הגיגי סתיו על צפון הודו והודו בכלל
-
התמונות האלו מפעם מוסיפות פרספקטיבה ויופי ששום תמונה חדשה ברזולוציה טובה וצבעים אמיתים לא יכולה להעביר.
טעם של פעם…………..
-
יפיפה.
-
עם הניסיון המוגבל שלי בשני טרקים עם אשתי בלדאק אני חושב שהרכב ״הצוות״ איתו טיילנו הפעם היה אופטימאלי.
הייתי רוצה להאמין שאני יכול לשים תרמיל של 15-20 קילו על הגב עם אוהל ואוכל שיספיק בין כפרים שנקרים בדרך ולטרק 15-20 יום כמו הבחור הצרפתי שפגשתי בנסיעה מלה למנאלי.
כך אולי גם ״חדרו״ ראשוני הטיילים המערבים ההרפתקנים ל״חצרות האחוריים״ של לדאק וזאנסקאר מה שמוסיף נופך רומנטי נוסטלגי לסגנון טיול כזה.
למרות האמונה שפיזית אני עוד מסוגל לעמוד בזה, אני חושב שזה לא יהיה מספיק מהנה עבורי ויהפוך יותר למשימה ופחות לטיול. אין ספק שזה לא סגנון טיול שמתאים לאשתי ולכן זו בכלל לא אפשרות כשאנחנו מטיילים בזוג. עברנו כבר מספר לא מבוטל של טרקים יחד ותמיד חזרנו עם ההכרה שלא השתמשנו בחלק גדול מהביגוד והציוד שלקחנו ו״אפשר להוריד הרבה משקל בפעם הבאה״ אבל התובנה הזו איכשהו מתמסמסת כשאנחנו אורזים מחדש לטרק.
זה הוביל להבנה שאנחנו חייבים לטייל עם סוסים שישאו את הציוד כמו שעשה צביקה בטרק האפי שלו ב2017. במקרה של צביקה זה אמר התמודדות עם אתגרי השטח כמו חציית נהרות וקרחונים כמעט לבד אבל עם ״גב קל״. כמו כן הוא ושותפותיו בישלו לעצמם ועברו ״עקומת למידה״ תוך כדי הטרק הארוך שאותה יוכלו לישם בטרקים הבאים.
במקור חשבתי שסגנון כזה יכול להתאים גם לנו אבל אשתי רצתה ״מדריך מקומי״ שיוסיף להרגשת הביטחון בהליכות ביום ובאתגרי הלילה.
-
מייד אחרי חציית הגשר על המיים הכחולים והעליה למתחם הקמפינג התברר שאנחנו לבד במתחם מעבר כמובן לדורג׳ה ואנגמו שעבדו בהרמוניה במבנה שמשמש בעונה את מפעילי ״אוהל התה״ הבנוי הזה.
הם טרחו על ארוחת ערב משוכללת כשאנגמו השפית ודורג׳ה עוזר על ידה כאילו היה צעיר ממנה ב10 שנים ולא מבוגר ב20 שנה.
כשנכנסנו למבנה הוא היה מואר מבפנים בפנסים הנטענים סולארית של דורג׳ה. הצבא ההודי חילק לתושבי הכפרים שעוד לא מחוברים לרשת החשמל פנסים כאלו שהפליאו ביעילותם. עוגיות ותה חם חיכו לנו כבר ועזרו ל״התאוששות״ הראשונית.
אנגמו הביאה איתה כירת גז אמיתית ועוצמתית (היא יוצאת לא פעם לטרקים כטבחית עם מדריכים בכירים ממנה למרות שהיא מדריכה מוסמכת) ואת סירי הלחץ שכל כך חשובים בבישול בגבהים (צביקה כתב על נושא הבישול בבלוג שלו). דורג׳ה הדגים להפליא מזיגה של מיים או תה מסיר רחב לוהט בידיים חשופות לכוס צרה כאילו שהוא מוזג מקומקום עם זרבובית.
לא סגרנו את נושא האוכל עם דורג׳ה מראש אבל קנינו מספיק גם לארבעה וכנראה שהוא הבין שיאכל טוב יותר איתנו מאשר אם יבשל לעצמו. הוא ״תרם״ לנו קמח לטרק עבור צ׳אפטי טריים שאנגמו הכינה כל בוקר וערב מהקצבות הקמח שנותנת הממשלה ההודית לתושבי הכפרים (לא מצאנו קמח בפאדום). גם ״מכר״ לנו ביצים וארז באריזת סייסים שיודעים איך להוליך ביצה על סוס מבלי שתיתרסק בדרך. ההרגשה הייתה מאוד נוחה בחברתם.
-
נשמע כיף הטרק שלכם
-
גם נראה וגם נשמע
-
אכן צביקה, אהוד
כייפי וחווייתי בצורה שלא חווינו קודם בלדאק בטרק במארקה שהתבסס על הומסטייס. במארקה ברוב הלילות היינו בחברת תיירים אחרים גם כאשר לנו בכפרים.
האור מחוץ למבנה הלך ונעלם ואת האוהלים צריך היה עדיין להקים לפני שיחשיך. דחקתי באנגמו להניח קצת לבישול ולבנות יחד איתי את האוהל שלה אבל היא נשארה על הסירים.
יצאתי לבנות בפעם הראשונה בשטח את האוהל החדש שלנו. האוהל הוקם במהירות אבל האדמה הקשה לא נכנעה ליתדות בידיים שלי. הכנסנו את התרמילים לאוהל והנחתי שאם האוויר עומד אז גם בלילה יעמוד והלבשתי את כיסוי האוהל מבלי לעגן אותו ביתדות.
דורג׳ה שהתעסק באותה שעה בענייניו, הבחין במחדלים שלי ובלי אומר עבר אחרי ובידי הברזל שלו ואבן מתאימה הבהיר ליתדות שהם אמורים להינעץ באדמה הסרבנית הקשה.
ניגשתי לבנות את האוהל של אנגמו שהיא עצמה השאילה מחברה ולא הכירה. העמדתי את האוהל אבל הוא נראה מעוות בצורה לא מתוכננת. דורג׳ה הגיע שוב לעזרתי והציע מחוץ לקופסא להפוך את אחת הצלעות. בניגוד אלי הוא הבין מייד שהאוהל מסוג מומיה אינו לגמרי סימטרי והוא צדק ונפנה שוב לענייניו. לאחר ההיפוך של צלע האוהל הוא לבש מראה חדש מכובד ואני נדרשתי שוב לעניין היתדות ועשיתי כמיטב יכולתי הפעם והאוהל נראה לי עומד כראוי.
גם הפעם דורג׳ה עבר אחרי (כנראה ידע שבלילות פוקדת הרוח לעיתים את העמקים) והוסיף קשירות ומתיחות משלו שהכינו את האוהל לסופת טורנדו.
האוהל של אנגמו הוקם ממש בכניסת מבנה ״אוהל התה״ ודורג׳ה מיקם את הערימות הכבדות שלו שם תכנן לישון לפנים כך שיחצצו בינה לבין ה״לא נודע״.
למחרת הסתבר לנו שהוא ראה גללים של דוב או דובים שהפחידו את אנגמו אבל היא לא שיתפה אותנו. דורג׳ה לא פחד ולא הפריע לנו לבנות את האוהל שלנו במרחק 30 מטר מהמבנה
-
טיפ לחיים (בצפון הודו): במידה ונתקלת בדוב במדרונות ההרים, רוץ בכיוון מטה. דובים מתקשים מאד בירידה.
-
@ehudze אמר:
טיפ לחיים (בצפון הודו): במידה ונתקלת בדוב במדרונות ההרים, רוץ בכיוון מטה. דובים מתקשים מאד בירידה.
לדובים באמריקה ולאלו שמצטלמים לנשיונל ג’יאוגרפיק אני לא יודע אם הטיפ הזה תופס?
נדמה לי שצביקה כתב פעם שהדובים בזאנסקאר לא תוקפים סוסים אבל כן מסוכנים לחמורים.
דורג׳ה לא דאג לסוסים שלו שרעו חופשים סביבנו.
-
עם דובי הקודיאק, הגריזלי הגדול בעולם לא הייתי בונה על זה…
כשטירקתי בהרי קודיאק בדרום אלסקה תלינו פעמונים על התרמילים כדי שהדובים יקלטו שבני אדם מתקרבים, זה אמור היה להרחיק אותם....
-
לא יודע לגבי דובי גריזלי, אבל זה כלל ידוע בקרב הכפריים שחיים בקרבת הדובים השחורים והחומים של ההימלאיה. זה תקף למפגשים בשיפועים החדים
-
ארוחת הערב מרובת המנות הייתה מצויינת אבל למרות יום הטרק המלא, הקיבולת שלנו הייתה סופית. דורג׳ה הגבוה והגרום נדרש גם לעיניין הזה (גם אנגמו אוכלת כמויות מפתיעות) ואת מה שלא הצליח בעצמו העביר לכלי עבור סוסיו בכדי לגוון להם את התפריט. זה שוב הדהים לראות את שיתוף הפעולה בין אנגמו לדורג׳ה ואת המיומנות בה היא בישלה וגם מזגה. גם היא שלטה ברזי המזיגה מסיר רחב לכוס ויצירה יציבה ומדוייקת של זרם שנשפך דק אחיד ותמיד נעצר ברגע הנכון לפני שעברה הכוס את גדותיה. דורג׳ה הפליא לתקן כל בעיה שצצה בראשי הבעירה ובמדחס (הגזיה הייתה בעצם סוג של פרימוס שאנגמו תדלקה ביציאה מפאדום). לא זכורים לי כל פרטי התקלות שהוא פתר והכלים שהוא אלתר אבל הוא הפגין יכולות אילתור ותיקון מעוררות הערכה.
אחר כך נפנינו כל אחד לדרכו לא לפני שסרקנו בעיניים את מראה השמיים השחורים זרועי אין סוף פרטי כוכבים שמעלינו.
המזרונים והכריות המתנפחים החדשים שלנו התבררו כקניה מעולה ושידרוג אין סופי לתנאי לינה לא אופטימאלים. האדמה הזרועה באבנים קטנות ודי חדות פשוט נעלמה מתחת.
דובים לא הגיעו כנראה (אנחנו לא ידענו על הגללים שנמצאו עד למחרת בבוקר בתחילת ההליכה אז הראתה לנו אנגמו גללים של ״deer״ ואנחנו כלל לא הבנו מה כבר כל כך מפחיד בdeer) ומשבי רוח אקראים הצדיקו רק חלקית את חיזוקי היריעות של דורג׳ה. יכולנו פה ושם לשמוע את הסוסים שהסתובבו סביבנו חופשי גורסים או תולשים עשבים בסביבה.
כך ישנו להפתעתנו לא רע.
הקור באוהל היה בהחלט נסבל ופחות בהרבה ממה שחשבנו.
-
בוקר בזינגצ׳ן
תחילת ההליכה מזינגצ׳ן לסנרצה שם פגשנו זוג אוסטרים עם ״צוות תומך מקומי״. ממול שביל הירידה מפרפי לה הפאס של יום האתמול
בהמשך הראתה לנו אנגמו את הגללים של הdeer שבהמשך הבנו שהוא בעצם bear
-
צילה
תחפשי בתמונה התחתונה בהר המוצל ממול את השביל שיורד מהפאס.
זה הפאס הקל במסלול והירידה די תלולה אבל השביל מסודר ואין בעיה לרדת עם מקלות (אני ירדתי בלי ואשתי עם)
הנומה לה ירידה דומה מבחינת השביל (אעלה תמונות בהמשך) אבל הירידה היא יותר ארוכה של 900 מטר מהפאס לחניון הלילה………..
-
תודה דרור- מצאתי את המקומות במפה שיש לי – אני מזה כמה שנים משתמשת במקלות – לקח הרבה זמן עד שהשתכנעתי – אבל ברגע שהתחלתי לא הולכת בלי בעיקר בירידות ! -
את הקמפינג בסנרצה בו ישנו כנראה האוסטרים עברנו אחרי למעלה משעה בעליה
הוא היה קטן משמעותית מזינגצ׳ן בו אנחנו עצרנו
את המשך היום בילינו בעליה מתמדת בעמק עם נחל לכיוון הפאס הנומה לה
מפעם לפעם בצבצה פסגה מושלגת מאחור
-
בהמשך העליה לכיוון הנומה לה
פגשנו בתיירת אסיאתית שיצאה כנראה באותו היום מלינגשט והלכה לבד בכיוון ההפוך
זה היה מעניין גם בהיבט של
הביטחון האישי של בחורה זרה שמרגישה בטוח על שביל ריק מאנשים בסוף העונה וגם בהיבט של ההתארגנות שלה ל״מחיה״ על השביל. התרמיל שלה לא נראה היה גדול מספיק כדי להכיל גם שקש וגם אוהל וגם אוכל והיה ברור לחלוטין שהיא לא יכולה להגיע לפידמו עוד באותו היום. הטרקרים המהירים ביותר עליהם אני קראתי עוברים את הקטע מלינגשט לפידמו ביומיים עם תרמילים על הגב (אנחנו עשינו בשלושה עם סוסים). אמרנו שלום חפוז והיא חלפה על פנינו מבלי לעצור. עד עכשיו היא נשארה לי כחידה לא פתורה
אחר כך כשכבר עלינו במזלג הימני של הוואדי לכיוון הפאס וכפי שכבר סיפרתי ראינו מקומית צעירה שהלכה לבדה מלינגשט לכפר עם שני הבתים זינגצ׳ן. זו הייתה יולדת שחזרה מלה עם תינוק קשור על בטנה שלא מייד הבחנו בו שהגיע מהפאס ללא מיים או תרמיל עליה. יותר מאוחר ראינו את בעלה מגיע אחריה עם חמור.
בוואדי שעולה לפאס יושב לו קרחון קטן.
לפאס עצמו הגענו די מאוחר במעיין תחרות
עם קרני השמש האחרונות
-
הגענו ממש דקות ספורות לפני שהשמש נעלמה
המראות מהנומה לה
כמעט לכל כיוון
נפלאים
ללא ספק הפאס היפה ביותר ב3 הימים שהלכנו ואולי גם בהמשך עם אלו שכבר נפרץ בהם הכביש
היו לפנינו עוד 900 מטר ירידה עקלתונית עם עלייונת קטנה לקינוח למחנה הלילה. אנגמו הצטלמה קצת והתפללה בדקה איתנו שהיא יכולה לצאת בריצה למטה ויצאה לפנינו במהירות.
-
מה הקטע של מעברי ההרים / פאסים בטרקים שמלהיבים או מרגשים את חלקינו??
אני זוכר ציטוטים שנכתבו בידי צביקה כמו: “אהבתי את הטרק מרובה הפאסים מלאמיורו לפאדום………..”.
או את הסיפור על הבלגי הג’ינג’י שעשה (כך נדמה לי) 120 פאסים ב120 יום.
וגם סיפורים מהאנאפורנה למשל של אנשים שכבר מהיום הראשון לטרק מדברים על “הפאס”
מה הופך את הפאסים למעניינים?
האם זה האתגר הפיזי?
או הנופים שנפתחים?
המעבר מעליה לירידה?
הדגלים (בהימאליה) שמעטרים אותם ומתנופפים ברוח (העזה לעיתים)?
הכל יחד?
-
זה הכל ביחד ! כל מה שהזכרת – למרות שלפני במיוחד כאשר המאמץ נוראי והקור מקפיא והאוויר לנשימה חסר – תלוי בגובה הפאס כמובן – לפעמים נשאלת השאלה … מה אני עושה כאן – אבל למעלה אני אומרת no pain no gain
️
