הגיגי סתיו על צפון הודו והודו בכלל
-
צובר מיילים – מקווה לפחות שיש לך מחלקת עסקים – לישון קצת …
-
-
טאשי לא הגיע באותו היום
גם למחרת חשבנו שאולי הוא יגיע אבל לא
נשארנו עוד יום והתחילו לקנן קצת מחשבות שניתקע שם לחורף הממשמש ובא
המשפחה אצלה התארחנו לא התלוננה
אבל ראינו אותם רק לארוחות והנזיר הצטרף מידי פעם
-
דרור למה לא עליתם ליולצונג במקום לחכות בסקיומפטה? כפר יותר גדול, עם תחבורה יותר מסודרת, וטיולי יום יפים מסביב.
השביל מלינגשט לסקיומפאטה היה אחד היפים, אני תוהה איך זה ניראה עכשיו כשהפך לדרך ג’יפים.
-
ללינגשט הגענו כשאשתי כבר סובלת מיבלות רציניות שנבעו ממדרסים חדשים.
קיוויתי שתוך יום-יומיים היא תחלים אבל התבדיתי.
דורג׳ה הסייס אמר לי עוד בפידמו שאין מה להמשיך איתו ליולצונג בגלל הכביש ולכן סגרנו איתו רק עד לינגשט שאותו רצינו לעזוב בהקדם בגלל תנאי לינה לא מיטבים. יצאנו כאמור מלינגשט בטרמפ עם משאיות של חומרי בניה ורצינו ״להישאר״ על הכביש ולכן ירדנו בגונגמה.
ליולצונג לא היה לנו טרמפ מלינגשט ולכן לא נסענו לשם אבל ה״חילוץ״ מגונגמה (סקיומפטה העליונה) שעליו עוד לא סיפרתי עבר משם ובסוף בילינו ביולצונג לילה.
פנורמה מהצומת על הכביש מעל יולצונג.
זכרתי מצויין את התיאורים מהבלוג שלך על הדרך מלינגשט ליולצונג וחיפשתי כל הזמן את השבילים עליהם הלכת אתה. השבילים האלו קיימים אבל הם נעלמים וקשים מאוד לגישה בנקודות החיתוך וההשקה לדרך העפר. מטרקים עוד יוכלו ללכת עליהם (למרות שאנחנו פגשנו כאלו שהלכו מפוטוסקר על הכביש) אבל הסייסים כבר הולכים ליולצונג וניראק על הכביש. פגשתי בגונגמה סייס מניראק שחזר לכפרו על הכביש.
שביל הנחש היפה עליו הלכת ליולצונג משמש היום רק את תושבי גונגמה שאוספים את שיחי המספוא.
הוא נראה יפה מאוד מהכפר אבל שיאו לקראת הפאס הרוס במספר מקומות בתלוליות שפוכת עפר וכנל השביל שיוצא מהמנזר בלינגשט לכיוון הפאס מורגום
-
בשלב ההוא היה ברור לנו שצריך להיחלץ מגונגמה לכיוון לה בהקדם. נמצאנו כבר ביום השלישי לשהותנו בכפר וכבר היה ברור שאף אחד לא יגיע לקחת אותנו. ערב קודם בזמן הארוחה הנזיר החביב שישב איתנו הבהיר שלא בכל שבוע יש אוטובוס מלינגשט ללה ושאולי לא יהיו יותר אוטובוסים עד סוף העונה. בעל הביית השתכר שוב כמנהגו מידי ערב וניכר היה שבנו הסטודנט והבת הנערה ששמרה מרחק מאיתנו נבוכים מאוד מהתנהגותו.
אנגמו חשבה שכדאי בבוקר לנסות ״לשכנע״ את הפקחים של העבודות בכביש שישנו על הכביש ליד הכלים ההנדסיים לקחת אותנו לכפר הגדול פוטקסאר או לקדם אותנו עד כמה שניתן.
סיכמנו שנצא היא ואני מוקדם בבוקר לבדוק את האפשרות ואם לא נצליח פשוט נעלה במעלה התלול אל הכביש ונחכה שם לטרמפים.
יצאנו מהכפר במעלה העמק לכיוון הכלים ההנדסיים ואחרי מספר דקות נפגשנו ב3 כפריות שהיו עסוקות באיסוף שיחים למספוא לחורף.
אנגמו החליפה איתן כמה מילים והמשכנו בדרכנו.
היה קר אבל ההליכה המהירה חיממה את הגוף
ורק הקצוות עוד נשארו קפואים.
-
הגענו אל קבוצת העובדים בכביש ממש בשעה שהתעוררו. הם הסבירו בהחלטיות שהם מאוד עסוקים ולא יוכלו להסיע אותנו.
חזרנו לגונגמה, ארזנו, שילמנו והעמסנו את החמור בתרמילים והציוד של אנגמו.
אנגמו יצאה בראש מובילה את החמור במיומנות ואנחנו התנהלנו מאחור באיטיות. בשלב מסויים הופיע רכב במרחק מעבר לפאס מכיוון לינגשט.
אנגמו קראה לי ונתנה בידי את המושכות והחלה בריצה בעליה בכיוון הכביש כשהיא מנופפת מידי פעם בצעיף שבידה
החמור הפנים שהמוביל שלו התחלף והחליט על שביתה. נאלצתי להתעקש גם מצידי ומשכתי בעליה כשאני צופה ברכב מתקרב בכביש מעלינו ומפנים שאנגמו לא תצליח לעצור אותו.
הרכב עבר אותנו מבלי להבחין והמשיך הלאה. רוחנו קצת נפלה וקצת התחרטתי שלא רצתי בעצמי כי חשבתי שהייתי מצליח להגיע. אנגמו פרקה את החמור במיומנות וקשרה עליו חזרה את כל הרצועות והחבלים
החמור היה כבר חופשי לגמרי וללא משא אבל נזקק לטפיחה מכובדת מאחור בכיוון הירידה וגם אז פנה לרדת חזרה לכפר בסוג של היסוס
עוד אבן או שתיים שאנגמו זרקה לעברו והחמור הבין את הרמז ופתח בריצה צוהלת מטה כלפי הכפר כשמידי פעם הוא נעצר ליד שיח על מנת ללחח עלים טריים.
נערכנו לישיבה של שעות על הכביש.
הדקות הלכו ונקפו
וכל שאפשר היה לעשות הוא רק לצלם
-
אפרופו חמורים
-
-
התמונות נהדרות
לפני 20 שנה היה לי סוס למשך כ-3 חודשים בצפון הודו, עשיתי איתו כמה טרקים קצרים ולמדתי די הרבה על נושא בהמות המשא באזור. הסוסים שם קטנים ("סוסי הרים") ובעלי כושר העמסה של כ-80 ק"ג, לעומת הפרד שנושא עד 120 ק"ג. הפרד והחמור גם טובים יותר בהליכת הרים. היו לי הרבה חוויות מרתקות עם רסטה (זה היה שמו, רסטה בהינדי זה שביל, או דרך). אל כל נושא הסוסים הגעתי מחבר איטלקי שבאותה תקופה חי בהודו כבר כ-20 שנה והחזיק חמישה סוסים. למדתי ממנו המון עליהם ובכלל על הודו. בהזדמנות אחפש תמונות של הברנש (הסוס) במסעותינו בהרים.
-
דוגמה מצחיקה לידע הדרוש על מנת לא לנחול כישלון בהעמסת החמור, שימו לב לרצועת החזה בתמונה שדרור העלה, עד כמה היא מהודקת על החזה של החמור. כדי להדק אותה בצורה הזאת צריך להפתיע את החמור, כי אם הוא מודע לזה שעומדים להדק אותה, הוא לוקח אוויר ומנפח את החזה, ואחרי ההידוק אתה בטוח שהכל מחוזק, מעמיס את הציוד.. והחכמולוג משחרר את האוויר מהחזה והרצועה נרפית..
ואל תשאלו איך למדתי את זה..
החיות האלה חכמות מאד, והחושים שלהן הם מדהימים למשל הראייה, הסוס שלי היה רואה פרטים ממרחקים שאני הייתי צריך משקפת כדי לראות אותם, וגם אז בקושי.. הוא היה מתחיל לנשוף ולצהול ומסתכל בכיוון מסוים אז הייתי יודע שזה זמן טוב להוציא את המשקפת ולהתחיל לחפש. בדרך כלל זה היה נפאלי שהולך במרחק עצום על הר אחר, או חיה כלשהי. בלעדיו לעולם לא הייתי יכול להבחין בהם.
-
טיול צד מנאקו
-
ויש את אלה מנפאל...
-
תמונה יפה גולני
יש לי המון תמונות של סוסים וחמורים מנפאל ולדאק. סוג של בדיחה עם החברים שלי מהצבא.
מעניין אהוד
היה לך רכב בהודו וגם סוס ……
היו פעם אגדות על תייר אירופאי בלדאק שהתעקש לקנות חמור כדי לטרק איתו במקום להשתמש בשירותי החמרים.
האגדה מספרת שבסוף מכרו לו את החמור הכי עקשן בלדאק שכמובן בתורו סירב ללכת עד שהתייר נאלץ למכור אותו במחיר הפסד ולהשתמש בשירותי החמרים.
כייף שיש לך ניסיון כזה. זה בשבילי חלק מהחוויות האנתרופולוגיות של טיולים כאלו.
-
יפה בגונגמה ובסקיומפטה ושקט מאוד למעט קולות הבניה של המנזר החדש שהוא ספין אוף של המנזר הגדול בלינגשט בו היינו לפני כן. באופן מפתיע עבורי רוב הבנאים שם ובמקומות אחרים בלדאק (אולי גם בקינור) היו נפאלים. מסתבר שגם הלדאקים הכפריים יכולים להיחשב בעלי אמצעים ותקציב בהשוואה לבנאים הנפאלים. השהות שלנו בגונגמה הייתה מאוד חוויתית למרות כל המגבלות, האכזבות והחששות שליוו אותנו במשך שלושת ימי השהיה
על הכביש ראינו בעיקר (מרחוק) את הכלים והרכבים של הסוללים שעבדו על קטעים בעייתיים במגמה לבסס אותם לפני החורף. לא עברו אוטובוסים וגם המשאיות שיצאו ללה איתן הגענו אנחנו לגונגמה חזרו רק אחר הצהריים ביום בו ישבנו על הכביש וחיכינו לטרמפ הלאה לכיוון לה. הנהג איתו הגענו דיווח שאכן התקשר לטאשי הנהג של הוואן שלנו מספר פעמים אבל לא השיג אותו. הוא כן תפס את דולמה הסוכנת ש״מצאה״ עבורינו את טאשי בתחילת הטיול אבל היא לא הבינה או לא האמינה או לא רצתה להאמין לסיפור שלו ולא עשתה עם זה כלום.
אב המשפחה אצלה שהינו ביקש תשלום גם עבור השהות של אנגמו למרות שהיא לנה איתנו באותו החדר (לא היו עוד חדרים פנויים). אציין שהיא לא עזרה בבישול או הגשה במשך השהות שם דבר שעשתה בהרבה מקומות אחרים. ״הילדים״ בביית ״שכנעו״ את האב שהיא לא אמורה לשלם.
לאחר דין ודברים ביניהם הוא השאיר את זה ״לשיקולי״ ואני אמרתי שלמיטב דעתי רק התיירים משלמים וכך עשיתי.
אין לי תמונה של הנזיר החביב לצערי אבל הוא היה נעים שיחה ונחמד ועלה אחרינו לכביש במחוות פרידה עם תרמוס מיים חמים בשביל אשתי כרבע שעה אחרי שהגענו לכביש. הוא נשאר עוד שעה ארוכה לדון איתנו באפשרויות ההגעה ללה ודאג לנטוע בנו ביטחון שימצא פיתרון.
-
רסטה בקיר גנגה
overloaded
-
וזה pin valley והאוטו שלי ב-2004
-
לא זוכר אם ציינתי אבל חוץ משתי מכוניות שני אופנועים וסוס היה לי גם בית וגינת ירק, התמונות האלה מ-1998
-
בדרך לבדרינאת, ב-2011 עם האוטו השני שלי
-
Tons river
