זכרונות בימי קורונה, או: TMB - סיפור הטרק שנכשל
-
מה שלא יהיה הסיום של הסיפור הזה- יצא לכם סיפור מוצלח ומשהו שזוכרים – התיאורים שלך של ההליכה, הזכירו לי בדיוק את אותם מסלולים שהסתבכו לי , לעיתים בצורה דומה ( אם זה הגעה על הקשקש מעולפים בקורקובדו, או המצב שכולם , אבל ממש כולם עוקפים אותי בעליה בטונגרירו )- ואיכשהוא הם נשארים הרבה יותר חזק בתודעה... -
@יונה וקשת תודה רבה על השיתוף! יצרת פה עדר מעריצים/עוקבים ואני בינהם. כיף לחזור להנות מהגלישה בפורום.
החלטה טובה מאוד לוותר על Col Grand Ferret – המעבר הרגלי בין איטליה לשוויץ שעליו דילגתם. העלייה אליו ארוכה וקשה יותר מאשר העלייה שעברתם ביום הראשון (והיתה לכם עוד ירידה ארוכה ותלולה לפני, מהבקתה לעמק, לתחילת העלייה, ואחכ ירידה מהמעבר ללה-פולי).
ממתינה להמשך אבל בינתיים – לא רואה פה שום כשלון בכלל!!!
ברשותך, אני מתערבת עם עוד קצת תמונות רלוונטיות:
מעבר ההרים Grand Ferret בגובה 2537מ׳ (ה״משולש״ הקטנטן מיד משמאל לשלט – הוא ה- Matterhorn המפורסם והנפלא. ברגעים האלו בדיוק שבהם נלקחה התמונה הזו, החלטתי בעצם על הטרק הבא שלי – משאמוני לצרמאט – מהמון בלאן למטרהורן – Walker’s Haute Route – שאותו הלכתי בקיץ הבא)
וזו תמונה מלה-פולי. אכן מקום נפלא
-
נהנית מאד לקרא את הסיפור המתגלגל שלך! כיוון שציינת שהיום הארוך שביליתם בתחבורה ציבורית כולל רכבות העלה בך מחשבות על טיול רכבות ,הרשי לי להמליץ לך על טיול רכבות נופיות שעשינו לפני כשנתיים. נסענו בגליישר אקספרס מצרמט לצ’ור או כור (שוויץ) – נופים מדהימים!!. מצ’ור לאיטליה בברנינה אקספרס שהנופים שראינו בדרך גרמו לי לקריאות התפעלות בלתי פוסקות. ממליצה בחום על טיול רכבות!!!
-
גדליהו – אכן יש משהו קצת צורב בעליה שבה כולם עוקפים אותך… בעליה לברטונה היו איתנו גם קבוצה ענקית של תלמידים בגילאי 10-13 בערך, נראה לי שכל בית הספר היה שם… והם היו לבושים רגיל, כמו שילדים מתלבשים לבית הספר, לא בנעלי מטיילים מיוחדות, בטח שלא עם מקלות הליכה, וככה בקז’ואל, תוך שהם מפטפטים ביניהם באיטלקית (ריכולים של ילדים בני 12 על חבריהם נשמעים אותו הדבר בכל השפות
), עקפו אותנו בדילוגים.ענבר – תמונות נהדרות, תודה! ואם כבר הזכרת את Col Grand Ferret, יש לי שאלה אליך, ברשותך, עבור החוויה המתקנת שאני כבר מבשלת לי בראש: אני חושבת לעשות כמה ימים שהפעם יחולקו אחרת, ובכיוון ההפוך. המעבר הרים הזה נראה לי יפהפה ואני ממש רוצה לעשות אותו. אז חשבתי לעשות יום אחד מלה פולי, אבל לא להגיע עד לבונאטי, אלא רק עד לבקתת אלנה, כדי לקצר את היום. ואז למחרת ללכת מאלנה עד לעמק שממנו נקח את האוטובוס לקורמאייר. איך נראה לך היום לה פולי-אלנה?
Meravshe – תודה על ההמלצה! רושמת בפני. מגירת החלומות שלי כבר מלאה בכל מיני תוכניות, אבל קודם כל שתגמר כבר הקורונה…
ובחזרה לסיפור:
פרק 6
בערב אכלנו במסעדה ממש טעימה בלה פולי. ישבנו על דק העץ הרחב שמעל מלון כלשהו (נראה לי) וצפינו בשקיעה (כמה שאני מתגעגעת לשקיעות הקיץ האירופאיות המאוחרות...) ובשני כלבים חמודים שארחו לנו חברה ועוררו געגועים לבאגס שלנו שנותר בבית.
למחרת יצאנו לכיוון שמפה. החלטנו להעביר את חלקו הראשון של המסלול, שהוא שטוח ומונוטוני ועובר לאורך העמק, בנסיעת אוטובוס קצרה של כ-10 דקות עד לכפר איסרט, שממנו מתחיל הטיפוס לשמפה. גם העליה הזאת תלולה, כאמור, אבל היה לי כבר קצת קל יותר, למרות שנהייתי מודעת לכך שהקצב שלי, בעיקר מבחינת כמות ההפסקות למנוחה (גם אם קצרות, בלי ישיבה אפילו) – בעייתי להמשך המסלול. שלא לדבר על השיעולים הכבדים. פסלי העץ בצורת החיות שמעטרים את המסלול הוסיפו עניין ועזרו לדחוק מחשבות על מה יהיה...
בסביבות 2/3 העליה, הגענו לנקודת תצפית יפה עם שולחן פיקניק ושלט עם מפה, אז החלטנו לעשות בה הפסקה קצת יותר ממושכת, ממילא היה עוד מוקדם מאוד וכבר היינו קרובים לשמפה. יש לציין שלאורך כל העליה לא נפגשנו עם אנשים כלל, מה שהיה לנו קצת תמוה, כי במקטע של קורמאייר-בונאטי היו מלאאא אנשים. לפתע שמענו קריאת "שלום!" רמה בעברית, וראינו זוג שירד בכיוון ההפוך, משמפה ללה פולי.
תמיד נעים לנו לפגוש ישראלים בטיול בחו"ל. אני יודעת מה אומרים, אבל אולי בגלל שאנחנו מטיילים בעיקר באתרי טבע, או שאולי סתם במזל, הישראלים שאנחנו פוגשים הם לרוב נחמדים וכיפיים. אבל הפעם נכונה לנו הפתעה אמיתית.
בני הזוג הצטרפו אלינו לשולחן, גם הם לא היו בלחץ (בכיוון שלהם היום הזה בטרק אפילו יותר קל ומהיר, כי הוא נפתח בירידה ואחריה המישור). התחלנו לשוחח, ואז גילינו שהם מקיבוץ שביקרתי בילדותי מספר פעמים, כי חיתה בו אחותו של סבי ז"ל עם בני משפחתה – בני דודנו. אותה אחות, דודה פ', סיימה את חייה בגיל 93 בצורה טראגית ודי מוזרה, עם סיגריה. נכון שסיגריות מזיקות באופן כללי, אבל דודה פ' היתה מדור אחר, ובגיל 93 היא היתה חזקה ובריאה כמו סוס. יום אחד היא פשוט ישבה על כסא על הדשא, עם סיגריה נעוצה בפיה כהרגלה, ובשעת צהריים נפלה עליה תנומה קלה. הסיגריה נשרה מבין שפתיה, האש אחזה בשמלתה, היא נכוותה אבל לא מתה מזה, אלא רק מהתדרדרות במצבה שהחלה בהדרגה בעקבות האירוע.
את כל הפרטים הללו מעולם לא ידעתי (סיפרו לי בזמנו רק משהו מאוד מעורפל על סיגריה), והנה באמצע העליה לשמפה, במסע ה-TMB המקרטע שלי, נחשף הסיפור המדהים, דווקא כאן, ביער שוייצרי, במקום בו לא פגשנו איש מלבד זוג הקיבוצניקים הנחמדים שנקרה בדרכנו.
נפרדנו לשלום מהזוג, לא לפני שקיבלנו מהם המלצה חמה על הלזניה המוגשת במלון בו הזמנתי לינה, שבמקרה גם הם שהו בו, והמשכנו לטפס. כעבור זמן קצר הגענו למלון, ופה אני חייבת לצרף לינק והמלצה רותחת עליו, כי זה באמת מקום פנינה: מלון ספא מפנק עם דירות, בבעלות אח ואחות שאוהבים מאוד מאוד את ישראל. האח היה שף במסעדה שהיה בבעלותם לפני המלון, לכן גם האוכל המוגש בו טעים מאוד, והאחות היתה מתנדבת בקיבוץ לפני שנים, והיא מחזיקה מחברת בה היא רושמת מילים שהיא לומדת בעברית מאורחיה הישראלים, שזוכים ליחס מיוחד.
הדירה שלנו כללה שני חדרי שינה, סלון, מטבח מצויד היטב, פינת אוכל, מרפסת מרווחת הצופה אל האגם, וגולת הכותרת למטיילי TMB – מכונת כביסה ומייבש! כמו כן, יש במלון בריכה וסאונה נהדרים. הכל חדש ויפה. המחיר לא זול (שוייץ...) במונחים אירופאיים, אבל למרבה הצער עדיין לא יקר במונחים ישראלים... ובכל מקרה, ב-TMB נמצאים בכל מקום לילה אחד בלבד, ולדעתי יש ערך מוסף עצום, ובטח ששווה את הכסף, ללילה אחד שבו ניתן יהיה לתת לגוף ולנפש קצת פינוק באמצע הטרק – ספא, מיטה נוחה, כביסה לא ביד, אוכל טעים, פרטיות...
הגענו לשם מוקדם יחסית, לפני שעת הצ'ק אין. האחות המקסימה לקחה את התרמילים שלנו לחדר צדדי, והבטיחה לנסות להכין לנו את החדר כמה שיותר מהר. בינתיים הלכנו לשבת בבית קפה על שפת האגם, וגם בו גילינו בחוץ שלט עם המלצה בעברית – נראה שלעיירה הזאת יש קשר מיוחד עם ישראלים! מזג האויר היה יפה, טיילנו קצת לאורך האגם, עשינו קניות קלות בסופרמרקט, ושקלנו לחזור ולשוט בסירה אחרי שנתארגן במלון. בסופו של דבר הילדים הכריעו לכיוון הבריכה והספא של המלון. בילינו שם קצת, ואז עלינו לדירתנו היפה, והגיעה העת לקבל החלטה בנוגע להמשך...
-
פרק 7
רגע האמת הגיע.
נותרו לפנינו עוד 3 ימים על הטרק: 1. משמפה לקול דה לה פורקלז 2. משם לטרה לה שמפ 3. משם לאגם הלבן, וממנו ירידה לשאמוני.
אני המשכתי להשתעל ולא לישון טוב בלילה, והיה לנו ברור שלא אוכל לעשות את המסלולים הללו. כאב מאוד, אבל לא נותרה ברירה: ביטלתי את הלינות הנותרות על הטרק, ובמקומן הזמנתי לנו שלושה לילות בדירה קטנה וחמודה שהצלחתי למצוא ברגע האחרון (לא קל בעונה הזאת!) בארג'נטייר. שוב חייבת לציין לטובה את בוקינג שסייעו לי, תותחים.
למחרת עשינו שוב מסע אוטובוסים ורכבות קטן, ובשעת צהריים מוקדמת הגענו לדירה בארג'נטייר, עיירה קטנה ומתוקה שנמצאת במרחק של כעשר דקות נסיעה משאמוני. אחרי שלושת הלילות הללו נותרו לנו עוד שני לילות במלון ספא בשאמוני, שכבר הזמנתי מראש על תקן של פינוק שתכננתי לסוף הטרק, כשעוד חשבתי שנעשה את כולו...
התוכנית האלטרנטיבית היתה לעשות טיולי יום (וחצי יום) קצרים וקלים יותר מעמק שאמוני. מקומות הלינה שלנו בארג'נטייר ובשאמוני (כנהוג במקומות הלינה שבעמק) נתנו לנו כרטיסי נסיעה חינם בתחב"צ לאורך כל העמק, מוואלורסין בצפון ועד לזוש בדרום (עם שאמוני באמצע), יש רכבות ואוטובוסים שעוברים בתדירות גבוהה, כך שנוח מאוד לטייל כך. יש כ-7-8 רכבלים שיוצאים מהעמק, ומהם ניתן לצאת לטיולים בכל האורכים ורמות הקושי.
מכיוון שהיינו שבוע בשאמוני שנתיים קודם לכן, ביקרנו כבר ברוב אתרי ה"חובה", אז הפעם בחרנו טיולים אחרים, מ"המעגל השני" שלרוב לא מגיעים אליהם בטיול ראשון, ודווקא התגלו כמענגים במיוחד ויפים לא פחות מאחיהם המפורסמים יותר. בארג'נטייר נכנסנו למרכז התיירות המקומי, הצטיידנו בחוברות, מפות ועצות מהפקידה החביבה, ובאמת קל מאוד היה לתפור בזריזות טיולים מתאימים לנו. בכל מסלול מצויין בצורה ברורה בחוברת שקיבלנו אורכו, ושינויי הגובה. לאור מצבי השתדלתי להשאר בטווח ה-200-300 מטר טיפוס לכל היותר, וכך לא עלינו שוב לאגם הלבן
.ובכל זאת, טיילנו במקומות נהדרים. אציין שניים מומלצים למי שנמצא באיזור (לכשיפתחו השמים והרכבלים...): 1. לרכבל ה-Grands Montets (שיצא ממש מליד דירתנו בארג'נטייר) יש תחנת אמצע שנקראת Lognan, וממנו יוצא מסלול לתצפית מרהיבה על קרחון ארג'נטייר. בביקורנו הראשון ב-2016 עלינו רק לפסגת הגרנד מונטה, שם יש שעשועי שלג, והפעם עלינו לפסגה לתצפית, ואחריה עשינו גם את המסלול מתחנת האמצע, שהתגלה כיפה ממש. 2. Cascade de Berard – מסלול קליל אך משגע בתוך נוף פסטורלי משתנה של אחו, פרחים, בקתות עץ, נחלים ויער, למפל ברארד. המסלול יוצא מהעיירה ואלורסין, בקצה הצפוני של עמק שאמוני, ממש מליד תחנת הרכבת. המפל עצמו לא גדול או מרשים במיוחד, אבל הדרך אליו מענגת ממש.
עשינו עוד טיולים, בשלושה ימים של ארג'נטייר, ואחריהם ביומיים של שאמוני. טיולים קצרים וקלילים, עם מנוחות ושוטטות בעיירה בין לבין, ובסך הכל היה טיול נעים מאוד. אבל לא יכולתי להתעלם מתחושת החמיצות המסויימת ששהתה כל העת בגרוני (ולא בגלל השיעול...), שעתידה היתה להתחדד עוד יותר במפגש מפתיע נוסף בשאמוני...
-
שאפו
לא הייתי קורא לזה הטרק שנכשל אלא ה”טרק שהשתנה בהתאם לנסיבות”
כל הטרקים שעשיתי השתנו כך או אחרת, מעט או הרבה ומבחינתי כולם הצליחו…………...
-
dregv צודק!
זה לא היה כשלון!!!
ברור, (לי – בדיעבד, ״גאון״ שכמוני
), שלא היית במצב גופני (רפואית) לצאת לטרק. בטח שלא טרק אלפיני. אבל כשלון זה לא.זה היה כשלון אם היית ממשיכה להתעקש, עושה לעצמך נזק וגם סובלת.
ודרור גם צודק כשהוא אומר שאין כמעט מסלול שהולך בדיוק כמצופה! (בדכ לטובה אגב).
יש לי חוק כזה שחוקקתי לעצמי שלפיו המטרה הראשונה (by far) בכל הרפתקאה היא לחזור הביתה בשלום!
(למרות שאני מודה שביום האחרון של כל חופשת סקי אני חורשת את כל המסלולים השחורים כי… על הז@$%₪
).פרט לזה, יונה וקשת, את הרי בחרת את המסלול המושלם לביטול של השנייה האחרונה (טוב אצלך זה היה קצת אחרי...):
מסלול נגיש שקל (יחסית) לנטוש.
ומיקום פנטסטי לחופשת טבע ״רגילה״.
שאפו!
ושוב המון-המון-המון תודה על השיתוף!
זה היה מרתק ומלמד. הסיפור – על כל צדדיו נפלא (דווקא את העיקר – אני מכירה היטב; הסיפור הכי מדהים פה הוא הרי זה על הדודה ז״ל 
) ואת storyteller ממש מוכשרת בעיני 
(אתייחס לדברים האחרים בנפרד, ברשותך) -
אסכים עם קודמיי. גם לי קרה כמה פעמים שטרק לא הלך כמתוכנן ונאלצנו לשנות לגמרי תוך כדי פעולה. במרבית המקרים, גם אם זה גרם לכך שהמסלול נחתך ברובו או שצעדתי רוב הזמן בערפל מדכא, עדיין היו חוויות/קטעים שנחרטו בראש ולא הפכו את זה לכישלון מוחץ. כמו שאמרו לי חברים שהחלו ללכת טרק מפורסם ואחרי שליש ממנו חולצו על ידי מסוק (לא באשמתם, אסון טבע לא צפוי שמנע אפשרות להמשיך) – “כל עוד כולנו יצאנו בלי פגע, לפחות הרווחנו אחלה סיפור והרפתקה מכל העסק, למי אכפת מהטרק” (ובאמת זה היה יותר מעניין מלשמוע על הטרק עצמו, במיוחד עם תמונות החילוץ, במקרה שלהם).
-
@יונה וקשת מתייחסת להנ״ל:
״ ואם כבר הזכרת את Col Grand Ferret, יש לי שאלה אליך, ברשותך, עבור החוויה המתקנת שאני כבר מבשלת לי בראש: אני חושבת לעשות כמה ימים שהפעם יחולקו אחרת, ובכיוון ההפוך. המעבר הרים הזה נראה לי יפהפה ואני ממש רוצה לעשות אותו. אז חשבתי לעשות יום אחד מלה פולי, אבל לא להגיע עד לבונאטי, אלא רק עד לבקתת אלנה, כדי לקצר את היום. ואז למחרת ללכת מאלנה עד לעמק שממנו נקח את האוטובוס לקורמאייר. איך נראה לך היום לה פולי-אלנה? ״
תגובתי:
- מבחינת קושי, לטעמי דווקא הגיוני יותר לטפס ביום הראשון לבקתת אלנה מעמק Ferret וביום הבא להשלים את העלייה למעבר ההרים ואז לרדת ללה-פולי.
ככה העלייה מתחלקת על שני ימים (אם כבר את עושה את זה בשני ימים).
אני אומרת את זה למרות שהעלייה אכן יותר קשה מכיוון עמק פרט (לפחות לדעתי, הרי הלכתי רק כיוון אחד). אני פשוט חושבת שלחלק אותה – זה הגורם המכריע.- המקטע מלה-פולי למעבר גראנד קול פרט ולבקתה, הוא בסדר גודל דומה ליום הראשון שעברת מקורמאיור לבקתת בונאטי. לדעתי לא פחות, אולי קצת יותר עלייה, ומרחק דומה (נא לא לתפוס אותי במילה ולבדוק אבל מזכרון זה באותו סדר גודל, פלוס מינוס).
- בתוכנית שלך את בעצם קצת חוזרת על מה שכתבת באחד הפרקים, שאת מרגישה שזו טעות לתכנן עלייה ארוכה ביום הראשון לטרק. בכיוון שאני הצעתי – היום היותר קשה הוא השני.
זה בהתייחסות מדויקת למה שכתבת אבל… אני חייבת לציין למרות כל הנ״ל, אני באמת חושבת שאם תבואי למסלול הזה בריאה (ובכושר): כל תכנית, תעבוד כלומר: בכל כיוון.
זה לא שהעלייה למעבר ההרים תהיה קלה! היא לא תהיה קלה!!! זה 900מ׳ גובה בערך מכל אחד מהעמקים (שוב מדברת מזכרון כי נתקפתי בעצלנות ולא בדקתי אבל … זה הפרש משמעותי – בטוח).
מי שמחפש ״קל״ לא יוצא לטרק אלפיני. יש מסלולים אחרים, יותר ״עדינים״ (וזה לגמרי לגיטימי להעדיף אותם!).
אבל מי שמחפש ״קל״ גם לא מתאמן במדרגות כמוך… ← את רוצה מסלול אלפיני!
אני בהחלט חושבת שאחרי מה שעברת הגיוני בשבילך ״להחמיר״ (בהקלות שתעשי לעצמך). לכן הרעיון שלך לחלק את המקטע לשניים הוא נכון עבורך לטעמי.
אני מניחה שההתרגשות שלך תהיה רבה, אולי שוב לא תישני טוב בלילה (הפעם מציפיה!) ואולי גם תהיי מלאת חששות… (זה טבעי אחרי החוויה שעברת).
לגבי הכיוון – ממליצה לך:
- לחשוב על מה שכתבתי.
- להכנס לאפליקמיה כלשהי (למשל outdoor active) ולבדוק את שתי החלופות במדויק.
- להתייעץ עם עוד מטיילים שהלכו את המקטע.
אני חייבת לציין שגם לי כבר יצא לפרוש באמצע מסלול, ליתר דיוק פעמיים:
פעם אחת בגלל שריפה אדירה (מסלול בן 3 שבועות בקליפורניה שחלמתי עליו שנים!!! התפטרתי עבורו מהעבודה, קניתי עבורו ציוד מתאים, פיניתי דירה ואפסנתי את תכולתה, טסתי עד לשם... ועוד ועוד) ופעם אחרת בגלל פציעה ברגל (ביום ה- 10 או11 במסלול בן כ 13 ימים).
אני מחשיבה את שני המסלולים להצלחות! (למרות האכזבה – שבהחלט היתה!) הלוואי שכל ה״כשלונות״ שלי בחיים יהיו כאלו.
ולסיום: בהצלחה!!!! אני מחכה לראות תמונה שלך בראש Grand Col Ferret
-
ענבר, את ממש מהממת!
אני אתייחס בפוסט נפרד לתגובה המפורטת שלך. עשיתי טעות בכך שהצגתי רק תמונה חלקית של התוכנית שלי, גם של המסלול, וגם של מצבי הגופני (שמרתי את זה לסוף הסיפור
).אז אני חוזרת לסיפור, ואז אענה לך בנפרד:
פרק 8
כשהגענו ליומיים האחרונים בשאמוני, נפלנו על בוקר קצת מבאס, כפי שקורה בכל טיול (תרבות האינסטגרם הרגילה אותנו להיות צרכנים מפונקים של תמונות מחוייכות היוצרות נאראטיב שבו כל רגע בטיול הוא עונג צרוף, אבל אנחנו כאן כבר יודעים את האמת
). הגענו למלון הספא "הליופיק" ב-11 בבוקר, כמה שעות טובות לפני שעת הצ'ק אין, רק כדי להשאיר שם את התרמילים, אבל החדר שלנו היה כבר מוכן אז נתנו לנו להכנס מוקדם – התחלה טובה. הכנתי את בני המשפחה לשדרוג בתנאים ביחס לדירה המאוד צפופה שהיתה לנו בארג'נטייר, אבל אז הבת הבכורה גילתה שהמיטה שלה היא הספה הנפתחת בסלון, ללא פרטיות, וזה לא בא לה בטוב. עכשיו, בדרך כלל, מדובר בילדה (אני יודעת שהיא כבר לא נחשבת ילדה מבחינה כרונולוגית, אבל היא תמיד תשאר הילדה שלי!) ממש לא מפונקת, אבל בשלב הזה אחיה התאומים כבר מתחו את עצביה עד לקצותיהם, והפיצוץ לא אחר לבוא. ישר ביצענו חילופי מיטות, ויצאנו להרגע קצת בג'קוזי שבמרפסת דירתנו, אבל כולם היו נרגנים ועייפים.הילדים לא היו מוכנים לשמוע על שום טיול מכל הרעיונות שהיו לי, ורצו להשאר בדירה לזמן איכות עם הווייפיי. גם התכנית שלי לקחת את הבכורה לפסגת המון בלאן – האגי דו מידי (היא לא היתה בו איתנו בטיול של לפני שנתיים) לא נראתה ישימה כעת, וגם לא בעתיד הנראה לעין. אשר על כן, השארנו את שלושת הזעופים במלון, ויצאנו, בעלי ואני, לרכבל האגי דו מידי הסמוך, בו רכשנו כרטיסים רק עד לתחנת האמצע. מהתחנה הזאת יוצא מסלול קצרצר לאגם הכחול, בו התאהבתי כבר לפני שנתיים, ושמחתי ממש לשוב אליו בהרכב זוגי.
כשחזרנו למלון בתום הטיול הקצר, מצאנו בו את שלושת הילדים שלנו במקום המפלצונים שהשארנו שם קודם, אז הלכנו כולם ביחד לבריכה הפנימית של המלון. בצמוד לבריכה היו כמה מתקני ספא, סאונה חמה, סאונת קרח, וג'קוזי ענקי, הכל יפה נקי ומזמין. לא היו הרבה אנשים במתחם, וכל אלו שהיו – היו ישראלים. וליתר דיוק, היו שם זוג הקיבוצניקים הנחמד (ד"ש מדודה פ' והסיגריה שלה), ועוד אב ובנו, הבן היה בשנות העשרים המוקדמות, שגם הם עשו חלק מה-TMB.
שמחתי לראות אותם, אבל היה קצת מבאס ואפילו טיפה התביישתי כסיפרתי להם שבעצם לא השלמנו את המסלול שלנו כמתוכנן. ישבנו על מין דרגשי שיש כאלה בתוך הג'קוזי הענק, ולגמנו חליטות צמחים ברוגע. "זה לא קצת צובט לך, שלא סיימת את המסלול?", שאל אותי האבא, ופגיון חד ננעץ לי לפתע בלב. אין לי טענות אליו, הוא צדק. אבל למרות, ואולי אפילו בגלל הכאב, גם לו היה חלק במתנה הגדולה שקיבלתי בטיול הזה, ואליה נגיע בפרק הבא והאחרון.
-
@יונה-וקשת אמר:
"זה לא קצת צובט לך, שלא סיימת את המסלול?", שאל אותי האבא, ופגיון חד ננעץ לי לפתע בלב.
חחחחח כפרה עליו! רק גבר ישראלי יכול...
-
כי צובט בלב!
כל התכנון שלי על נפאל הוא כי צובט בלב שהפעם הקודמת לא הגעתי לגוקיו, ואם כבר חוזר לשם, בשביל מה פורטר?
ואם כבר, אני יודע שאם לא אתחיל ואסיים איפה שתכננתי (עוד שבוע לפני נמצה, ושבוע נוסף אחרי), זה יתן לי תירוץ לחזור שוב
-
תומר, מחזיקה לך אצבעות שבאמת תגיע לאן שתכננת! ובהקדם. באמת צובט את הלב, אני מסכימה.
חיבוק גדול
ענבר
-
-
יונה וקשת היקרה!
כמו שכתבו כאן כולם – את ניצחת ובגדול, הפכת את הלימון ללימונדה ויצרת לכם טיול מישני מקסים.
וכי מה היה שווה להמשיך ללכת אם כל רגע היה סבל עבורך?? היה בך את האומץ לעצור הכל ולעשות את הדבר הנכון , ואני מעריצה אותך שהמשכת לטייל ולהנות ולא נתת לתחושת ההחמצה להשתלט עלייך.
הטיולים שטיילתם ניראים מקסימים מהתמונות (המסלול למפל נשמע ממש מלבב), ואל תשכחי שביצעתם גם שני ימים מהטרק…
אני מקווה בשבילך שתצליחי להגשים את תכניותייך אבל גם אם לא – יש עוד דרכים נפלאות לטייל ולהנות!
מחכה לפרק האחרון...
-
@יונה-וקשת- מאיזה מסלול התמונה היפה הזאת?
-
ענבר – אכן תגובה ציונית הולמת, או הישראלינה במיטבה: ישר ולעניין!
תומר – מקווה שנפאל תחייך אליך במהרה.
יונית – הנה, כבר זה מגיע….
dinz – תודה על העידוד והפרגון המתמשך!
שמחת – התמונה הזאת היא מהטיול ל-Cascade de Berard שהזכרתי. בחיי שאני צלמת גרועה, והתמונה הזו לא עושה צדק לאיך שהמסלול המרהיב והמגוון הזה נראה במציאות. יש בו פשוט הכל… אחו פסטורלי, פריחה משגעת בקיץ, נחלים, גשרים, בתי עץ ואבן נושנים, יער, בעלי חיים מזדמנים וכמובן המפל. אחד המקומות הכי חלומיים שטיילתי בהם, באמת, ובאיזור הזה התחרות גדולה…
והנה מגיע פרק הסיום….:
-
פרק 9 ואחרון
למחרת יצאנו לטיול אחרון ביום האחרון בשאמוני. אפשר לומר שחזרנו ל-TMB, כי הטיול הזה היה בחלקו על המסלול – מה שנחשב “Stage 1” לפי ספרו של ריינולדס – באיזור לזוש – Les Houches. העיירה הזו נמצאת בקצהו הדרומי של עמק L’Arve, הוא עמק שאמוני. הגענו אליה בשאטל החינמי של העמק, ועלינו ברכבל ה-Bellevue היוצא מרחובה הראשי. ישנם כמה מסלולי הליכה היוצאים ממנו, כולל זה שמגיע לקונטמין במסגרת ה-TMB, ואנחנו קימבנו לנו מסלול משלנו, מבלי להצמד למפה או לשלטים, שהתאים לכמות הזמן והמאמץ שהתחשק לנו להשקיע בו, וכלל גם נסיעה קצרה ברכבת תיירים הררית נחמדה לתוספת עניין. מזג האויר היה יפה, הטיול כלל שילוב מקסים של הנופים האהובים, הרוגע, הפריחה, ובעלי חיים חמודים (פרות ועיזי הרים). בהחלט טיול מוצלח לסיים את ביקורנו הנוכחי מסביב למון בלאן.
למחרת בבוקר נפרדנו משאמוני, ונסענו בשאטל לשדה התעופה בג'נבה. כחודשיים לפני כן, הצלחתי ליצור קשר במייל עם מנהל תחרות הפסנתר הבינלאומית היוקרתית בג'נבה, בה זכה אבי ז"ל במדליה לפני כשבעים שנה. הוא הצליח למצוא, ושלח לי, צילום של התוכניה הכוללת את היצירות שנגנו כל הזוכים, כולל אבי. הוא התנצל שתמונות מאותה תחרות לא היו לו, בכל זאת, עבר קצת זמן. התוכנית שלי היתה לבקר במקום עצמו עם משפחתי, ולכן הזמנתי את השאטל משאמוני לג'נבה כבר בבוקר, כדי שיהיה לנו מספיק זמן לביקור (הטיסה חזרה ארצה היתה למחרת השכם בבוקר). לצערי, מנהל התחרות עדכן אותי שבדיוק בתאריך הגעתנו הוא יהיה בחופשה השנתית שלו והמקום יהיה סגור. הנה עוד סיבה לחזור לשם...
בכל אופן, הגענו לשדה התעופה בג'נבה די מוקדם, עשינו צ'ק אין במלון שסגרתי לנו בתוך השדה, קיבלנו כרטיסים חינם לתחב"צ, ועלינו על אוטובוס למרכז העיר. שטנו שם בסירות הצהובות על אגם ג'נבה ליד המזרקה המפורסמת (הסירות האלו הן על תקן מוניות, ולכן כלולות בכרטיס החינמי שלנו), הצטלמנו ליד השעון שעשוי מפרחים, היה מין סוג של פסטיבל בעיר בפארק הסמוך לאגם, הסתובבנו בעיר, ישבנו במסעדה, היה נחמד מאוד. היה גם חם מאוד והיינו עייפים, אבל לא היה טעם לחזור מוקדם מדי למלון כי לא היה בו מה לעשות. הלכנו לישון מוקדם, והשכם בבוקר למחרת המראנו חזרה ארצה.
כשנחתנו בשדה, לקח אותנו אוטובוס מכבש המטוס לטרמינל, ובעודנו עומדים צפופים בתוכו, ראיתי לפתע פנים מוכרות. עם תרמיל ומקלות הליכה. זו היתה מישהי שהכרתי מקבוצת ווטסאפ שנוסדה במיוחד למטיילי ה-TMB של יולי 2018. היא היתה מאוד נחמדה, וכשהודעתי לחברי הקבוצה, בהיותנו במלון בשמפה, שאני עומדת לנטוש אותה עקב פרישתנו מהמסלול, היא תמכה ועודדה אותי. הבטתי בה באוטובוס הנוסע לטרמינל, אני זיהיתי אותה בוודאות אבל היא לא זיהתה אותי (בתמונת הפרופיל שלי אני עם כובע ומשקפי שמש). לרגע התלבטתי אם לומר לה מי אני, אבל הרגשתי שוב את אותו הפגיון בלב, ושתקתי.
בחזרה בבית, מחקתי מיד את קבוצות הפייס של ה-TMB ואת הלינק לאתר "הייק" מהמחשב, וישבתי ללקק את פצעי. כל מה שכתבתם נכון: לא נכשלתי, עשיתי את הדבר הנכון, אילתרתי לנו טיול למופת על הריסות ה-TMB, ובכל זאת אין דרך יפה לומר זאת – הייתי מאוכזבת מעצמי, מאוד. אז נתתי לעצמי להתאכזב. מי אמר שאכזבה זה רע? אכזבה היא חלק מהחיים, ולכן, בהגדרה, יש בה יופי.
בעלי הוא מטפל בעיסוי רפואי במקצועו. לא פיזיותרפיסט, לא מעסה ספא של יערות הכרמל – מעסה רפואי. אתם יודעים מה ההבדל? שהעיסוי שלו לא פנאן – העיסוי שלו מרפא. אבל גם כואב. הוא מרפא דרך הכאב. אומרים שהסנדלר הולך יחף, אבל אני די משוכנעת שאשתו של הסנדלר לא יוצאת פרייארית, ונועלת סנדלים מדוגמים. לא פעם נתתי לבעלי לטפל בי, ולא פעם צרחתי בטיפול מכאב. פעם אחת הוא אפילו טיפל בי קצת בחדר השינה כשאחד התאומים היה די קטן וישב על הספה בסלון מול הטלויזיה, וכשיצאנו מהטיפול ראינו אותו עם דמעות בעיניים. "מה קרה?", נלחצתי. "אבא עשה לך משהו רע?", הוא שאל ברעד, כי שמע אותי צועקת. צחקנו והרגענו אותו, אבל רק אחרי ה-TMB ירד לי האסימון: עלית בזאת על מסלול הריפוי שלך, גברת. אנא אל תבהלי מהכאב, כי הוא המפה שלך - והמשיכי לצעוד בו.
נרשמתי לתוכנית שבחרתי, והורדתי בה את 22 הקילוגרמים שהפריעו לי. עשיתי עבודה ייסודית על עצמי, ושיניתי כבר המון דברים שלא זה המקום לפרטם, אבל אפשר לסכם בכך שפרשתי את כנפיי אל עבר הגשמת החלומות שלי.
אה כן, ואחד מהם (למרות שבהחלט לא הראשי) – נקרא “TMB2”.
בכוונה תחילה הוא לא תוכנן לקיץ הקודם וגם לא לזה, ואפילו לא בגלל הקורונה, אלא כי יש עוד תור של חלומות אחרים לפניו, אבל גם הוא יקבל את המקום הראוי לו, בזמן המתאים. ובינתיים, תודה שהייתם איתי בטיול קצת אחר.
בתמונות: 1. המדליה בה זכה אבי בתחרות הפסנתר הבינלאומית בג'נבה; 2. העיסוי הרפואי הכי טוב בעולם מתבצע בארג'נטייר; 3. תמונה לא מהטיול, ואפילו לא תמונה שאני צילמתי, אלא פשוט משהו יפה שמצאתי: במקום בו נשבר הענף, מתחילה צמיחה חדשה.
ליל מנוחה!
-
כתבת מקסים. הערת והארת המון נקודות חשובות. סה”כ כולנו חווים טיולים או מקטעי טיול פחות מוצלחים, רק שפחות רוצים לחזור ולספר ולהיזכר בהם.. נזכרתי בפוסט האחרון שכתבת שבביקורי בניו זילנד אחרי שהלכתי עשרות קילומטרים במסלולים שונים, דווקא את האחרון והשטוח מכולם לא הצלחתי לסיים מסיבות רבות ושונות ( גשם זלעפות, עייפות החומר, תנאי שטח וכו’), אני לא חושב שדווקא עליו הייתי רוצה לחזור, כי היו טובים ממנו, אבל הוא ללא ספק זכור- בגלל נסיבות של חוסר סיומו..כל הכבוד על כל השינויים ועדכון התוכניות לעתיד, בטוח שאם תרצי- גם תחזרי לאותו המסלול. כנראה TMB1 לקח אותך למחוזות שלא מוגדרים בטופוגרפיה.. ולעשות שינויים כשאתה כבר מבוגר מעוצב- זה הרבה יותר קשה מטרק!
-
טוב, נראלי שכולנו ליקקנו את הפצעים, שלפנו פגיונות מהלבבות ובלענו את גאוותנו באופן כללי.
אנחנו מוכנים ל TMB2
בזמנך החופשי…
