וולשית קשה שפה - סיפור הטיול הקריר שלנו בצפון ווילס וקצת פיק דיסטריקט
-
מצאנו את המקום. אכן, בית קפה שווה ביותר, עם מעדנייה ואפשרות להרכבת כריך אישי. בעלי הזמין כזה כריך ואנחנו הסתפקנו בקפה ועוגה.
כמו שרמזתי קודם, התחיל להיות קצת חם, במיוחד אחרי כל השיטוטים, ובתוך בית הקפה היה, ניחשתם נכון, חם נורא
. ממש כמו בחממה. נכנסנו יותר פנימה, וראו זה פלא - החלק הפנימי היה ממוזג!!! מזגן בווילס!!! הכיצד??למי אכפת. מיד תפסנו שולחן והתענגנו על הקרירות. ועל האוכל. ובכלל על היום המקסים הזה.
סיימנו להתענג ויצאנו להמשך שיטוטים. נתקלנו בכמה חנויות עתיקות וחנות אחת שכל הכנסותיה לאיזה בית חולים או משהו כזה -נתקלנו בלא מעט כאלה בטיול. כמובן שנכנסתי לחטט קצת. בחנויות האלה מוצאים אחלה מציאות.. המוכרת ואחת הקונות היו עסוקות בקיטורים על מחיר גידול הרבה ילדים וההוצאות וכו. נשמע די מוכר.. והן דיברו באנגלית, שזה לא מובן מאליו, כיוון ששמענו בהרבה מקומות אנשים המדברים ביניהם וולשית בלבד. בכלל, אני לתומי חשבתי שהאנשים בווילס מדברים אנגלית ויודעים גם וולשית, אבל לא כשפה ראשונה. מתברר שטעיתי לגמרי, ובהרבה מקומות, למעשה ברוב המקומות, האנשים דיברו וולשית, במיוחד צעירים. היו איתנו בתחנת הרכבת ביום שנסענו ברכבת הקיטור, קבוצה של ילדים בתלבושת אחידה והיה ממש מעניין לשמוע אותם מדברים ביניהם וולשית.
חזרנו לרכב, והחלטנו לנסוע לפארק יפה ממש קרוב לכפר.
ממה שקראתי מראש, יש שם מרכז מבקרים נחמד ובית קפה כרגיל.
הגענו למקום, ששמו LOGGERHEADS COUNTRY PARK והחנינו את הרכב.
החלטנו לחפש מקום לאכול לפני שמתחילים לטייל שוב, והבת כרגיל ניווטה למסעדה מדליקה ממש על הכביש, מרחק כמה דקות הליכה.
איזה מקום חמוד, ואוכל טעים מאד.
שבענו, נהנינו עד מאד, וחזרנו אל הפארק ומרכז המבקרים שלו. המרכז כמובן כבר היה סגור ( אחרי חמש..) וגם בית הקפה, אז יצאנו לטייל בפארק עצמו על פי מסלול מסומן ולאורך הנהר. היה מקסים, קריר ומרגיע.
חזרנו לרכב ונסענו הביתה שמחים ומרוצים לעוד ערב נעים וחמים (עם הרבה טלביזיה בריטית במיטבה
). -
גם אני מצטרפת, תמיד אוהבת סיפורים מבריטניה! תמונות נהדרות
-
תודה על הסיפור הנהדר, התמונות היפות, והלינקים המועילים למקומות הטיול. ממש כיף לקרוא וגם שימושי.
-
-
שמחה לשמח ולתרום את חלקי הצנוע לפורום! וכמובן שנהנית לכתוב. זה מקבע עוד יותר את כל הזיכרונות.
תודה!
-
8/7
יום שבת
היום נוסעים צפון מערבה למקום ששנים חלמתי לחזור אליו - BODNANT GARDENS - גנים חלומיים. הסיפור הוא שאי שם בסוף הלימודים המפרכים בטכניון נסעתי עם חבר טוב לטיול של חודש.
רובו של הטיול היה בבריטניה, הוא התחיל בלונדון, עלה דרך יורק עד לצפון סקוטלנד, וירד דרך צפון ודרום ווילס. טיול נהדר שסופו באיטליה איכשהו ובכך שכבר לא היינו חברים טובים
. כשהיינו בצפון ווילס ביקרנו בגנים המדוברים, ובאמצע הביקור, כשהיינו אי שם במרחבים העצומים, התחיל לרדת גשם זלעפות, שהבריח את כולם ליציאה ואל חנות המזכרות. אז מאז יש לי תחושה של החמצה קלה ורצון לסגור מעגל. בנוסף, צילמתי שם תמונה מקסימה שהיא הסמל של הגנים, הגדלתי, מסגרתי ותליתי בבית. שנים הייתה תלויה לנו מול העיניים עד שהתיישנה.אז ביום שבת הייתה לי משימה - לשוב לגנים ולצלם שוב את התמונה.
היה בוקר נחמד. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרכנו.
כרגיל הדרך הייתה מהממת. הגענו לגנים, החנינו בלי בעיה, נכנסנו וקנינו כרטיסים. סיפרתי לבחור המבוגר שמכר לנו את הכרטיסים, שהייתי כאן לפני הרבה שנים, אז הוא אמר שבוודאי זה היה כשהייתי ילדונת
. כשנותנים מחמאה, אפילו אם היא מזויפת, אני לוקחת חח. קיבלנו מפה של הגנים. המקום עצום! קילומטרים של הליכה. תמיד יש לי חשש שאחמיץ חלקים בגן. התחלנו ללכת וללכת, נהנים מהיופי ומשפעת העצים והפרחים, וסוגי הגנים והמגוון.
תוך כדי הליכה, נתקלנו בכמה קברים מתחת עץ רחב. מבט מקרוב הבהיר שאלו קברים של כלבי המשפחה שגרה בעבר באחוזה ובגנים.
-
המשכנו לסייר בגנים. המטרה של מציאת הלוקיישן של התמונה המקורית שצילמתי שם מנחה אותנו, תוך שימוש במפה שקיבלנו.
פתאום הגענו לבריכה ענקית ויפיפייה, שעליה שושנות מים בצבעים מרהיבים ומגוונים. ממש מהמם. אי אפשר היה להפסיק לצלם
ועכשיו - איפה המבנה הזה?
-
המשכנו הלאה, הגענו למדרגות שיורדות מאזור הבריכה והנה!! זה המקום!!
איזה שמחה! סגרתי מעגל
והיום לא יורד עלינו גשם!!
קשה לתאר את זה.. זו תמונה שליוותה אותי כל כך הרבה שנים וכל כך רציתי לחזור אליה...
-
אז אחרי שגמרנו לשמוח ולצלם מכל הזוויות, המשכנו לסייר בגנים, חוצים גשרי עץ, מהלכים לצידו של נחל, ומגיעים לנקודת תצפית יפה. הגנים בנויים בגבהים שונים. אתה כל הזמן עולה ויורד. מנקודת התצפית ראינו את נקודת השירותים שנמצאת למטה ולידם, איך לא, בית קפה
. זה הזמן המתאים לעצירה קלה לפני שממשיכים. יש עוד הרבה מה לראות..ירדנו למטה, קנינו לנו קפה ועוגה וולשית מסורתית (לא מצליחה לזכור את שמה , אבל היא נורא טעימה..) והתיישבנו על ספסל, כיוון שכל שולחנות העץ היו תפוסים.
גם את השירותים לא שכחנו לבקר..
לאחר מנוחה נחמדה, המשכנו בדרכנו לנקודה הכי מרוחקת בגנים (למרות שבהתחלה היא נראתה לנו מרוחקת מידי, אבל כל כך נהנינו שהמשכנו ללכת עוד ועוד).
הלכנו לאורך הנחל שזרם שם, עד שהגענו לקצה המרוחק ביותר, שהסתיים בבריכה יפה.
הקפנו אותה וחזרנו מהכיוון השני. בדרך הלכנו בתוך עצים שונים ועל מדשאות.
חזרנו לנקודת ההתחלה, שם כרגיל היציאה היא דרך חנות המזכרות.
מה שלא היה בפעם הראשונה שהייתי שם, זהו מתחם שלם של ביתני אומנויות וחפצי אומנות. השארתי את החבר'ה על ספסל והלכתי לסייר בהם. אין מה לדבר, דברים יפיפיים. עבודות אומנות מופלאות, אך מאד יקרות. נהניתי לראות ולהתרשם.
יצאנו לרכב והמשכנו ליעד הבא באותו יום - מצפינים לכיוון החוף הצפוני ולעיירה CONWY.
המשך יבוא..
-
המשך יום שבת
מנווטים לעיירה CONWY. הדרך כרגיל יפה וירוקה. הכביש לוקח אותנו ללב העיירה ופתאום נופלים על רחוב שוקק, מלא אנשים , מכוניות וחנויות. כבר שכחנו איך זה מרגיש להיות במקום כל כך תיירותי ועמוס. אפילו בטסי לא הייתה כזו שוקקת, וטוב שכך. הגעתי למסקנה שאנחנו מעדיפים את המקומות הקטנים והצנועים. גם פחות מלחיץ..
בקיצור, נסענו דרך רחוב הומה בני אדם ומכוניות וחיפשנו אחר חניה. מצאנו אחת כזו אבל הדרך אליה הייתה עמוסה.. איכשהו הסתדרנו וחנינו כרגיל עם שיטת הכרטיס והמטבעות.
בדקנו מה השעה שכן כידוע אחרי חמש הכל מת... יש עוד קצת זמן.. הלכנו מהחנייה בחזרה למרכז, שוטטנו ברחובות העמוסים תיירים (כאן המקום לציין שכמעט כל התיירות שנתקלנו בה הייתה מקומית! כמעט 100%.) הכיוון היה הנמל. הגענו לטיילת ליד הים וטיילנו להנאתנו, נהנים ממראות הסירות ומקולות השחפים שצווחו מעל ראשינו.
אחר כך הלכנו לכיוון טירת קונווי CONWY CASTLE והתרשמנו ממנה ומגודלה.היא מאד מרשימה, בת כ - 700 שנה, ויש מאחוריה היסטוריה מרשימה לא פחות. מי שמתעניין, מוזמן לקרא על הטירה בקישור שצירפתי. לא היה לנו כבר כוח לעלות ולשוטט עליה, למרות שיש הרבה מה לראות, אז חזרנו למרכז וחיפשנו מסעדה. מצאנו אחת איטלקית עם אוכל נחמד מאד.
כאשר סיימנו לאכול ויצאנו לרחוב, הפלא ופלא - הכל כבר היה סגור... חמש זה חמש...
בתחילה חשבתי להמשיך לנסוע לאורך החוף ואז לחזור הביתה, אבל רצינו כבר לחזור.. התכוונו גם לחפש סופר כדי להשלים את המצרכים שנגמרו, אבל לא מצאנו כלום בדרך הביתה. כל סופר נרמאלי דרש סטייה מהכביש. לא נורא, מחר..
-
9/7
יום ראשון
החשש שלי בחו"ל הוא שבימי ראשון יהיה פחות נחמד לטייל כיוון שזוהי השבת של המקומיים ובטח כולם יהיו בכל מקום, ומקומות סגורים וכו'.
אבל, זהו יום טיול עבורנו ומקווים לטוב.
קמים לבוקר נאה ביותר. איזה כיף! אמנם נשארו רק עוד שני לילות בקוטג' המקסים
אבל זה מה יש ונהנה מהימים שנותרו לטיול בצפון ווילס.היום החלטנו לנסוע מזרחה, שוב מרחק לא גדול, לעיירה מקסימה (לפי מה שקראנו) בשם LLANGOLLEN. זוהי עיירה היושבת על נהר ה - DEE, שכבר נתקלנו בו בימים הקודמים, והיא חלק מאתר מורשת עולמי של אונסקו.
לנגולן לא הייתה ברשימה המקורית שלי של המקומות שכדאי לבקר בהם, אבל כהרגלי בחו"ל, אני תמיד מסתכלת במפת גוגל של האזור בו אנו גרים, מגדילה ומוצאת המון מציאות ופינות חמד. ואיזו מציאה זו הייתה!
איזה מקום!! אבל למה להקדים את המאוחר - דבר ראשון, להזכירכם, היינו חייבים סופר. הפירות נגמרו, הירקות כמעט לגמרי, ביצים, לחם ועוד. אז מכיוון שאנו אוהבים את אלדי, חיפשנו באזור שלנו. ומצאנו! ממש בכניסה ללנגולן.
כיוונו את הניווט ויצאנו לדרך. באמצע הדרך פתאום פקק.. כאן? פקק? הכיצד? אנחנו כמעט לבד על הכבישים כאן, ופתאום כבר לא..אבל מה אגיד לכם - הלוואי עלינו כאלה פקקים - איזה נופים שבא לבכות, ותוסיפו על כך יום מהמם. הכל נסבל ביום שכזה
.לאחר כמה דקות הסתבר שפשוט עובדים בכביש ולכן כל פעם נותנים לנסוע רק במסלול אחד. אז חיכינו בסבלנות לתור של הנתיב שלנו, ולאחר כמה דקות ניתן היה להמשיך.
הגענו למתחם הענק של אלדי ועוד איזה חנות כלבו ענקית שצמודה אליו. המתחם נמצא מול נוף מדהים של הנהר מצד אחד וגבעות מהצד השני.
החנינו בחניה העצומה. באמת לא טעינו - המוני וולשים עושים את הקניות ביום ראשון (פתוח עד 16:00).. בעודנו עוזבים את הרכב, פתאום עומדת בסמוך אלינו ניידת משטרה מניו יורק
. שיפשפנו את עיננו - לא טעינו - כתוב עליה בפירוש NYPD... מה קורה כאן? אנחנו בניו יורק ולא שמנו לב? באמת לא הבנו, אבל המשכנו לתוך החנות ודי שכחנו מזה.רק כשחזרנו לארץ, נזכרנו באותה מכונית וחיפשנו בגוגל מכונית NYPD בווילס..ומה מסתבר? היא שייכת לסוכנות בווילס, המחזיקה צי שלם של מכוניות מכל הסוגים ומכל מיני שנים - רולס רויס, ניידות של ניו יורק (ראינו באתר את המכונית או שבטח יש כמה כאלה) לוס אנג'לס, ועוד הרבה. הם משכירים אותן לסרטים, פרסומות, אירועים ועוד.
כמה נחמד! לומדים משהו חדש כל יום...
עשינו את קניותינו והוספנו עוד כמה שוקולדים לארסנל ההולך וגדל (וזה לא נגמר כאן
). -
שמנו את הקניות ברכב, וראינו שישנו שלט גדול האומר שניתן לחנות בחינם בחנייה של אלדי למספר שעות - 3 או 4. מעולה! למה מעולה? כי ראיתי בזווית העין , בסמוך לנהר, בקצה של החנות, שלט האומר שמכאן מגיעים ברגל לעיירה לנגולן.
נהדר! חנייה כבר יש, מצרכים כבר יש, אז אפשר ללכת.
ירדנו בעקבות השלט בכמה מדרגות, שהובילו לשביל הליכה מוצל לאורך הנהר. איזה מקום מקסים ונעים! הלכנו לנו לצד הנהר, רואים כל מיני פינות חמד ואפילו כמה בתים מתוקים שיושבים ממש בצמוד לנהר. באחד מהם היה ספסל ועליו שלט שאומר שכאן מוכרים כל מיני צמחים
. הצצתי וצילמתי.
ככל שהתקדמנו בשביל, הופיעו עוד אנשים, ילדים, כלבים (כבר ציינתי שיש כאן יותר כלבים מילדים?). יום ראשון, ועוד מזג אויר מושלם. ברור שכולם בחוץ. זה דווקא היה ממש נחמד. העיירה החלה לצוץ מרחוק, על בתיה המקסימים, כנסייה יפה אחת ועוד. הנהר החל להתרחב והיו ממש מקומות "קרחים" במים שאנשים וילדים ישבו עליהם, והיו כאלה שאף נכנסו למים. בכל זאת קיץ..
הגענו למתחם של גן קטן עם מתקנים לילדים, ספסלים ועוד. נדמה היה שכל העיירה יצאה החוצה להנות מהשמש. כיף.
השביל הוביל אותנו עד העיירה עצמה. המוני בני אדם ברחובות. מרגישים את סוף השבוע בגדול.. ממש בסמוך להתחברות של השביל עם הרחוב הראשי ראיתי מבנה שמכרו בו עבודות אומנות. ברור שנכנסתי. איזה דברים יפים! מה שאני אוהבת אצלם זה שתמיד המוכרים בכאלה מקומות, כולל ברכבות הקיטור ובגנים, הם אנשים מבוגרים וחביבים.
יצאתי והמשכנו לשוטט ברחוב הראשי הנחמד עד מאד. בצד השני שלו היה גשר מעל הנהר וממנו ניתן היה להגיע לרכבת קיטור שנוסעת לאורך הנהר. הפעם ויתרנו.. ראינו הרבה חנויות של מותגים בריטיים שאני מכירה מאתרים כמו נקסט ואסוס ואין בכלל בארץ, אז זה היה נחמד.
השמש יצאה שוב ונעשה די חם... תזכרו שהיינו תמיד עם שתי שכבות אז כל הזמן התפשטנו והתלבשנו..
נתקפנו רעב קל, אז מצאנו בקצה הרחוב מקום שנראה נחמד מאד. אני חייבת לציין שלא הגענו עם שום רשימה של מסעדות, פאבים או בתי קפה, ואת כולם מצאנו תוך כדי תנועה. מקסימום הבת קראה עליהם ביקורות כדי שלא ניפול. ולא נפלנו באף אחד מהם! הכל היה טעים, הקפה רותח כמו שאני אוהבת, והיה מגוון ולא יקר.
נכנסנו למסעדה ומצאנו שולחן ליד חלון פתוח.. ככה היה קצת איוורור.. איזה מקום מדליק! כל פינה בו הייתה מעוצבת אחרת, והכל צבעוני. האוכל היה טעים מאד.
בעודנו יושבים במסעדה, השתנה מזג האוויר.. התחיל לרדת גשם קל ונעשה מעונן..
סיימנו לאכול והלכנו בחזרה לרכב, בדרך קצת שונה בחלקה.
מה עכשיו? היום עוד צעיר ויש לנו עוד כמה מקומות לראות באזור.
היעד הבא - אמת מים מתקופת הרומאים שהיא חלק מאתר מורשת עולמי. יש עליה מים וניתן לשוט עליה בגובה עצום.. גם שם חווינו כמה חוויות נפלאות. על כך בהמשך..
-
איזה עיירה חמודה!! ממש כייפי, הטיול שלכם. אולי מתישהו נחזור להשלמות באי הבריטי (אחרי שהיינו פעמיים בסקוטלנד)
-
תודה! אכן היה אחלה טיול. כל כך נהנינו שאני חושבת לחזור לבריטניה בקיץ הבא..
-
המשך יום ראשוןן:
כאמור, מזג האוויר השתנה, התענן, וירד גשם. לא חזק אבל עדיין..יצאנו מהחניה ונסענו ליעד הבא שנמצא בקרבת מקום - אמת מים מיוחדת במינה ושמה
Pontcysyllte Aqueduct. אמה זו הינה חלק ממערכת התעלות באזור העיירה לאורך מיילים רבים והיא אתר מורשת עולמי של אונסקו.
יצאנו מהעיירה ונסענו לכפר שלידו נמצאת אמת המים. לא היינו בטוחים היכן לחנות, אז ראינו חניה על עפר שהיו בה מספר מכוניות. החנינו את הרכב והסתכלנו סביב. אין מכונות לכרטיסי חניה
. הייתכן שמצאנו חניה חינמית? התשובה היא לא...
בעלי חד העין הבחין בשלט מהוה משהו תלוי על הגדר בצד החניה ועליו כתוב שיש לשלם עבור החנייה ב tea room שבכנסייה.
הא?
איזה חדר תה?ואז ראינו בצד החנייה כנסייה נחמדה..אנחנו אנשים שומרי חוק, ואם אמרו שצריך לשלם (למרות שלא נראה לי שביקר באזור פקח אי פעם חח) אז נשלם.
הלכנו מהוססים לכיוון הכנסייה. מה הקשר לבית תה ולכנסייה? נכנסנו פנימה למבואת הכניסה.. תחושה מוזרה. בצד ראינו שולחנות עם מפות מסוג שעווניות עליהן, כמו בחדר אוכל מוסדי או משהו.. נכנסנו לחלל המרכזי, שכולו היה שולחנות ובקצה אכן היה - ניחשתם נכון - בית קפה/ תה!! הכנסייה היא היא בית התה.. הפכו אותה לבית קפה ותה.. כמה נחמד! ניגשתי לאשה שעבדה מאחורי הדלפק ושאלתי אם כאן קונים כרטיסי חנייה. אמרה שכן, אבל אם נזמין כאן משהו לאכול ולשתות, אזי החנייה בחינם.
לא היה צריך לשכנע אותנו
. היה מבחר יפה של קפה ותה, ומבחר נהדר של עוגות. הזמנו לנו והתיישבנו ליד אחד השולחנות. איזו חוויה. לשתות קפוצ'ינו ולנשנש עוגה מעולה בכנסייה.
לפני שיצאנו שוב לדרכינו, שאלנו כיצד להגיע לאמת המים. ירד שוב גשם קל והחלטנו שאנחנו לא לפלפים אלא חצי בריטיים כבר וגשם כזה קטן עלינו.. הלכנו ברגל לכיוון האמה וממש לידה ראינו את החנייה ה"אמיתית" שלה. שלנו הייתה יותר טובה!
כפי שציינתי, האמה היא חלק ממערכת של תעלות שעוברת באזור. כל כך יפה! הרבה סירות צרות עגנו שם או חזרו משייט. מראה מהמם. ניתן לשכור שם סירה ליום או לצאת לשייט מאורגן, כולל על אמת המים. הלכנו לכיוון האמה - היא אכן מלאה במים. לצד התעלה היה מעבר צר להולכי רגל, והתחלנו ללכת עליו. איזו חוויה! האמה נמצאת בגובה רב, מתחתיה נפרש עמק מרהיב ביופיו. כל רגע עוצרים ומצלמים. כשבאו אנשים מהכיוון ההפוך היינו צריכים להיצמד לקיר או לתעלת המים.. לא יודעת מה יותר מפחיד. .בשלב מסוים הגיעה סירה שחצתה את האמה וכולם עצרו לצלם אותה. חוויה מיוחדת לדעתי לשוט על אמת מים ועוד בגובה כזה.
האמת שחשבנו להזמין שייט למחרת ואחר כך להמשיך הלאה לבית הבא, אבל בסוף ירדנו מהעניין.
חזרנו על עקבותינו ואני ירדתי בשביל קצת בוצי אל מתחת לאמה כדי להתרשם מהמבנה היפה. אפשר היה להמשיך לטייל בשביל הזה עוד (בכלל, כל כך הרבה אפשרויות טיול באזור הזה..) אבל שותפי לטיול לא רצו..
מראה מאמת המים:
תעלת המים על האמה
מתחת לאמה
התעלות המובילות לאמה
ולקינוח - הכנסייה / בית הקפה
חזרנו לרכב שמחים ומרוצים.
היום עוד לא נגמר... יש עוד מקום שרצינו לראות באזור.. מפלים...
מזג האוויר החל להתבהר שוב, איזה כיף.. חזרנו בחזרה לכיוון לנגולן, עברנו דרכה לאורך הנהר מצידו האחר - המראה של הכנסייה בעיירה המשתקף בנהר היה כמו גלויה. לצערי לא יכולנו לעצור לצלם. יפה שבא לבכות.
המשך יבוא...
-
כיוונו למפלים שנקראים HORSESHOE FALLS. הגענו לחניה. היה כבר אחר הצהריים המאוחרות ולא היו הרבה מכוניות שם. אלה השעות הכי יפות של היום. האור יותר רך ונעים. בדרך כלל מתבהר, גם אם ירד גשם בשעות מוקדמות יותר. כרגיל שילמנו במכונה המפורסמת והלכנו בעקבות השלטים. מהחנייה לא רואים כלום, אבל אחרי כמה מטרים הגענו לתצפית נהדרת על המפלים הצנועים אך יפים שלמטה. וזה אכן היה למטה.. מעין מדרון רחב וירוק, ולא היינו בטוחים איך בדיוק אמורים לרדת לשם.. אולי פשוט להתגלגל לנו בכיף על העשב עד שנעצר
...בסוף הלכנו קצת עד שהגענו לאיזור שנראה שממנו ניתן לרדת בלי להתגלגל..
היו לא מעט אנשים וילדים למטה, אבל זה לא הורגש והיה ממש נעים. חלק ישבו עם הרגליים במים, חלק פרשו שמיכה על הדשא והיו כמה שהלכו לצד ומצאו נקודה מוצלת ממנה נכנסו למים.. כיף.
נהננו גם אנחנו, הלכנו קצת לאורך הנהר, עברנו איזשהו פשפש שהוביל לשביל צמוד למים והלכנו עליו מתחת לצמחיה עד שנמאס לנו וחזרנו על עקבותינו.
מקום מקסים!
איכשהו טיפסנו בחזרה לרכב ונסענו למעוננו הצנוע ללילה הלפני אחרון
שם. כבר התרגלנו לבית, למטבח, לחדר השינה, לתוכניות הטלוויזיה המצוינות, לחימום ביולי, לחצר המקסימה המשקיפה לנחל, לזוג המבוגר שהיה חולף על פני חלון המטבח מידי בוקר באותה השעה עם הכלב שלו, בדיוק כשחתכתי ירקות לסלט . טוב שיש עוד יום ולילה בווילס!מחר סוף סוף נוסעים לכפר ממנו נעלה על הרכבת המיוחדת לפסגת הר סנודון. כרטיסים קניתי כמה שבועות לפני כי הרכבת קטנה ומספר המקומות בה מוגבל. כמה חיכיתי לכך וקראתי עליה.
ספוילר - מישהו שם למעלה החליט שזהו היום המתאים ביותר לפתוח את ארובות השמיים, ולא סתם לפתוח...
Stay tuned..
-
10/7
יום שני
הבוקר התעוררנו לבוקר מעונן, קריר וגשום...כאמור, את הכרטיסים לרכבת לפסגת הר סנודון קניתי לפני כמה שבועות, וגם אותם כמעט פספסתי. הרכבת קטנה ולכן צריך לקנות מבעוד מועד. אכלנו ויצאנו לדרך. קיווינו מאד שמזג האוויר ישתפר, כי באמת חיכינו לנסיעה הזו די הרבה זמן. אני בכל אופן. מהתמונות שראיתי זו נסיעה מקסימה בנופים נפלאים, ולמעלה בפסגת ההר מצפה נוף מרהיב. אז החלטנו להיות אופטימיים..
כרגיל נסענו על הכביש ה"רגיל" שלנו, עד שהניווט הוריד אותנו ממנו לכיוון מערב. ככל שהכביש התקדם, נחשפנו לנופים דרמתיים וההרגשה הייתה כמו בסוף העולם שמאלה.
נופים שונים מכל מה שחווינו עד כה בטיול, מאד מיוחדים. הכביש היה כמעט ריק ולא ראינו בתים או מבנים רוב הדרך.
לבסוף הגענו לכפר ממנו יוצאת הרכבת. סוף סוף ציוויליזציה.. מצאנו חנייה, שבדיעבד התברר שהיא לא החנייה הספציפית של הרכבת אלא חנייה נוספת. כשלא מכירים את האזור, נוטים להיכנס לחניות הראשונות שרואים.. אבל ממילא כולן באותו אזור.
בקיצור, מצאנו בקושי חנייה. הגשם לא הפסיק לרגע. אני כבר הרגשתי את שריר העצבים מתחיל לפעול
. קנינו כרטיס חנייה בגשם שוטף, ויצאנו ממנה תחת מטריות שהיו חצי כוח.. כאלה שמתאימות לחורף בארץ, לא לקיץ וולשי
. לא היינו בטוחים היכן בדיוק הרכבת, אז נכנסנו לחנות שהייתה בכניסה לחנייה. מזל ששאלנו, כי אני הייתי משוכנעת שזה בכיוון ההפוך..הלכנו ונאבקנו בגשם וגם קצת ברוח שהתחילה. הגענו למתחם הרכבת. כרגיל, בתי קפה, חנויות מזכרות ומשרד לקבלת הכרטיסים הפיזיים. שני הצעירים שעבדו שם פיטפטו ביניהם בוולשית. תמיד הפתיע אותי לראות חבר'ה צעירים מדברים אך ורק בוולשית.
יצאנו שוב לגשם, לא היה מחסה ונעמדנו עם שאר האנשים בהמתנה לרכבת שתיכנס לרציף, לאחר בדיקה שעברה בסמוך. סוף סוף היא נכנסה לרציף וכולנו עלינו לתאים הקטנים שבקרון (היחיד). היה מאד צפוף שם.. בקושי חצי חלון פתוח וזהו.
לפתע נשמע קול ברמקול, כנראה של המפעיל, שבירך אותנו ואמר שתנאי מזג האוויר היום לא פשוטים, ושלמעלה בפסגה יש רוח די חזקה. הוא אמר שאנחנו נצא לדרך ונגיע עד התחנה הלפני אחרונה ושם נדע אם ממשיכים לפסגה או לא.
אכן, בשורות נפלאות
.הבת שלי שמעה את זה והחמיצה פנים. היא ראתה את התמונות בפסגה ותיכננה להצטלם שם עם הנופים המשגעים ברקע. כבר בבית הכנתי אותה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה מזג האוויר למעלה בפסגה. עניין של מזל. והמזל לא היה כאמור לצידנו היום..
קווינו לטוב.. התפללנו שאולי ישתפר. וכך, יצאנו לדרכינו בגשם שוטף, בנופים משגעים שלבטח היו נראים יותר טוב ללא מסך הגשם.. הרכבת טיפסה וטיפסה, והנוף נעשה דרמטי יותר ויותר. בדרך ראינו הרבה חבר'ה שעלו ברגל, עוד יותר כאלה שהיו בדרך למטה. הנה, אלה לא מפחדים מגשם וקור. כל הכבוד..
במקור, אמורים לנסוע שעה לפסגה, להסתובב למעלה חצי שעה, לטייל ולעשות מה שמתחשק, ואחר כך חוזרים באותה הרכבת עוד שעה בחזרה.
כשהגענו לתחנה הלפני אחרונה, הרכבת נעצרה, והודיעו לנו שהרוח בפסגה עוד יותר חזקה עכשיו ושמסוכן להמשיך.. אז התחלנו את הירידה למטה. נסענו הלוך ושוב מבלי לרדת לרגע מהרכבת. מבאס למדי, אבל זה מה שיש. כיאה לבריטים מסודרים, הודיעו לנו שנקבל החזר של 10 פאונד לכל כרטיס...לפחות זה.
מרוב הבעסה, לא צילמתי אף תמונה. כל מה שראינו בחלונות היה טיפות של גשם. האנשים שישבו מולינו נראו מאד כעוסים, והאשה כל הזמן אמרה שאם ידעו שמזג האוויר כזה אז בכלל לא היו צריכים לתת לנו לצאת לדרך.
הגענו לתחנת המוצא ויצאנו אל ה - גשם..
-
לאחר סיבוב בחנות המזכרות, יצאנו לרחוב הראשי והחלטנו ללכת לכיוון מוזיאון הצפחה הלאומי שנמצא באזור. לא הערכתי את המרחק נכון.. חלפנו על פני רכבת קיטור שנוסעת שם לאורך אגם, והלכנו בנוף מאד יפה. בסוף נמאס לי ללכת בגשם והחלטנו לחזור לרכב ולנסוע איתו למוזיאון. בדרך לחניה נעשה יותר סוער והמטריות שלנו נפחו את נשמתן ,מסכנות. וויתרנו והלכנו בגשם וברוח.
חזרנו עם הרכב, מצאנו את המוזיאון, וחנינו. הבת שלי לא רצתה כבר להיכנס איתנו ונשארה ברכב.
צפון ווילס הייתה ידועה במכרות הצפחה שלה. היא חצבה ציפחה בכמויות עצומות. המוזיאון הזה מוקדש לתולדות התעשייה הזו.
זהו מבנה מקורי עם חצר פנימית. בכניסה (הכניסה ללא תשלום אגב) קיבלנו מפה של החדרים השונים במבנים והמוצגים השונים בהם. נכנסנו לראשון וראינו סרט מעניין מאד על ההיסטוריה ועל הצפחה. למדנו ממש הרבה. אחר כך המשכנו לפי הסדר, ראינו כלי עבודה עתיקים, טורבינות ועוד. היה מרתק בעינינו.
כרגיל, גם שם היה בית קפה, אז נכנסנו אליו לשתות ולנוח קצת מהגשם והבוץ.. סיימנו ויצאנו לרכב. חזרנו הביתה לערב ולילה אחרונים בקוטג'.
יצאתי לבד החוצה, לסייר קצת ולהיפרד מהסביבה המקסימה, ולצלם תמונות אחרונות..
-
קצת תמונות מהמוזיאון
שכחתי לספר שאחרי הביקור במוזיאון נתקפנו רעב וחיפשנו מקום לאכול בו. ממש בכפר היה בית מלון גדול ונאה למראה שהייתה בו גם מסעדה, אז נכנסנו פנימה. מקום מאד נחמד. מצאנו שולחן והתיישבנו. כרגיל גם שם אתה בוחר לך מהתפריט את המנות, ניגש לדלפק, מזמין ומשלם במקום. כמה נוח ויעיל. האוכל חביב, לא יותר. התמונה שלמטה צולמה מהחנייה של המלון:
תמונות מערב אחרון ליד הקוטג'
-
אני ממשיכה לעקוב.. איזה באסה עם סנודון!
