דרום אפריקה - סיפור על אהבה (קצרה מדי)
-
ותמונות, אם כי מתישהו הפסקתי לצלם ונתתי למצלמות הרציניות לעשות את העבודה.
-
-
תאורים מלאים. כמו תאוריו של סטנלי שיצא לחפש את ליווינגסטון באפריקה…..
-
מגיעים לשדה הקטן בלנסריה, מחזירים את הרכב והבחור מקפיץ אותנו לכניסה לטרמינל, ומפתיע אותנו בכמה מילים בעברית שלמד מנוסעים. מקבל כמובן את הטיפ לו הוא מצפה, ואנחנו מוסרים מזוודות ותוך רגע אנחנו כבר בגייט, שם מחכה לי עמדת קפה ללא תשלום! נחמד!
הטיסה מלאה, וממריאה בעיכוב קל של כחצי שעה, אבל בגדול הכל זורם לפי התכנית, המזוודות מגיעות מהר, ההשכרה של הרכב החדש, ובסביבות שבע בערב, אחרי נסיעה לא מאוד ארוכה אבל טיפה מלחיץ ודורש ריכוז המפגש הראשוני עם כבישי העיר הסואנים, עם ההתפצלויות והיציאות לשלל כיוונים, עם הנהיגה ההפוכה, וחושך כבר, והחברה’ בכל רמזור שמתנפלים עליך עם מרכולתם, אנחנו מגיעים לדירה בסי פוינט.
זו פעם ראשונה שאני מזמינה בairbnb, אגב. קצת חששתי, משום מה, אבל זו נראתה לי אחלה דירה, באחלה מחיר, במיקום מעולה (וזה עוד לפני שגיליתי שזה ממש מול ביה”ס הרצליה היהודי, שבו מתקיימות כרגע תפילות השבת של בית הכנסת מורשה שנשרף בחנוכה האחרון, ואנחנו נהיה בקייפטאון בשבת) ולא הצלחתי למצוא אותה דרך אף אתר אחר אז הרגעתי את עצמי עם העובדה שמדובר ב”סופר הוסט” ושהיו לה ביקורות מצויינות בלבד (אם כי עכשיו אני מבינה שבabnb זה מורכב, העניין הזה, כי בעל הדירה גם כותב ביקורת על האורח, כך שאני מניחה שאנדים די נזהרים עם ביקורות קטלניות).
את פנינו מקבל ארני, שהוא הקו-הוסט של אלכס, בעל הדירה, ומתגורר בבניין. הדירה עצמה היא אמנם חלק מבניין, אבל יש לה כניסה נפרדת ממש מהרחוב, מעין דירת גן, אבל לדירה עצמה מובילים שני גרמי מדרגות. לא למתקשים בסחיבת מזוודות…
החניה הצמודה מתבררת לנו עכשיו כחניה פתוחה לרחוב. אין אפשרות בכלל לחנות בגראז’ הסגור עם השער החשמלי...אנחנו נבהלים, לאור ההפחדות על פריצות לרכבים וכיוב’, אבל ארני מבטיח לנו שהשכונה בטוחה לחלוטין, רוב הזמן יש אבטחה בשער ביה”ס שממול, והנה הבן שלו חונה כאן קבוע ממש על המדרכה ומעולם לא פרצו ולא כלום. באופן כללי ארני מרגיע אותנו שוב ושוב שאין מה לדאוג כאן, אפשר ללכת ברגל, גם בערב, והנה יש לנו כאן ממש ברחוב המקביל בפינה את מוג’ו מרקט עם שתי מסעדות כשרות, וממול יש את אברונ’ז פלייס הכשרה, ובהמשך הרחוב עוד מסעדה כשרה.
ארני עושה לנו סיור בדירה, הוא איש חביב מאוד שמזכיר לילדים את הסבא שלהם שנפטר. יש משהו:-). הוא אפילו יהודי, למרות ששם משפחתו הוא ג’ונס. יש נטפליקס, וארני תופס את מתבגר דובר אנגלית מס’ 1 להסבר איך מפעילים.
מבחינת אבטחה של הדירה עצמה- אין כאן גדרות חשמליות בגובה 2 מטר. יש שער שננעל בטריקה, ולדירה עצמה יש עוד שער ברזל לפני דלת הכניסה.
הדירה חשופה לחלוטין לרחוב עם חלונות ענקיים. זה יפה מצד אחד, וגם קצת לא נעים בערב כשהאורות דולקים. אבל יש וילונות.
הדירה יפה ומרווחת, משופצת לאחרונה עם מקלחות מודרניות (אחת לכל חדר, רק שזו שבקומה העליונה היא מקלחת לגמדים רזים, ומפונקת מס’ 2 שבוחרת בחדר הזה תחטוף על זה קריזה בהמשך ותעבור להתקלח למטה). ריהוט קצת רטרו אקלקטי כזה, אבל חסר טאץ’. עומד בה ריח טחוב קצת של עץ, מזכיר את הבתים בארה”ב, וחלק מהריהוט ומהמכשירים ישן ונותן הרגשה לא מלוכלכת אבל גם לא מאוד רעננה. אלכס צריך לשכור את המנקות של הלודג’, שיראה מה זה מבריק מנקיון. אבל סה”כ הדירה טובה ונוחה, והבעיה היחידה היא שקר לנו רצח. החימום היחיד הוא תנור גז בסלון, שכמובן לא מצליח לחמם את החדרים.
בגדול אני כן ממליצה על הדירה הזו אם באים עם ילדים ורוצים מטבח ומיקום טוב, נוח ובטוח, במחיר ממש אטרקטיבי (עלה לנו למיטב זכרוני 2200 ש”ח בערך, לארבעה לילות, דירה ל8).
מתמתקמים ומתארגנים ויוצאים לאכול. הולכים על אברונ’ז הקרובה, בידיעה שהיא הפחות טובה מבין השתיים הבשריות. מחכים לאוכל זמן ארוך מנשוא, ממש יאוש כבר. בזמן הזה אני פתאום מזהה שהאמא של המשפחה הישראלית באחד השולחנות כאן היא המדריכה שלי מכיתה ו’ בבני עקיבא...אני מחליטה לגשת אליהם, והמפגש מרגש, משעשע, ומלהיב כשמתברר שיש לנו ילדים בגילאים כמעט מקבילים, התאומות שלה מדריכות בדיוק את אותם גילאים שהתאומים שלי מדריכים, הם כבר קובעים שייפגשו בהכנה למחנה ואיזה מגניב, ומה המסלול שאתם עושים, וכדאי לכם לאכול פעם הבאה בpress, היא הרבה יותר טובה, אבל הוופל בלגי כאן לקינוח היה אחלה. ואהה, אתם המשפחה שתפסה לנו את דפנה המדריכה? עכשיו הכל ברור...(אל דאגה, דפנה קישרה אותנו עם סתיו, שהיה מצוין ומומלץ בחום. פירוט בהמשך). כמובן שעד סוף הערב הזה אנחנו כבר חברות בפייסבוק:-) וכמובן שעוד ניפגש כאן בקייפטאון...אם נרצה ואם לא.
מזג האוויר ביום שאנחנו נוחתים בקייפטאון לא מאיר לנו פנים. גשום וקר, ולמחר, יום שישי, גם צפוי עדיין קצת גשם.
אנחנו מחליטים לא לשנות תכניות, ואחרי סופר זוגי בצ’קרס סי פוינט בבוקר, להצטיידות לשבת ולהמשך השבוע (מחלקה כשרה ענקית, כולל מאפיה מטורפת, ומגוון עצום של אוכל מוכן ושווה לשבת. מה שאני פחות מוצאת זה עוף טרי, פרגיות וכאלה. יותר חזקים בבשר כאן, במחירים מצחיקים, אבל חלק מהילדים שלי לא בקטע), אנחנו יוצאים לגנים הבוטניים קירסטנבוש המדהימים ביופיים.
אני מתאהבת בקייפטאון מיד בראותי אותה באור יום. הנופים, האווירה, אני כבר יודעת שלא יספיק לי זמן השהות כאן.
אנחנו מטיילים שעתיים בערך בגנים, מזג האוויר משתפר ורק כשאנחנו מתיישבים לקנח בשתיה חמה בבית התה מתחיל גשם.
מכאן אנחנו נוסעים לרכבל של הר השולחן. אנחנו יודעים שהוא סגור (בלי קשר למזג האוויר היום. הוא נסגר השנה ל6 שבועות לשיפוצים...) אבל רוצים לראות את הנוף מחצי הגובה לפחות. הזוג והרפתקן מס’ 3 מתחרפנים מהlion’s head ומחליטים שהם מטפסים לשם ביום ראשון. אני מבררת בוואטסאפ עם סתיו אם זה דבר שעושים, אם זה לא מסוכן. סתיו מודה שנפלו משם שני ישראלים שנה שעברה, אבל בגדול כן, זה מסלול שעושים, רק להתלבש חם. “לא יהיה לנו זמן לזה” אני מנסה להבהיר. “וגם מה נעשה כולנו בשעה וחצי הזו שיקח לכם לעלות ולרדת?”
אבל עד יום ראשון יש לנו עוד שבת שלימה. אנחנו חוזרים לדירה להתארגן לשבת שנכנסת כאן היום כבר בחמש וחצי.
בכניסה לביה”ס/בית הכנסת עומד שומר חמוש, ובנוסף גם שני שומרים תורנים מהקהילה עצמה- גבר ואשה, כך שבניגוד למקומות אחרים בהם היינו, כאן אנחנו לא עוברים חקירה צולבת כדי להכנס.
בתפילה אנחנו פוגשים את חברינו החדשים מהמסעדה אתמול, וחוץ מזה מדובר בקהילה סופר נחמדה וחמה. התפילה מתקיימת באולם הספורט והכנסים של ביה”ס, ולצד “התקווה” תלוי על הקיר ההמנון המקומי, שהוא בשלוש השפות המקומיות המרכזיות- אחת השפות האפריקאיות (קסוסה אולי?), אפריקאנס ואנגלית.
סקרן מס’ 3 מתיידד עם אחד מחברי הקהילה ושואל אותו לגבי ההמנון (שמסתבר שהוא המנון חדש שחובר לאחר ביטול האפרטהייד). בתגובה הבנאדם נעמד ושר בהתלהבות את כל ההמנון, והסקרן מצליח לקלוט חלק קטן: “אוסיבולוקה, אווווסיבולוקה”...השורה מלווה אותנו לאורך ארוחת השבת, וסקרני מחליט שהוא חייב ללמוד את כל ההמנון.
אחרי תפילת הבוקר אנחנו מוזמנים לקידוש גדול ושווה, מתעכבים רק קצת כי מתבגרת מס’ 2 נשארה עם הקטנים בדירה.
אחרי הארוחה אנחנו מתלבשים טוב ויוצאים לטיילת סי פוינט היפה והכייפית. מסתבר שמתקיים פה היום מירוץ מעניין- יש מקצה שליחים, ומקצי 10 ק”מ, 50 ק”מ ו100ק”מ(!!), הכל בסיבובים סביב הטיילת בלבד. אינספור רצים, בכל הגילאים, מפעוטות ועד זקנים ממש, בכל הצבעים ומכל הדתות… מזג האוויר הולך ומתחמם, ואני הופכת די מהר למתלה מעילים...(יש עירוב בכל סי פוינט, לכל הקוראים הדתיים שחוששים). אני מבחינתי רוצה להמשיך לטייל עד המגדלור, אבל היתר ממצים, והזוג לחוץ שנ”צ, אז חוזרים לדירה.
איך שיוצאת שבת אנחנו ממהרים לקניון ויקטוריה ואלברט בווטרפרונט. החנויות נסגרות בתשע, ואנחנו לא מצליחים לכסות אפילו עשירית מהקניון העצום הזה. חנויות מאוד מאוד יפות, ולא רק הרשתות המוכרות (יש לנו חוק משפחתי, לא נכנסים לרשתות שיש בארץ), אבל כולם נזכרים שהם מורעבים, אז אנחנו נאלצים לחתוך את הביקור המאוד לא ממצה הזה (שלא לדבר על זה שבווטרפרונט עצמו בכלל לא היינו בסוף), ואנחנו חוזרים לדירה ויוצאים ברגל למוג’ו מרקט, לפלאפל כשר (החומוס סגור במוצ”ש, ובכלל לא ברור לי מתי היא פותחת אי פעם, כל פעם שעברנו היה סגור) וקרפ בגלידה הכשרה שבהמשך הרחוב.
ולקינוח היום, (מוזמנים להכנס לקישור ולאווירה), חובב דרום אפריקה הטרי מס’ 3 מוריד את המנון המדינה לטלפון שלו, ומהיום והלאה למשך הטיול כל בוקר ייפתח בשירה (קורעת מס’ 4 גם חיברה ריקוד) המנון המדינה
-
מעט תמונות וממשיכים. אין לי כאן תמונות מהגשר מעל העצים בגנים, אבל היינו שם, אל דאגה...
ראש האריה ניבט מהחלונות האחוריים בדירה...
-
קמים לבוקר יום ראשון קר אך שמשי. היעד היום הוא כף התקווה הטובה וקייפ פוינט, דרך האוט ביי (שיט לאי כלבי הים) וצ'פמנ'ז פיק, וחזרה דרך סימונ'ס טאון (חוף בולדרס, פינגווינים).
היום ממשיך המירוץ מאתמול עם מקצה המרתון וחצי מרתון, כשהפעם המסלול מגיע עד אזור קמפס ביי, ואנחנו מלווים את הרצים בנסיעתנו (במוצש כשנסענו לווטרפרונט עוד ראינו את אחרוני מקצה ה100ק"מ בטיילת, מירוץ שהתחיל בשבע בבוקר...), וגם נאלצים להשתרך מאחורי רוכבי אופניים בפיתולי הדרך היוצאת מהעיר.
הנוף משגע, ואנחנו מקנאים קצת באלה שגרים כאן.
מגיעים להאוט ביי ברבע לעשר, ובלי לבזבז זמן אני נכנסת שרירותית, כמו המוני התיירים שכבר מקובצים על הרציף, לסוכנות ההפלגות הראשונה בשורה וקונה כרטיסים לשיט של עשר.
בינתיים הזוג והילדים נלכדים במלכודת התיירים הסמוכה ומצטלמים עם כלב ים אומלל תורן, מפוטם מדגים, שתכף יושלך בחזרה למים.
בעליה לסירה נדבקת אלינו הלהקה המקומית שמזהים את הכיפות, מנגנים לנו הבאנו שלום עליכם ודוחפים את הכובע מתחת לאפינו. הם באמת עושים את זה בשילוב מעורר השתאות של גועל וחינניות, ולא מותירים ברירה אלא להשאיר גם להם כמה ראנדים.
זה יום מושלם לשיט, הים שקט וחלק ותכול ומקסים. כלבי הים משעשעים וחמודים, סה"כ חמישים דקות נחמדות. לא שיא הטיול מבחינתי.
כשחוזרים מסתובבים קצת בשוק. הילדים לא מרגישים נוח עם הסגנון של המוכרים, שניגשים אליך בשניה שאתה רק מעיף מבט לכיוונם ומזמינים אותך להתמקח. אני דווקא במוד המתאים, אבל בסוף מסתפקת בצמיד ליפה מס' 4, ומוותרת על קערת העץ שהתלבטתי עליה. לעומת זאת, כשאנחנו כבר בדרך לאוטו, המוכר של נחשי העץ צועק אחרי הזוג: "אוקי, פיפטי", ואחרי שהמקח התחיל ב350, הוא חוזר וקונה. באוטו אנחנו מגלים שבשביל החמישים ראנד הוא הוציא לו נחש קצת פגום, אבל מילא.בצ'פמנז פיק אנחנו עוצרים קצת לצילומים. אין מה לומר, דרך מהממת. ומכיון שהוייז לוקח אותנו כבר דרך סימונס טאון אנחנו מחליטים להזדכות על הפינגווינים כבר עכשיו.
מחיר הכניסה לשמורת חוף בולדרס די שערורייתי בשביל הזמן שאנחנו מתכננים להקדיש למקום, אז אנחנו ממשיכים על שביל העץ העוקף את השמורה, ומסתפקים בפינגווינים המקננים לאורך השביל, בלי לראות את אלה שבחוף. אני עדיין מנסה להבין איך מגיעים לחוף החינמי שבו גם יש פינגווינים, לפי הטיפים שקראתי, אבל לא מצליחה. מילא. בשלב הזה של היום כבר ממש חם לנו, והזוג וצדיק מס' 3, שצמים היום את צום י"ז בתמוז שכל היתר בחרנו לדלג עליו, חוזרים להביא את האוטו בזמן שאני ושאר העבריינים יושבים לשתיה קרה ומרעננת…
בכניסה לשמורת כף התקווה יש פקק מטורף, והשעה כבר שלוש בערך, כשבחמש וחצי חייבים להיות מחוץ לשער הכניסה (יש עוד נסיעה ארוכה בתוך השמורה). לא ברור מה מעכב אותם מלהכניס את האנשים, אולי מחכים שיצאו מכוניות ויתפנה מקום, אין לי מושג, אבל באופן כללי דברים מהסוג הזה בדרום אפריקה, כבר למדנו, מתנהלים ל-א-ט. כבר בשלב ביקורת דרכונים ביוהנסבורג קלטנו את זה.
גם המחיר מטורף. אבל אין שאלה שנכנסים. מתבאסים שבזבזנו יותר מדי זמן בפינגווינים, ונוסעים קודם כל עד הסוף לקייפ פוינט. את פנינו במגרש החניה מקבלים הבבונים הידועים לשמצם, ואנחנו עדים להתנפלות של אחד מהם על עובר אורח תמים שאחז לתומו בבקבוק שתיה נחשק. מעניין אם הם יודעים גם לפתוח את הבקבוק אחרי שהם גונבים אותו. אנחנו ליתר ביטחון משאירים את התיק עם האוכל באוטו...לא נראה שיש כאן חשש לפריצה לרכבים, ובכל מקרה, אין מה לגנוב חוץ מכמה סנדויצי'ם.
מטפסים עד המגדלור. המקום הזה מדהים בעיני. הקטנים מקטרים ואני יורדת איתם בפוניקולר.
מכאן לכף התקווה הטובה, מצטלמים עם השלט כמו תיירים טובים, והצמים פוצחים בטיפוס לראש הצוק. אנחנו מחכים להם במקום היפה והמרגש הזה, על שפת המים. הם יורדים והולכים להצטלם בצוקים שעל שפת המים, עד שמגיע גל שכמעט לוקח איתו את משוגע מס' 3!!! למרבה המזל זה מסתיים רק במכת מים רצינית שמרטיבה אותו עד התחתונים...אנחנו נאלצים להזדרז לצאת לפני שיסגרו את השמורה וניקנס, אבל יש לציין שלא מיצינו את השמורה בכלל. אחד משיאי הטיול לכל הדעות במשפחה.
הוייז מחזיר אותנו לעיר בדרך שונה, מפותלת להחריד, דרך כמה טאון שיפס מדכאות שגגות הפחונים שלהן מעלים עשן.
לראש האריה הם כבר לא יספיקו לטפס היום, תודה לאל...שוברים את הצום בpress, וטעים לנו מאוד. (כמובן שגם כאן פוגשים שוב את המדריכה שלי ומשפחתה).
יום מושלם במזג אוויר מושלם עבר עלינו!
-
יום שני בבוקר. סתיו קבע איתי בתשע בבית הקפה של "גני החברה", להסברים כלליים לפני שנצא לסיור עצמו.
הוא ממליץ לנו לחנות בחניון המקורה של מלון african pride, בתשלום כמובן אבל כל המזוודות שלנו באוטו היום כי אחרי הסיור אנחנו עוזבים את קייפטאון, אז חייבים לחנות במקום עם שמירה.
אנחנו מאחרים קצת, ועוד יושבים לקפה והסברים, אז לסיור עצמו יוצאים נדמה לי בסביבות עשר.
סתיו מספר על השתלשלות העניינים ההיסטורית ועושה לנו סדר בעניינים, מי הגיע לאן ומתי, איך התחיל האפרטהייד, איך הסתיים חלקנו כנראה זוכר יותר טוב ממנו...ובעיקר מה המצב היום (יותר גרוע, במובנים מסויימים, עבור השחורים ובכלל...זה מסביר כמה דברים), ואנחנו מסיירים בגני החברה, רואים כמה מבנים היסטוריים, בית הפרלמנט המפתיע בצניעותו ובהיעדר השמירה עליו, בית העיריה הישן, כיכר גרין מרקט, שכונת בו-קאפ (הבתים הצבעוניים)…
הסיור חשוב לנו, כי בלעדיו היינו סתם מסתובבים כאן בלי לדעת כלום על מה שאנחנו רואים, אבל האמת היא שקייפטאון, מבחינת בניינים היסטוריים ותוכן, מתגלה לנו קצת כעיר "בלי בשר", בטח בהשוואה ללונדון נגיד (שם עשינו סיור בעברית שנה שעברה פשוט, והתחושה היתה שיש עוד כל כך הרבה מה לראות ולספר מעבר לגבולות ארבע שעות הסיור).
ronitzaw המליצה לי מאוד על סיור בטאונשיפ, אבל ויתרנו מקוצר זמן. בדיעבד היינו צריכים אולי אחרי הסיור עם סתיו לעשות גם את זה, ולעזוב את קייפטאון רק למחרת, אבל הנסיעה עד נייזנה מאוד ארוכה וחששתי להשאיר אותה ליום אחד. בטח לא יכולתי לצפות שמחר יהיה היום הכי גשום בטיול הזה, היחיד בעצם אבל גשום ברמה שממילא לא עשינו בו כלום בסוף חוץ מלנסוע לנייזנה בלי לראות מטר קדימה…
אנחנו נפרדים מסתיו ליד הכניסה למוזיאון היהודי, ששם יש מסעדה חלבית כשרה בה אנחנו אוכלים צהרים ועוזבים את העיר היפה והמיוחדת הזו בתחושה שהיינו צריכים כאן עוד יומיים ככה, לעשות וי גדול על הר השולחן וראש האריה, להסתובב בווטרפרונט...חייבת לחזור לכאן פעם. בקיץ אבל.
יש לנו שעתיים נסיעה עד רוברטסון, עיירה שרירותית שנבחרה רק בגלל שהיא שעתיים מקייפטאון, לא יותר כי לא ידעתי מתי בפועל נצא מהעיר ולא רציתי להכנס לנהיגה בחושך, ולא פחות כי בכ"ז, המטרה היא להתקדם לכיוון דרך הגנים ולהוריד מזמן הנהיגה של מחר.
בשמיים עננות כבדה, ומרגע שיוצאים מהצד השני של אחת המנהרות הארוכות שנסענו בהן אם לא ה- (ממש לפני המנהרה להקת בבונים מתרוצצת לצד הכביש) העננים מקבלים צורה של תקרה ונפתח אלינו חלון זוהר עם תמונת נוף מוארת ומהממת של עמקים והרים. מחזה סוריאליסטי לחלוטין שאני לא מצליחה לצלם אותו באופן שימחיש את החוויה. בכל אופן, הנוף פשוט עוצר נשימה, בכלל לא ציפיתי לזה בקטע הזה של הדרך.
הבית ברוברטסון הוא חלק מגסט האוס שיש בו גם כמה חדרים זוגיים. אמורה להיות כאן גם בריכה שלא רלוונטית עכשיו. סה"כ מקום נחמד אבל יקר מאוד ביחס לכל מקומות הלינה האחרים בטיול הזה (מעל 800₪, וזה עוד בלי ארוחת בוקר שכלולה במחיר רק לחדרים הזוגיים שאין בהם מטבח), כך שלא ממליצה במיוחד.
שוב הבעיה הידועה- קר. הבחור החמוד שמקבל אותנו מביא עוד רדיאטורים ניידים לחדרים, מדליק את הקמין בסלון, יש בקבוק חם למילוי על כל מיטה, אבל כל זה לא מצליח לחמם באמת את הבית. בסוף הערב, בסלון עם הקמין, חמים ונעים באמת, אבל ביתר החדרים קר מאוד.
מתלבטים קשות מה לעשות מחר. התחזית אומרת שכאן באזור גשום מאוד מהבוקר. ממוסל ביי ומזרחה (דרך הגנים) גשום רק מהצהרים.
היו לי כמה אופציות ליום הזה, ונוספה לי עוד אחת בעקבות המלצה של סתיו, לספארי סוסים בשמורת בוטליירסקופ ליד מוסל ביי.
אז על טיפוס סלעים והמעיינות החמים במונטגו ברור שניאלץ לוותר, כי זה חצי שעה מכאן, באזור הגשום מהבוקר.
המוזיאונים במוסל ביי ממש לא נשמעים לילדים שלי בתור אופציה.
אני בודקת כמה זמן יקח לעשות עיקוף ולנסוע למערת קנגו ליד אודסהורן, שזה תכלס הדבר הכי מתאים לעשות במזג אוויר כזה וגם סתיו מסכים איתי בהתייעצות בוואטסאפ, אבל זה מאריך מאוד את הדרך.
אז קמים בבוקר בעצלתיים ובלי החלטה, ואני שולחת מייל לבוטליירסקופ לבדוק אם אפשר להזמין להיום באחת בצהרים ספארי סוסים, בתקוה שהגשם עוד לא יגיע לשם. בעשר אנחנו יוצאים לדרך, ואני מקוה שכמו שכתוב באקיו-ווד'ר, למוסל ביי הגשם יגיע רק בשלוש.
בדרך (שממשיכה להיות מאוד יפה, עם שדות חרדל צהובים שנפרשים מאופק ועד סוף) אני מקבלת תשובה שיש להם מקום בשבילנו לסוסים בשתיים, לא באחת, ושהם מוציאים את הסיור גם בגשם.
אנחנו עוצרים לצהרים על החוף במוסל ביי, לרגע יש אשליה שאולי השמש יוצאת, אבל אז היא נעלמת בחזרה וקר ומגעיל בחוץ. יושבים עם הסנדויצים בתוך האוטו מול האוקיינוס.
מגיעים לבוטליירסקופ בדיוק בשתיים, ואיתנו הגשם, שהולך ומתחזק. עקשן מס' 5, שבימים כתיקונם פוחד לצאת מפתח הבית עד האוטו כשיורדות כמה טיפות, טוען בתוקף שממש לא מפריע לו, לא הקור ולא הרוח ולא הגשם, והוא לא מבין מה הבעיה לעשות ככה ספארי סוסים גם כשהזוג יוצא איתו שוב החוצה ואומר לו לדמיין ככה שעה על סוס.
הבחורה בקופה לא יודעת מה להגיד לנו. היא מתייעצת עם המדריך בטלפון. בהתחלה הוא אומר שאין בעיה. אחכ הוא אומר שבגשם הסוסים מפנים את הגב אז פשוט נעשה את הסיור עם הגב לגשם (ומה יהיה כשנצטרך לחזור? רעיון קצת מטופש...), אחכ הוא אומר שאם רוצים אז עכשיו כי בשלוש לפי התחזית הגשם יתחזק. הרוב מתקשים לוותר. חכם עיניו בראשו מס' 1 מודיע שהוא בכל מקרה לא מצטרף. יאללה חסכנו 330 ראנד. אני כבר נותנת לה את הכרטיס אשראי, ורגע לפני שאני מקישה את הפין קוד אני שואלת מה קורה אם אנחנו מתחילים את הסיור ואז רואים שזה בלתי אפשרי, אם יחזירו לנו את הכסף...היא שוב מתקשרת למדריך, וכולנו יחד מבינים שספארי סוסים זה לא משהו שאפשר כבר לעשות היום...בצער רב אנחנו מנחמים את עצמנו בקניות ללא הכרה בחנות המזכרות...כובע לריינג'ר מס' 3, שלפחות עולה חצי ממה שעלה בווטרפרונט, ספל פיל לאותו מס' 3 שאוסף ספלים מהעולם, בובות פרווה לאספני בובות פרווה מס' 4-5...ומתיישבים לקפה ושוקו חם מול האח הבוערת. זה לודג' עץ מקסים, בחוץ גשם וחיות בדשא. כמובן שהגשם דועך קצת בשביל שנגיד "הנה יכולנו לצאת", אבל תודה לאל שב לאיתנו ביתר שאת תוך דקות ספורות. אקיו-ווד'ר עשו זאת שוב. משלוש, כשאנחנו עוזבים את המקום, גשם שוטף בלי הפסקה כל הדרך לנייזנה, כך שגם על עצירות לתצפית בדולפין'ז פוינט ובמאפ אוף אפריקה אין מה לדבר. ממילא לא רואים כלום. לא ים ולא דולפינים ולא הרים ולא מפה.
מגיעים בארבע ורבע בדיוק לבית המקסים שעל ראש הגבעה בפאתי נייזנה. הלגונה מתנפלת עליך מכל חלון, זה פשוט מהמם. כמה שראיתי מראש בתמונות בבוקינג זה עדיין מהמם אותי הרבה מעבר לציפיות.
בחרתי בבית הזה כי מעבר ליופי שלו היה לו ציון מאוד גבוה (9.9) בבוקינג ובכל אתר אחר בו הוא מופיע, מחיר ממש מצחיק (משהו כמו 1800₪ לשלושה לילות) ובית אחד גדול שלא דורש פיצול (לעומת כל מיני בקתות שראיתי בנייזנה). מעבר לזה, מכיון שבשישי בבוקר נצטרך להגיע לטיסה מג'ורג', החלטתי לקבוע את בסיס הכוכב בנייזנה ולא בפלטנברג ביי, כדי להיות קרובים יותר לג'ורג', והבית הזה הוא אפילו לא בתוך נייזנה עצמה אלא ממש מעל כביש N2, הכביש הראשי של דרך הגנים.
חפשו lagoon view villa בknysna. מומלץ בחום!
בעלת הבית גרה בקומת הקרקע לבדה, אלמנה מזה שנתיים. אשה נחמדה ממש, שמספרת לנו על הביקור שלה בישראל ושואלת המון שאלות על כל הדברים המשונים שנתקלה בהם. שוב אני מזהה את הישירות הדרום אפריקאית, אין להם את הפוליטיקלי קורקט המלאכותי האמריקאי, אני אוהבת את זה.
גם כאן אין יותר מדי אופציות חימום. תנור גז למטה במטבח, ועוד קמין חשמלי שלא מפיץ בכלל חום לחדר, ומפזר חום אחד קטן שמטייל איתנו למעלה. וסדינים חשמליים כמובן. קר לך? כנס למיטה משש בערב…
למזלנו הטמפרטורות כבר פחות נמוכות מיום ליום בהמשך השבוע.
אז היום הזה די הלך פארש, כפי שתיעד ביומנו חמוד נוגע ללב מס' 5...(מיד בתמונות) אבל כשנוסעים לחורף צריך לומר תודה שהיה לנו רק אחד כזה בכל הטיול. מחר נראה את דרך הגנים באור חדש, ובמזג אוויר משופר.
לילה טוב…
-
אחרי המחנק בגרון מקריאת תיעוד יום האתמול של מחמל נפשי מס' 5, חייבים לשפר פה את מצב הרוח!
אנחנו כבר מתחילים להריח את סוף הטיול, נותרו יומיים שלמים בהם צפוי מזג אוויר מעולה למצות בהם מה שנספיק מהאזור היפה והאטרקטיבי שנפרש לרוחב רצועת החוף הדרומית של דרום אפריקה, הלא הוא נתיב הגנים garden route. רוב המטיילים מקדישים לאזור הזה סביב השבוע, לאור כמות האטרקציות ושמורות הטבע על שטח נסיעה יחסית לא גדול, מה שמזמין כוכב של כמה ימים.
אבל לנו יש רק יומיים. לא רציתי לוותר על ספארי בחלק הצפוני. אמנם גם כאן יש כמה שמורות (כמו בוטליירסקופ עם הספארי סוסים, למשל, שזו רק אחת האפשרויות שם, ויש להם גם לודג' לאירוח בדומה לזה שהיינו בו), אבל להבנתי אף אחת מהן, אולי חוץ מאדו שהיתה רחוקה מכדי להכנס למסלול שלנו, אינה שמורת טבע מלכתחילה אלא שטחים פרטיים, עצומים ככל שיהיו, של אנשים שפשוט ייבאו לתוכן את החיות, כולל הביג פייב. אז החיות אמנם מנהלות שם את חייהן ללא התערבות אנושית, ועדיין לדעתי זה לא אותו דבר. ונכון שגם ספארי בפילנסברג ככל הנראה לא מתקרב לספארי בקרוגר, וגם ספארי בקרוגר לטענת מי שהיה בטנזניה וקניה זה לא לגמרי זה... כנראה אין לדבר סוף…
בקיצור, נשארו לי בסוף רק יומיים (במקור היה אמור להיות עוד חצי יום האתמול, לולא הגשם), ותודה לאל שהתחשב וסגר את ארובות השמים ליומיים האלה, והשמש פילסה לה דרך החוצה והאירה וחיממה את כל האזור.
והאמת שכשאני חושבת על זה, הייתי מסתפקת בעוד יום אחד מעבר ליומיים האלה, אולי יומיים, כדי להספיק גם את שמורת וויילדרנס ואולי עוד יום לציציקמה. כי תכלס, מעבר לשלוש השמורות הללו, ציציקמה הענקית (עם כניסה יקרה להחריד!), וויילדרנס ורוברג, מה שרוב המטיילים עושים כאן באזור זה פשוט אטרקציות על גבי אטרקציות, ובקיץ אולי גם סתם ים (לא באמת סתם, כי החופים כאן זה ממש לא חוף גורדון), והאטרקציות מאוד מייקרות את הטיול.
העיירות עצמן אולי גם נחמדות, אבל לילדים שלי יש אלרגיה למילה עיירות, הם ישר פורצים במחאת "לא עיירה ציורית! לא עיירה ציורית!"...אז את זה נשאיר לטיול זוגי בעתיד.
בכל אופן, לאחר קריאה מקיפה ככל שמצאתי חומר, החלטתי שמסלול הגשרים התלויים בציציקמה הוא חובה אין שאלה, ורוברג רק במידה ויהיה מזג אוויר מוש. את וויילדרנס שמתי בצד.
מבחינת אטרקציות, בחרתי באומגות שמעל המפלים ליד ציציקמה (tsitsikamma falls adventure ולא הcanopy tour שזה אומגות מעל צמרות עצים ונשמע לי דומה מדי לפארקי חבלים שכבר היינו) בעדיפות ראשונה, והשארתי באוויר כאופציה בהתאם להספק ולמזג האוויר דברים כמו טרקטורונים, סגוויי...סקי חולות פסלתי, נשמע לי מסוכן, ואת העובדה שאנחנו עומדים לעבור ליד גשר הבאנג'י הגבוה בעולם ניסיתי להדחיק, עד שהזוג הזכיר את זה וגם שמע חוויות מבן של חברים שבדיוק חזר מטיול לפני צבא...אז ניסיתי להשתיק אותו, עד שחבר אחר סיפר לאוזני ילדיי חוויות מהקפיצה שלו ושל הילדים שלו שם, שניהם צעירים משלושת מתבגריי…
אבל לא אקדים את המאוחר. את בוקר יום רביעי אנחנו מתחילים מהאומגות.
אני מגיעה בנכונות להתגבר על הפחדים שלי ולעשות היום אומגות לראשונה בחיי. הלב דופק, הפה מתייבש, ואז מגיעה הישועה מכיוון לא צפוי- פחדן מס' 5 נבהל פתאום מההסברים, ובעיקר מסרטון הוידאו שהיא מראה לנו, ומחליט שהוא לא רוצה לעשות...אין ברירה, באסה ממש, אבל מישהו צריך להשאר איתו...אולי אני אשאר ואת תעשי? מציע הזוג. לא, השתגעת? מה פתאום שתוותר, מקסימום כשתסיימו תעשה איתי את המסלול המקוצר של השלוש אומגות. זה יספיק לי בשביל החוויה…
בדיעבד, אם היו מסבירים לנו שמי שלא עושה אומגות יכול ללוות מהקרקע את כל המסלול, ושזה ממש קרוב ואפשר לדבר ואפילו להיפגש בחלק מהצמתים במסלול, הייתי עולה גם והוא היה רואה אותנו מלמטה כל הדרך. איזה מזל שלא הסבירו
...אני כזאת שפנה עלובה, בחיי.אז אנחנו מלווים אותם, ומצלמים אותם כמובן. מלמטה זה נראה מאוד יפה ומאוד מרשים ומגניב, ככה מעל המפלים, לפעמים ממש קרובים למים. אמיצה מס' 4 עושה את זה כמו ענקית ונהנית בטירוף וכשהם מסיימים היא מנסה לשכנע אותי לעשות עכשיו אני, אפילו את הקצר, והיא תבוא איתי.
אבל אני ברוב שיפלותי ממציאה תירוץ חדש, לא תאמינו: אם לא נמשיך עכשיו כבר למסלול לא נספיק את הבאנג'י
…
מכאן ממשיכים לשמורה עצמה, וכאמור הכניסה עולה המון כסף (מעל 100₪ לאדם למיטב זכרוני). מסלול המפל סגור היום, לא שתכננו. אנחנו מסתפקים בmouth trail או בכינויו מסלול הגשרים, לא לפני ארוחת צהרים לעיני שפני הסלע החצופים שמיד קופצים ומתייצבים על השולחן לבדוק מה יש לי בשקית. השפנים שם תוקפניים קצת, כנראה מעודף האכלה ע"י תיירים. כדאי לשמור מרחק.
המסלול עצמו מהמם. רגע אחד אנחנו בלב הג'ונגל, רגע אחד תלויים בין שמים לאוקיינוס לנקיקים ירוקים. מדהים.
הזוג, תמיד כל כך יסודי, רוצה להגיע לlookout point שהשילוט מפנה אליה במקום שמבחינתי הוא סוף המסלול. אז הוא ממשיך עם שלושת הבנים, עד שהם מבינים שזו דרך ארוכה ומטורפת, מוותרים וחוזרים. אנחנו חוצים את שני הגשרים הנותרים ומתאחדים שוב עם השביל ממנו באנו.
מומלץ בחום!
אני חייבת סופר היום, לא בטוח שיש זמן לבאנג'י...טוב, ניסיתי. פחחח.
למופרעים מס' 2-3 ברור שהם עושים באנג'י היום, למרות שמתישהו נראה שמס' 3 מקבל רגליים קרות. אפילו שקול מס' 1 שוקל את האופציה במפתיע.
הזוג מצנן התלהבות. נגיע, נראה כמה עולה, כמה זמן צריך לחכות בתור...אני לא מאמינה לו. ברור לי שהוא לא יעמוד בפיתוי, והרי לא יוכל לקפוץ ולהגיד לילדים אתם לא.
חונים ומתקבלים ב"שלום שלום וhow do you say it, something with don't come to my dreams?"
"שלום שלום ואל תבוא לי בחלום" אנחנו מזכירים למוכר המזכרות החביב, ומבטיחים שנעבור לראות את המרכולת כשנצא מכאן. הוא כבר יודע שאנחנו סתם אומרים. מכירים ישראלים כאן, בגשר בלוקראנז.
השירותים מסריחים, מה שלא מפריע למנקה לחייך אלינו בציפיה שנזרוק איזה מטבע לקופסת הטיפים שלה.
הזוג נכנס לברר פרטים, יוצא ומודיע שהוא קופץ ושואל מי מצטרף. מס' 1 כצפוי מוותר. מס' 2-3 כצפוי לא מוותרים.
הקפיצה מותרת מגיל 14, אגב.
נפרדים מעוד משהו קרוב ל1000₪, ושלושת הלא שפויים מצטרפים לקבוצה של ארבע, עוד חצי שעה.
אנחנו ממתינים בעמדת הצילום, צלם מס' 1 ואני, אמא שלו, לעדכון מתי תורם לקפוץ. מזהים אותם כשהם מגיעים לגשר עם האומגה (שלטענתם היתה שווה יותר מכל ה8 של הבוקר ביחד...) ומחכים. הלב בתחתונים. הנשימה כבדה. אני מנסה להפיג את הלחץ בשיחות עם אנשים מסביבי, שאף אחד מהם, מסתבר, לא מחכה לקופץ ספציפי חוץ ממני. סתם עומדים להסתכל, ומזדהים עם הלחץ שלי.
תכלס, זה לא שאני באמת פוחדת. ברור לי שסכנת חיים אין כאן. כשלא חושב מטר קדימה מס' 3 הגיע היום לקצה הצוק הדק כסכין מעל הגלים המתנפצים בסוף המסלול (ראו תמונה למעלה) ולא ידע איך לחזור הייתי בהיסטריה.
עכשיו אני לא היסטרית. החשש היחיד שלי הוא מנפילה לא טובה, שתפגע בגב או משהו. לא שאני יודעת שזה קרה למישהו, אבל כשרואים מקרוב על המסך בתוך המסעדה במקום (אם מספיקים לפני שאומרים לך שאו שאתה יושב במסעדה ומזמין או שאתה יוצא) את הרגע שהחבל נגמר והגוף מוטח לאוויר, זה נראה רע.
בכל אופן, כשאני מתקרבת עם הזום של המצלמה ורואה את הילדה שלי, הענוגה הדקה והשברירית, עומדת שם על הקצה ונופלת אל הלא נודע, אני קצת מתקשה לנשום ואני רק מחכה לדעת ששלושתם עומדים על הרגליים בחזרה על קרקע יציבה ובלי נזקים פיזיים. לגבי נזקים נפשיים- בעיה שלהם. חבורה של מופרעים…
הם חוזרים. איך היה? "סיוט" מפטיר ילד בטראומה מס' 3. "הרבההההה יותר מפחיד מניו זילנד!!! זה הדבר הכי מפחיד שעשיתי בחיים שלי" אומר הזוג. "אה, היה סבבה" מחייכת בנונשלאנט שברירית מס' 2…
אנחנו עוצרים לקניות בסופר בכניסה לפלטנברג ביי, והחצי שעה נסיעה בחושך מוחלט (רגע לפני החושך עוד חצתה את הכביש משום מקום להקת בבונים) משם לבית בנייזנה זה בסופו של דבר הקטע הכי מפחיד ביי פאאררר מכל היום הזה.
תעשו לעצמכם טובה, אל תנהגו בחושך בכבישים בין עירוניים בדרום אפריקה.
מגיעים בשלום, נושמים לרווחה. לילה טוב! (אין לי פה עדיין תמונות מהבאנג'י, אז אחת מהגשרים לסיום היום)
-
שכחתי להתייחס לעניין הטיפים ביום של ציציקאמה, אז חוזרת לזה רגע למען הדורות הבאים.
באומגות יש אפשרות לקנות בסוף תמונות ווידאו שמצלמת אתכם לאורך הדרך בחורה שמתלווה למסלול מלמטה, איפה שאנחנו הלכנו. המחיר בהתאם לכמות המשתתפים. אפשר להחליט בסוף.
במסלול יש שני מדריכים מלווים, אחד בהתחלה ואחד בסוף. המדריך המוביל לקח לזוג את המצלמה וצילם אותם בעצמו בכל האומגות, כולל וידאו, והוא כבר מיומן ומצלם ממש יפה. אז לא לקחנו את התמונות בתשלום כמובן.
לקראת הסוף המדריך רמז לזוג כדרך כל המקומיים כאן, בלי הרבה עדינות, את עניין הטיפ, והדגיש ש"לא יספר לאף אחד שהוא צילם". נראה לי שה20 ראנד לכל אחד מהם התקבל בפרצוף חמוץ. הישראלים לפנינו השאירו 100 (לשני המלווים שלהם יחד)…
לעומת זאת, בבאנג'י, אולי מתוך הנשימה לרווחה והכרת הטוב שחזרו בשלום;-), השארנו 100.
-
היום יום חמישי (יום חמישי!)...זה אומר שהטיול הזה אשכרה מגיע לישורת האחרונה. מצד אחד,כשאנחנו נזכרים בספארי זה נראה לנו מזמןןןןןןןן, מצד שני, עבר כל כך מהר, והיה כל כך קצר. המון מעברים וחוויות אינטנסיביות בזמן קצר וזה קצת קשה לעיבוד כנראה.
אנחנו קמים למזג אויר שמובטח להיות שמשי לחלוטין. אתמול עוד התחיל קצת מעונן וקריר, היום אמור להיות ממש יום אביבי יפה. והוא אכן כזה.
אז דבקים בתכנית- שמורת רוברג, המסלול הבינוני.
מה אח"כ? במקור תכננתי "השלמות". אולי שיט לווייתנים. אולי שמורת פד'רבד בנייזנה. חברים שחזרו שבוע לפנינו סיפרו שנהנו מאוד בפארק הקופים ופארק הציפורים. ואני רוצה גם לפחות הצצה בפלטנברג ביי ובנייזנה- הראשים, האיים. וגם לא מיציתי את עניין השופינג בכלל. אולי דוקא בקניון קטנטן ושכוח אל כמו זה של נייזנה יהיו הפתעות.
המסלול לוקח לנו, כצפוי, קרוב לשלוש שעות.
אני מתחילה אותו מאוד לחוצה, בגלל כל סיפורי הטיול שקראתי- אלה עשו את זה בטעות בכיוון ההפוך והיו צריכים לטפס טיפוס בלתי אפשרי בדיונת החול, לאלה התחלף מזג האויר בפתאומיות והם כמעט עפו מהצוקים, אלה המשיכו בטעות עם ילדים קטנים למסלול הארוך והמורכב, ובאופן כללי המסלול נראה לי שכולו על שפת מצוק ואני מראש מפתחת היסטריה. אז מודיעה כבר באוטו לכולם שלמען בריאותי הנפשית אני מבקשת מראש שאף אחד לא יתקרב לקצוות, לא יטפס איפה שלא צריך ובאופן כללי לא יעשה דברים שהוא יודע שמפחידים אותי...הזוג ושובב מס' 3 מחמיצים לי פנים על הנאום הזה כל הדרך...הרסת את כל הכיף. בסדר.
בפועל- הרבה פחות מפחיד מהחששות. עד הירידה בדיונה יש רק קטעון קטן שטיפה מפחיד, וזו הנקודה בה רואים את כלבי הים. אבל גם שם אין צורך להתקרב ממש לקצה, רואים את כלבי הים גם בלי להתכופף ובלי להתאמץ. קל לפספס את זה, כי הם נראים כמו סלעים ברגע הראשון, ואכן ראשוני ההולכים מפספסים ואני מחזירה אותם.
כל חצי הדרך הראשון מלווה אותנו משמאל המפרץ השקט ומימין שיחים מלאים במעין חרגולים ענקיים ומרהיבים שמרתקים אותנו.
מגיעים לראש הדיונה, האוקיינוס מתגלה מהעבר השני, ואני משחררת והילדים רצים קדימה עד החוף הבתולי, הלבן, הסהרורי שנפרש לרגלינו.
הזוג, אמרנו יסודי, מתקדם כדי להמשיך את המסלול לקטע של האי. אני רואה מרחוק, בעודי יורדת לאיטי את הדיונה, שאף אחד לא רוצה להצטרף אליו. הוא הולך לבד בזמן שהילדים רובצים בחול בשלווה שהמקום משרה.
אחרי זמן ארוך מדי נגמרת לנו הסבלנות ואנחנו מחליטים להמשיך במסלול והוא יצטרף כבר. כשהוא מצטרף הוא טוען שזה היה החלק הכי יפה. שוין.
כאן מתחיל הקטע הכי מאתגר של המסלול, מסתבר. צריך קצת לטפס על הסלעים בעליה מהחוף, ויש כאן קטע מועד לרוחות חזקות ברמה ששמו שלט משני קצותיו שמזהיר מפניהן. היום אמנם מזג אוויר מושלם אבל בקטע הזה אפילו היום יש רוח, אבל לא נוראית. רק לובשים בחזרה את הסווטשירט.
רוחני מס' 3 מרותק לגלים המתנפצים בעוצמה בסלעים. אבל מכבד את הבקשה שלי ומתאפק…
האמת שהמקום טיפה מאכזב אותי, אבל רק כי הגעתי עם ציפיות מאוד גבוהות, לאור זה שאנשים כותבים שזו השמורה הכי מדהימה באזור. אבל אותי ציציקמה הרבה יותר הרשימה. כאן היו קטעים שהזכירו לי, קצת פרובינציאלי לומר, מקומות כמו שמורת פולג או שמורת האירוסים בנתניה. או לפחות שמורות בארה"ב שטיילנו בהן כמו טורי פיינס, פוינט לובוס (שהיתה יותר יפה בעיני)...וגם אם עושים את המסלול של חוף הבונים זוכים לכמה מראות מרשימים ברמה דומה.
לווייתנים או דולפינים לא זכינו לראות, בכל אופן.
אוכלים צהרים בשולחנות הפיקניק בתחילת המסלול, גם כאן יש שפני סלע אבל כאן הם דבקים בסלעים באמת. מכאן נוסעים לחפש את הווטרפרונט של פלטנברג ביי או אזור נחמד אחר בעיירה. לא מוצאים שום דבר אז אני מוותרת וממשיכים לפארק הקופים, ולאור המחיר הגבוה מחליטים לעשות רק אותו, בלי הציפורים.
סיור מודרך של שעה, עם מדריך צעיר מדי ולא תקשורתי, שמדבר במבטא כבד שקשה לנו להבין, אז אנחנו מוותרים בשלב כלשהו על הנסיון להקשיב לו ורק נהנים מהקופים עצמם, שזו חיה כל כך מצחיקה ומרתקת. מסתובבים בין קופים משוחררים בשטח, וזה נחמד. לא רגע שיא, אבל נחמד.
על פלטנברג ביי ויתרנו כאמור, אז על נייזנה אני לא רוצה לוותר. מכניסה לוייז knysna heads. פקצה מס' 2 רוצה לגור כאן. זה יהיה המוטו לכל אורך הסיבוב הרכוב שלנו בנייזנה, מהראשים לפלז'ר איילנד...היא תעשה כאן שליחות. אין פה בני עקיבא או משהו? אה לא? טוב, אז היא תיפתח כאן סניף. איפה הילדים כאן לומדים? שואל חמוד מס' 5. איזה ילדים בראש שלך? בטח רק זקנים גרים על האי הזה. כל היום בקאנטרי קלאב. הם צריכים שליחה אולי?
אחרי שהתחככנו בחיי המקומיים (אני אישית כל הזמן קיויתי שמאחד הבתים תצא אשה שחורה ומטופחת, בבגדי מעצבים, ותיכנס לפורש שלה בדרכה לקאנטרי. אבל השחורים היחידים שראיתי כאן היו עובדי תחזוקה כמובן. הם עדיין גרים בטאונשיפס שנמצאות גם כאן, בדרך הגנים. בפאתי כל עיירה מהממת שצמודה ללגונה יש טאונשיפ שצמוד לכביש), מחליטים להציץ במול, שחלפנו על פניו כבר כמה פעמים כי הוא ממש על הכביש הראשי, אבל אז אני רואה שילוט לכיוון הווטרפרונט של נייזנה (יש לזה שם אחר, לא זוכרת) אז נכנסים פנימה לתוך נייזנה ומגיעים באמת לרציף סירות חביב מאוד, עם חנויות ומסעדות, אבל כמובן שבעונה הזו המקום די מת. מסתובבות קצת בין החנויות, קונה טי שירטס, הבנים מתפללים מנחה מתחת לשלט המורה את הכיוון והמרחק מכאן של ירושלים (יחד עם עוד ערים בעולם כמובן). וזהו, חוזרים לבית שלנו שבראש הגבעה, לפני שניכנס שוב לנהיגה בחשיכה.
צריך לארוז, ולהקפיד שוב לא לעבור את ה20 קילו, לקראת הטיסה מחר מג'ורג' ליוהנסבורג.
זהו. בבוקר נפרדים בצער ומהבית ובעליו החביבה ונוסעים לג'ורג'. שדה פיצפון, אולם אחד קטן ובו חמישה "גייטים". הטיסה מלאה. יוצאת בזמן.
ביוהנסבורג אוסף אותנו נהג שהזמנתי מראש מחברת Transfer you shuttles & tours, למלון דירות ג'נסיס, שכל מי שנתקע ביוהנסבורג לשבת וצריך אוכל כשר ובית כנסת וזה, זה אחלה מקום בשבילו (רק תדעו שהמייבש כביסה לא מייבש!). המלון ממוקם בתוך מרכז קניות קטן, ובו שני סופרים עם מחלקה כשרה, מסעדת בייגלים כשרה, מולו מאפיה כשרה ומסעדת דגים כשרה ועוד, וסביבו כמה בתי כנסת והמון כלובים של זהב- וילות עם בריכה מאחורי סורג, בריח וגדרות חשמליות. מהעבר השני, ניבטת מחלונות דירת הארבעה חדרים היחידה במלון שכונת עוני שחורה.
בשבת בבוקר בדרך לתפילה אנחנו אמנם רואים ילדה הולכת לבד לבית כנסת, ועוד כמה נערים בדרך לשם, אבל לא מדובר פה באיזה אזור פסטורלי ונעים. בכללי יוהנסבורג, בטפח הקטן הזה שאני רואה ממנה, מדכאת אותי, ואולי גם בהשפעת הבלוז הכללי מכך שהסתיים הטיול וחוזרים לשגרה תכף, אני מחכה כבר בקוצר רוח שתצא שבת ונעוף מפה.
במוצש שוב אוספת אותנו ההסעה, הפעם זה הבוס בעצמו שאיתו התכתבתי (מה שלא מונע ממנו לרמוז לטיפ בסוף!), ובדרך הוא מספר שהוא עצמו מוציא גם סיורים מודרכים לקרוגר, אז שאצור איתו קשר פעם הבאה שאני בסביבה…
בשדה עוטפים לנו את המזוודות בניילון נצמד, מדיניות של אלעל באפריקה, והתור ארוך ומייגע, אז לא נשאר לנו כבר הרבה זמן להסתובב בחנויות, שמסתבר שהן רבות ויפות כמו קניון שווה, והמחירים בכלל לא גבוהים יותר מכל מה שראינו במשך הטיול. אפילו פחות.
הטיסה חצי ריקה, ואלעל לא נחמדים בכלל ולא מאפשרים לנו לעבור לשבת במושבים המועדפים, שכולם ריקים וצוחקים לי בפרצוף כל הלילה כשאני מנסה לישון בישיבה עם ראש של ילדה על הברכיים. מעצבן. את עייף מס' 3 שעבר לשם (לזכותו ייאמר שהוא לא שאל ולא ידע שזה "אסור") וישן שנת ישרים העירה הדיילת בברוטליות כשגילתה את המעשה הנורא.
ממריאים לפני הזמן, ונוחתים לפני הזמן, ותוך שעתיים הזוג כבר בעבודה ואני בכביסות והמתבגרים בטלפונים והקטנים בטלויזיה. כמה מהר הכל נגמר. לחיי הפעם הבאה.
-
גלי,
נהניתי מאד לקרוא את עלילותיכם בדרום אפריקה.
את מספרת בצורה מעניינת והדינמיקה המשפחתית משעשעת.
שמחתי לקרוא את מה שפרסמת מהיומן של בן ה-8.גם הקטנה שלנו בת 8 וכותבת עם הרבה שגיאות כתיבה – אז קצת מרגיע לראות שהיא לא היחידה.
טוב לדעת שנוח שם להסתדר מבחינת כשרות ומניינים בשבת.
עכשיו רק צריך למצוא זמן פנוי לטיול ארוך……….
שבת שלום!
סמדר
-
חחח, שמחה שהרגעתי אותך.
וכן, בהחלט, יעד מומלץ ונוח לשומרי כשרות ושבת, וגם למי שלא כמובן. נכון שזו לא אפריקה "הארד קור", המדינה מערבית ומפותחת ונוחה, אבל זה כן יעד שונה מאוד, והחוויה היא לא אירופאית ולא אמריקאית. משהו אחר.
שבת שלום:-)
-
אחלה סיפור! מאד מעניין והתיאורים שלך מרתקים.
-
תודה רבה!
