לא נעים לי, ובכל זאת אני אספר לך על הנסיון האישי הטראומטי שלנו בעניין.
מלבד הנסיון האישי שלי, בעבודתי אני עובדת עם לא מעט אנשים בדיוק בשלבים האלו – שכבר מאובחנים אבל עדיין עצמאיים – ואני רואה שמה שקרה לנו לא יוצא דופן בכלל, ושהאמירה “תמיד יש פעם ראשונה” מתרחשת בדרך כלל בדיוק במצבי היציאה מהשגרה. ואי אפשר לצפות את זה מראש.
אז מה שקרה לנו היה ככה. פעם נסענו עם בת משפחה קרובה ליעד מסוים באירופה [וסלחי לי שבגלל השמירה על פרטיותה לא מציינת את הקשר המשפחתי המדויק]. הגברת היתה קשישה, ניצולת שואה ברקע, מאובחנת עם הידרדרות מנטלית קלה – אך עדיין עצמאית לחלוטין מכל הבחינות חוץ מלשכוח מה תכננה לעשות פה ושם. היא היתה רגילה בטיסות ובנסיעות והיעד היה מוכר לה ולנו.
ובכן
פתאום בשדה התעופה היא נעלמה.
חיפשנו וחיפשנו. פספסנו את הטיסה שלנו [והיינו עם ילדים קטנים]. הרי אם היא נפלה בשרותים או משהו, לא נטוס בלעדיה נכון?
פנינו למשטרה בשדה התעופה שחיפשו אותה בכל מקום בשדה ובמקביל התקשרנו לכל מי שיכולנו להעלות בדעתנו מהמשפחה, אולי היא דיברה עם מישהו, התקשרה למישהו. כלום. בסוף התקשרנו גם לחברת האשראי, אולי רכשה משהו באיזו חנות בדיוטי פרי וכך נוכל לדעת היכן היתה אחרי שנעלמה לנו. הסתבר שהגברת קנתה כרטיס טיסה ממש מעט אחרי שנעלמה. אבל חברת האשראי, מטעמי פרטיות וסודיות, לא הסכימה למסור מידע נוסף. אז הבנו שהיא כנראה קנתה כרטיס לאנשהו, רק לא ידענו לאן, ועלתה על מטוס לאנשהו, רק לא ידענו לאן. [מזכירה שהיא היתה רגילה בטיסות ועל אף היותה מאובחנת עם ירידה מנטלית קלה עדיין היתה עצמאית לחלוטין ומסתבר שלא היה לה קשה לקנות כרטיס טיסה לעצמה, רק שמשום מה היא לא העלתה בדעתה לומר לנו לאן ומדוע].
הסיפור הסתיים בגיוס כללי של משטרת הגבולות ומשטרה של שלוש מדינות באירופה [זו שבאנו ממנה, זו שהיתה היעד שלנו, וזו שאליה היה מיועד כרטיס הטיסה החדש שלה ושלושתן לא היו היעד המקורי שלנו]. הנסיעה שלנו התבטלה, אני חזרתי אחרי יממה מפרכת במפח נפש גדול הביתה עם הקטנים [שכללו תינוקת יונקת ושלא היה שום עניין לגרור איתנו לעוד זמן בשדה התעופה]. בן הזוג גייס עוד בני משפחה וטסו לחפש אותה, כל אחד למדינה אחרת. אחרי שלושה ימים היא נמצאה, מורעבת וכחולה מקור, יושבת על ספסל ברחוב באיזה כפר שבו הוחבאה כילדה במלחמת העולם השניה [הבית בו התחבאה כילדה כבר לא היה קיים, אף אחד שם לא הכיר אותה]. אנשים טובים זיהו הומלסית חדשה והתקשרו למשטרה, שכבר חיפשה אותה. אנחנו בכלל לא ידענו ששמה היא התחבאה, היא מעולם לא אמרה את שם הכפר...
לא היה לה מושג למה הגיעה לשם. היא בכלל לא זכרה את יעד הנסיעה המקורי שלנו. היא גם לא הבינה על מה כל המהומה. וזו היתה הפעם הראשונה שהיא עשתה דבר כזה...היא מעולם לא הלכה לאיבוד קודם לכן. כיום היא לא זוכרת את הארוע כלל.
אז עבורנו זו היתה פעם ראשונה טראומטית למדי ואני את הלקח שלי למדתי. אמרתי תודה אלף פעם על התפקוד היעיל של המשטרה במדינת היעד שלנו ובאירופה המערבית בכלל, ועוד תודה על זה שיש עדיין אנשים ששמים לב לפנים של ההומלסים ברחוב. ומאז [הגברת עדיין חיה ובריאה פיזית אם כי מנטלית ירודה יותר, ועדיין טסה איתנו לפעמים] היחס אליה ובכלל למבוגרים עם ירידה מנטלית הוא, מבחינתי, כמו אל ילד. לא מורידים את העיניים, ולא לוקחים למקומות שבהם בעיה בלתי צפויה לא יכולה לקבל טיפול מניח את הדעת. גם אם מעולם לא היו בעיות, תמיד יש פעם ראשונה – אז שהפעם הראשונה הזו, אם היא רפואית, שתקבל מענה רפואי מתאים, ואם היא אחרת – כנ"ל.
ממש כפי שאם יש לי ילד עם בעיה רפואית [ויש לי] אני לא אסע איתו למקום שבו במקרה חירום לא אוכל לקבל שירות הולם, כך גם עם קשישים.
אני מאד מאד בעד לנסוע עם כל המשפחה. נסענו כאמור גם עם אותה בת משפחה גם לאחר הארוע ההוא, גם עם נכים, גם עם תינוקות. רק שאני חושבת שאם בוחרים יעד לטיול משפחתי שיש לאחד המשתתפים בו מגבלה, יש צורך וחשוב מאד לקחת בחשבון תרחישים שלא נלקחים בחשבון אם אותו בן משפחה לא היה משתתף. לכן היעדים לטיול עם חולה כרוני, מבחינתי, מצומצמים יותר מאשר היעדים לנסיעה ללא אותו בן משפחה. וכך גם היעדים עם קשישים, עם אנשים לא עצמאיים מכל סוג שהוא, פיזית ומנטלית, וגם עם אנשים שמאובחנים עם ירידה מנטלית גם אם עד עכשיו האבחנה לא התבטאה בבעיות כלשהן.
מטבען של נסיעות שהן מוציאות מאיזון, גם מבוגרים, עוד יותר ילדים ובעיקר קשישים. לא הייתי רוצה שהפעם הראשונה שבה הסבתא תבטא התנהגויות חדשות תהיה דווקא בנסיעה, ואני מאחלת שזה לא יקרה, ואפילו סביר שרוב הסיכויים שזה לא יקרה. אבל כן הייתי – במקומכם – נערכת לאפשרות שזה כן יקרה ונוסעת ליעד שיאפשר התמודדות עם זה.
לכן כפי שכתבתי לדעתי רומניה לא תתאים לכם. יש המון יעדים אחרים שווים באירופה שכן יתאימו...
[מתנצלת על האורך]
