הטיסה הזאת היתה קשה. דוקא דברים רבים היו לגמרי בסדר. תהליך הצ'ק אין עבר בצורה טובה. גם שירות הדיילים בטיסה היה כמצופה (ואפילו קצת יותר). הבעיה היתה בצפיפות. גם השורות של הכסאות במטוס במחלקת התיירים היו מאד צפופות וגם המטוס היה מלא. למרות עלות הטיסה, שהיתה גבוהה, הכיבוד במטוס הוא גרוע. סנדביץ' שויתרתי עליו במקום ארוחה רגילה. שירות של טיסת חסך בעלות גבוהה.
בהולנד בחרתי ללון במלון הילטון של שדה התעופה. המלון הוא טוב ומאד נוח, כי הוא נמצא במרחק הליכה מהטרמינל. למרות זאת, הם השקיעו בבידוד רעש והחדר היה שקט. המלון התאים לי גם בגלל שמהרכבת שבשדה התעופה אפשר לנסוע למקומות שונים בהולנד. את יום החציצה בחרתי לבלות בדלפט, עיר מעניינת ולא גדולה שטרם הגעתי אליה.
יומיים לאחר הנחיתה התיצבתי בשדה התעופה סחיפהול לטיסה לארה"ב. הטיסה עם חברת דלתא, אבל שירות הצ'ק אין מבוצע על ידי KLM. הטיסה היא לבוסטון ו- 3 שעות לאחריה, הטיסה מבוסטון לשיקגו. הטיסה לבוסטון התחילה עם תקלה, כאשר אנחנו יושבים במטוס והוא נמצא באמצע השדה. התקלה עיכבה טת ההמראה עצמה בקרוב לשעה ואני חששתי מהחמצת טיסת ההמשך. בפועל, נחתנו באיחור לא גדול לעומת זמן הנחיתה שהופיע בלוח הזמנים. בהגירה היה תור גדול, אבל למרות זאת, לאחר פחות מ- 30 דקות כבר הייתי אחריה. כאשר הגעתי לקרוסלה של המזוודות, הן כבר היו מחוץ למסוע, כך שהתאפשר לי להמשיך ליציאה, למסירת המזוודות ולשער של הטיסה הבאה (בדרך צריך לעבור ביטחון). בפועל, דברים עבדו היטב, אפילו שהייתי צריך לעבור טרמינל ב"לוגן" והיה לי מספיק זמן למוחה עד הטיסה.
הטיסה לשיקגו היתה טובה. היא יצאה בזמן והגיעה בזמן. לאחר איסוף המזוודות, עברתי מטרמינל 5 לטרמינל 2 עם הרכבת ויצאתי להמתין לשאטל למלון. ההמתנה היתה קצת ארוכה, ולאחריה הגעתי למלון ולחדר. המלון הוא Staybridge Suites (מותג של IHG) ב- Rosemont הצמודה לנמל התעופה. מחר בבוקר אני מתנן לאסוף את הרכב.
-
השירות באל על טוב. האוכל לא טוב אבל דווקא הסנדוויצ׳ים החמים מאוד נחמדים לטעמי ואכלתי מהם לא מעט השנה. הבן שלי ישב בביזנס של אל על למילאנו (על שדרוג של אשתי). לטענתו האוכל בביזנס גם רחוק מלהיות טוב והוא היה מעדיף את הסנדוויץ. צריך רק לסייג ולומר שהוא עלה לביזנס אחרי שעות ארוכות בטרקלין קינג דיוויד כשנכנס עם אשתי שמקבלת את זה כהטבה אחרי שהגיעה לסטטוס גולד באל על השנה. זו הטבה משמעותית ולטעם שניהם הטרקלין בנתב״ג עדיף בהרבה על זה של מילאנו למשל למעט האלכוהול. אני אבקר כנראה בטרקלין בעוד שבועות ספורים ואוכל להביע דיעה אישית. סטטוס גולד מזכה בהרבה הטבות ואני מניח שגם אגיע אליו בקרוב. לפחות משהו יצא מהבלעדיות (כמעט) שנתנו לאל על השנה. טסתי בחודשים האחרונים גם עם דלתא ואייר קנדה ואייר פראנס ולופטהאנזה ואין לי יותר מידי תשבוחות עליהם. שם דבר לא מתקרב לקטאר ואפילו לא לטורקיש שכבר כמה שנים אני נמנע מהם.
-
היום השני
לאחר ארוחת הבוקר נפרדתי מהמלון ולקחתי את השאטל לאיזור השכרת הרכב בשדה התעופה. כל החברות מצויות במבנה אחד בן מספר קומות. בכניסה יושבים נציגי חברות השכרת הרכב ובקומות למעלה איזורי החניה והתפעול שלהן. כאשר הגעתי לאיזור החניה של אלאמו, לא היתה שם אף מכונית full size. מצב מוזר בהחלט. העובדים של אלאמו הביאו לי רכב NIsan Altima חדש. ממש מהניילונים.
עצירה ראשונה לאחר היציאה משדה התעופה היתה להצטיידות בוולמארט. לאחר מכן, המשכתי לכוון מילווקי, התחנה הראשונה בטיול. הביקור בעיר התחיל במוזיאון היהודי של מילווקי. המוזיאון מתאר את ההתישבות של יהודים במילווקי שהתחילה זמן קצר לאחר שהעיר קמה, בשנות ה- 40 של המאה ה- 19. מי שהגיע לשם היו בעיקר יהודים ממוצא גרמני שנמשכו לאוכלוסיה דוברת הגרמנית שיסדה את העיר. בהמשך הגיעו לשם גם יהודים ממזרח אירופה, שהקהילה היהודית סייעה להביא (מניו יורק, למשל) בהבטחה של פרנסה טובה. למרות זאת, היתה הפרדה בין קבוצות היהודים, הותיקים שגרו באיזור יותר טוב של העיר והיו יותר מבוססים והמהגרים החדשים שהיו חסרי אמצעים וגרו מערבית יותר, באיזור פחות טוב.
גם גולדה מאיר מוזכרת. היא הגיעה לעיר עם הוריה כשהיתה בת 8 והעבירה בה את ילדותה. זה ידעתי ממזמן. מה שלא ידעתי הוא שהיא ברחה מהוריה והלכה לחיות עם אחותה בדנבר בגיל 15, כאשר היא רצתה להיות מורה (והוריה רצו בשבילה חיים יותר "מסורתיים"). בדנבר היא גם פגשה את מי שנהיה בעלה. במוזיאון מקרינים נאום שהיא נתנה בעת ביקור במילווקי בשנה בה היא נהיתה ראש ממשלה (1969) ובו היא סיפרה על חייה שם.
לאחר היציאה מהמוזיאון, עשיתי טיול רגלי לכוון אגם מישיגן. יש שם פארק גדול בשם Veterans Park ולאחריו יש מארינה גדולה. באיזור היו רצים ואנשים שהלכו לאורך הטיילת. קצת פנימה יותר יש בריכה גדולה עם ברווזים וכנראה שיש שם גם דגים.
משם המשכתי למלון, Hone2Suites מבית הילטון ב- West Allis, פרבר מערבי של מילווקי.
-
היום השלישי - 11/10/24
היום הזה מוקדש למילווקי. ההתחלה היא המוזיאון הארלי דייוידסון. רבים מאיתנו שהגיעו למזרח פנסילבניה ביקרו במפעל של הראלי דייוידסון ביורק. אני עשיתי את הסיור הזה ב- 2019 ונהניתי ממנו למרות שאינני רוכב על אופנועים. העיר מילווקי היא בסיס האם של הארלי דייוידסון. כאן הוקמה החברה וכאן עדיין נמצא המטה שלה. המפעל ביורק נפתח לפני כ- 50 שנים, והוא איננו היחידי. במוזיאון יש תצוגה היסטורית של דגמי האופנועים שיצרה החברה, כמו גם סקירה על התפתחות החברה מסטרט אפ של הארלי ושלושת האחים לבית דייוידסון ועד לימינו. בכל מקרה, העברתי במוזיאון הזה מעל שעתיים.
מהארלי דייוידסון עברתי למותג מפורסם אחר של העיר מילווקי, בירה מילר. הזמנתי סיור במפעל של מילר. מפעל ענק שתופס שטח רב בעיר. הסיור לוקח כשעה ורבע. מדברים קצת על הקמת החברה, על ימיה הראשונים, איך היא שרדה בתקופת היובש לפני 100 שנים, וכמובן על תהליך היצור. רואים את הדוודים הגדולים בהם מפיקים את הנוזל המורכב ממים ומחומרים היוצאים מהשעורה, אחר כך יש שלב של התססה וכאשר הבירה מוכנה, ולאחר ביקורת איכות, היא מועברת לאריזה. כמובן שמקבלים בירות לטעימה באיזורים שונים של הסיור (כך שהוא פתוח לבני 21 ומעלה בלבד). בין היתר, ראינו את בית המבשלה הישן מבחוץ ובין היתר יש עליו מגן דוד. מסתבר שאין קשר בינו לבין יהדות, ומגן הדוד שימש כסימן של יוצר בירה מקצועי. כנראה שזה סימן שהגיע מגרמניה.
לסיום היום, נסעתי לאזור של נהר מילווקי וטיילתי לאורכו על ה- rievr walk של מילווקי. הוא קצר ולא יפה כמו של שיקגו, אבל היה נחמד.
-
היום הרביעי
הבוקר התחיל היטב. מהמלון יצאתי לחנות T-Mobile אותה ראיתי בערב הקודם. הסתבר לי שהחנות נפתחת ב- 10:00, כך שחזרתי למלון והעברתי זמן עד ל- 10:00. בשעה זו כבר עשיתי צ'ק אאוט מהמלון ויצאתי שוב לכוון החנות. רכשתי חבילה ב- $60 + מס, שהיא בעצם החבילה המקיפה ביותר. הסיבה לכך היא ש- T-Mobile העלו את דמי ההתחברות ("התשלום עבור סים") ל- $25, ולתכנית המקיפה ביותר הם עשו מבצע המוותר על דמי ההתחברות, כך שהיא יצאה כלא יותר יקרה מתוכניות נחותות ממנה. כדאי לשים לב שיתכן ובהמשך חבילה של חברה ישראלית (למשל, סלקום) עלולה להיות עדיפה על חבילה ב- T-Mobile מבחינת המחיר, בהנחה שאין כוונה לעשות הרבה דקות שיחה (שהן מוגבלות בחבילה הישראלית).
אחרי שחזרתי מחנות T-Mobile שבקרבת המלון, יצאתי למילווקי כדי לראות את אזור ה- Historic Third Ward. זה אזור שסמוך לאגם ולנהר מילווקי, והוא התחדש בעשורים האחרונים. קרתי שהוא האיזור הנחשב יותר ב- downtown של מילווקי. כמו כן, יש בו (במיוחד ברחוב ברואודווי) הרבה מסעדות ופאבים וגם השוק הסגור (שהזכיר לי את שוק שרונה בסגנונו).
לאחר הסיור, יצאתי לדרך ליעד הביקור הבא, New Glarus. זהו ישוב שהוקם על ידי מהגרים מקנטון גלארוס בשוויץ באמצע המאה ה- 19. באותה התקופהף תושבי הקנטון היו בבעיה כלכלית גדולה והם נחלשו כלכלית ורבים היו עניים. קנטון גלארוס הוא הררי ואין בו הרבה מקום לחקלאות. עם הזמן, עקב הגידול בכמות האנשים, לרובם כבר נשארה חלקת אדמה די קטנה שלא הספיקה. מנהיגות הקנטון החליטה לסייע לאנשים שיסכימו להגר לארה"ב, והם הקימו את הכפר הזה. ב- New Glarus יש מוזיאון אויר פתוח קטן בו ביקרתי ושם קראתי על ההיסטוריה של הכפר.
עם תום הביקור נסעתי למלון שלי, בפרבר של מדיסון: Holiday Inn Express - Middleton/Madison West. זהו מלון חדש. החדר נראה יפה.
-
היום החמישי
היום הזה מוקדש לארכיטקטורה. כאשר מדובר בארכיטקטורה ובארה"ב, הרי שהשם המפורסם ביותר הוא פרנק לויד רייט, שגדל במדיסון, ויסקונסין. לאחר לימודיו הוא התגורר עם אשתו ועם ששת ילדיו בשיקאגו ותכנן שם בנינים, שנמצאים בשכונת Oak Park במערב שיקגו. הוא התאהב באשה אחרת והיתה שערוריה גדולה, שלאחריה הוא נאלץ לעזוב את שיקגו (ואת אשתו עם 6 הילדים). הוא התגרש והתחתן עם האשה השניה. עבורה הוא בנה את הבית שלו בויסקונסין ליד העירה Spring Green מצפון מערב למדיסון. בית זה נקרא Telyasin. הוא נמצא בשטח שהיה של משפחתו. עוד קודם לכן הוא תכנן ובנה לדודותיו בית ספר שבסמוך אליו הוא בנה את ביתו. במסגרת הביקור עשיתי סיור מאורגן של כשעתיים שעבר הן באותו בית ספר, שהורחב ושינה תפקידים מאז ובבית עצמו. הסביבה ממש יפה, הגבעות של ויסקונסין באיזור שנקרא Driftless. זה איזור בור לא עברו קרחונים ועל יד נהר ויסקונסין.
לאחר מכן, התחלתי את המסע שלי לכוון אינדיאנה, כאשר בלילה לנתי בבסט ווסטרן Sycamore Inn ממערב לשיקגו. ארוחת ערב במסעדת Texas Roadhouse ממש ממול למלון.
-
היום השישי
יום נסיעות. יצאתי מהמלון מעט מאוחר ולכן כל היום הוקדש לנסיעה עד ל- Elkhart אינדיאנה. ישוב זה קרוב ל- South Bend. כנראה שאשאר כאן לילה נוסף על מנת שאוכל לבקר במספר אתרים בסביבה. אגב, אוניברסיטת Notre Dame המפורסמת בזכות ה- football נמצאת ליד South Bend. שקלתי לעשות סיור באיצטדיון, אבל זה לא יהיה אפשרי ביום שאני נשאר באיזור.
הלינה ב- Holiday Inn & Suites ב- Elkhart. המלון שקט. ממוקם בשכונת מלונות. יש עוד מספר מלונות מהרשתות השונות שנמצאים בשכונה, כמו Comfort Suites, La Quinta, Country Inn & Suites ועוד.
הדרך היתה מתישה, וגם הפסדתי שעה כי רובה של אינדיאנה מצוי באיזור הזמן Eastern. בחרתי שלא לנסוע בדרכי Toll, מה שהאריך קצת את הנסיעה. נוסף על כך היו פקקים באיזור שיקגו וגם בכניסה לאינדיאנה, שם החלטתי לעבור מ- I-94 לכביש רגיל.
-
השירות בשבת בטרקלין משמעותית טוב פחות,
כך שאם אתה מגיע בשבת קח בחשבון שהחוויה תהיה טובה פחות משל בת זוגך והילד
-
היום השביעי
לאחר הלילה, החלטתי להשאר במלון לילה נוסף על מנת שאוכל לבקר באתרים שרציתי. את הביקור התחלתי ב- Elkhart עצמה. העיר הוקמה על ידי דוקטור Havila Beardsley. הוא רכש קרקע מהאינדיאנים במקום, חילק אותה לחלקות ומכר אותה למתישבים. הוא הקים במקום טחנות שניצלו את כוח המים בנהר שעובר שם. טחנת קמח, טחנה לניסור עצים ועוד. הוא גם הקים שירות מעבורת לחציית הנהר. הוא ראה ברכה בעמלו והפך לאיש עסקים במקום רופא. בביקור בעיר ביקרתי בבית שהוא בנה, שנמצא, הפתעה, ברחוב Beardsley. הבית לא הוקם מיד עם הגיעו למקום אלא אחר כך, כאשר הפרוטה היתה מצויה בכיסו. זהו בית לבנים ולא בית מעץ, כפי שהיה מקובל לבנות.
בנוסף, ביקרתי בבית שנבנה על ידי אחד מיורשיו, Albert Beardsley, אם איני טועה, והוא בית מפואר יותר שנקרא Ruthmere. הבית גדול הרבה יותר מהבית הראשון. כמובן שגם הוא בנוי אבן ולא מעץ. מאמצים נעשו להפוך את החלקים היותר פומביים של הבית, בהם מארחים, למפוארים. יתר החדרים קצת יותר צנועים. אותו Albert חבר חדוקטור מיילס והם הקימו את חברת Miles Laboratories, שהיתה חברת תרופותץ בין היתר היא המציאה את האלקה זלצר ועמובן תרופות ותכשירים נוספים. זה מסביר כיצד אלברא התעשר יותר ויכל להרשות לעצמו לבנות את הבית ולכלול בו את החידושים האחרונים כמו חשמל, בנוסף לגז בשביל תאורה. גם היו לו מספר מכוניות ופסלים של אוגוסט רודין, שבשבילי היו הפתעה.
את החצי השני של היום הקדשתי ל- South Bend, שם ביקרתי במוזיאון Studebaker. זו היתה יצרנית מכוניות אמריקאנית, שהתחילה בתור יצרנית של כירכרות במאה ה- 19. הם החזיקו מעמד עד החצי השני של שנות ה- 60, ולכן יתכן ולא שמעתם על החברה הזאת. הם היו מעסיק משמעותי ב- South Bend. לאחר סגירת המפעל היתה עליה באבטלה, אבל פרנסי העיר הצליחו להורידה לרמה הנורמלית לאחר מספר שנים. אני עוד זוכר את מכונית ה- Lark של Studebacker משנות ילדותי. כלומר, שהיו מכוניות כאלו בתל אביב. במוזיאון מספרים את סיפור המשפחה (Studebaker), ממוצא גרמני. האב היה נפח וכך נהיו גם בניו, שהקימו את חברת הכירכרות, האחים Studebaker.
בדרך חזרה למלון עשיתי גם סיבוב ב- Notre Dame. זוהי אוניברסיטה אירית קתולית המפורסמת בזכות קבוצת ה- football שלה והאצטדיון שלה (שיכולתי לראות מבחוץ בלבד).
מחר נסיעה ארוכה לדייטון באוהיו.
-
היום השמיני
כמו שכתבתי אתמול, מרבית היום הוקדשה לנסיעה לדייטון. יצאתי מהמלון בשעה מוקדמת יחסית, לאחר ארוחת הבוקר. שוב נראה שיש מחסור באיזור המאפים, אם כי המאפינס עליהם שאלתי אתמול הוכנסו לשם. זה די מוזר, העניין הזה. בכל אופן, המקום הראשון אליו נסעתי בדרך לדייטון הוא Shipshewana. המקום בעל השם האינדיאני הזה הוא מרכז ההתישבות של ההאמיש באינדיאנה. כבר בדרך לשם ראיתי מספר כרכרות שנוסעות בשולי הכביש, כאשר יש שלטים לנהגים להזהר מהכרכרות. מדובר בכרכרות קטנות סגורות עם סוס אחד. לכל כיכרה יש מספר זיהוי, כמו לרכב רגיל.
ההאמיש באיזור הזה נראים יותר "רגילים". הנשים בשמלות ושביס. הגברים עם הכובע, אבל הם ללא זקן, כפי שראיתי בצפון מזרח ארה"ב. אגב, המעבר שלי במחוז לנקסטר היה בזבוז של זמן ולא ראיתי כמעט אף האמיש שם. פה - בדיוק ההיפך. לפחות מבחינת הכירכרות. בהמשך אעלה תמונה של כירכרות בחניה.
שאר הנסיעה היתה ללא אירועים מיוחדים. היעד הוא מוזיאון חיל האויר בדייטון. הגעתי אליו באיזור 15:00 וביליתי שם כמעט עד לסגירה, כאשר התכנית היא להמשיך את הביקור בבוקר. אכתוב עליו מחר.
הלינה במלון Comfort Suites שקרוב למוזיאון. השינה שלי היתה פחות מוצלחת כאן. זה חדר עם שתי מיטות. התחלתי במיטה אחת, אבל המזרון היה רך מדי והתקשיתי להרדם. עברתי לשנה, שם המזרון היה קשה. בכל אופן, ישנתי כמה שעות. מעבר לעניין הזה, החדר נראה קצת ישן, אבל בסדר.
-
אגב, הכתיבה של פוסטים מחו"ל הפכה להיות מסובכת. אני נאלץ לצאת מאתר למטייל ולהכנס אליו כל יום מחדש. לא ברור לי למה.
-
תודה שאתה מתאמץ ומתגבר על הקושי- הטיול באזורים שאינם מוכרים לי, זה מעניין ולי אישית מכניס קצת אנרגיות בתקופה לא קלה.
-
מצטרפת ! גם אני מחכה לכל דיווח שלך ומאוד מעניין לי לקרוא ! תודה
יחד עם זאת, אבין אם תאלץ להפסיק... אשמח אם במקרה כזה תמשיך לדווח כשתחזור לארץ. מעריכה מאוד
-
גם אני זוכר את הלארק של סטודיבייקר. די מאמין שגם יצא לי לנסוע בה. אולי היו מוניות כאלו בשנות ה60? גם לאלופים בצה״ל אני חושב שנתנו אז את המכונית הזו.
אני אמור לטוס ביום שישי לפנות בוקר או יום חמישי בערב ב7 נובמבר. אין לי צורך בטרקלין אבל יהיה מעניין להשוות לטרקלין הפשוט יותר שביקרתי בו הרבה בעבר….. אני מקווה להגיע לסטטוס גולד בנסיעה הבאה שלי לארצות הברית…. עוזר מאוד גם בתורים לצ׳ק אין.
-
היום התשיעי
ארוחת הבוקר במלון היתה סטנדרטית, אבל להתפעתי, שוב היה מחסור בביגלס. את המאפין הראשון שלקחתי, זרקתי כי הוא לא היה טרי. הביאו אחרים, אז זה הסתדר. מוזר.
לעניין הכתיבה, היא נעשית קודם כל עבורי, בתור סיכום של הטיול ובתור עזרה לארגון התמונות, מה שיכול להיות בעוד זמן רב (עוד לא ארגנתי את התמונות מהטיול של השנה שעברה).
היום הוקדש כולו למוזיאון חיל האויר האמריקאני. זה מוזיאון גדול מימדים וגם ביום שלם לא ניתן לכסות את כולו בצורה טובה. הוא מחולק לאיזורים, בעיקר כרונולוגית. המטוסים הראשונים (עד מלחמת העולם השניה), מלחמת העולם השניה, מלחמת קוריאה והמלחמה בדרום מזרח אסיה (ויאטנם, קצבודיה, לאוס), המלחמה הקרה ועד ימינו, החלל מטוסים נסיוניים הפעולות האזרחיות והמטוסים הנשיאותיים (באולם האחרון). בשני אולמות הצטרפתי לסיור מאורגן שעובר על הדברים המרכזיים בכשעה וחצי.
לשאלתי, המוזיאון מופעל על ידי ארגון ללא כוונות רווח שיצא מתוך חיל האוויר. מימון מסוים מגיע מחיל האוויר, אבל השאר מגיע מתרומות, והם עובדים חזק על גיוס תרומות. המדריכים הם מתנדבים. אלו שראיתי היו יוצאי חיל האוויר.
בתום הסיור התחלתי בנסיעה ארוכה למלון הבא שבשולי אינדיאנפוליס. מלון Hampton Inn & Suites Indianapolis/Keystone.
-
היום העשירי
היום הזה מוקדש לאינדיאנפוליס. בדקתי מיקומי חניונים ומחירים והלכתי על חניון הנמצא מול הקפיטול. נסעתי לשם והלכתי לבקר בקפיטול של אינדיאנה. הכיפה שלו נמצאת בפעילות תחזוקה (מנקים אותה מבחוץ) ולכן היא מכוסה בפיגומים. איחרתי מעט לסיור המתוכנן של 10:15, וחשבתי לבקש להצטרף אליו. האחראי הציע לי ולאנשים נוספים שהגיעו להצטרף לסיור שיערך עם קבוצת סטודנטים שבאה ממאנסי. כנראה שחלקם מעונינים במשרת intern בקפיטול. בכל אופן, הסיור הזה נקבע ל- 11:00, אז המתנו לו. הסיור היה די סטנדרטי עם מספר תוספות. בית הקפיטול הנוכחי נבנה לפני לקראת סוף המאה ה- 19. הוא בעצם בית הקפיטול הרביעי. הראשון היה של הטריטוריה הצפון מערבית (שכללה גם את אילינוי ומישיגן) והיתה במקום בשם Vincennes. לאחר מכן, כאשר אינדיאנה נשארה כטריטוריית אינדיאנה, הקפיטול עבר ל- Corydon, שבמרכז דרום אינדיאנה. וב- 1825 הוא עבר לאינדיאנפוליס. שם נבנה ביניין קפיטול ראשון, שלקראת סוף המאה ה- 19 נבנה לו תחליף שהוא הבניין הנוכחי. כל 3 זרועות הממשל יושבות בבניין. לאחר הסברים על מבנה הממשל והצמרת שלו, ביקרנו במשרד המושל. משרד גדול ומרשים. משם עלינו קומה וביקרנו בבית הנבחרים (נתנו לשבת בכסאות שלהם. לא קורה בדרך כלל) ואחר כך בסנאט. קינחנו בבית המשפט העליון, בו יושבים 5 שופטים עם אשה כיושבת ראש. המינויים לבית המשפט העליון שלהם אינם לכל החיים, כמו בבית המשפט העליון של ארה"ב. לאחר המינוי יש צורך באישור המינוי מחדש ויש קדנציות שיכולות להיות מוארכות וכו'. בכל מקרה, יש חובת פרישה בגיל 75.
בתום הסיור הסתובבתי והלכתי לאכול צהריים. המשכתי לכוון הכיכר עם המונומנט לזכר הנופלים במלחמה עם מקסיקו ובמלחמת האזרחים. מונומנט מפורסם בכיכר עגולה. עכשיו, תחתיתו היא בשיפוצים.
בנין הקפיטול החבוש:
לאחר שסיימתי לאכול, הגעתי חזרה לכיכר וראיתי שארגנו שם איזור למפגשים ומשחקים בין אנשים. נאמר לי שזה בשביל לקרב בין אנשים בקהילה.
משם המשכתי לכוון ה- Canal walk. יש תעלה בעיר באורך של כמייל עם טיילת משני צדדיה. מזכיר קצת את ה- river walk במילווקי (פחות את שיקגו. אין שם גורדי שחקים בצידי התעלה).
מקום מאד שלו.
לסיום, יצאתי מההליכה לכוון המוזיאון של קורט וונגוט. קורט נולד וגדל בעיר. יצירתו המפורסמת ביותר, שגם עובדה לסרט היא בית מטבחיים 5 שליבה היא החוויה שהוא עבר כשבוי אצל הנאצים בעיר דרזדן בזמן שבנות הברית הפציצו והחריבו אותה.
לאחר הביקור, חזרתי לרכב ונסעתי למלון.
-
היום ה- 11
התחלת היום במסלול מירוצי המכוניות המפורסם בארה"ב, ה- Indianapolis Speedway. המסלול הוקם לפני יותר מ- 100 שנים. הוא התחיל כמסלול עפר. לאחר מכן, כאש נוכחו לדעת שיש תאונות בגלל רמת המסלול, הובאו מיליוני לבנים לרצף את המסלול. עם השנים, מצב הלבנים התדרדר והם סללו את המסלול עם אספלט, כמו כבישים רגילים.
אורך המסלול הוא 2.5 מיילים והמירוץ היוקרתי שמתבצע עליו הוא ה- Indy 500. מירוץ של 500 מיילים, כלומר 200 הקפות של המסלול. תקן המכונית שמשתתף במירוץ הוא Indy (ולא פורמולה 1 כמו במקומות אחרים בעולם). המכוניות מגיעות למהירות של כ- 250 מיילים לשעה (בישורת). אגב, במסלול הזה יש טריבונות לקהל עם מעל 300,000 מקומות ישיבה. זה פשוט לא נתפס. ומחיר הכרטיסים בכלל לא זול. כלומר, הם מכניסים המון המון כסף (כמובן שיש גם הרבה הוצאות).
עשיתי סיור קצר במקום. הביאו אותנו לפודיום ואחר כך נכנסנו ל"מגדל", אבל לא עלינו למעלה. יש שם חדר שצופה על המסלול. הרעש שמיצרות המכוניות חזק מאד. בפנים, כמובן שרמת הרעש יורדת באופן ניכר. בזמן הסיור התקיימו אימונים של נהגים מדרג ב או ג. כלומר, לא כאלו שמשתתפים ב- Indy 500 אלא כאלו שהטובים ביניהם יעלו למירוץ המפורסם בבוא העת. אפשר לחשוב על זה כעל ליגה ב.
לאחר סיום המירוץ, יצאתי ליעד הבא, Corydon שנמצאת בדרום אינדיאנה, לא רחוק מ- Louisville. עירה זאת היתה הבירה של אינדיאנה בזמן שהיא הפכה למדינה (וגם קצת קודם לכן). ההפיכה למדינה היתה לאחר שהוכיחו שיש בטריטוריה של אינדיאנה מעל 60,000 תושבים, ולאחר שחיברו חוקה למדינה. אגב, גאוותם היא על כך שהם המדינה הראשונה שבחוקה שלה מעניקה את הזכות לחינוך לתושביה. עשיתי סיור בקפיטול הראשון של מדינת אינדיאנה. בניין קטן וצנוע שהכיל בתוכו את גם את בית הנבחרים, גם את הסנאט וגם את בית המשפט העליון. ב- 1825, מספר שנים לאחר שאינדיאנה הפכה למדינה בארה"ב, הבירה הועברה לאינדיאנפוליס, שהיא במיקום הרבה יותר מרכזי. הסיור גם כלל ביקור בבית ששימש את המושל הראשון של אינדיאנה, הנדריקס. בתום הסיור, ועל פי הצעת המדריכה, ביקרתי באגודה ההיסטורית. העובדת במקום, אשה בשם קרן שוורץ (ממוצא גרמני), מורה בדימוס, סיפרה עוד על העירה והראתה לי היכן נמצא "אלון החוקה". זהו עץ אלון שמתחתיו ישבו מנסחי החוקה של המדינה (כי בתוך הבניין היה חם מדי באותו הקיץ). העץ עצמו מת ורובו נכרת. השאירו רק את החלק התחתון שלו.
במקרה, התקיים היום פסטיבל העירה, וקרן הובילה אותי אליו (זה קרוב למקום). הפסטיבל הורכב מהרבה אומנים בתחומים שונים שמכרו את מרכולתם. כמובן שהיו גם food trucks והיו גם הופעות מוזיקה. היה ממש נחמד ועבורי בלתי מתוכנן.
הלינה בהולידיי אין אקספרס של קורידון. המלון סביר, אבל המחיר שלו היה גבוה יחסית. לא כל כך ברור לי למה (אולי כי זה סוף שבוע).
-
היום ה- 12
היום התחיל, על פי ההמלצה שקיבלתי מקרן שוורץ, בנסיעה מערבה על כביש 62. זהו כביש נופי המקביל לכביש האינטרסטייט. היעד הוא אתר הזכרון ליד המקום בו בילה אברהם לינקולן את ילדותו. בשלב מסוים, עברתי לכביש 66, היורד דרומה ועוקב, חלק מהזמן, אחר נהר האוהיו, שמפריד בין אינדיאנה וקנטאקי. בשלב מסוים, עברתי לכביש 70 ומשם לכביש 231, שהוא כביש מהיר, על מנת להגיע לאתר. כביש 66 הוא כביש לא קל לנהיגה והוא גם איטי. האיזור הוא הררי והדרך מתפתלת כאשר המהירות נסיעה יורדת מאד.
אברהם לינקולן נולד בחלק המרכזי של קנטאקי (היום - מדרום ללואיוויל) לאביו מייקל ולאימו ננסי. אביו היה נגר במקצועו. ב- 2019 ביקרתי באתר הולדתו שהוא פארק לאומי היסטורי בקנטאקי.
ככל הנראה, היו באיזור זה של קנטאקי בעיות עם הבעלות על הקרקעות. בכל מקרה, מייקל לינקולן יצא לסייר בדרום אינדיאנה, שם היה פשוט יותר להשיג קרקע וקנה שטח לא רחוק מנהר האוהיו (אינדיאנה התחילה מהאיזורים הדרומיים ואחר כך התפשטה צפונה). משפחתו עשתה את הדרך צפונה והצטרפה אליו. אברהם לינקולן היה בין 7 בזמן המעבר. הוא נשאר בחווה המשפחתית עד גיל 21, ואז הוא עבר ל- Vincennes ומשם לאילינוי. בכל מקרה, שנתיים לאחר המעבר, אימו נפתרה מרעלת החלב. מסתבר שהפרות אכלו צמח רעיל שלא השפיעה עליהן, אבל הרעל מצא את דרכו לחלב שהן יצרו, וכך הורעלו האנשים ששתו את החלב. לאחר מותה של ננסי, אביו חזר לקנטאקי ומצא בת זוג חדשה. היא הגיעה עם ילדיה לאינדיאנה, כך שאברהם גדל עם משפחה גדולה.
בבאתר הזיכרון יש שחזור של החווה, של הרבר של אימו וכו'. בעונת הקיץ כנראה שיש גם אנשים המשחקים תפקידים שונים בחווה ומדגימים איך עשו דברים.
אגב, מזג האויר בימים האחרונים הוא קר בבוקר, אבל די חם בצהריים ואחר הצהריים.
הלינה בהולידיי אין ב- Bowling Green שבקנטקי.
-
היום ה- 13כשהחדר משולם בנקודות.ץ
רק בבוקר החלטתי על מקום הלינה בערב והזמנתי סיור ב- Mammoth Cave. זה הביקור השני שלי בפארק הלאומי הזה והסיור שבחרתי מתמקד באיזור אחר של המערה מזה בו ביקרתי לפני 5 שנים. האיזור הזה "התגלה" לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי יזם שרכש קרקעות באיזור בכוונה למצוא פתח אחר למערה למטרות תיירות. הוא התמקד ב- Sync Holes, איזור נמוכים שאליהם זורמים מי הגשמים והפשרת השלגים. הוא מצא כזה וגם פתח משם פתח למערה. זו נקראת הכניסה החדשה למערה. אדלג על ההיסטוריה. המערה היא הרובה הגדול יבשה בשל השכבות העליונות של הקרקע שמונעות חדירת מים. באיזור הזה, השכבה העליונה הזאת נעלמת ואז המים חודרים ויוצרים את המבנים הגיאולוגיים המוכרים לנו ממערות כמו נציבים וזקיפים וכו'. הכניסה למערה בסיור עוברת בירידה בכ- 280 מדרגות שעוברות באיזורים בהם צריך להדחק או להרכין את הראש. הריינג'ר סיפק הסברים היסטורייםף בעיקר, על האותו יזם ובני משפחתו ומה שקרה איתו וכו'. בחלק האחרון של הסיור מגיעים לאיזור "הרטוב". סך הכל היה מאד נחמד. לאחר הסיור, אכלתי צהריים בלודג' שליד המערה ויצאתי למספר מסלולי הליכה קצרים, שלא נמצאים באיזור מרכז המבקרים (את אלו הלכתי בביקור הראשון).
משם, המשכתי למלון ב- Nicholasville שליד לקסינגטון. חזרתי לאיזור זמן Eastern. מלון Hampton Inn כשהחדר משולם בנקודות.
-
זה לא נטיפים וזקיפים דורון?
