דרום אפריקה - סיפור על אהבה (קצרה מדי)
-
נחתנו הבוקר, ואני מרגישה כזה חוסר מיצוי שאולי אם אכתוב את סיפור הטיול בעודו חם זה יעזור לי לעכל.
נתחיל מזה ששבועיים (ברוטו, עם שתי שבתות ואנחנו שומרי שבת) זה פשוט לא מספיק. בכל מקום שבו היינו היה חסר לי לפחות עוד יום. כך שלמסלול דומה למה שעשינו כדאי לדעתי להקדיש לפחות 15 ימי טיול נטו.
אבל, כרגיל, היינו מוגבלים בזמן. בין הבגרות האחרונה בהחלט (מועד ב מתמטיקה) להכנות למחנות קיץ למדריכים שבחבורה, נותרו לנו השבועיים בקושי האלה. תוסיפו לזה עוד יומיים שרופים על טיסות הפנים, וכאמור שתי שבתות, ונשארנו עם 9 ימי טיול בסה"כ.
הנתונים היבשים:
טיסות- ישירות של אלעל, ליוהנסבורג (זה מה יש) הוזמנו כבר בנובמבר 18', ובזכות זה עלו "רק" כ800$ בערך.
טיסות פנים- הוזמנו בשלב מאוחר יותר. חיפשתי דרך סקייסקאנר והזמנתי ישירות דרך החברה, קולולה. אחת משדה התעופה לנסריה ליד יוהנסבורג לקייפטאון, ושניה משדה התעופה בג'ורג' (דרך הגנים) ליוהנסבורג. אחת עלתה משהו כמו 50$, השניה פחות מ40$.
הנוסעים: אמא ואבא והביג פייב שלנו, מבוגר שמינית מס' 1 ועד עולה לכיתה ג' מס' 5.
רכבים אוטומטיים הוזמנו דרך אביס ישראל. אין שם רכב 9 אוטומטי, אבל מה שקיבלנו (בקטגוריית יונדאי h1 אור סימילר) היה סבבה לגמרי- פולקסווגן 8 מקומות ביוהנסבורג ומרצדס 8 מקומות בקייפטאון. הפולקסווגן היתה טיפה יותר מרווחת וגם הרגשה יותר יציבה. המרצדס עשתה קולות התפרקות מוזרים כל הזמן, אבל כנראה היא סתם קוטרית כזאת.
לינות: את הרוב הזמנתי מלא זמן מראש. תכלס אין ממש סיבה ללחץ בקטע הזה כשנוסעים ביולי אוגוסט (שזו לא עונת התיירות שם, חורף...), אבל אני אוהבת שדברים סגורים. הלינות ברובן היו זולות באופן מגוחך, וכולן ברמה גבוהה למדי.
ספארי: ויתרנו על קרוגר, בעיקר בשל קוצר זמן וגם בגלל החשש ממלריה וילדים מוגבלי בליעת כדורים. בהתחלה חיפשתי אלטרנטיבה במדיקווה אבל המחירים היו שערורייתיים והנסיעה גם לשם לא כזו קצרה. בסופו של דבר, גם מטעמי כשרות וגם כי זה עלה שליש, בחרתי בלודג' עם סלף קייטרינג (בישול עצמי) שנמצא בשמורה הפרטית black rhino, שצמודה לשמורת פילנסברג. פירוט בהמשך.
מזג אוויר ביולי: ב"חלק" של יוהנסבורג (הצפון, לצורך העניין)- נעים עד חם במשך היום, ברמה של חולצה קצרה ומקסימום סווטשירט, קפוא בלילה עד אמצע הבוקר (= סיורי ספארי מקפיאים)
בדרום (קייפטאון ודרך הגנים)- מזג אוויר שמזכיר את החורף הישראלי. לנו בסופו של דבר היה רק יום אחד גשום ממש ברמה שלא מאפשרת בכלל לטייל. לצערנו זה נפל על יום בו היינו באזור בו לא מצאנו שום אלטרנטיבות לגשם כך שבעצם נשרף לנו יום טיול נוסף...עוד יומיים היו קרירים ומעוננים עם טפטופים לא מציקים מדי ושאר הימים היו נהדרים ושטופי שמש.
המסלול, וגם הזמן, התחלק בגדול ל3 חלקים שווים:
1. ספארי (לילה ראשון בדרך, במאונט אמנזי ריזורט, ואז שני לילות בשמורה)
2. קייפטאון (4 לילות, כולל שבת, בשכונת סי פוינט, דירה נהדרת דרך abnb)
3. דרך הגנים (לילה אחד בדרך, ברוברטסון, ועוד 3 לילות בנייזנה בבית מדהים דרך בוקינג)
נשארנו לעוד שבת ביוהנסבורג רק כדי להרוויח עוד יום טיול בחמישי. בשישי בבוקר טסנו חזרה ליוהנסבורג,ישר לקניות והכנות לשבת של המתנה לטיסה חזרה במוצש. היינו, כמו כל הדתיים, במלון דירות ג'נסיס. הזמנתי דרך אגודה, כי רק דרכם היתה אפשרות ביטול והזמנתי ממש מוקדם כי יש להם רק סוויטה אחת בגודל שמתאים לנו.
עד כאן החלק המשעמם של הסיפור...
-
ברוכים השבים,
לא משעמם, חלק חשוב למתכננים בעתיד (כמונו
)… דרום אפריקה כבר מזמן על הכוונת. אולי רק בהרכב זוגי. כיף לכם שכבר הייתם. -
ברור ששבועיים זה לא מספיק לדרום אפריקה, אבל לימונדה עושים מלימונים ולא מתפוזים…
נשמע שהיה לכם טיול ‘בגרות’ נפלא.
-
נכון, רק שלכאורה נשאלת השאלה, אם יש רק שבועיים האם מלכתחילה ללכת בכלל על יעד שדורש יותר או לוותר ולחכות להזדמנות אחרת (מה שלא היה רלוונטי כי לכבוד סיום התיכון היה לי חשוב לבחור ביעד מיוחד בשבילו).
וגם לאחר שכבר נבחר היעד, אני עדיין תוהה אם לא היה עדיף ללכת רק על אזור אחד ולמצות אותו ולהשאיר את האזור השני לפעם אחרת. אני בחרתי במסלול טעימות כי ככל שקראתי על המקומות התקשיתי לוותר. נראה לי כרגע שבשביל הילדים זה היה טוב (מקווה), ורק אני זו שיצאתי בלתי מסופקת. ואם זה אכן כך, אז אולי פשוט נאמץ את המלצתה של המארחת שלנו בנייזנה, לבוא שוב ל"האני מון" בלי הילדים, ונחסוך לא מעט כסף...
-
מצטרפת ומחכה להמשך
-
מחכה לחלק המעניין
-
אז מתחילים באריזות...מעילי חורף לכולם- יש. פליזים למיניהם- יש. מכנסיים קצרים נשארים בארון. על כל מקרה כן אורזים סנדלים (לא יצאו מהמזוודות), וגם בגדי ים ומגבות בריכה של דקטלון, שזכו לשימוש חלקי פעם אחת. כובעי צמר, כובעי שמש, וכמובן משקפות לספארי.
סהכ מצליחים להצטמצם ל5 מזוודות בגדלים שונים, לאור העובדה שאין צורך לסחוב אוכל כשר- יוהנסבורג וקייפטאון עשירות מאוד באוכל כשר מכל הסוגים, ובכל רחבי המדינה מצאתי בלי בעיה גם לחמים ולחמניות, קרקרים, עוגיות וחטיפים וגם מוצרי חלב כולל גבינה צהובה, הכל עם ההכשר המקומי, של הBD. יש להם רק קטע מוזר, שגבינה צהובה מגיעה רק בגוש ולא בפרוסות. לפחות זה מה שאני מצאתי. כדי לחסוך לכם זמן בחיפושים, החברה של מוצרי החלב הכשרים היא clover, ומצאתי אותה בכל סופר שנכנסתי לאורך הטיול.
עוד פרט חשוב, שאכן התבקשנו להציג בכניסה למדינה- תעודות לידה לכל הילדים שמתחת לגיל 18, מקור באנגלית (מזמינים ממשרד הפנים דרך האתר שלהם).
וכך ביום ראשון בשבע בערב, שעה נוחה, אנחנו יוצאים נרגשים לעבר נתב"ג.
מטוס מהסוג הישן, המסכים האישיים לא עובדים טוב, אבל מכיון שזו טיסת לילה והמטרה היא לישון כדי לנצל היטב את יום הטיול הראשון (יש פער של שעה בלבד, וגם זה מהסיבה הפשוטה שאצלנו עכשיו שעון קיץ ושם חורף) זה לא ממש משנה לנו. הבעיה שבשמונה שעות טיסה מצליחים לדחוף לנו גם ארוחת ערב וגם ארוחת בוקר, כך שנשארות לנו בקושי 4 שעות שינה. אני מברכת על כך שלא תכננתי נסיעות ארוכות ליום הראשון.
נוחתים בסביבות שש בבוקר, ואני נכנסת לדריכות לאור כל מה שקראתי- שלא ישדדו אותנו, שלא ניראה לרגע אובדי עצות כדי שלא ייטפלו אלינו טיפוסים חורשי מזימות או סתם טיפים שינסו "להדריך" אותנו או לסחוב לנו את המזוודות או לא יודעת מה. הציפיה לטיפ על כל דבר היא תופעה רווחת ודי מזעזעת בעיני. הראשון שמקבל את חלקו הוא הבחור שמוסר לנו את הרכב השכור, שמתעקש כמובן להכניס לנו את המזוודות לבגאז' (שניה אחכ הזוג ממילא מוציא ומסדר הכל מחדש, אבל לא משנה).
-
נשלח לי בטעות...אז ממשיכה…
זהו. אנחנו באוטו, הכל נכנס בקלות בלי שאף מזוודה תציץ מעל גובה החלונות האחוריים, ויוצאים לדרך.
התחנה הראשונה- סופר כשר. מתחילים לנסוע בחשש מה ברחובות יוהנסבורג וזה מיד מכה בך- הגדרות החשמליות ושלטי האבטחה מחוץ לכל בית, התגודדות טיפוסים מפוקפקים בכל רמזור, אני ממש פוחדת לצאת מהאוטו כשאנחנו מגיעים למקום לפי הוייז. אבל די מהר רואה גבר בלבוש חרדי בחוץ ואנחנו חונים ממש על הכניסה ואני נכנסת, ומגלה די מהר שזה סופר די מעפן (kosher world) שאין בו בכלל בשר ועוף טרי, וגם לא לחם טרי נורמלי, לפחות לא על הבוקר שלמחרת הסופשבוע. אני כן רוכשת כאן שני אננסים טריים ב5₪(!!!!) לאננס, ובהמשך אני מגלה שזו היתה ממש מציאה, לא בגלל המחיר אלא כי פשוט לא מצאתי יותר אננס כמעט בשום מקום אחר, משום מה.
אני שואלת את הקונה היחידה חוץ ממני איפה אוכל למצוא את כל הנ"ל החסר, והיא מפנה אותי לרחוב הסמוך. אחרי כמה סיבובים אני מובלת בסוף ע"י מלצרית מבית קפה סמוך ישירות לתוך הקצביה הכשרה. גם כאן ההיצע לא גדול הבוקר, אבל אני מצליחה לצוד צידה שתשביע אותנו לשלושת הערבים הקרובים, ברבע מחיר ממה שזה היה עולה לי בארץ. בחיי.
המוכר בקצביה שולח אותי למאפיה של שולה, שם אני מצטיידת במלא לחמניות לימים הקרובים, ומיני מאפים למורעבים שמחכים באוטו, וקפה ממש טוב.
זהו. עכשיו באמת הטיול מתחיל.
פנינו מועדות דבר ראשון לlion and safari park בלנסריה, ולכפר האפריקאי lesedi שבסמוך לו. מחליטים שלאור השעה המוקדמת נתחיל קודם באריות, נעבור לסיור המודרך בלסדי שמתחיל ב11:30, ואז נחזור לאריות.
מלכתחילה לא רציתי להכנס לפארק האריות. אבל חבר מועדון מעריצי סימבה מס' 3, שבדיוק בימים אלה נרגש כולו מהבכורה הצפויה של הרימייק, לא מוכן לוותר על ההזדמנות ללטף גור. הוא מפנטז על תמונה א-לה-רפיקי בראש צוק התקווה, וכל נסיונותיי להניא אותו מזה, תוך תיאורים קורעי לב על מה שקורה לגורי האריות האלה בהמשך חייהם, ושאפילו באתר של הפארק הם כותבים שהם היו מפסיקים את הפעילות הזו לולא זה היה גורם להם לאבד את כל הלקוחות, ולכן במקביל לעובדה שהם ממשיכים לאפשר את זה הם פועלים להוציא את ליטוף הגורים מחוץ לחוק, ואיך הוא, שכל כך אוהב חיות לא מבין את זה... לא משכנעים אותו. אז ליטפנו גורים. הילדים מאושרים מזה. אני מרגישה די חרא. שלושה גורים מרוחים שם בחצר, אפטיים למדי למרות שכמובן המפעילים טוענים בתוקף שהם לא מסוממים ושטוב להם מאוד, התחושה לא שונה מליטוף כלב עם פרווה לא מאוד רכה ולא מאוד נעימה. כמובן שאסור להרים, אז פוזת רפיקי לא תהיה כאן, ואסור ללטף בראש. בעיקרון מקציבים 2 דקות לאחד, אבל כמובן שהמפעיל מיד אומר שיתן לנו יותר (לא שהיה צורך ביותר), והשני מצלם. וכמובן שבמקרה ליד המחלה של התיקים תלויה קופסה שכתוב עליה tips, ובה מונח שטר של מאה ראנד (כ25₪), כדי שנקבל מושג לגובה הטיפ המצופה. לא קיבלנו, השארנו "קצת" פחות, והובלנו החוצה דרך כמה מלכודות תיירים נוספות בדמות חנויות יקרות להחריד. אני מבטיחה לכולם שנמצא את כל הדברים האלה גם בהמשך בהרבה פחות, ואנחנו ממהרים לסיור בלסדי.
גם על לסדי קראתי ביקורות שהמקום מדי תיירותי, ולא באמת אותנטי. נכון. המקום מאוד תיירותי. המדריכים והמדגימים לבושים בגופיות טריקו עם הדפסים דמויי ג'ירפות, זברות ונמרים. אבל ההסברים מעניינים, והסיור מפגיש אותנו עם השבטים המרכזיים שמרכיבים עד היום את האוכלוסיה השחורה המקומית באזור הזה של דרום אפריקה.
הסיור מסתיים במופע לא מאוד מרשים, והרבה יותר מדי ארוך, שגם בסיומו, איך לא, מונחת קופסת הטיפים לרגלינו. וזה אחרי ששילמנו לא מעט על הסיור עצמו. אין להם בכלל בושה בקטע הזה של הטיפים.
אם נשמע לכם שאני מצטערת על הסיור הזה, אז לא. זה לא היה הרגע הכי כיף בטיול, אבל זו היתה פתיחה ממש טובה, שכאמור הפגישה אותנו עם התרבות, הכניסה לאווירה, ומאותו רגע שהמדריך דיבר בשפת הקסוסה או איך שקוראים לשבט הזה (של נלסון מנדלה, אגב), הילדים לכל אורך הטיול התאמנו על שילוב הצליל של הקשת הלשון בחיך העליון בתוך שפת הדיבור. יש לציין שעד סוף הטיול חלקם הגיעו לרמה מאוד גבוהה בנושא
.מכאן חזרנו לפארק האריות, לסיבוב ספארי ברכב שלנו, בו ראינו שפע של אריות, וגם ג'ירפות, חזירי יבלות, צבועים, צ'יטות ועוד. אבל התחושה דומה, סה"כ, לספארי ר"ג, עם כל הגדרות והשערים, ואנחנו מחכים בקוצר רוח לדבר ה(הכי קרוב ל)אמיתי, מחר.
עד אז, אנחנו ממשיכים בנסיעה למקום הלינה שלנו, mount amanzi, שבעיר hartbeesproot.
לכל אורך הדרכים אנחנו נחשפים לתופעה שקראתי עליה, של המקומיים שהולכים ברגל בצידי הדרך, פשוט הולכים מרחקים עצומים משום מקום לשום מקום.
בצידי הכביש יש מדי פעם מקבץ של צריפים ופחונים, חנות מכולת, סככה עם עיזים, קצת הרגשה של נסיעה בין ישובים בדואים בנגב. הסימן שמגיעים לנקודה "מיושבת" זה תמרור עצור, שלפניו באמפר, ומזל שבכל צומת כזו עומדים מלא מקומיים שמציעים למכירה את מרכולתם (קלמנטינות בעיקר זה היה), כך אנחנו מזהים בזמן שצריך להאט. אחרת זה פשוט מגיע משום מקום.
בדיעבד אני יכולה לומר שרק ביום הזה (ובנסיעה חזרה באותה דרך מהספארי ללנסריה) נחשפנו במלוא עוצמתו ועליבותו לצד הזה של דרום אפריקה, שכנראה הכי משקף את המצב האמיתי במדינה. עצוב? נראה לי שכן.
יאללה, המשך מחר...לילה טוב.
-
העיר הארטביספרוט יושבת על אגם סכור, הסכר נקרא כשם העיר, וזה להבנתי אזור תיירות די נחמד, עם כמה אטרקציות מסוג רכבל, כדור פורח, זיפליין, יש שם גם פארק קופים וחוות פילים וכיוב'. אנחנו לא מתעכבים כאן, רק מגיעים ללינת לילה אחד.
את מאונט אמנזי מצאתי בבוקינג, ובהתחלה הזמנתי שם לתאריך אחר (כשעוד היה לי מבנה אחר לטיול, ממש בהתחלה). כשגיליתי שגם במקומות בהם יש ביטול חינם אני מחוייבת מראש- ביטלתי והחלטתי לחכות עם כל ההזמנות לזמן קרוב יותר למועד הטיול, כשאהיה בטוחה סופית במסלול.
מאונט אמנזי פשוט לא החזירו את הכסף, גם אחרי כמה מיילים, עד שפניתי לבוקינג (היה קשה מאוד, אגב, למצוא את מספר הטלפון שלהם כדי לדבר עם נציג!), ואז הכסף הוחזר.
אז התלבטתי מאוד אם להזמין שם שוב, אבל המקום מאוד קרץ לי, כי היה היחיד עם בריכה מקורה ומחוממת, וראיתי שמסתובבים שם קופים ואימפלות, והמחיר היה בסהכ 500₪ לשתי בקתות (המקסימום בבקתה הוא 6, אז נאלצתי לקחת שתי בקתות של 5). ניסיתי במיילים לבקש להוסיף שתי מיטות/מזרונים כדי שלא נצטרך להתפצל לשתי בקתות, אבל אין להם אפשרות כזו (אחרי שהייתי שם- כל כך לא ברור למה...מקום זו לא הבעיה. כנראה ביטוח, או משקל, כי מדובר בקומת גלריה).
בכל אופן, אנחנו מגיעים, אני נכנסת לעשות צ'ק אין ואז מסתבר שמופיעה להם בהזמנה שלי רק בקתה אחת, ועכשיו היא רואה שהזמנתי שתיים, והם לא הכינו לי שתיים, לא בטוח שיש להם עכשיו בכלל עוד בקתה פנויה…
היא מתנצלת שהמערכת איטית, ובאופן כללי אני שמה לב (כבר בשלב קריאת הביקורות על מקומות לינה, אגב) שיש בדרום אפריקאים משהו מאוד ישיר. כשהם נחמדים- זה אמיתי. כשיש להם בעיה- הם לא ממשיכים לחייך בנימוס ונחמדות מזוייפת. היא קוראת למישהו מעליה, שקורא לי להכנס למשרד שלהם לדבר עם מנהל ההזמנות. מנהל ההזמנות מסביר לי שמה שקרה זה שחוייבתי רק על בקתה אחת ולכן בטעות הופיע להם שהוזמנה רק בקתה אחת…
אני לא יודעת אם זה נכון, ואנחנו לא מצליחים במקום לפתוח את דף החיוב של האשראי כדי לבדוק, אבל אני נאלצת לאשר חיוב של בקתה נוספת (מקסימום "הלכו" 250₪, נבדוק כבר כשנחזור לארץ אם אפשר לקבל את זה בחזרה אם חוייבנו פעמיים), והם מוצאים לי בקתה פנויה ונקיה ממש ליד זו שלנו.
אז אחרי כמה רגעי חרדה אנחנו נושמים לרווחה ופורקים מזוודות.
הבאג היחיד, מעבר לפיצול המשפחתי, הוא שאין מקום לשבת לאכול בתוך הבקתה. אז קצת קר לנו כשאנחנו יושבים כולנו במרפסת לארוחת הערב המשפחתית הראשונה שלנו בטיול הזה.
לאור החוויה המאכזבת למדי היום בפארק האריות, והעייפות, והמקום היפה שהגענו אליו, אנחנו מחליטים לשנות תכניות למחר בבוקר. במקור תכננתי להשכים קום, לעשות צ'ק אאוט בשמונה בבוקר ולפני הנסיעה לספארי להספיק את חוות הפילים. אבל הפעילות שם תעלה לכולנו אלף שקל, ואנחנו מגיעים למסקנה שזה ממש לא שווה את זה, ושעדיף לבלות את הבוקר כאן בריזורט ואז לנסוע ישירות לספארי (צ'ק אין בשתיים).
אני נרדמת בשמונה בערב...ובהתאמה מתעוררת לפני שש.
מורחת שעה מתחת לפוך, ואז אוזרת אומץ ויוצאת אל הקור.
קפוא בחוץ ברמות של ינואר בניו יורק. לא משנה בכמה שכבות התעטפתי, בסוף האף כמעט נופל לי מרוב קור.
מעירה את הילדים מהבקתה הסמוכה ויוצאת לסיבוב בוקר לראות את המקום באור יום.
הריזורט יושב על שפת הקרוקודייל ריבר, ואני יורדת ומטיילת לאורך הנהר. יש אזור שבקיץ כנראה אפשר להכנס לשחות בו (לפי השלט האומר שכשנשמעת סירנה יש לצאת מהמים כי הסכר נפתח והמים עולים בפתאומיות), ומסלול כושר מסביב לכל המקום. רואים מכאן את הסכר.
יש מגרשי ספורט, 2 בריכות פתוחות ואחת חצי מקורה ומחוממת ממש (כל כך קר בחוץ שהיא ממש מעלה אדים), מועדון ילדים שווה, שולחנות פינג פונג וטרמפולינות ומתקנים ומרחבי דשא. ואימפלות שמקדמות את פניי ליד הנהר.
אני חוזרת להכין ארוחת בוקר, הילדים הולכים לטרמפולינות וחוזרים נלהבים מהמוני הקופים שבחוץ. בעשר צריך לעשות צ'ק אאוט, ואפשר להשאר באתר עצמו עד 12. אז אנחנו עושים צ'ק אאוט והולכים לבריכה המחוממת. חלקנו גם אמיצים מספיק בשביל לעלות על בגדי ים ולהכנס. לא החלק שלי…
ב11:30 יוצאים לדרך. חולפים על פני סאן סיטי, לא נכנסים, מאגפים את שמורת פילנסברג משמאל, ומגיעים לכניסה לשמורת בלאק ריינו. אנחנו ללודג' 10, הידוע יותר בכינויו Nkala safari lodge.
ברגע שנכנסנו בשערי השמורה, אנחנו בעצם עשויים לראות חיות מטווח אפס. אנחנו מבינים את זה, אבל לא מספיק, אז לא ממש מחפשים, עד שאנחנו נתקלים בלהקת בבונים ענקית ליד שלולית מים גדולה. וגם אז לא קולטים עדיין את גודל הרגע.
בכל אופן, בשתיים אפס אפס אנחנו בשערי נקלה, וצוות העובדים כבר עומד בשורה ומחכה לנו. התרגשות!!!
שום דבר לא יכול היה להכין אותנו למקום עוצר הנשימה שיהיה הבית שלנו ליומיים הקרובים. זה פשוט המקום הכי יפה, מעוצב בטעם משובח, מפנק, מרגיע, קסום ונפלא שהייתי בו אי פעם. אני מאוהבת. אני הולכת לקשור את עצמי לשידה בכניסה עוד יומיים כשיגידו לי ללכת. בעצם אולי לערסל שבמרפסת התצפית. הרבה יותר נוח, וגם אולי יגיעו שוב הבפאלו שפספסנו בלילה לשתות מהשלולית שלנו ואני אראה אותם הפעם.
אבל עד שזה יקרה יש לנו יומיים כאן, והזמן לא עוצר לצערי.
הריינג'רית המחליפה, מריקה, עושה לנו סיור קצר להראות לנו את המקום המהמם ואנחנו קובעים להיפגש שוב בארבע וחצי לסיור הספארי הראשון.
עד אז מתארגנים בחדרים ומכינים ארוחת צהרים מאוחרת.
זה לודג' פרטי רק לנו. בוגר שמינית מספר 1 מתמקם בסוויטת הפיל. תאומים מספר 2 ו3 מתמקמים בסוויטת הקרנף. אנחנו בסוויטת הנמר שמחובר אליה חדר הגורים לקטנים מספר 4-5. סוויטת הבפאלו וסוויטת ההאני מון (האריה) נותרות ריקות. בסלון הטלויזיה הענקית מציגה את השלולית הפרטית שלנו, כדי שאם מגיעות חיות נוכל לראות ולהגיע בשקט בשקט למרפסת התצפית. אין כאן שלוש ארוחות מפנקות ביום, אנחנו צריכים לבשל בעצמנו. אבל יש עובדים, שמנקים אחריך, שוטפים כלים, מפנים מהשולחן...רק שבארבע כל יום הם הולכים הביתה. אז את הכלים מארוחת הצהרים אנחנו ניאלץ לפנות בעצמנו. המנקה ממש מאוכזבת. גם את המזוודות התעקשנו לקחת לחדרים בעצמנו, וגם עכשיו שולחים אותה הביתה בלי לפנות לנו מהשולחן. סירייסלי???
נו ווריז, אני מרגיעה אותה. מחר כבר נארגן לכם עבודה. ועורמת יפה את הכלים החלביים ליד הכיור הימני במטבח השירות. מחר כבר יחכו לה שתי ערימות ופתק עם הסבר על כך שאני מבקשת לשטוף כל ערימה בנפרד עם סקוץ' נפרד (בשרי וחלבי אם לא הבנתם. היא הבינה מצוין, אגב).
בארבע וחצי, חמושים במעילים, משקפות ומצלמות לא מספיק טעונות, אנחנו מטפסים לג'יפ. מריקה נותנת לנו הוראות התנהגות בסיסיות לספארי (לא עומדים, לא מוציאים איברים, אפשר לדבר אבל להשתדל להיות מאוד שקטים כשרואים חיות או כשמנסים לאתר אותן) ויוצאים לדרך. מה החיה שאתם הכי רוצים לראות?אריה כמובן. חמודה מספר 4 אומרת אלפנט. גם הולך.
מה ראינו בסיור הספארי הראשון שלנו? אימפלות כמובן. וכמה חיות קטנות וחמודות שלא קלטתי את שמן. ציפורים מהממות. המון פניניות. ואז מגיע אחד מרגעי השיא. ליד אחת השלוליות מקובצים להם כמה קרנפים צעירים, ונותנים לנו מופע התפלשות בבוץ וקרב ילדותי (זה לפי ההסברים של מריקה, כמובן, שטוענת שזה רק משחק). הבעיה שמפריע להם שאנחנו מסתכלים, כנראה, ואחד מהם מתחיל ללכת לכיווננו במבט מאיים. מריקה לא מאבדת עשתונות, ויוצאת ברוורס בחזרה אל השביל, ואנחנו ממשיכים לתצפת מעט ממרחק. החברה' חוזרים לענייניהם, כולל הלפלף שעומד בצד וצועק עוד לא ראינו דם, אבל אז שוב ההוא קולט שאנחנו עדיין שם ומתחיל לרדוף אחרינו עד שברור לו שנסענו משם.
ברגעים אחרונים של אור אנחנו פוגשים כמה גאנואים מרשימים, וכשהשקיעה כבר במלוא תפארתה אנחנו זוכים למראה מרהיב וצילומי פוסטר של ג'ירפות על רקע השמש השוקעת. אפריקה. אושר גדול.
מסיימים את היום בפרגיות על האש ושוקעים בשינה מתוקה ומפנקת במקום המושלם עלי אדמות, לא לפני שמכוונים שעונים לחמש וחצי בבוקר…
תם לו יום נפלא.
-
ושכחתי תמונות...מהיום הראשון:
-
ממאונט אמנזי:
-
ספארי...
-
-
את כותבת מקסים. כייף לקרוא.
תודה על השיתוף.
מחכה להמשך,
טל
-
כתיבה יפה לטיול יפהפה!
אחרי התיאור,נכנסתי לאתר הלודג’ בסאפרי,נראה ממש מהחלומות.
כמה סיורי ספארי יש ביום? והאם הם כלולים במחיר הלודג’?
-
אפריקה מרגשת ומסקרנת.
מחכה להמשך.
-
שמחה שנהניתם!
אין ספק שמבחינת רמת הלינות והשירות דרום אפריקה בהחלט מפנקת ומאד value for money
-
המחיר כולל שני סיורי ספארי ליום (מוקדם בבוקר ולפנות ערב), כשכל אחד מהם רשמית אמור להמשך שעתיים וחצי. אבל הריינג'רית היתה זורמת ולארג'ית (היא כל כך נהנית מזה בעצמה פשוט), ולעולם לא תוותר על המשך חיפוש אם התקבל מידע מהקולגות שלה, גם אם זה אומר להתרחק, רק בגלל שנגמר הזמן. וגם בסיום סיור הבוקר, כששוב חזרנו מאוכזבים שהאריה המבוקש עוד לא נמצא (ידעו שהוא אמור להסתובב באזור כי נמצא קרנף שנטרף) היא הבטיחה שאם יהיה משהו היא תבוא לקחת אותנו גם באמצע היום.
-
ממשיכים.
כשנפרדנו ממריקה, הריינג'רית המחליפה, בערב הקודם, היא אמרה שמחר, כשתחזור אלסבי (הידועה בכינויה אלה), הריינג'רית האמיתית שלנו שגרה(!) כאן, היא תיקח אותנו לשמורה הגדולה יותר, פילנסברג, כי כרגע פה בבלאק ריינו קצת חלש. הנסיעה לשם ארוכה יותר ולכן הסיור יהיה ארוך מהרגיל, על חשבון הסיור של אחהצ, או אפילו באורך כפול במקומו אם נרצה. זה נשמע לי מוגזם וקשה מדי, לשבת בג'יפ לחמש-שש שעות של ספארי, אז אנחנו מסכמות על ארבע שעות בערך בבוקר וסיור קצר יותר אחהצ.
מכיון שסקרן מס' 3 רוצה לראות את הזריחה אני קובעת להתחיל בשש וחצי.
קמים, מתארגנים, לובשים המון שכבות ויוצאים לחושך ולקור שבג'יפ. פוגשים לראשונה את אלה, שהיא קצת פחות תקשורתית וחביבה ממריקה אבל מאוהבת בעבודה שלה כפי שנגלה בהמשך. לכל אחד מאיתנו מחכות על המושב שתי שמיכות ובקבוק חם, ואלה מציעה לנו להתעטף היטב כי הולך להיות קר. ברגע הראשון אני לא מבינה למה היא חושבת שעכשיו עוד לא קר לנו. אבל בשניה שהיא מתחילה לנסוע הכל ברור...עד עכשיו זה לא היה הקור האמיתי. מהר מאוד אנחנו מייחלים לראות חיות קודם כל כי המשמעות של זה היא שעומדים במקום קצת ואז פחות קר. קצת פחות קר. תוך כדי נסיעה כל אחד ממציא שיטות התעטפות שונות ומשונות, ומה שלא עושים, הרוח תמיד מצליחה למצוא איזו פירצה לחדור דרכה. מתישהו גאונה מס' 2 נדמה לי מגלה שאפשר להכניס את כפות הידיים בין הבקבוק החם לכיסוי שלו, וזה שידרוג רציני. רק שאז השמיכות מתגלשות מהכתפיים ואין איך לתפוס אותן. לא פשוט הסיפור הזה.
אבל אלה, היא בשלה. יש לה עבודה לעשות. היא לא באה לכאן כדי לחמם אותנו. היא צריכה למצוא לנו חיות. והבחורה נחושה.
אנחנו מוסיפים לאוסף מאתמול זברות. בבונים. קודו, שזה עוד איזה סוג של אנטילופה, אבל גדול יותר מהאימפלות (שהן חתולי הרחוב של הספארי, או הלחם במושגים אחרים), ועם קרניים ספירליות מרשימות למדי. ג'ירפות, הפעם ממש מקרוב. פיל אחד רחוק רחוק. עוד קרנפים. את האימפלות כבר לא סופרים. אין אריות.
מתישהו אני נזכרת שאמורה להיות מתישהו הפסקת שתיה חמה. אני מתחילה להציע לילדים לחמניות עם נוטלה, אולי זה יעביר לאלה את המסר. אנחנו מחסלים את כל הלחמניות, וגם את השוקולדים. אלה עדיין לא מבינה את הרמז. ואז סוף סוף היא שואלת אם נרצה את השתיה החמה כאן או בהמשך. כאן! ברור שכאן!
אנחנו נכנסים לשטח מגודר עם שולחנות פיקניק, ופוגשים כאן עוד תיירי ספארי, והקפה שאלה מכינה הוא אחד המענגים שהיו לי. סתם נס קפה, אבל חם חם כמו שאני אוהבת ובזמן הנכון ובמקום הכי נכון. האחרים מתענגים על שוקו חם ותה, ואלה מאוד משועשעת לראות אותנו שוברים את השיניים בנסיון לנגוס בראסקס שהיא מגישה לנו. בסוף נכמרים רחמיה והיא מסבירה שאמורים לטבול את זה בשתיה החמה ואז זה מתרכך. לי זה נחמד ואני מאמצת את הראסק בתור המשהו ליד הקפה להמשך הטיול. הילדים לא עפו.
אחרי ההפסקה אנחנו חוזרים לג'יפ וממשיכים בסיור. כשאנחנו שוב בבלאק ריינו אלה מתעקשת להמשיך לחפש את האריה שכולם מחפשים כבר מאתמול. מסתבר שציידי-ציידי הקרנפים מצאו אתמול ממש באזור שלנו קרנף מת, שלא מת ע"י צייד אלא ע"י טורף. אז כל הריינג'רים חמים עליו ומפטרלים ליד מאגרי המים שסביב לנקודה, בתקוה שמתישהו הטורף הזה יהיה צמא וייצא אל דרכי הגישה. יש להם כינוי, לציידי הציידים, שלא קלטתי אותו, אבל תפקידם הוא למנוע את צייד הקרנפים. למה דוקא קרנפים? מסתבר שהמקומיים מאמינים שלקרן של הקרנף יש יכולות ריפוי, ולכן היא נחשבת למוצר מאוד נחשק. ציידי הציידים גרים בתוך השמורה, ונכנסים רגלית לעומק השטח כדי לסרוק אותו. סוג של בשר תותחים, בצבע שחור כמובן. הריינג'רים, אגב, לבנים כולם. לפחות אלה שפגשנו.
מהון להון, את האריה לא מצאנו גם בסיור הזה, וכבר עשר וחצי ואנחנו חוזרים ללודג', שם מחכים לנו המון קופים חמודים שמיד נכנסים לג'יפ לאסוף פירורי לחמניות עם נוטלה.
על שולחן האוכל מחכים הכלים השטופים שלנו, מבריקים מאי פעם ומסודרים בשתי ערימות נפרדות. בשרי וחלבי. תנק יו סוו מאץ'! איי טולד מיי האסבנד איט וויל בי אוקי.
ארוחת בוקר באיזי, ומעבירים את המשך היום בעצלתיים ובשלווה מוחלטת. לקטנים קצת משעמם, אז אני מפקירה בידיהם את הטלפון שלי שיראו המירוץ למליון שבדיוק נפתחה העונה וטסים לקייפטאון והולכת להתמסטל על הערסל במרפסת התצפית.
אני מאוהבת בשקט הזה. מתמסרת. רק הנשימות שלי וציוץ הציפורים. אושר.
ופתאום, משום מקום, עדר של אימפלות מגיח מימין. בזו אחר זו הן מדלגות באויר באצילות מעל איזה מכשול ונאספות סביב השלולית שלנו לשתות.
אני לא נושמת, שלא ירגישו שאני שם. אני בלי הטלפון. אין לי איך לצלם. אין לי איך לקרוא לכולם. אז אני פשוט חיה את הרגע הקסום הזה אס איז. וזה מרגש ממש. סתם אימפלות. ועדיין.
המשך מחר. לילה טוב...
-
לפני שיוצאים לסיור אחה”צ, אלה נכנסת לסלון ומריצה לאחור את הצילומים מהשלולית. היא רואה את האימפלות שלא יכולתי לצלם, וגם צבועים שעברו שם במהלך הלילה הקודם. היא כל כך אחוזת התלהבות מכל גילוי כזה, כאילו זו פעם ראשונה. חמודה אלה.
“וויר אר גואינג טו פיינד דט לאיין” היא מסננת כשאנחנו יוצאים שוב לדרך.
הסיור מתחיל חלש. אחרי כמה דקות, תהרגו אותי איך היא כל פעם מזהה חיות גם במרחק קילומטרים, אבל הפעם זה די קרוב אלינו, רק מוסתר בעשב, היא מזהה קרנף שחור. “אוווו, וורי רייר!!!” אלה מתלהבת. היא לא ראתה קרנף שחור כבר חודש לפחות. אנחנו תוהים אם באמת זכינו כאן לאיזה מחזה יוצא דופן או שזה סתם נסיון לגרום לנו להאמין שהספארי מוצלח גם אם שום אריה לא נראה באופק. אני נוטה להאמין לה, היא כל כך “אין טו איט”, שזה כובש. אז מה שחור יותר בקרנף הזה מכל הקרנפים הלבנים שראינו עד כה? אפילו לא פיגמנט אחד נוסף. זה הכל בכלל טעות, העניין הזה עם הצבע. האפריקנרים, ששפתם המקורית היא הולנדית, קראו לקרנף הלבן ווייט, אבל לא מלשון לבן white אלא רחב, wide, והתכוונו ללסת הרחבה שלו לעומת זו המחודדת של הקרנף הסוו-קולד-שחור.
ולא שהצלחתי להבחין בצורת הלסת של החבר השחור כאן בסבך, אבל שיהיה. ולמה כל כך נדיר לראות קרנף שחור, ועוד בשמורה הזו, הקרויה על שמו? אלה מסבירה שהקרנף השחור הוא חיה מתבודדת וחשדנית, ואכן איך שאנחנו מתקרבים הבחור מתרחק מהשביל במיידי.
ממשיכים לנוע בשבילים המוכרים. אנחנו מתחילים להכיר ולזהות את הדרכים כאן, והכל מתחיל קצת לחזור על עצמו, בעיקר כשכל מה שאנחנו רואים זה שוב אימפלות אימפלות אימפלות. אנחנו מאשרים לאלה אפילו לא להאט.
אני מראיינת אותה קצת. כן, היא גרה בלודג’, ממש שם בבית הקטן שבצד. לבד לבד. אבל בכל לודג’ גר ריינג’ר, ואני מדמיינת לי איך בטח כל פעם שיש למישהו מהם לודג’ פנוי הוא מזמין את החברה’ לחגוג. תכלס אנחנו בכלל לא מנצלים את כל מה שיש ללודג’ שלנו להציע (בר מגניב עם חלון החוצה, בומה=מדורה, בריכה שכרגע קר מדי בשבילה...). כן, כשאין אורחים בלודג’ היא יוצאת לבד לסיורי ספארי. כן, היא מאווווד אוהבת את העבודה שלה. שפת האם שלה היא אפריקנס, לא אנגלית, אבל רוב המקומיים כאן באזור מדברים אנגלית ולא אפריקנס. והיא מעולם לא יצאה עדיין מגבולות דרום אפריקה...
ואז מישהו מדווח בקשר ששמע פילים. אנחנו נוסעים למקום המדובר, ומכל הכיוונים מגיחים עוד ועוד רכבי ספארי, וכולנו מתקבצים בצומת הזו, ומדוממים מנועים.
דממת אלחוט. מחכים לשמוע שוב כדי לדעת לאיזה כיוון להתקדם. דקה. שתיים. שלוש. אבל אלה, שאני מעריכה שעוד אין לה 30, היא צעירה חסרת מנוח וחסרת סבלנות, והיא מציעה שאנחנו נמשיך לחפש אריות, וכשימצאו את הפילים כבר יודיעו בקשר. אנחנו איתה לגמרי.
עוד כמה קרנפים, צבוע אחד שחוצה את השביל במהירות. עוקבים כמה דקות אחרי אימפלות בתקווה שאולי יש איזה אריה או נמר שאורבים להם בסביבה.
כלום. והסיור הזה, לכאורה, גם אמור להסתיים מוקדם יותר על חשבון הסיור הארוך מהבוקר. עושים עוד סיבוב לצומת הפילים. כל הרכבים האחרים עוד שם, פשוט עומדים במקום כבר מעל חצי שעה. אנחנו ממשיכים ואלה כבר מתחילה להתקדם חזרה, ומתחיל להחשיך, כשמתקבל סוף סוף הדיווח שהפילים נמצאו. והם ממש קרובים ללודג’ שלנו מסתבר. כבר חושך כמעט לגמרי כשאנחנו מגיעים, ואלה מבקשת לא להאיר עליהם כי זה פוגע להם בראיית הלילה, ומאירה בפנס אדום שלאורו אנחנו מנסים לצלם, אבל קשה. המחזה מרגש ומקסים. משפחה של פילים, בכל הגדלים, מקובצת שם סביב שתי שלוליות במרחק כלום מאיתנו. שותים, מתרחצים, צוהלים (או איך שקוראים לקול של הפיל...). הסיור ניצל, תודה לאל. חוזרים ללודג’ מסופקים ומאושרים. אבל בלי וי על אריה. מה יהיה?
אנחנו קובעים עם אלה שוב למחר בשש וחצי. יש לנו טיסה לקייפטאון להספיק, ובכל מקרה הצ’ק אאוט כאן הוא סטריקטלי בעשר וחצי.
ארוחת הערב היום פחות רשמית. כל אחד בזמנו החופשי ומה שהוא בוחר מבין ההיצע שמורכב מכל מה שצריך לגמור כי מחר מתחיל סיפור חדש. אז יוצא שאנחנו פזורים בכל רחבי הלודג’, כשהזוג מרים לרגע עיניים למסך הטלויזיה בסלון ומגלה שם את הפילים. איפה הטלפון? איפה הטלפון כשצריך אותו? נו מהר. תודיעו לכולם.
“פילים פילים פילים” מתעשת וכותב מיד בכור מס’ 1 בוואטסאפ המשפחתי, “נא לבוא”.
סקרן מס’ 3 תופס מהר איזו חולצה, מאוהבת מס’ 2 קוטעת את שיחת הוואטסאפ, וכולם מגיחים מחוריהם, בלי לנשום, בצעדים חרישיים, אל מרפסת התצפית.
משפחת הפילים הגיעה כולה. רגע אחד לא היה שם כלום והנה הם כאן, מחייכים אלינו ומנופפים בחדק. בחיי. מה אומר ומה אגיד? פיל זו אחת החיות אם לא ה-!
נפעמים ונרגשים אנחנו פורשים איש איש לבקתתו המהממת. מי לאמבטיה המפנקת, מי למקלחת החיצונית המגניבה (בדגש על משוגע מס’ 3), מי למיטה הרכה והחמימה (אם כי את הסדינים החשמליים אנחנו כבר לא מדליקים, אחרי שבצהרים זה הקפיץ את הפקק בכל הלודג’. כשפניתי לאחד העובדים הוא לא הבין מה אני רוצה ורק סימן לי על הגדר שאמרו לו לצבוע, למרות שהיא נראתה לי לגמרי צבועה). עוד רגע כל הטוב הזה נשאר כאן, ואני לא. האאא.
מהר מדי מגיע ה(לפנות) בוקר. אנחנו מסיימים אריזה עד כמה שאפשר, וצריך גם לשקול מזוודות ולוודא שאף אחת לא עוברת את ה20 קילו, שזו המגבלה המקומית כאן לטיסה.
אלה שוב מריצה את הסרט לאחור, ורואה את הפילים שלנו, וגם “אווו, וואו, איי קנט בליייייב איט!!!”- שני בפאלו!!! ולא מאוד מאוחר, בעשר וחצי בלילה סה”כ. איזה פספוס! חמודה מס’ 4 מחליטה שאפשר לספור את זה בתוך ה”איזה מהביג פייב ראינו”. ועדיין חסר אריה. ונמר, אבל אלה מבהירה שהסיכוי לראות נמר הוא באמת אפסי. גם היא עצמה עדיין לא ראתה.
הסיור שוב קצת חוזר על עצמו, כבר לא זוכרת אם ומה ראינו בו עד השלב בו מתקבל הדיווח הוודאי שיש אריה בשטח, אבל עדיין מחפשים איפה בדיוק. בינתיים אנחנו עושים הפסקת שתיה חמה, הפעם בגדרה ללא שולחנות. רק מסתור בנוי עם חלונות תצפית לשטח, אבל אין שם כרגע כלום. גם מוקדם יותר היום כשאנחנו עוצרים, אז קר עדיין מאוד. שותים מהר וממשיכים הלאה. הזמן הולך ואוזל, קופא מקור מס’ 5 כבר ממצה את העניין ושואל כל דקה למה לא חוזרים, הבטחתי שייגמר בתשע וכבר תשע וחצי.
ואז מגיע הדיווח שאלה חיכתה לו יותר מאיתנו. מצאו את האריה! מצאו את האריה! שם ליד הגבעה. משהו כמו 11 דקות נסיעה. מוכנים? אלה פוצחת בנסיעה מטורפת, דוהרת עם הג’יפ כמו נהגת שודים מיומנת, מצלמות בשלוף. אנחנו מגיעים בדיוק בזמן. אריה גדול, רעמה מרשימה, פצוע ברגל וקצת צולע, פוסע ממש קרוב אלינו, באיטיות, מאפשר לנו להספיק להתרשם, לצלם, סטילס ווידאו, ואז בוחר לו פינה בעשב ומשתרע באלגנטיות עד שבקושי אפשר לראות אותו כבר. אלה מבסוטית אש. הגענו בול בזמן. עכשיו הוא ירבוץ שם כל היום. אחרי הכל, אריות ישנים 22 שעות ביממה...אז כל הרכבים האחרים שמגיעים אחרינו פספסו את הרגע. קצת שמחה לאיד, נודה על האמת, מוסיפה לאושר הגדול שהנה, ממש בזמן פציעות כבר, זכינו במראה הכי מרהיב של החיה הכי עוצמתית בספארי.
את החזרה ללודג’ אלה עושה מהדרך הארוכה יותר, אולי נספיק לראות עוד משהו רגע לפני שזה נגמר. אנחנו על ענני האושר, מחייכים לעוד כמה יצורים שחולפים על פנינו, משהו בין צבי לארנב, והנה אנחנו בחזרה, ונגמר הספארי.
תם שליש ראשון של טיולינו. נפרדים מאלה ומכל העובדים, עם מעטפות הטיפים שאנחנו נותנים באהבה, ויוצאים בנסיעה לשדה התעופה בלנסריה, שעתיים וחצי נסיעה מכאן, בדרך שמחזירה אותנו בהדרגה למציאות הפחות פוטוגנית של דרום אפריקה.
