שרשור "אדם מתכנן - אלוהים צוחק".
-
אני רוצה לפתוח שרשור בנושא – כ”שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק” או “פעם הבאה לבדוק טוב יותר”.
או במילים אחרות. מתי שתכננתם אטרקציה אבל בגלל שלא בדקתם היטב, מזג האוויר או סיבות אחרות היא לא יצאה אל הפועל.
להלן המקרים שלי:
- מלטה – כנסיית סנט ג’ון – ככה זה כשלא בודקים אם מקום סגור ביום חג או לא. היינו בבירת ולטה במלטה וכחלק מהטיול לא התכוונו לוותר על הכנסייה המרהיבה של יוחנן הקדוש. הכנסייה נבנתה על ידי מסדר האבירים שהקים למעשה את הממלכה שהיוותה את הבסיס למדינה מלטה. הקדוש פטרון של המסדר היה יוחנן . ולכן הכנסייה שנבנתה לכבודו הייתה, ועודנה, כנסייה מרהיבה. אבל אנחנו הגענו במהלך חג קתולי וגילינו שהכנסייה סגורה. בגלל שלא רצינו לפספס אותה נאלצנו לשנות את כל התוכניות כדי לבוא לביקור נוסף בבירת המדינה רק כדי להיכנס לכנסייה.
- המוזיאון הלאומי בבודפשט – באחד הימים רצינו לבקר במוזיאון הלאומי. בת זוגי אוהבת מאוד אומנות והמוזיאון נחשב להכי חשוב בתחום בכל רחבי הונגריה. אך אוי – הוא נסגר לרגל שיפוצים למשך שנה שלמה. מה לעשות, לא ווידאנו את העניין מראש. אך לא קרה דבר כי מולו היה מוזיאון אומנות מרתק נוסף והיו מספיק אטרקציות שתכננו לעשות בסביבה הקרובה של המוזיאון כמו הפאר הנפלא הצמוד אליו ומרחצאות סצ’יני (המרחצאות האחרונות באירופה שלבשנו בגד ים, ייחודה של הונגריה במערב ומרכז אירופה).
- מוזיאון צריטלי במוסקבה – בשונה מהסיפור בסעיף הקודם היינו כבר מנוסים ובדקנו באתר של כל אטרקציה אם היא פתוחה או לא. רצינו גם לבקר במוזיאון של האומן והפסל הגרוזיני המפורסם. אבל מסתבר שברוסיה יכול להתרחש מצב בו את המידע באינטרנט יחליף נייר מחברת התלוי על דלת המוזיאון בו רשום “המוזיאון סגור ליומיים”. הבעיה שמדובר היה כבר בחצי השני של היום ולא הייתה אטרקציה מעניינת מלבד גן החיות העירוני שהיה לא יותר מ-בסדר גמור.
- מינכן – תכננו יום אחד מחוץ לעיר באלפים הבווארים דבר שחייב אותנו לקום מוקדם. הבעיה הפעם היא שלא התעוררנו בבוקר. בסוף הסתפקנו בביקור במנזר אנדקס וביקור נוסף במרחצאות טרמה ארדינג המדהימים. יחי האילטור.
ומה אתכם?
-
תכנון טוב ונכון חוסך זמן וכסף וכמובן גם עוגמת נפש. רצוי גם להוסיף יום אחד ספייר לטיול כדי לייצר גמישות ולהימנע ממצב של שיבושים בתכניות בגלל מזג אויר או סיבות אחרות. -
אל תכעסו אבל אזכיר גם את גרסת ליאור שליין לפיה “האדם מתכנן ואלוהים… לא קיים” -
אלוקים קיים ועוד איך -
הערה כללית--- לא יתאפשר דיון על קיומו/אי קיומו של אלוהים כאן.
לגבי תוכניות ומימושן-- יש לי אין ספור ברשימה
אבל ילדיי זוכרים לי לדראון עולם טיול סתיו במרכז אוסטריה(אוסטריה עילית, תחתית ונפת סטיריה)— שהם קוראים לו “טיול מגלשות ההרים הסגורות”.
לפני הטיול ברור שבדקתי מתי פתוח,שעות ועוד. לא הסתפקתי במידע כללי-אלא יצרתי קשר עם הגורם המפעיל או לשכת תיירות מקומית, הגדלתי לעשות
ותכננתי את הטיול שיתאפשר לנו בילוי במגלשות הרים (ופארק חבלים) בכל הזדמנות כי בסתיו לא תמיד פתוח וצריך לתכנן חכם.
כלום לא עזר. בטיול של 14 יום- כל מגלשת הרים/פארק חבלים שהגענו היה סגור. חלק בכלל היה “מת” ללא נפש חיה, חלק היה מפעיל שהסביר שירד גשם בלילה קודם, טל בבוקר, אשתו של איש הרכבל ילדה וכו. בחלק היה ברור לפי מזג האוויר שאין סיכוי שיפתחו בכלל- ובקיצור עברנו מאופציה ראשונה של מגלשות ועד אחרונת המגלשות הדלוחות ביותר שהייתה בתכנון בסטטוס “אם לא תהיה ברירה”----- ונאדה. כולן, אבל כולן לגמרי היו סגורות. המצב היה זהה גם בפארקי החבלים. מאז זה היה שם הטיול.
-
יונית כנראה שמגלשות הרים זו הטראומה הכי גדולה שלך, כי אני זוכרת את האזהרות החוזרות והנשנות שלך בנושא, אותן שיננתי בעת שתכננתי את טיולנו לאוסטריה בקיץ 2016. כך גם לא נפלנו מרוב אכזבה כשהפסדנו את מגלשות דורנברג בשל הגשם (אפילו לא טרחנו לבדוק אם הן פתוחות, כשיצאנו ממכרה המלח הסמוך היה גשם כל כך סוער שהיה ברור שזה מחוץ לתחום). היו לנו גם 3 מגלשות אחרות באותו טיול אז באמת שכפרות.
אני חושבת שכל מי שמטייל הרבה נתקל אינספור פעמים בתוכניות שהשתנו – לטוב ולרע. בעיני זה חלק בלתי נפרד מהטיול, צריך לדעת לזרום עם זה ולהוציא את המיטב. ובעיקר לזכור שפיספוס של משהו אחד יכול להסתיים בזכייה במשהו אחר, טוב כמוהו אם לא יותר. בעיני זה לא שונה מלהגיע למקום שתכננו להגיע אליו, כלומר שהתוכנית לא השתבשה, המקום פתוח והכל בסדר, אבל… המקום מאכזב, לא כמו שחשבנו (קרה לנו בשנה שעברה בלונה פארק סיקס פלאגס בלייק ג’ורג’, פעם ראשונה בחיים שחתכנו מלונה פארק אחרי פחות משלוש שעות בו). ולהיפך – עצירה לא יומרנית על הדרך לאנשהו שלפתע מתבררת כנקודת שיא מקומי בטיול (גם קרה לנו בטיול בשנה שעברה – עצרנו במוטל ישן באולד פורג’ על הדרך מלייק פלאסיד לאגמי האצבעות, ופגשנו שם שכנים למוטל, זוג מבוגרים פנסיונרים של ה-CIA, שסיפרו לנו סיפורים מסמרי שיער ומרתקים על אירוע ה-9/11).
בין אם יש אלוהים או אין, ומבלי להכנס לויכוח המיותר – איש ואישה באמונתם יחיו – אין ספק שלטיול, כל טיול, יש גורל משלו, וככל שנהיה קשובים יותר לעצמנו ולמה שמסבבינו, ונאמין שכל מה שקורה הוא לטובתנו (גם אם לא כפי שתכננו) – כך נהנה ממנו יותר.
-
לא תמיד תוכניות מתממשות,
לא רק בטיולים – בכל התחומים.
מבחינתי זו לא סיבה לא לתכנן, זו סיבה לתכנן טוב יותר, כולל את אי הודאויות
-
בקיץ 2015 יצאנו להולנד לטיול המשפחתי השני שלנו. היה לנו תיכנון לטייל בכפר חיטהורן כאשר יצאנו ממקום הלינה שלנו ליד פוטן – מרחק נסיעה לא קצר. בהתאם לכל סיכומי הטיולים שקראנו ידענו שיש מבחר גדול של משכירי סירות, וכל מה שצריך זה פשוט לפנות לאחד המקומות ולשכור סירה.
אז בהתאם לתוכנית שלנו לאותו היום הגענו לחיטהורן בצהריים. אבל למרבה הצער לא נשארו בכלל סירות להשכרה! אצל אף מפעיל!! פגשנו שם עוד משפחות מישראל שגם מאוד התאכזבו. זה משהו שלא קראנו בשום בלוג ומצב שלא צפינו מראש. אז אולי זה קשור לכך שזה היה יום שמש יפה אחרי זמן ארוך של ימים סגריריים, ואולי משהו שקרה לאנשים אבל לא כתבו עליו?
אז על חיטהורן לא רצינו לוותר, ולכן שינינו את התוכניות והגענו לשם (שוב!) ביום למחרת. גם ביום למחרת לא היו סירות זמינות אבל כאן שיחק לנו קצת המזל (פרטים בבלוג).
אז מה המסקנות? כמו כולם, גם אנחנו שונאים להזמין במקומות מראש. זה מקלקל את הספונטניות, מוריד מאוד מהגמישות בטיול ומהווה “משקולת”. מצד שני, כנראה שעבור אותן 2-3 אטרקציות בטיול שהן “גולת כותרת” שממש נצטער אם יתפספסו, אולי שם כן כדאי להזמין מראש…
-
לראות כדורגל ברזילאי במאראקנה ,לא חשוב מי נגד מי, היה חלום ילדות שלי.
הגעתי לריו ביום שלישי בשבוע. התכנית היא יומיים בריו עם רשימת אתרים שהכדורגל בראשה.
התשובה במלון לשאלה היכן קונים כרטיס למשחק הוציאה לי באחת את האויר מהריאות.
כדורגל במאראקאנה משחקים רק ביום ראשון.
החולם נשאר בלתי ממומש
רנצי
-
ניו זילנד, ינואר 2006: היינו כמה ימים בעיירה טה אנאו בדרום מערב המדינה. אחרי כיומיים גשומים ביותר החלטתי לבדוק אם אולי היום זה היום בשביל לטפס לאחת הפסגות באזור. התלכתי להתייעץ עם ״רשות שמורות הטבע״ המקומית: התחזית מבשרת על הפסקה בגשם ״אחרי הצהריים״. ניסיון לחלץ עצה קונקרטית נענה בתשובה ש״הוא היה יוצא לטיול היום״. כך עשיתי גם אני. במשך 3 שעות לא הפסיק הגשם לשניה. הגעתי לפסגה והיה כזה ערפל ש״לא רואים ממטר״ הייתה ההגדרה המילולית למצב. ירדתי למטה ספוגה במים, על אף הציוד שהיה לי (הידעתם? נעלי גורטקס נרטבות גם נרטבות כשהמים מגיעים למלעלה). למחרת, הפתעה – שמים כחולים לגמרי, וזה היום שבו בכל מקרה הייתי צריכה לנסוע למילפורד סאונד להחזיר את השותף. ראיתי מהכביש את הפסגה מאתמול ודמיינתי כמה יפה בטח היה מלמעלה.
זה היה השיעור הראשון שבו למדתי ש״הפסקה בגשם אחר הצהריים״ יכולה להיות ״לא ירד גשם בין 2 ל-6״, אבל יכולה גם להיות ״לא ירד גשם בין 12:15 ל-12:30״. את השיעור הזה הפנמתי היטב כשבחרתי להמתין ליום אחר בטיול אחר מספר שבועות אחר כך.
-
ב- 2015, החלטתי שהגיע הזמן להגשים חלום ו״למחוק״ מה- wish list שלי את הטרק שהיה אז (ובמשך כמה שנים) במקום הראשון: ה- John Muir Trail. המסלול מתחיל ב- Yosemite Valley ומסתיים רישמית בפסגת הר וויטני. בסה״כ כ 260 ק״מ בהרי הסיירה נבדה, קליפורניה.
אחרי שישה נסיונות שנדחו - השגתי סוף סוף את ה- permit המיוחל (בנסיון השביעי) והתאריך נקבע ל- 27.8.2015.
ביקשתי חל״ת ממקום העבודה. ומשנענתי בשלילה - החלטתי להתפטר מהעבודה ולטוס בכל זאת!
תוך שאני מלחימה את התפרים האחרונים בתכנית שלי, החלטתי (בשל מכלול נסיבות שהשתנו ושיקולים שונים ומשונים) להאריך את הטיול והוא תוכנן להמשך כ- 5 חודשים! על פי התכנית שגובשה, הטיול יתחיל באנגליה (בעיקר בהליכה של ה- South West Coast Path), ימשיך בוונקובר, קנדה (בעיקר בביקור משפחתי בשילוב כמה שבילים קצרים 1 , 2, 3); אח״כ בהליכה מאגם טאהו ליוסמיטי (11 ימים על ה- PCT) ויסתיים במה ש-עם כל הכבוד לכל הנל- היה גולת הכותרת: ה- JMT.
מיותר לציין שההתרגשות שלי לקראת הטיול היה עצומה. התגברתי על לא מעט חששות כאשר קיבלתי את ההחלטה. התפטרתי מעבודה, פיניתי דירה ואכסנתי את כל רכושי למשך התקופה, שידרגתי פרטי ציוד, טיפחתי פחד מדובים ו- ruttle snakes...
אבל לא נתתי לשום מכשול, אתגר או קושי לעצור אותי. הייתי נחושה להוציא את התכנית הנ״ל לפועל.
כך יצא, שאחרי אביב וקיץ עמוסי חוויות נפלאות מאנגליה ובריטיש קולומביה וצפון קליפורניה, מצאתי עצמי, בבוקר ה- 27.8, מתחילה לצעוד את החלום שלי: מ- Happy Isle ל- Mt. Whitney.
למרות שעברתי כבר שבועות ארוכים של שבילים באותה שנה, כולל הליכה מ- Echo Summit ליד אגם טאהו לפארק היוסמיטי (הכנה מושלמת ל- JMT שבא כהמשך כמעט רציף להנ״ל), הרגע הזה - שבו התחלתי סוף סוף לצעוד את השביל שלשמו התכנסתי לכאן בעצם / בזכותו נוצר המסע הזה בכלל - היה משהו בהחלט מיוחד. רגע שיא.
הגעתי לשביל בכושר טוב, הייתי כבר trail broken, מורגלת לגבהים, למשקל התרמיל, ללינה באוהל, ללוגיסטיקה של ה- resupply. למרות שניסיתי לכפות על עצמי קצב יחסית רגוע (בגלל דלקת חריפה בגידים בכף רגל שמאל, שרק החלימה ומאוד חששתי שתחזור) - ההתקדמות שלי היתה טובה, לא מאוד התקשתי, הרגשתי מאוד נוח על השביל. בבית 🤩
חזרה לאחור בזמן...
כבר כשהגעתי לוואנקובר, כמה שבועות טובים לפני היציאה ל- JMT, הגיעו לאזני הדיווחים אודות שריפת יער אימתנית שהתחוללה אותה עת ב- King's Canyon, קליפורניה, שם עובר השביל. מעבר לעצב על החיים שאבדו, הפגיעה בצומח, הקושי והסבל ששריפה שכזו גורמת - אני מודה שלא מאוד התעסקתי בזה. הרי הייתי במרחק של שבועות מרגע ההגעה הצפוי שלי לקרבת השריפה... ובעיצומו של טיול חלומותיי שככל שהלך והפך למציאות - רק התעלה על הצפיות שלי ממנו, למרות אי אלו רגעים קשים (שיש בכל טיול ארוך).
גם באותו יום חמישי חלומי שבו התחלתי את ההליכה על ה- John Muir Trail, אני לא זוכרת שחשבתי על השריפה...
חזרה קדימה בזמן...
ביום החמישי שלי למסע, הגעתי ל- Red's Meadow - חוות סוסים שמשמשת גם תחנת מטיילים והייתה עבורי נקודת הצטיידות. מצאתי שם (חוץ ממכונת כביסה ומקלחת וחנות מצויידת היטב) גם hiker's box מפוצצת באספקה שהשאירו מטיילים והרבה מאוד ״שיחות עשן״ בדשא. מן השיחות עלה שהרבה מאוד מטיילי JMT, PCT ואחרים נותשים את השבילים באיזור King's Canyon בגלל העשן (ולכן ה- hiker's box העולה על גדותיה).
אולי תתפלאו אבל גם בשלב זה לא חילחלה הדאגה לליבי... חיה את החלום, כבר אמרתי.
הגיע היום השישי למסע. אני זוכרת את עצמי עומדת באיזושהי נקודה (שאני כבר לא זוכרת איפה היא בדיוק) ובפעם הראשונה חושבת לעצמי ״מממ... הראות ממש גרועה... האוויר אפוף עשן...״
חשבתי ו... המשכתי לצעוד.
גם היום השביעי לווה בכמה רגעים מדאיגים, כשענן העשן, גם אם רחוק, השתלט על האופק באי אלו כיוונים. אבל אני התרכזתי בהרבה כחול שעדיין כיסה את רוב השמים.
בסוף היום השביעי הגעתי ל- Vermilion Valley Resort. מחנה אוהלים מאוד בסיסי ו- hiker friendly במיוחד שכל מטייל JMT/PCT מכיר. עבורי זו היתה נקודת הצטיידות לקראת מקטע ארוך בשטח.
גם שם מצאתי, בנוסף לצוות מסביר פנים, הרבה מטיילים והרבה מאוד "smoke talk״.
הערב הזה, של ה- 2 לספטמבר, ב- VVR היה ערב של תפנית עבורי. התחלה של סוף החלום.
במהלך הערב עוד ועוד מטיילים מחליטים לפרוש וג׳ים שמנהל את ה Resort עסוק בעיקר בלנסות לארגן לפורשים הסעה החוצה מכאן (מסע לא קצר ולא פשוט בכלל שאפשרי רק ברכב שטח). הזוג היחיד שמגיע מדרום - מכיוון השריפה, מדווח שהשביל פתוח ועביר אבל גם על ״חתיכות עפר-מדורה קטנות שנחתו בלילה על האוהל״
אמנם מוקד השריפה נמצא כ- 5 ימים לפחות מה- VVR אבל במקטע הבא אפשרויות היציאה הן קשות במיוחד. הזמן לקבל החלטה - הגיע.
בבוקר ה- 3.9 אני קמה מוקדם אחרי שינה גרועה במיוחד.
הבוקר הזה הוא המשך של אתמול כשעוד ועוד מטיילים שמגיעים מבקשים לעלות על איזושהי הסעה החוצה.
אני שמתקשה מאוד לוותר על החלום נפרדת מהחברים, שרכשתי בימים האחרונים וכבר נכנסו לי עמוק ללב, כשהם עולים על ההסעות הייעודיות שלהם אחד אחד (בסופו של דבר רק 2 מטיילים, מתוך לפחות 12 שהגיעו למקום בערב הקודם או הבוקר, מחליטים להמשיך בדרך), אחרי שג׳ים מבטיח לשמור לי מקום בהסעה שתצא מכן מחר - למקרה שאחליט לפרוש.
רק אחרי שכולם עוזבים ואני נשארת לבד אני צועדת בלב כבד לאגם שלצד ה- resort. כבר בדרך לשם אני יודעת בעצם מה הדבר שנכון עבורי לעשות. מספיק מבט אחד אל העבר השני של האגם הגדול (שהוא כמעט יבש עכשיו - זו היתה שנת בצורת רביעית ברצף בקליפורניה) כדי להבין היטב את המציאות
וכך התפוץ לי בפנים החלום, כדבריו של Vadim ״אדם מתכנן - אלוהים צוחק״.
-
עלינו הוא צחק באוהרה- זכינו בהגרלה. הגענו למקום , עלינו על האוטובוס. היה מעונן… תכננו לדחוס שני מסלולים באותו יום. אגם אוהרה היה השני ( כי הוא יותר קצר)וכבר במסלול הראשון התחיל לרדת גשם, היה ערפל… בקיצור, את הראשון סיימנו עם פונצו הגשם ורטובים… לאף אחד לא ממש התחשק עוד כמה שעות מסלול… אני הלכתי לפחות לראות את אוהרה בקטנה. לא היה כמובן שום צבע יחודי וכלום…
עוד נשוב ( אולי (:)
-
איסטנבול 1992,רצינו להגיע לאי הנסיכים כשהאופציה הבלעדית הייתה כרכרת סוסים.
שמחים עלינו על הכרכרה והתחלנו בנסיעה כשלפתע החלו זוג הסוסים לעשות את צרכיהם אל תוך יריעה שנמתחה מאחוריהם עד למושבים,עוד רגע רצינו להקיא.
זה היה דוחה ברמות,ביקשנו מהעגלון שיעצור וירדנו.
איסטנבול 1994,שוב רצינו להגיע לאי הנסיכים,שוב עלינו על כרכרה,נחשו מה....…
שוב ביקשנו לעצור ולרדת.
אנחנו אומנם תיכננו,אבל מצחיק זה לא היה.
אי הנסיכים היה וישאר תעלומה בעיניי.
-
אז עכשיו תוכלי להשתמש ברכב חשמלי, אחרי שהתעללו שנים בסוסים הגוועים.
*אפשר גם לרכוב על אופניים(אם הברכיים במקום).
-
-
@שקד אמר:
את השותף. ראיתי מהכביש את הפסגה מאתמול ודמיינתי כמה יפה בטח היה מלמעלה. זה היה השיעור
הוי זה מזכיר לי את הפעם שתכנני לעשות 2 מסלולי טיול יומיים בהרי הטטרה בדרום פולין. חודש אוקטובר לפי התחזיות יחסית יבש ובניתי על כך. דווקא השבוע שבו הגעתי לפולין היה רטוב לגמרי. ביום הראשון עשינו את המסלול לצוק הלבן. היינו רטובים עד לשד עצמותינו כי בעלייה נהיה לנו כל כך חם שהורדנו את המעילים. בדרך למטה פשוט קפאנו. אני זוכר שמצאנו מסעדה כשירדנו לזקופנה ופשוט נעמדנו ליד התנור דקות ארוכות. ואחרי כל הסבל במקום נוף מהפסגה ראינו ערפל.
ביום השני שבו היינו צריכים לעלות ברכבל לפסגה מסויינת ולרדת בהליכה 6 שעות החלטנו להישאר במרחצאות. אגב, בבוקר שאחרי כשעלינו על האוטובוס לקרקוב היה כבר יום בהיר ונעים.
ענן ערפל מעצבן קרה לנו גם בטביליסי כשלקחנו נהג שהוביל אותנו אל הפסגות של הרי גרוזיה. שיא הטיול היה אמור להיות הנוף האגדי הנשקף מההרים. אך למרות שהיה אוגוסט נפלנו על שבוע מאוד גשום והערפל הסתיר לנו את הכל.
קורה...
-
אכזרי ביותר. אבל עדיין נשמע מדהים
-
כמה טוב לדעת.
איסטנבול בתכנון מתי שהוא לאחר שהקורונה שיבשה לי הפעם.
הייתי אמורה לטוס באפריל,עדיין מחכה להחזר מחברת go to gate
אולי בעצם זו הכוונה שאנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק עלינו מלמעלה
-
אחד קטן,
נסיעת עבודה של מהרגע-להרגע לווגאס, לא אוהב לא נסיעות עבודה ולא את וגאס,
הנחמה שלי היתה לבקר בדגם גודל מלא של גשר הפיקוד של האנטרפרייז מסדרת star trek במלון הילטון, זמן להגשים חלום ילדות.
כשהגעתי הסתבר לי ששבועיים לפני כן קיפלו את הדגם. הדגם עמד שם שנים על שנים, מה בער להם בדיוק אז לסגור אותו?
במקום הספקתי לראות הופעות כמו cirque du soleil, בגילי הרבה יותר מעניין מאשר אנטרפרייז ככה שיצא בסדר.
-
פיספוס על הקשקש, למרות שלא קריטי:
בשנה שעברה מוזיאון ה-MOMA בניו יורק נסגר לרגל שיפוצים, ונפתח מחדש יום אחרי טיסתנו חזרה ארצה.
לא קריטי כי אני בוודאות אגיע אליו מתישהו, אבל כן פיספוס לאוהבת אמנות בכלל, ואמנות מודרנית בפרט, כמוני.
אגב, יש לי דוד אהוב שחי במנהטן ומתחזק כרטיסי חבר/נאמן בכל המוזיאונים הנחשבים לאמנות, כך שכשהיינו שם חגגנו איתו במטרופוליטן ובגוגנהיים, אבל גם המומה היה בתוכנית.
