הסיפור שלי עם החרמון
-
הסיפור שלי עם החרמון התחיל לפני הרבה מאוד שנים ובעצם הוא לא התחיל ממני, אלא מאבא שלי.
אבא שלי נולד בחבל הסודטים בצ'כיה בשנת 1928. סבא וסבתא שלי היו מאוד ספורטיביים וסבא שלי היה אחד מראשי אגודת ספורט יהודית, שהחזיקה בית באתר הסקי Keilberg, שליד הגבול עם גרמניה. אבא שלי ואח שלו למדו לגלוש כילדים קטנים. מעליות סקי לא היו שם אז הם עלו ברגל…
אבא שלי (שנפטר לפני 4.5 שנים) גלש מצויין, בטכניקה שהיתה מקובלת פעם, כשהמגלשיים ממש צמודים. הוא הפסיק לגלוש כשהיה בן 66, אחרי ניתוח רציני שעבר. בעצם אני לא יודעת מתי הוא התחיל לעשות סקי בארץ, אבל הפעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי איתו בחרמון היתה כשהייתי בערך בת 5. הוא היה חבר נלהב במועדון הסקי והיה לוקח אותי כל שנה ליום אחד בחרמון. היום, כשאני אמא, אני לא מבינה איך היתה לו סבלנות לקיטורים שלי ואיך הוא היה מוכן לוותר על יום גלישה כדי לטפס איתי ברגל במדרון המתחילים (פחדתי ממעלית המשיכה שהיתה אז והיה צריך לתפוס ולהחזיק) או לשמוע אותי בוכה כשהוא מבקש שאשאר עם דוד שלי, כדי שהוא יוכל לגלוש קצת...
הגלישה שלי השתפרה רק בשנת 1983, שהיתה שנה עם הרבה שלג, כך שאבא שלי לקח אותי פעמיים לחרמון ולראשונה עליתי על הרכבל הבינוני (בדיוק אותו רכבל שקיים גם היום). מאז התחלתי להתקדם בגלישה, בהדרכתם של מדריכי מועדון הסקי. בחורף 1993 הסוער, כשהייתי חיילת, היה לי מנוי שנתי לחרמון ונסעתי כמעט כל שישי. בשנת 1994 נסעתי לראשונה לחופשת סקי ראשונה באירופה ומאז זו היתה המטרה (-:
במשך כמה שנים המשכתי לנסוע לחרמון מדי פעם, אבל עם השנים זה נעשה פחות מהנה: המון תורים, מעליות איטיות, צפיפות גדולה על המסלולים, גולשים חסרי ניסיון ונסיעה ארוכה. את הילדים פחדתי לקחת, גם כדי שלא ידרסו אותם וגם כי החרמון לדעתי לא מתאים ללימוד (אין מסלולים קלים, חוץ ממסלול המתחילים, אותו ממצים תוך יומיים גג). לכן לפני כ-15 שנה הפסקתי לנסוע לחרמון.
ואז הגיעה הקורונה: שנה שעברה תכננו חופשת סקי משפחתית בצרפת ואפילו הבת החיילת הצליחה לקבל רגילה. אבל כמה ימים לפני החופשה התחיל הבידוד לשבים מחו"ל. בהתחלה עוד חשבנו שניסע בכל זאת, אבל אז פנו אלינו מקלאב מד והציעו לדחות את החופשה לשנה הבאה. התלבטנו ארוכות והחלטנו לבטל. היה שלב שעוד ניסינו לארגן נסיעה חלופית לסוצ'י, אך ללא הצלחה (בזמן הזה כבר נאסר על חיילים לטוס).
כולנו היינו מאוד מאוכזבים. באתר של החרמון היה רשום ביום שישי שיש תנאי גלישה בינוניים. זכרתי שזה אומר שהתנאים גרועים, אבל החלטנו בכל זאת לנסוע לחרמון לראשון-שני והזמנו לינה למוצ"ש בנווה אטי"ב. בשבת, כשהסתכלתי שוב באתר של החרמון, ראיתי שסיימו את עונת הגלישה באותו יום )-: נסענו בכל זאת לחופשה משפחתית בצפון, שתיזכר בעיקר בגלל השעות בהן בילינו בעין קינייא בציפייה לצמיג שיגיע מכרמיאל (אחרי שבבוקר ראינו שיש פנצ'ר ואנחנו עם אוטו שלא רואים הרבה ולא מחזיקים את הצמיגים שלו בכל מקום)...
אחרי האכזבה של שנה שעברה, אמרתי לילדים שאולי השנה ניסע פעמיים לחופשת סקי באירופה, אבל זה כמובן לא קרה. יש לנו חופשה מוזמנת לפסח, אבל כרגע קשה לי לראות את זה קורה ובכל מקרה החיילת לא תוכל להצטרף.
כשהחיילת קבעה את הרגילה שלה לאמצע פברואר, היא שאלה אותי אם צפוי שלג בחרמון. אמרתי לה שלא תבנה על זה. והנה מגיעה לה סופה גדולה ומסתבר שהחרמון אמור להיפתח לגולשים. עקבנו בציפייה דרוכה אחרי פתיחת מכירת הכרטיסים ומיד התחלנו במשימה. בהתחלה חשבנו שזה יהיה פשוט ואולי החיוב לא עובד כי זה כרטיס דיינרס, אח"כ הבנו שהאתר שלהם בקריסה. לקח כמעט שלוש שעות בהם שני הילדים על המחשב (בעלי ואני התייאשנו אחרי חצי שעה) ולפחות 12 חיובים עודפים בכרטיסי האשראי כדי להשיג כרטיסים ליומיים רצופים!!!
מצאנו דירה במסעדה ("דובדבן בחרמון", מומלצת מאוד למשפחות), כי שני צימרים נראה לא מתאים כשאי אפשר לאכול בחוץ, ונסענו ערב לפני.
ביום הראשון של פתיחת האתר שמעתי דיווחים על פקקי ענק וקצת נחלצתי, אבל למחרת כבר לא היו דיווחים כאלה. אנחנו הגענו לאתר ביום שלישי, קצת מאוחר מדי (יום קודם בדקתי בגוגלס מפס את משך הנסיעה באותה שעה וזה היה 40 דקות, אצלנו שעה ועשרים, בדיוק כפול). בכניסה אכן היו פקקים, שבחלקם נבעו מכך שנפתחו רק שתי קופות מתוך 5. השאטלים דווקא עבדו ביעילות ולא היה צורך להמתין. כשהגענו לאתר נחרדנו מהתור להשכרת הציוד, אבל בסופו של דבר הוא היה פחות נורא ממה שחשבנו, כי ברגע שנכנסנו לבניין זה הלך די מהר (למרות שהתפצלנו לעמדות שונות: מבוגרים, ילדים וסנובורד). ביום רביעי גם יצאנו מוקדם יותר מהדירה, גם היה פחות תור בכניסה (נסיעה של שעה, במקום שעה ועשרים), כי הופעלו 3 קופות מתוך ה-5 ולא 2, וגם לא היינו צריכים לעמוד שוב בתור להשכרה, כי הציוד נשמר לנו לבקשתנו בצד.
שני הגדולים (20 ו-17) גלשו בסנובורד (הם יודעים גם סקי) ואנחנו והקטנה (12) בסקי. לקטנה לקח זמן להחזיר לעצמה את הבטחון בגלישה ופעם אחת בואדי מועדון הספיקה לה, כך שרוב הזמן היינו בואדי חתול עם גיחות לשיאון ולמועדון. המסלולים היו כפי שזכרתי אותם – לא קלים. בחרמון כמו בחרמון היה סלאש בשעה מוקדמת ביום רביעי (שהיה יום חם) וכתמים חומים בואדי חתול. אבל תודות לקורונה כמעט ולא היו תורים בכלל בשתי המעליות המרכזיות ורק בשיאון עמדנו בתור (לא קצר). המעליות אומנם ישנות ולכן לא מאיטות כשעולים עליהן, אבל המפעיל היה נחמד ועזר לקטנה לעלות כל פעם. האתר הרגיש מלא, אבל לא מפוצץ. היו פחות גולשים מתאבדים, אבל המון גולשי סנובורד – משהו כמו 50%! שני הגולשים שעלו על המגלשיים שלי וזה שעלה על הבורד של בת שלי (וכמעט הפילו אותנו) לא טרחו להגיד סליחה )-:
היה תענוג לראות את הגדולה גולשת בקלילות, אחרי הפסקה של 3 שנים וכשהיא לחלוטין לא בכושר. אצל הקטנה היה מדהים לראות את השיפור מהבוקר הראשון לסוף היום השני. את הבן ראינו מעט יחסית, כי הוא בחר לגלוש לבד רוב הזמן (משהו שבחו"ל אני לא מאפשרת).
בעלי והילדים, שזו הפעם הראשונה שהם גלשו בחרמון, הופתעו לטובה, בעיקר כי האתר גדול יותר ממה שהם דמיינו. כולנו מאוד נהנינו וזו היתה חופשת סקי מוצלחת (-:
האם נחזור לחרמון? נראה לי שרק אם ימשיכו הגבלות התו הסגול...
-
מיכל סיפור מדהים על אבא שלך.ייתכן שאם לא היה עובר ניתוח היה יכול להמשיך לגלוש נכון?
ושאלת עוד שאלה בתחילת הפוסט.איך לאבא שלי היה סבלנות ללמד אותך ולשמוע את הקיטורים שלך.אז לדעתי מ 2 סיבות.
- כנראה הוא היה אבא מדהים וסבלני שהצליח להכיל את הקיטורים שלך.
- הוא ידע שהוא מגיע לחרמון בשבילך ולא לעצמו.
-
-
-
האמת שבשנה האחרונה לפני הניתוח הוא כבר קצת איבד את הביטחון והטכניקה כבר היתה פחות טובה.
אני מניחה שזה הרבה עניין של כושר – אני מכירה מישהו שחגג את יום הולדת ה-80 עם המשפחה המורחבת בחופשת סקי בבולגריה...
-
מיכל, יופי של סיפור! אצלך הסקי זו ממש מסורת משפחתית.
הבנים שלי גם מתגעגעים לסקי. בחורף שעבר הספקנו לצאת לחופשה באוסטריה, ממש לפני סופת הקורונה, ששטפה את העולם. למרות שידעתי שהשנה זה לא יקרה, ואני גם לא בטוח לגבי החורף הבא, אין מצב שאנחנו מגיעים לחרמון לסקי. נכוויתי שם מספיק, כדי להבין שהסיכוי לעוגמת נפש גבוה מהסיכוי להנות.
אגב, בשנות התשעים המצב בחרמון היה סביר ואולי גם ההתלהבות שלי מהסקי...
-
הסיפור מתאים למוזיאון התפוצות.
-
סיפור מדהים.
הסיפורים היחידים ששמעתי מאבא שלי ז”ל על החרמון היו על פתיחות ציר בשלג עד המותן ומארבים קפואים במלחמת ההתשה.
הפעם הראשונה שעשיתי מילואים בחרמון היו בסוף חורף 89. אז בכלל לא חשבתי על סקי.
היום אני לא חושב בכלל על החרמון. אולי (בדגש על כל אות במילה הזו) לקחת את האחיין שלי ללמד אותו לגלוש לפני שיעלה על מסלול אוסטרי.
-
מדהים גם שהסתפקו במכנסי-צמר וסוודר(במקרה הטוב), גם בלי חימום נעליים ולא התלוננו.
לפחות היה להם שנאפס בסוף היום.
-
יוחנן, נדמה לי שגלשנו יחד בחרמון מתי שהוא, אחרי שהכרנו באוסטריה ב-1996 (בחופשת הסקי השנייה שלי באירופה).
הבן והקטנה הספיקו לגלוש בדצמבר 2019, במסגרת מחנה אימונים של הג’ודו באיטליה, אבל זה לא הספיק להם – הבן כעס עלינו במשך כמה שבועות אחרי ביטול החופשה.
-
אבא שלי היה הרבה פחות מפונק מאיתנו, זה בטוח.
במשך שנים גלשתי בחרמון בלי ביגוד ייעודי לסקי. את המכנסיים הראשונים שלי קנינו כשהייתי בת 18 בסקי פאס, ששכנה בבית הפגודה בת”א ונדמה לי שהיתה החנות היחידה לביגוד סקי בארץ (לפחות באזור המרכז).
לקח הרבה שנים עד שאני והמשפחה התאבזרנו לגמרי – את הכסף העדפתי להשקיע בחופשות עצמן ולא בביגוד.
-
אפשר אפשר
), אבל הסיפור בהחלט ריגש (והיה כתוב מקסים)
