הגיגי סתיו על צפון הודו והודו בכלל
-
@dregev0
אך, אך, אך, איזה טרק נהדר...
-
מהמעט שזכיתי ללכת ולנסוע בו אני יכול לתאר לי קצת ולקנא באלו שעשו את הטרק המלא של אז.
מתי ההרצאה שלך על לדאק עולה לאוויר?
-
מחכה שיעבירו לי אותה (כשבוע).
אם היה לך פייסבוק, הייתי שולח לך, כי היא הוצגה גם ב- Live דרך הפייסבוק.
-
קבענו עם טאשי שיבוא לאסוף אותנו ב19:30 מהכביש מעל הכניסה לטרק כדי להחזיר אותנו להומסטיי ויצאנו אחרי אנגמו דרך הכפר על הכביש שמתחת למנזר.
אנגמו מצאה את הכניסה בסבך לשביל והערוץ שחצינו היה מעט בוצי אבל ללא זרימה ממשית.
מבט חזרה ללאמיורו
הכניסה לנחל שעולה לכיוון הפאס זימנה נופי בקעת ירח ועברנו בעליה הראשונה דרך מבנה כפרי ושדות קצורים.
אחר כך נכנסנו לערוץ קניוני שלא ישאיר הרבה סיכוי למי שימצא בו בשיטפון ובהמשך עברנו פיצול מערבה בשביל אל הכפר קאנג׳י ממנו התחיל צביקה את הטרק האפי שלו ב2017
הרצתי את המפה בראש ודיברתי על זה קצת עם אנגמו. היא לא שמעה על קאנג׳י שמבחינתה היה שייך לעולם שמעבר להרים. זו הייתה הפעם הראשונה בטיול הזה שהבנתי לגמרי שלאמיורו הוא קצה העולם שהיא מכירה לכיוון מערב.
בדרך אל הפאס
-
פוסט זה נמחק! -
@dregev03
והנה הפאס הזה עם הבן שלי לפני 15 שנים…
-
נראה מצוורח משהו גם בתמונה מאתמול
איך הטרק לצ’ילינג? אנגמו עושה אותו הרבה. אם יש לך תמונות משם אז אל תשמור במגירות ….
חשבתי אולי לעשות אותו כטרק מכין לטרק שתכננתי לעשות עם הבנים הקטנים שלי השנה מניראג לפאדום. חלק מהמסלול שצביקה עשה ב2017
-
לא מצוורח, בחור רציני, מאז עשה איתי עוד הרבה טרקים, וכשנוכל, נקפוץ לסטוק קאנגרי.
הטרק לצ’ילינג – לא כ”כ מיוחד לדעתי. אן מה להשוות בינו לפאדום – סארצ’ו (או דארצ’ה).
-
סטוק קאנגרי כזה מיוחד?, או שזו תחושת ה“העפלתי מעל 6000 מטר”
אנגמו עושה אותו כמה פעמים בעונה כטבחית אבל גם עלתה כמה פעמים למעלה ואמרה שזה מאוד יפה
-
גם וגם...
-
תמונות מצלמה מהירידה מלאמיורו
על הכביש בכיוון השביל
ועוד תמונה מהתחלת הליכה/טיפוס לעבר הפאס
-
הצצה לעומק מרחבי לדאק
מחלון הפאס פרינקיטי לה.
העליה הקצרה והמתונה יחסית בנוף הגבעות הרך לא רמזה הרבה על המראות מרחיבי הלב. 
-
מקסים!
-
אכן תאי
כמו שכתבת, לאמיורו על אף הנסיעה בת 5 השעות מלה היא אחת הפנינות של לדאק.
עבורי האפשרות הקלה להציץ פנימה ולפסוע קצת בשבילי הטרק האגדי שווה לא פחות מביקור במנזר היפה …..
אנגמו מובילה חזרה בירידה מהפאס
בהמשך אספר קצת על המפגש עם המיועד של אנגמו איתו היא תתחתן בעוד כחודשיים ותחזור סופית לחיי הכפר.
אתמול היא יצרה קשר עם אשתי בפייסבוק
-
התעוררנו לבוקר יפה בהומסטיי המפנק האחרון (עם מקלחת) לעשרת הימים הבאים. את התמונות מאותו הבוקר בשער הביית לכיוון המנזר כבר העליתי כאן. טאשי ניקה את המיני וואן והכין אותו לנסיעה לכיוון זאנסקאר ובעלת הביית עמלה על ארוחת צהריים ארוזה אותה הכניסה בשקיות גדולות מפלסטיק ואלומיניום של מיונז.
את השקיות העמידות המופלאות האלו ניצלה אחר כך אנגמו(לאחר שטיפה כזו או אחרת) במשך כל הטרק כדי לארוז לנו ארוחות צהריים.
אנגמו חידשה את הלק בציפורניה והיטיבה את מראה. זה היה לא צפוי במיוחד כי הינה אנחנו מתנתקים מהציווילזציה שהכרנו (קליטה סלולרית, מקלחות, תיירים בודדים אחרונים במנזר) ועוברים מזרחה קו דימיוני שהיא עצמה אף פעם לא חצתה. אשתי הבינה שמשהו נוסף קורה ושאלה אותה לפשר הטיפוח הבלתי צפוי. אנגמו השיבה בפשטות שאנחנו עוברים בדרך את הכפר של הארוס שלה ונעצור שם לפגישה קצרה. שמחנו ואפילו התרגשנו קצת לקראת המפגש המזדמן הזה.
-
נסענו בכיוון קארגיל ישובים בספסל האחורי מאחורי טאשי ואנגמו והם ששוחחו ביניהם בדרך כלל בעליצות משוחררת, נדמו קצת יותר מסויגים. אנגמו שוחחה פעמיים בטלפון והבנו שהיא מתאמת את המפגש עם הארוס. משיחות קודמות שערכה איתה בעיקר אשתי עלה שהיא לא ממש מתלהבת מהנישואים ושהארוס שלה הוא מורה בבית ספר אזורי ולאחר החתונה היא אמורה לעבור לכפר שלו ולטפל בביית וככל הנראה לזנוח את ההדרכה והעבודה עם התיירים.
אנחנו היינו קצת יותר נרגשים ותהינו על אופי המפגש הצפוי. שאלנו אותה לגבי התזמון והבנו שאנחנו כבר קרובים.
זה קרה בצורה קצת פחות חגיגית ורומנטית ממה שציפינו. בשלב מסויים הכביש עבר בתוך כפר שבתיו מרוחקים עשרות מטר מהדרך והיו שם כל מיני אנשים. אחד מהם היה המיועד.
אנגמו פתחה את החלון במיני וואן ושוחחה איתו מבלי לעזוב את חמימות הרכב המגן כאשר שניהם נבוכים. היא הציגה אותנו חטופות והסבירה את הסיטואציה. אני כמעט בטוח שאפילו לא החליפו לחיצות ידיים ביניהם.
אנגמו מאוד חמה ופתוחה, במיוחד עם אשתי כך שנותרנו קצת מופתעים.
מקץ דקות ספורות נפרדו כשני זרים והמשכנו בדרכנו מזרחה.
-
מוזיקה ״הודית״?
כבר כמה שבועות שאני חושב לכתוב ולשאול אם זה מדבר למישהו.
למעשה זה אפילו הזוי עבורי לכתוב על זה וכמו שאני מכיר את עצמי אין סיכוי שהייתי כותב על זה לפני שנה.
בעבר ואולי גם היום בוליווד ממש לא מדברת אלי ויצא לי כבר לשבת שעות ארוכות מול מסכי בוליווד בנפאל ובביקור האחרון בהודו. כך גם הרגשתי לגבי מוזיקה הודית (אני מודע לזה שזו בטח הכללה מופרזת).
משהו קרה לי בנסיעה הקשה מלה למנאלי מעבר לנופים מרחיבי הלב שהתגלו בבוקר שלאחר הלילה הקשה הייתה גם המוזיקה. זה התחיל כבר בלילה אחרי שנהג המיניבוס שלנו נרדם וכמעט הוריד אותנו לתהום לפני ברלצ׳ה לה, הוא האשים את אלו שישבו לידו מלפנים שלא שמרו עליו ער.
אחרי שעתיים בקור המקפיא באמצע הלילה כשחזרנו לנסוע בכביש הקפוא, הוא ניגן ברכב מוזיקה בקולי קולות שאומנם חיסלה כל סיכוי להירדם אבל התחילה להיכנס בלב
-
-
-
יש סוג מוזיקה בעולם ש״מקוטלגת״ אצלי כ״מוזיקה של הרים״ שאני מאוד אוהב. אני מבין מאוד קטן במוזיקה אבל בסוג הזה של ״מוזיקת הרים״ יש מעט עושר אבל הרבה חזרות ולאורך זמן ולפעמים אישה או נשים שעונות לגבר ולי זה כנראה מתחבר ומפעיל איזו תהודה פנימית. זה יכול להגיע בשפות שונות: ערבית בסיני, ספרדית בפרו, בנפאל ובלדאק עם מוטיבים דומים שאני אוהב אבל באותו הלילה בין לה למנאלי זו הייתה מוזיקה אחרת ולא של הרים בהכרח.
מכיוון שכנראה היא נוגנה מדיסק און קי שהיה לנהג והדרך ארוכה ארוכה עד למנאלי, התחלתי לאהוב שם חלק מהשירים שנוגנו.
אחר כך במנאלי ישבתי לרוב במקומות מערבים והשמיעו מוזיקה מערבית אבל כאשר מספר ימים מאוחר יותר לקחתי מונית ספיישל ממנאלי לג׳יבהי (רק משם עברתי סופית ללוקאלים) הנהג שוב השמיע בשרשרת מוזיקה משלו ואת אחד השירים שהכי אהבתי בנסיעה למנאלי וממש נדלקתי.
