שרשור מנזרים
-
שלום חברות וחברים,
לכמה מאיתנו ממש בא להתענג על זכרונות ורצינו לפתוח שרשור מנזרים! גם סטופות ויתר מבני קודש/תפילה – ובכלל כל מה שמתחבר לכם לנושא.
תמונות/סיפורים/הערות – כולם מוזמנים!
אני אתחיל מהמועט (מאוד!) שלי:
תמונות מהמנזר הקטן מעל לכפר Thame למרגלות האברסט
-
וואלה, ענבר, יופי של נושא…
מתחיל עם אחד המנזרים האהובים והיפים ביותר בעיני – מנזר “קן הטיגרסית” (טקסטאנג) בבוהטן.
-
@תאי
הקרדיט מגיע לצילה ודרור האלופים, אני קטונתי. פשוט החלטתי לפתוח שרשור חדש עם כותרת מתאימההתמונה שלך נפלאה !!! (גילוי נאות: ראיתי את ההרצאה שלך בזום ולמיטב זכרוני היא הופיע שם)
עוד משלי (לצערי, עד כה, הייתי רק בנפאל):סטופה יפה בתחתית הכפר נאמצ׳ה
-
פוסט זה נמחק! -
שוב 🤯 מנזר פמיאנגטצה בפלינג ומנזרון בעמק דזונגו
-
צילה יקרה, את יכולה ללמד אותי - איפה זה ׳פלינג׳? אני לא מכירה? איך כותבים באנגלית? תודה
-
מטאורה, צפון יוון
-
Pelling Sikkim. 2 מנזרים ההוא שהעליתי העתיק ביותר בסיקים
ויש לי סיפור נחמד עליו . Pemayangtse
ויש את מנזר Pelling
מערב סיקים
-
-
פוסט זה נמחק! -
Mani wall Singalila. O W to Tumling
-
ממה שיש לי על המחשב ברגע זה, מצטרף למבני תפילה מהמזרח – אבל עבורי – מזרח אירופה.
בשיטוטי במוסקבה, נתקלתי בכנסייה הזו – מישהו מכיר?
רגע, זו הכנסייה המפורסמת? היא לא אמורה להיות בכיכר האדומה?
רגע, אני בכיכר האדומה, ולא שמתי לב?
לא… זו לא היא..זו אחותה התאומה, שנחה לא אי שם בעיר.. והיא מהמאה ה- 16. ויפה מאוד מבחוץ .
מבפנים היא הרבה (הרבה) יותר פשוטה, מה שמצא חן בעיני אפילו יותר.
-
אין לי תמונות דיגיטליות רלוונטיות…
אבל! יש לי צעיף תפילה המנזר מטנגבושה
ריח עשן המנזרים כבר נעלם, אבל הצעיף עדיין קיים
-
-
-
תומר ריח הקטורת ומורות החמאה נשאר בנחירים גם ללא קאטה – המנזרים הישנים הקטנים עם ריצפת העץ הם אילו עם נשמות העבר אותם אני אוהבת מאד – טינגבוצ׳ה הייתה פוג׳ה וישבתי ליד ידידי השרפה … היה מרגש – תמונה צריכה לחפש 2008 … הרבה זמן בינתיים חדר תפילה אצל חברים בסיקים ו
-
-
-
-
אספר את סיפור הביקור שלי במנזר שמעל ל Thame , שאת תמונותיו העלתי בהודעה הראשונה והשאיר בי תחושה חמימה ומלאת קסם שאני נושאת איתי עד היום:
ביום כלשהו של אמצע/סוף ספטמבר, 2012, התגלגלתי לי לכפר Thame, כטיול יום מנאמצ׳ה.
אחרי שנחתי קצת בכפר, החלטתי לבקר במנזר הקטן שנטוע על צלע הר מעל לכפר. טיפסתי לאיטי בשביל הנטוש עד שהגעתי לשער המנזר ומכיון שזה היה פתוח, נכנסתי בשקט לחצר.
בפנים התרוצצו כ- 15 ילדים קטנטנים (לא יותר מבני 6, כנראה פחות), מגולחי ראש ולבושי גלימות, שהיו עסוקים במה שנראה כמשחק תופסת שמח.
ברגע שהילדים הבחינו בי המשחק נעצר; הילדים קפאו במקומם ובהו בי... גם אני לא ממש ידעתי מה לעשות, הגיל הצעיר שלהם הפתיע אותי ולא היה אף מבוגר בסביבה.
אחרי כמה שניות נבוכות מלמלתי איזה שלום כללי לאוויר, מניחה שגם חייכתי ואולי נופפתי ביד, ושאלתי ילד קצת יותר מבוגר שעמד בחצר אם אני יכולה להכנס. הוא הנהן בראשו (המגולח) ואני נכנסתי לחצר האבן והתהלכתי בה באיטיות, קצת חוששת להבהיל את הילדים הקטנים.
נדמה לי שנעמדתי בקצה החצר הקטנה והתבוננתי בנוף, אני כבר לא זוכרת - בעוד הקטנטנים נאספו להם בצד המרוחק של החצר (מרוחק ממני). אף אחד לא חזר לשחק, אף אחד לא פצה פה... הדממה היתה מוחלטת וכולם בהו בי בעיניים הכהות היפות שלהם. לא ממש ידעתי מה לעשות... חשבתי שרגילים פה למטיילים, בכל זאת כפר במרחק של שעות ספורות מנאמצ׳ה התיירותית וגם על הדרך למעבר Renjo La - אחת הדרכים לגוקיו.
אחרי זמן קצר נשמע צלצול פעמון וכל הילדים נכנסו לאחד מחדרי המנזר. נשארתי לבד בחצר.
כעבור דקות יצא אל החצר נער מעט מבוגר יותר שלא לבש גלימה וראשו לא היה מגולח. כשהוא הבחין בי הוא פסע לעברי והשיב לברכת השלום שלי בנועם. מסתבר שהוא, נער בן 16 מכפר מרוחק, הטבח של המנזר
חביב מאוד ומדבר מעט אנגלית.אחרי שיחה קצרה, שאלתי אותו אם אפשר להכנס לבית התפילה והוא אישר והלך לקרוא למישהו עם מפתח.
אותו ״מישהו״ הסתבר כילד ה״מבוגר״ שהשגיח על הילדים הקטנטנים כשאלו שיחקו בחצר כשהגעתי. הוא פשוט בא ונעמד מולי וכשחזרתי על השאלה - האם אפשר לראות את בית התפילה - הוא הינהן בראש והוביל אותי לאחת הדלתות. שם - עדיין ללא מילה - הוא סימן לי לחלוץ נעליים והמתין בסבלנות, כשהוא עומד פחות ממטר ממני ולא מוריד ממני את העיניים הרציניות שלו - עד שהייתי מוכנה. רק אז הוא פתח את הדלת והוביל אותי פנימה.
החדר קטן וחשוך. רק כמה נרות דלקו פה ושם. בתוכו היו דרגשי העץ האופייניים, עם גלימות עליהם וספרים פה ושם. כמה פסלונים קשטו את החלל שחלק מקירותיו צבעוניים, מעוטרים.
המלווה הצעיר שלי ואני התהלכנו בחדר בדממה, לאט לאט. לא העזתי לשאול אם אפשר לצלם, זה לא נראה לי ראוי משום מה. לא שאלתי כלום בעצם. רק הסתכלתי סביב. המלווה שלי נשאר ממש צמוד אלי כל הזמן. עצר כשאני עצרתי והילך באטיות לידי כשאני התקדמתי הלאה.
משהשלמנו סיבוב בחדר, יצאנו מאותה דלת החוצה. אני התיישבתי לנעול את הנעליים והוא נעל את הדלת ונעמד שוב בצמוד אלי והמתין. אחרי שהתארגנתי, הודתי לנער, והשארתי תרומה כלשהי וגם ערימה של בלונים - לילדים הקטנים. אני זוכרת שניפחתי בלון אחד וחייכתי אליו ונתתי לו אותו - בנסיון אחרון להוציא ממנו איזושהי תגובה... אבל הוא לקח את הבלון והמשיך לבהות בי ברצינות הנעימה שלו ואני הסתובבתי, ופניתי ללכת משם...
