עברנו את פרעה נעבור גם את זה- זמן לספר סיפורים!
-
אז כשהעולם כולו נכנס לסחרור ונכנס ל”ממתינה” בכל הנוגע לחופשות עתידיות.. ומקסימום ההודעות בפורומים מתחילות להראות כמו שאלות על ביטוח ועל החזרי הוצאות.. זה בדיוק הזמן , לדעתי, לעבור לחלק שמשויך לפורומים ונקרא “שיתוף”
מזמין אתכם- אנשי הפורומים של למטייל, שנכנסים בחיפוש אחרי וייב חיובי של חו”ל, לספר ( ואולי גם תמונות) סיפורים קטנים, אנקדוטות או כל אירוע מעניין שראיתם, פגשתם, עשיתם.. לא סיפור טיול- סיפור קטן מהטיול… לא חייב גם להיות מרכז אמריקה…
אני בכוונה גם לא מגדיר נושא- הכל מתקבל.
ואני אתחיל עם אחד- “מאוריסיו”
מאוריסיו הוא ילד בן 13 כיום, שפגשנו בגיל 10 ( בתמונה) בגווטמאלה.
נסעתי עם שני ילדיי ( אז 13&15) להתנדבות קצרה בבי”ס בג’ונגל לילדים עניים במזרח גווטמאלה.
אירגנו להם פעילות ספורט שבהם עוסקים ילדיי והבאנו להם ציוד ספורט.
מדובר בילדים שחלקם מישובים סמוכים ובאים רק ללמוד ולעוד שירותים שהבי”ס נותן לאוכלוסיה,
ילדים מכפרים מרוחקים נשארים שם לישון בתנאי פנימייה ונוסעים רק לחגים בסביבות דצמבר.
בתוך עשרות הילדים שעבדנו עימם- יש כאלו שרצו המון תשומת לב, ומומחים בדרכים להשיג אותה,
ויש כאלו שיותר ביישנים ובהתנדבות קצרה פחות מתקשרים עימם.
מאוריסיו לא היה מאלו שניגשים לדרוש את תשומת הלב ולשתף, אבל אהבת הספורט שלו הכריעה אותו,
והוא יצר קשר מיוחד עם בני סביב הספורט.
פגשנו ילד מאוד צמא ללמוד דברים חדשים. ראינו אותו משקיע בכיתה, ראינו אותו עובד קשה בסדנת האומנות ( הילדים מכינים ומוכרים כדי שיהיה להם קצת כסף לדמי כיס), וראינו אותו בחצר- מראה כישורי ספורט ונחוש ללמוד עוד ועוד.
בתור הורה לא יכולתי שלא לחשוב על העובדה שלו היה מאוריסיו גדל במקום אחר, שבו היו לו יותר אפשרויות, סביר שהיה מוצא לעצמו מקומות להצטיין.
מצד שני, שפר מזלו והגיע למקום הזה, ככה שהוא מקבל יותר מרבים מבני גילו במדינה.
בהמשך רצינו ללמוד קצת עליו, הוא לא סיפר הרבה, אבל שיש לו כ-10 אחים ואחיות ( לא זוכר את המספר המדויק , שלמיטב זכרוני הוא 13),
והמשפחה גרה בכפר שמרוחק שעתיים וחצי נסיעה באוטובוס ועוד הליכה ממושכת ברגל עד האוטובוס,
היו לו גם חלומות שרובם קשורים לכדורגל.. והוא המציא לעצמו הרבה משחקים עם כל פריט ציוד שהוא מצא במקום.
למרות ההתנדבות הקצרה קשה היה שלא להיקשר לילדים, במקרה שלנו –מאוריסיו היה זה שעשה את אותה צביטה שקושרת אותך למקום הזה.
או כמו שאמר הבן שלי ככשאלתי אותו בסוף איך היה ?- הוא אמר שהוא לא ציפה שיהיה קשה להיפרד...
-
מאחר ומתחיל להסתמן שרק מנהל הפורום נמצא בפורום ומנסה לשדל אחרים לספר סיפורים ( ואגב, לא משנה מהיכן בעולם הסיפור/אנקדוטה תגיע- הכל יתקבל...), אז אני אמשיך לתרום את תרומתי הצנועה למבודדים המתרבים שאולי כבר מאסו בכל האתרים והמדיה החברתית שהם גלשו בהם
העליתי היום תמונה בפוסט השני של ריו סן חואן, של הישוב אל קסטיליו, וזה הזכיר לי אירוע קטנטן שהיה לנו שם ה”מעשה בחולצה”..
כשהבן שלי היה בן 8 נסענו לניקרגואה לאזור ריו סן חואן, אזור לא הכי מתויר במדינה שגם ככה לא הכי מתוירת.. הרבה מההתקדמות באזור הוא בסירות ( בשנים האחרונות נוספו כבישים והרבה ישובים יותר נגישים), הישובים קטנים ומעוטי אמצעים. לאל קסטיליו הגענו על גבי סירת אספקה. מספר נוסעים יושבים כמה שעות על דרגש עץ, והבן שלי יושב באמצע על שקי קמח.
למרות שטיילנו בעונה התיירותית קיבלנו מזג אוויר של העונה הרטובה- שבוע שלם ירד גשם ולא מעט.. מאחר והגענו לאל קסטיליו ל 2 לילות זה היה זמן טוב לעשות כביסה. הורדתי מהילד את הבגדים שעליו ושלחתי את הכל לכביסה במלון הקטנטן והבסיסי שלנו בו. אח”כ יצאנו לאכול ולהסתובב קצת בכפר שהיו בו בערך שני רחובות. החשמל נפל בישוב, את ארוחת הערב אכלנו לאור נרות וגיששנו את הדרך למלון.
למחרת בבוקר יצאנו לטיול בג’ונגל. בחלקים גדולים של היום ירד גשם שלא ריחם עלינו ונרטבנו יפה… כשחזרנו למלון, בעלת המלון ניגשה אלינו בפנים נפולות להודיע לנו שבגלל הפסקת החשמל הבגדים שלנו נתקעו במכונת הכביסה ומאחר והחשמל לא חזר- לא ניתן לכבס ולייבש אותם…
אפשר היה רק להוציא את הבגדים ולקוות שיהיו פחות ספוגים ליום המחרת כשנצטרך לסחוב אותם איתנו. רק שלילד אין יותר חולצות. אפילו אחת מסריחה שהוא יכול לשים כבר לא נשארה לו, והגיע שעת הערב והכל יסגר עוד מעט. השארתי את הילד לבד בחדר. אמרתי לו שבחוץ יושבות שתי תיירות קנדיות שכבר הכרנו מקודם ואם יש לו בעיה שיפנה אליהן.. ורצתי לחנויות של הכפר- מדובר בשתי החנויות היחידות שמוכרות גם בגדים- לא היה איכפת לי מה אני אקנה לו- רק שיהיה במידה. בחנות הראשונה מצאתי חולצה יחידה לא ממש במידה , ורודה של “דורה”. אמרתי לעצמי- אם זה מה שיש אין לו ברירה ועד שימצא פיתרון אחר- עם החולצה הזאת הוא עוזב את אל קסטיליו… למזלו בחנות השנייה היה מבחר עצום של שתי חולצות במידה הנכונה. נשמתי לרווחה וחזרתי אליו עם החולצה ה”מדהימה” שהוא זכה לה כמזכרת מהכפר….
האמת שגם בניסיון הכביסה השני בטיול הזה היה סיפור משעשע… כנראה שזה חלק מהעניין כשמנסים לאלתר פעולות בסיסיות דווקא בישובים היותר קטנים...
-
אפרופו סיפור הבגדים:טסנו מויק פולז למאון עם אייר בוצואנה ומשם במטוס קל לקמפ בדלתת האוקבנגו.
בדה התעופה ה”מסודר” של ויק פולז התרמיל עשה את דרכו למטוס ליוהנסבורג במקום למטוס למאון.
בתיקי היד היו לנו הדברים החשובים – מסמכים, מצלמות וכו’. למרבה המזל (מנסיון) גם סט לבנים ומברשות ומשחת שיניים.
הגענו לקמפ בלי התרמיל. בחנות המזכרות קנינו חולצות של הקמפ, את הלבנים כיבסנו בערב ותלינו באוהל.
החולצה שלי היתה לוחצת.
במקלחת באוהל 5 כוכבים היו סבון נוזלי (שהספיק גם לכביסה) ושמפו.
כך הצלחנו לעבור את השהות בלי התרמיל.
בטיסה חזרה, בשדה התעופה של מאון חיכה לנו התרמיל שהגיע מיוהנסבורג.
-
אני חייב להוסיף, זה היה קצר ויקר (אוהל עלה כפול ממלון במנהטן) אבל גם חוויה בלתי נשכחת, אחת החזקות בטיולי בעולפ.
-
למרות שפסטיבל מספרי הסיפורים לא היה מקבל אותי לשורותיו בחיים,
הנה עוד סיפור קצר – על הלילה שלי בצ’יקימולה/
לפני שנים רבות טיילתי בגווטמאלה-מכסיקו ורציתי לעבור לבקר בהונדורס באתר המאיה של קופן, שנמצא על גבול גווטמאלה. באותם ימים הדרך היחידה להגיע לשם היתה לתפוס צ’יקן באס מהעיירה צ’יקימולה שבגווטמאלה ולנסוע בדרך לא סלולה ויפיפיה בהרים עד הגבול ( לפני שנתיים עשיתי אותה שוב- הרבה מאוד דרכי תחבורה לשם מהרבה יותר מקומות, הכל מסודר יותר, מהיר יותר, חדש יותר, סלול… הרבה השתנה ).
חרגתי באותו סופ”ש ממנהגי והגעתי לא מספיק מוקדם לצ’יקימולה, וגיליתי שבעיירה יש פייסטה ( להלן חגיגה). שוטטתי בין כל מקומות הלינה המועטים שיש לעיר להציע כדי לגלות שלא תהיה לי אפשרות לינה, ובגלל שרציתי לעלות על אוטובוס מוקדם מאוד לגבול- לא יכולתי לחזור לגווטמאלה סיטי או למקום אחר לחפש לינה ( וגם לא היו מי יודע מה אופציות). בחרתי לאפסן את התרמיל שלי בחברת האוטובסים, ולהישאר עם תרמיל קטן ותוכנית ב’ יצאה לפועל….
התוכנית לא היתה מבריקה, אבל התבססה על כך שאני אגיע לחניון האוטובוסים בערב ואכנס לישון באחד האוטובוסים, שיש לקוות שיהיה פתוח….
מאחר והיה צהריים ובצ’יקימולה לא היה מה לעשות. נסעתי לראות את הכנסיה המפורסמת בעיירה סמוכה- אסקיפולאס ( ולהלן התמונה), שסיפקה לי תעסוקה לאחרי הצהריים..
הערב הגיע – הסתובבתי קצת בין דוכני הפייסטה וחזרתי להתמקם מאחורי האוטובוסים בחניון עד שהעייפות תכריע אותי…. בשלב כלשהוא הגיעו 4 מקומיים חמושי כובעי בוקרים ומגפיים , גדולי גוף מתנדנדים מעודף אלכוהול , אבל לפחות שמחים וטובי לב… נראה קצת מאיים באותו רגע, אבל בדיעבד התברר שהם היו נהגי האוטובוסים וגם להם היה סידור לינה בתוך האוטובוסים, ככה שהוזמנתי פנימה להשתרע על אחד הספסלים..
על הבוקר תפסתי את האוטבוס הראשון לגבול. הדרך היתה כ”כ יפה שגם חזרתי עליה שנית למחרת והוספתי ירידה באמצע לצורכי צילום….
-
בחלק מהטיולים אנחנו אוספים חוויות שקשורות למפגשים עם אנשים- נותני שירותים, מטיילים אחרים וכיוב’בהקשר הזה- יש שניים שעולים לי ישר לראש:
הראשונים הם ארמנדו ואיילין- זוג מיוחד במינו מכפר קטן בשם פפטורו בניקרגואה, שלמעשה דרך העיניים שלהם אנחנו מלווים בכמה שנים האחרונות את מה שקורה במדינה שם.
מדובר באזור די מנותק במדינה, ניתן להגיע לכפר רק בעזרת סירות, שגם הן לא יוצאות כל יום.
לכפר עצמו יש חיבור יבשתי לקוסטה ריקה- אבל גם שם יכולים רק המקומיים לעבור וגם זה לא בלי הגבלות.
הפעם הראשונה שהגעתי לשם היתה בטיול עם הבן שלי, שהיה אז בן 8. איסוף המידע על המקום היה מאוד איטי ולא ברור. די אומר שיצאנו אל הלא הכי נודע.
הגענו לתחנת מחקר במקום שבה שהינו, ובמהלך הביקור פגשנו בפעם הראשונה את איילין וארמנדו.
מדובר בזוג מאוד חם ולבבי, שיעשו הכל להנעים את הביקור שלנו במקום. ארמנדו הוא מעין קרוקודייל דנדי המקומי- מאוד ממעט לדבר, אבל מוצא ומזהה בעלי חיים בכל מקום ויודע הרבה על הטבע ועל השימושים השונים שיכולים לעשות בו. איילין אשתו הראתה לנו את יחידת האירוח שהם בנו בנוסף למסעדה הקטנה שלהם, ולשירותי התיירות שהם נותנים.
כעבור כמה שנים נסענו כל המשפחה לטיול במדינה וידענו שפפטורו, למרות כל הקושי בהגעה חייב להיכלל. שוב התקבלנו בשמחה ע”י המקומיים שגם זכרו אותנו. בביקורנו שם אנחנו מקפידים לחלק את הפעילויות שאנחנו משתתפים בהם בין כמה מקומיים- כי ההצע מוגבל, אין שם אף תייר מלבדנו, ומבחינתנו לתת לכמה שיותר אפשרות לעוד פרנסה… אבל ארמנדו ואיילין תמיד היו מעל כולם, מבחינת הדאגה- למצוא מגפיים שיתאימו לרגל של כל ילד ( גם אם צריך לחפש ממישהו אחר בכפר), להאריך טיול בשעה רק כי מישהי מהילדות רצתה לראות חיה מסוימת , שארמנדו היה חייב למצוא בשבילה.
אחרי שחזרנו הביתה, אם נקרו בדרכי מטיילים שחיפשו להגיע למקומות מחוץ למסלול התיירות המרכזי, ניסיתי לעניין אותם ביעד הזה.
לפני כשנתיים החלו מהומות ברחבי ניקרגואה על רקע רצון הממשלה ( הלא ממש דמוקרטית) לקצץ לאזרחים בפנסיות ולערוך עוד כל מיני שינויים סוציאליים לרעת האזרחים. הציבור יצא למחות ברחובות והשלטון החל לדכא באלימות כל גילויי מחאה. רבים ברחו מהמדינה או הועלמו מהבתים, מאות נהרגו.
מיותר לציין שהתיירות, שגם ככה לא היתה הכי עוצמתית במדינה עמוסת הקונפליקטים הזו, פסקה לגמרי. עסקים התמוטטו , או סגרו את הפעילות שלהם, כולל מקומות שפעלו שנים רבות עם הרבה תיירים.
לפני שנה פנה אליי אחד מהמטיילים הבודדים שהפניתי לפפטורו וגם הגיע לשם, ודיווח לי שארמנדו ואיילין במצב מאוד קשה, מאז שגם המעט תיירים שעשו את הדרך אליהם בימים כתקנם, הפסיקו להגיע.. מאחר והתקשורת בכפר לא תמיד זמינה. רוב זמן המהומות הייתי בקשר עם אחרים במדינה, שקיבלתי את הרושם שהם מדברים ברמזים, מפחד השלטונות.
התברר שהמצב הפך כ”כ קשה שם שארמנדו עבר לייצר שולחנות שהוא בונה ומוכר פה ושם כדי להשיג להם קצת אוכל, אבל אין כסף לאוכל או לטואלטיקה או לתרופות והם היו ממש נואשים. השתדלנו לעזור להם מעט להרים את הראש…. וניקרגואה עוד לא הספיקה קצת להיחלץ מהמשבר הפוליטי והנה נוחתת הקורונה.
בשבוע שעבר קיבלתי מייל מאיילין , הדורשת בשלומנו ואיך אנחנו שורדים.. עד היום עוד לא קיבלתי ממנה תשובה לשאלות ששאלתי אותה על ההתמודדות שלהם. אני מניח שמצב האינטרנט שם הוא שפשוט אין… אני מקווה שהבידוד של המקום יעזור להם להישאר בריאים. ולמרות שחשבתי שלשם אני לא אגיע יותר, כבר התחלתי להשתעשע ברעיון שאולי זה יהיה הטיול הבא שלי- כי הם פשוט צריכים עבודה להתקיים בכבוד…
ארמנדו וצב מים אימתני:
-
חציית גבול קלאסית –
היינו 7 – 2 בנות ו-5 גברים בטיול במרכז אמריקה תרמילאי, רק שאני אוהב להסתובב עם מזוודה, צמטעמי נוחות לשליפת דברים.
כל הדרך ממקסיקו, גוואטמלה והונדורס עברה בערך בסדר, עם תחבורה מקומית כמו שצריך. בהגיענו בשעת ערב מאוחר לגבול הונדורס-ניקרגואה (אחרי החלפה של לא יודע כמה אמצעי תחבורה), גילינו שדרושה תחבורה מסוימת כדי להמשיך הלאה.נהגי המוניות הציעו לנו נסיעה בדולר (לדעתי זה היה דולר לכלונו במונית) – סכום שהיה נראה לנו שערורייתי לגמרי, אז סירבנו בנימוס להצעה, מה גם שאנחנו די אנטי-מוניות. מפה לשם אחד החברים דיבר עם נהג משאית שהסכים שנעלה על המרכב שלו כולנו והוא יסיע אותנו לסומוטו. הספקנו לעלות כולם ולהצטלם, אבל אז אחד מנהגי המוניות המקסימים אמר לנהג המשאית שאם ייקח אותנו הוא יזמין משטרה כי הרי הוא גונב לו את העסק.
אז נהג המשאית הוריד אותנו ועכשיו עוד יותר לא רצינו לנסוע במונית ואמרנו לו שייסע לנו מהפרצוף כי אנחנו ברוגז.
אממ, השעה כבר מאוחרת ופתאום אנחנו רואים שאין מוניות, אז עשינו מה שתרמילאים עושים והתחלנו לצעוד על הכביש. הלילה מתחיל לרדת, מכוניות לא עוברות בכביש ואין שום כפר או עיר בסביבה. כשעברנו בדרך ליד איזשהו חצי כפר אמרו לנו שהעיר הקרובה במרחק 5 ק”מ. אצלי הגלגלים של המזוודה מזמן הפכו לעיסת גומי על האספלט החם אז היא עלתה על הכתף. בדרך בחצי הכפר שאלנו אם למישהו יש רכב שייקח אותנו, אבל זה קרא לזה שקרא להוא שאמר שהשכן אולי יוציא רכב תמורת 10 דולר או משהו מטורף כזה – אז אמרנו לא וביי ביי.
הכול נהיה חשוך חשוך ואנחנון הולכים בידיעה שאין סיכוי שנגיע בהליכה לכפר עם כל הציוד.פתאום רואים אורות במרחק – רכב!
הסכמנו בינינו שנעשה פרצוף קשוח במשא ומתן אם יעלה, ולא נשלם סכום מופרך, נשתדל משהו קרוב לדולר שהיינו אמורים להוציא על מונית.
זקן חביב עוצר בטנדר ושואל אותנו לאן, אומרים, וזורק סכום. אנחנו עושים פרצוף לא מרוצה ואומרים שוואלה, אנחנו גם יכולים לישון על צד הכביש ולהמשיך ללכת ברגל. ואז החבר הצ’ילאני הצעיר רץ באמוק לרכב וכמעט בוכה: אדוני, בבקשה, תוציא אותנו מפה, אני אשלם מה שצריך.
יופי, הלך לנו הפוקר-פייס. הזקן שמח , 5 דולר מהחבר הצעיר, ונסענו לסומוטו, שם מצאנו מסעה עם פופוסה שפתוחה עד מאוחר
והלכנו לישון בתחנת אוטבוס כמו מלכים עד שיצא האוטבוס הראשון לליאון
-
אז כמו שאמרתי – יש לי עוד סיפור אחד שקשור למטיילת אחרת… נראה לי מתאים גם לפסח במידה מסוימת, וגם בעזרת גוגל גיליתי לצערי כי האישה המדהימה הזו הלכה לעולמה בשנה שעברה.את י’ פגשתי בנוקה אלופה, בירת ממלכת טונגה. אני השתכנתי באכסניה של גברת סלה. המקום לינה הכמעט יחיד לתקציב תרמילאי באי.
באחד הימים שמעתי אנגלית במבטא ישראלי- יצאתי לראות את הישראלית השנייה באי וככה פגשתי את י’. אשה בת 50, דמות מאוד ידועה בעיר שלה, שיצאה לכבוד יום הולדת 50 לטיול מסביב לעולם, שהחליטה להעניק לעצמה לאחר כמה שנים מורכבות אישית, ובחרה בכל היעדים שתמיד חלמה עליהם ועוד כמה שלא ממש תכננה.
כמובן שגם היא הופתעה לראות שיש עוד מטייל ישראלי באי מלבדה, שגם נמצא במסלול איים דומה לשלה וכך יצא שניהלנו שיחות ארוכות, ולא אחת משעשעות. שכן היה מדובר באישה מאוד מצחיקה, ג’דה אמיתית, ובתור התחלה היא סיפרה איך היא התגלגלה לאכסנייה של סלה, עם שירותים משותפים ומקלחת שהמים החמים מושגים ע”י גזיה שמחממת טנק מים ( לא בדיוק מה שהיה- אבל זה התיאור הכי קרוב שאני יכול לספק).
את הטיול סביב העולם סגרה י’ עם סוכן בישראל שהזמין לה לינות וטיסות לפי בקשתה והגדרת התקציב שלה ( ומדובר במעמד בינוני לחלוטין). כבר מתחילת הטיול היא גילתה שהסוכן פישל ובגדול- שני מלונות יקרים מוזמנים לאותה עיר ולאותו זמן שהות ועוד הפתעות למינהן שנגסו יפה מאוד בתקציב שלה כבר בתחילת הטיול. כשאנחנו נפגשנו היא כבר הודיעה לי שאם אני חוזר לישראל ושומע על סוכן נסיעות שנרצח… אני אוכל לתאר במי דברים אמורים
כשנחתה בטונגה נכנסה למונית וביקשה מהנהג שיקח אותה לעיר , ואז התחילה להתמקח על המחיר, כשביקשה שיקח אותה למלון נוקה אלופה ( הכי יקר בעיר ) , נהג המונית הסתובב ושאל- את מתווכחת איתי על כמה דולרים ומבקשת לנסוע למלון הכי יקר במדינה? , היא בתגובה ענתה לו- מה הכי יקר? אבל ביקשתי ( מהסוכן) משהו צנוע.. אין לי יותר כסף להכי יקר… וככה הנהג הסיע אותה לאכסניה של סלע- אם כבר אז כבר- מהכי יקר להכי זול….
כל שהותנו המשותפת שם כללה הרבה סיפורי חיים, מסעות ואירועים משעשעים בחייה י’.. וגם טונגה סיפקה אירועים משלה -אחד השיאים היה כשמישהו שלקחה על מנת שיעשה לה כמה סיורים בעיר הודיע לה שהוא התאהב בה ורוצה להתחתן איתה. הכרות קצרה של כמה ימים כנראה הספיקה לו. י’ המזועזעת קלות כמובן ביקשה טרמפ חזרה לאכסניה ישר ואמרה שהיא כנראה במידות המתאימות למדינה ( כי שם גדול הוא יפה ונחשב יותר).
הטיסה שלה למדינה הבאה בטיול היתה אמורה לצאת בלילה. נפרדנו לשלום. בבוקר מוקדם למחרת, גברת סלה קוראת לי לטלפון. אני כמובן נלחצתי קלות- אם טרחו להתקשר אליי לפה זה לא מבשר טובות. על הקו הגברת י’. “תנחש איפה אני נמצאת?” כמובן שאין לי מושג…
אני במלון נוקה אלופה – בוא להצטרף אליי לארוחת בוקר…. כשהגעתי היא סיפרה לי איך התגלגלה למלון היוקרה. כיאה לאיי הפסיפיק שהכל יכול לקרות ויותר מכך, הנוסעים המתינו לטיסה, אבל המטוס , שהוא מאסף באיי הפסיפיק החליט לא לנחות בגלל רוחות, וככה הנוסעים הוחזרו למלונות שמהם באו. אחת התיירות יעצה לי’ להגיד שהיא הגיעה ממלון נוקה אלופה וככה היא הגיעה לסיים את הביקור במלון היוקרתי באי…. סגירת מעגל קטנה..
