סיפורי אימה על טיסות
-
אז אומרים לנו שאולי וכנראה, ומתישהו יהיו טיסות.
לא נראה באופק.
בנתיים כדי שלא יתחשק לנו יותר מדי לטוס
יש לכולנו סיפורי אימה על טיסה שהתפקששה
על טייס שנרדם, על דיילת שהתפרקה, על…..
אז בואו נשרשר סיפורי טיסה מהסוג הפחות מלבב בבקשה, שנוכל להתמודד עם תקופת הגמילה יותר בקלות.
-
לפני מספר שנים חזרנו מהולנד, מנמל התעופה סכיפהול, עם חברת התעופה KLM. המטוס התחיל לנסוע ברוורס על הקרקע כדי להתיישר. לאחר שהתיישר התחיל בנסיעתו, ותוך כדי כך אנו שומעים רעשים מאוד חריגים ודי מטרידים….לאחר כדקה, המטוס נעצר. ישבנו כחצי שעה במטוס בלי לדעת מה קורה עד שהודיעו לנו שיש תקלה במנוע של המטוס….. בסופו של דבר הורידו את כולנו והעבירו אותנו למטוס אחר…
סיפור נוסף (אבל קצת משעשע לאמיתו של דבר), כשחזרנו מסלובניה, היינו בגייט משותף עם טיסה למוסקבה. כשהגיעה הטיסה שלנו, ירדנו עם כל הישראלים במדרגות לכיוון המטוס. בעודנו הולכים לכיוון המטוס, הגיעה פקחית היסטרית והתחילה לצעוק בבהלה שנחזור, שהמטוס מיועד לטסים למוסקבה…
-
טיסה מווגאס אל ניו ארק. אני יושב בשורה האחרונה ליד החלון. המטוס מלא אבל יש מושב אחד פנוי – המושב האמצעי בדיוק לידי. סוגרים את הדלת של המטוס ואני כבר מתחיל להתרווח. אבל אז פתאום מתברר שיש עוד נוסע שמכניסים לטיסה. כאשר אני והנוסע האחר בשורה שלי ראינו אותו קצת נלחצנו. לא נעים להגיד, אבל הוא היה מהנוסעים שאמורים להזמין 2 כיסאות. הוא התקרב לשורה שלנו והתיישב לידי. אחרי שהתיישב, לי נשאר בערך חצי מהמקום בכיסא שלי.
בטיסה אחרת, מוושינגטון DC לאטלנטה: אחת הנוסעות שישבה מאחוריי הודיעה מראש לצוות הדיילים שהיא סובלת מחרדת טיסות. אחרי שהטיסה המריאה הסתבר שהמזל לא לצידנו ועברנו באזור עם מזג אוויר גרוע, המון כיסי אוויר. המטוס קפץ אבל הדבר הכי נורא היה שהנוסע מאחורי, זו עם חרדת הטיסות, התחילה לצרוח ברמות שגרמו לכל המטוס סבל… ואני הייתי בדיוק לפניה...
-
אלי נצמדה בטיסה נוסעת עם חרדת טיסה ולחצה לי את היד בעוצמה שלא תאומן.אשתי החליפה אותי, ליטפה לה את הראש, שרה לה שיר ערש והרדימה אותה.
-
אני אתחיל עם התמונה:
האמת שיש סיפור שלם גם סביב הגעתי לטיסה הזו… אבל בקצרה
זהו המטוס של החברה הלאומית של טונגה שעמדתי לעשות איתו טיסה מאחת מקבוצות האיים במדינה לעיר הבירה.
המטוס היה מטוס מאסף שהגיע מקבוצת איים אחרת, אסף אותנו והמשיך לבירה…
אבל נקלענו לעיכוב של כשעתיים כי בין קבוצת האיים הראשונה לשלנו נפלה התקרה על הנוסעים (כל חלק הפלסטיק שמכיל את מסכות החמצן- אם בכלל היו שם.. מה שעוטף מסביב). אז הם תיקנו והמראנו. אחד הנוסעים מהטיסה הראשונה גם הוסיף שהחברה הזו נסגרה לא מזן בגלל ליקויים טכניים ונפתחה מחדש עם שם חדש ( ובלי ממש להתייחס למה שגרם לסגירתם)..
כל הנוסעים התפללו להגיע בשלום, והאמת מאז אולי עליתי פעם אחת על מטוס קטן כזה, אפילו בטיסות פנים במדינות...
-
טסתי המשהו כזה ובמטוסים קטנים עוד יותר באפרקה ובארה”ב.אבל באפריקה החברות, גם בזימבאבטטה וגם בבוצואנה היו דרום אפריקאיות וברמה גבוהה.
טיסה הגרועה היתה עם בוצואנה אייר, למרות התפעול על ידי לופטהנזה.
-
סיפור אימה ראשון(יש לי כמה)
אנחנו טסים מגדנסק (פולין) לוורשה בטיסת קונקשיין בערב מאוחר
כולם יושבים במקומות, מחכים להמראה-טיסה קצרה ולוח זמנים צפוף לקונקשיין.
אני מתחילה להלחץ קצת כי השעון זז ,ואומרת לעצמי מקסימום לילה בוורשה-לא נורא כל כך.
המטוס מתעכב עוד ועוד (קורה הרי לא פעם)
ואז נכנסים למטוס החבר’ה האלו--- מסתובבים קצת
מורידים את אחד הנוסעים
מרימים גלגלים וממריאים.
היו כמה דקות בלי נשימה באמצע.
-
גיליתם למה הוא הורד מהמטוס? אולי הוא לא גמר מהצלחת? או לא לקח סוודר ביציאה החוצה? אחרי הכל טיסת פנים בפולניה
-
-
סיפור קצת מפחיד על טיסה, למרות שלא בחו”ל:
בצבא שירתתי ככתבת בבטאון חיל האויר. המערכת שלנו היתה בתל אביב, ואני התגוררתי בקיבוץ בגליל העליון. בכל יום ששי בשעת בוקר מאוחרת, אחרי סיום ישיבת המערכת השבועית, הייתי יוצאת למסע בן 3-4 שעות באוטובוסים וטרמפים לסופ”ש בקיבוץ הרחוק. כך היה בתחילת השירות, עד שציפור קטנה מהקריה לחשה לי שיש אלטרנטיבה: בכל יום ששי בסביבות 10 או 11 יוצאת צסנה משדה דב למחניים, טיסה של 40 דקות, ואני רשאית לתפוס עליה טרמפ בחינם, בכפוף למקום פנוי (כלומר אם לא יהיו מעל 3 קצינים שקודמים לי בתור).
כך עשיתי, ולשמחתי תמיד היה לי מקום, כי מעט מאוד חיילים צפוניים ידעו על הסידור הזה (תאורטית כל חייל בצה”ל רשאי היה לעלות על הטיסה, אמנם אמרו לי שכחולים מקבלים קדימות לירוקים, אבל זה מעולם לא עמד למבחן).
יום אחד הגעתי לטיסה עם האנגובר מטורף, אחרי שלילה קודם חגגתי עד השעות הקטנות במועדון ג’אז עם כמות לא מבוטלת של אלכוהול. עליתי מתנדנדת לצסנה, וכשהמטוס התחיל להאיץ על המסלול, הכסא שלי נזרק לאחור על המסילה שלו. נאחזתי בחוזקה בידית הפלסטיק שהיתה נעוצה בדופן המטוס, ו...היא נשארה בידי, לאחר שהתנתקה מהדופן
. בהמשך הטיסה היו טלטלות וכיסי אויר, ואני רק נשאתי תפילה שתהליך התפרקותה של הצסנה לא יימשך, לפחות עד נחיתתנו במחניים.נחתנו בשלום, אבל בכמה הסופ”שים הבאים, עד שהתאוששתי מהחוויה, חזרתי לשגרת ה”נהגוס! שים רשת ג’!” בקו 845 מתל אביב לקרית שמונה
בטיסה אחרת דווקא היה כיף: טייס הצסנה, שכינויו היה “תות”, שאל אותי, עם עלייתנו למטוס, אם ברצוני להטיס אותו. עניתי שכן, אבל אני לא בטוחה שהחייל והחיילת שהתיישבו מאחורינו מעוניינים בכך. בכל אופן, הוא הראה לי כמה זה פשוט: “דוחפים את ההגה קדימה – המטוס יורד. מושכים אותו אליך – המטוס עולה. ימינה ושמאלה – כמו באוטו. את רואה שמה את הבתים? זה חדרה. שמרי על הגובה שלנו יציב (הראה לי את השעון הרלוונטי), וסעי לשם”. כשהגענו לחדרה הוא הראה לי את עפולה, וכך הלאה עד שהתקרבנו למנחת במחניים, שם הוא הורה לי להנמיך את המטוס ולהתיישר מול המסלול. כשהתקרבנו הוא ישב רגל על רגל, אז שאלתי אותו אם הוא לא מתכוון להנחית את המטוס בעצמו. “למה? את לא רוצה?”, הוא שאל, אבל אז הנחית אותו, לרווחת כולנו
. -
שנאמר: אללה יסטור ולהקתו
-
טיסה מהסוג הפחות מלבב...לפחות בשבילי.
לפני די הרבה שנים טסנו למסע שורשים בפולין, עם המשפחה המורחבת, סה”כ 9 איש. מטעמי חיסכון לקחנו טיסה של אלאיטליה עם קונקשן במילאנו. להפתעתנו המטוסים המריאו בזמן...ממילנו היה מטוס ממש קטן עם מעט נוסעים. אנחנו, מספר אנשי עסקים וקבוצת ספורט מטוניסיה או אלג’יריה כבר לא זוכרת בדיוק. הטיסה הייתה אמורה להיות כשעתיים. בערך לאחר שעה הגענו לסופת ברקים מפחידה. כבר היה חושך וכל הזמן ראינו את הברקים סביב המטוס. לא הרגיע אותי כל מה שקראתי על הסיכויים להיפגע והעמידות של המטוסים המודרניים. המטוס הטלטל בכיסי האוויר. הדיילות התישבו ועלמו. היה מאד מפחיד. כל פעם הודיעו שעוד 20 דקות נגיע, אבל הזמן נמשך ונמשך. כשנחתנו סוף סוף בוורשה שמענו את תפילת ההודיה לאללה בערבית...תוחשה מאד סוריאליסטית…
ואז התברר שאחת הגיסות שלי בכלל ישנה כל הדרך ובכלל לא הרגישה את כל “הסיוט” הזה.
-
הזכרת לי טיסות צבאיות---אימ’לה.
טסתי לא פעם ללבנון במטוסים צבאיים קטנים (מה שקראנו מוניות).
אני יודעת שהיו טסים או מעל הים או מעל היבשה- משהו עם ירי נגד מטוסים ומגננה.
בכל אופן ,טיסה אחת אני טסה מלבנון חזרה לבית הספר הטכני של ח”א- שעה מוקדמת יחסית בשעות אחרי הצהרים.
ואז… המטוס טס בזיגזגים נוראיים פנימה והחוצה מעל הים ומעל היבשה.
כאילו לא לבנוני אחד עם מרגמה מתחתיו אלא כל צבא לבנון מחכה לנו.
לידי ישב אלוף משנה (נדמה לי שקראו לו עמוס,או עידו משהו עם עין...) והוא נהיה ירוק
הוא גם מחובר באוזניות לטייסים- ואני ממש לא.
טוב, כבר תכננתי להיפרד מהעולם (לא באמת! אבל חששתי)
ובנחיתה (חלקה מאד) אני שואלת אותו מה הם אמרו לו בקשר הפנימי
והוא אומר “אה, שטויות, טייס מתלמד”
מאז ניסיתי לא לטוס יותר ללבנון, ובטח לא עם “ל”.
-
סיפור אימה אמיתי, אמיתי, אמיתי.
בצעירותי, גרתי בסנטה מוניקה, קליפורניה, טסתי מLAX לקרובים בדאלאס, לשדה התעופה דאלאס-פ.וו.
הטיסה עברה נהדר, מזג האוויר היה פנטסתי קיצי, בלוס אנג'לס, כיאה ליום קיץ חם.
המטוס היה מטוס בואינג מהצרים יותר, לטיסות פנים, עם מעבר אחד.
לקראת שלב הגישה לנחיתה, הרגשנו פשוט רוחות חזקות וגשם, המטוס פשוט עף כעלה ברוח, ממש כך.
כאשר המטוס התקרב לנחיתה, היתה חוויה בלתי ניתנת לתאור, אף המטוס פשוט הזדקר למעלה, כנראה שהגיעה רוח קדמית חזקה, ואז ירד חזרה עם החלק הקדמי לכוון המסלול, הרגשנו את החבטה, לדעתי זה קרה שכבר שני הגלגלים האחוריים, היו על הקרקע ואז היתה הזדקרות של אף המטוס.
חוויה די מפחידה, יצאנו בשלום.
כנפתחה הדלת, חטפנו גם גל של גשם, חום אימים, ובעיקר לחות איומה. עדין לא היו שרוולים שם.
דאלאס, לחה מדי, רטובה מדי, ולא נעימה.
חוויות טיסה לא נעימות בעיתיות יש, ודי מגוונות.
-
לגבי טיסות צבאיות, משירותי בחייל האוויר יש הרבה חוויות.
מטבע הדברים נתאר את הפרטים המענינים לענייננו.
חוויתי נחיתה איומה, עם הרקולס-קרנף, כאשר הבלמים בשפה עממית, "נשרפו"!
טיסות עם באוינג צבאי, אם לא ידעתם, ללא שירותים!!!,
עושים לפני או מתאפקים.
ועוד ועוד....טיסה במטוסים ישנים קטנים מבסיס לבסיס, ללא מזגן. !!!!!! יורדים רטובים כמו אחרי מקלחת, והנוסעים מאחור, יושבים במושבי אוטובוס ישנים, חוויות שהיו לפני שאלה הוצאו מהשירות.
חוויה די קשה.
-
אולי מישהו מהקוראים היה איתי על הטיסה הזו
שנה אחורה-אוגוסט 2019, טיסת אייר-אינדיה בחזור מדלהי לארץ, מבקשים להדק חגורות ומתחילים בנחיתה.
יורדים כבר ממש נמוך, מחממים ידיים לכפיים... ישבנו במושבים מהאחרונים במטוס ופתאום הדיילת הראשית קוראת למישהו ברמקול לשמור על מקומו כי מיד נוחתים. לא ראינו לקדימה כלום מה שרק ראינו זה בערך 15 שניות לנגיעה במסלול. אותו אדם לא ציית והדיילת צורחת " רימיין סיטד, ווי אר לנדינג נאווווו" והדייל הגבר מאחור צורח "סיט דאוווון" ------------- נחתנו.
ברגע שהגלגלים נגעו בקרקע,הדייל ועוד אדם שהתברר כרופא רצו קדימה, מתברר שבחורה עם חרדת טיסה התעלפה,ומישהו כ"כ נבהל ממה שקורה לה שהוא שכח את עצמו..
השניות האלו שאתה לא מבין מה קורה,הלחץ, והצעקות והריצות, זה משהו...
כנראה שעד השרוול אתה באמת נשאר בהודו
-
רוקו, בעיני הסיפור שלך ניצח במפחידותו… הזדקרות של אף המטוס! אמאל’ה!!!!
ו… איפה בסנתה מוניקה גרת?
אני גרתי שם שנתיים בתחילת שנות השמונים, ב-3rd Street בין מונטנה לאיידהו. העברתי את כיתות ח’ ו-ט’ בביה”ס Lincoln Jr. High School בין הרחובות 14 ו-16.
-
2 מקרי טיסה,האחד מלחיץ השני הזוי.
הראשון טיסה לתאילנד שנרכשה דרך ארקיע כשהקונקשיין דרך עמאן ודוחא.
תוך כדי ההזמנה הייתה לי האופציה להזמין ארוחה כשרה,הזמנתי.
טיסה מדוחא לבנגקוק,סביבנו יושבים אנשים עם כפיות וחיג'אב, פתאום משום מקום צצה דיילת התקרבה לאזורנו והתחילה לשאול בקול רם.....who order cosher meal
חשבתי שעוד רגע אני קופצת מהמטוס.
המקרה ההזוי-טיסה טורונטו-ניו יורק האורכת 50 דקות הייתה צריכה לצאת ב 17:30 התחילה בעיכוב של שעה,לאחר מכן עוד שעה,שעה עיכוב בתוך המטוס ללא אישור המראה.
יש.....טסים 50 דקות ואנחנו בניו יורק,אבל לא
המטוס חג במעגלים סביב ניו יורק במשך שעתיים ללא אישור נחיתה,כל חצי שעה צילצול פעמון,הטייס מתנצל בפני הנוסעים .
אז הגיע הרגע בו חששנו מכל,צילצול פעמון,הטייס מודיע שלצערו חוזרים לטורונטו.
לצערו
מה עם צערי,מה עם המחיר ששילמתי ללילה במנהטן,מה עם גיסתי שמחכה שאגיע ונוכל לחגוג לה יום הולדת כמו שתכננו,מה עם זה שבילינו את כל הלילה בשדה בלחפש טיסה חלופית.לצערו.....שורה תחתונה הייתה חוויה שלא אשכח לעולם.
-
טיסה ליפן דרך תורכיה- נחיתה באיסטנבול עם טורקיש איירליינס.
טיסה קצרה, לפנינו עוד קונקשיין וטיסה ארוכה
לא התייחסנו יותר מדי לטיסה הקצרה
המטוס סוגר כנפיים, מוציא גלגלים, אנחנו כבר על מסלול הנחיתה
הוא נוסע על הקרקע במהירות עצומה ולא מצליח להאיט
אני רואה את הים מהצד כבר
ואז הוא מגיע אל קצה מסלול הנחיתה
ומרים את האף כלפי מעלה ואנחנו ממריאים לסיבוב נוסף באוויר ונחיתה נוספת .
ת’אמת? לא הייתי רגועה עד שירדנו מהמטוס.
-
נזכרתי בעוד טיסת אימה.
טיסה לג’נבה אמצע דצמבר (לפסטיבל האורות של ליון מומלץ מאד!)
טיסה נוראית, מזג אוויר מחורבן, המון כיסי אוויר.
בשלב כלשהו לקראת ג’נבה הקברניט צועק בהיסטריה בכריזה “צוות להתיישב מייד”
בשורה מאחורי- יושבת גברת מלאה מאד ליד החלון, בן זוגה יושב במעבר והמושב האמצעי פנוי.
הדייל הזריז שעומד במעבר- קופץ פיזית מעל הגבר, מתיישב במושב האמצעי ,חוגר את עצמו
ו….. מוציא את דף ההנחיה לנחיתת חירום מכיס המושב שלפניו.
אם עד אז לא דאגתי----אז כבר דאגתי על אמת.
