שלום חברים,
חזרנו הבוקר לארץ לאחר שמונה ימים אינטנסיביים בסקוטלנד הנפלאה. אנסה לספר כאן אודות טיולנו; מוזמנים להצטרף.
בטרם תסקלו אותי על כך שלא ביקרנו בפיירי גלן, בנייסט פוינט, בגשר הארי פוטר ובאף טירה (מפאת חוסר זמן), אצרף מספר תמונות פתיחה אשר כנראה תרגענה את הרוחות 
.
אציין כי טיילנו מעט בצפון וויילס ביולי 2016, לראשונה באי הבריטי, וכך נרקם חלום סקוטלנד אשר בהחלט הגשים עצמו.
ללא ספק עוד אחזור לסקוטלנד, ב"ה, לשם השלמות (פירוט בהמשך) - וכן סתם כדי ליהנות שוב מארץ מרהיבה זו.
אלוף, כמעט, כל הכבוד! מאוד קרוב.
Cùl Mòr כפי שנראה מ-Stac Pollaidh:
Suilven כפי שנראה מ-Stac Pollaidh (חדי העין יבחינו בקשת רחוקה משמאלו):
והנה כבר Stac Pollaidh:
מהכביש המוביל אליו -
ומהמסלול למרגלותיו -
הייתה לנו שם חגיגת קשתות. פנורמה לא כ"כ מוצלחת:
בהמשך אאזכר את כל המקומות, יחד עם תיאורים ותמונות נוספות.
12/10 - הפסגה החמקמקה
חלק ב' - מטפסים מעלה
לא צילמתי את השילוט ואת שער העץ דרכו נכנסים למסלול, אבל השביל ברור מאוד. כשמגיעים לחניה כבר רואים את השער ממול, מעבר לכביש, למרגלות ההר.
מתחילים בעלייה. השביל מסודר מאוד, סלעים-סלעים כמדרגות, תחילה בתוך היער ולאחר מכן מטפס במעלה מדרון ההר.
(שאפו ענק לאנשי רשות הטבע הסקוטית שעוסקים במלאכת הקודש ומנגישים את הטבע הנפלא למטיילים)
עולים,
עולים,
עולים,
עוד,
ועוד,
ועוד...
בשלב מסוים, אמא מוצאת עצמה מותשת לחלוטין, כנראה הלחץ לבל נתקע שם בחושך משפיע עליה והיא נשברת ומודיעה בתסכול ובדמעות - "אני עוצרת כאן!" 
אני מסמן לאחותי להמשיך מעלה לכיוון הפסגה. היא עושה כן ומוצאת סלע ענק ושולחני להתיישב עליו.
בינתיים אני ואמא מעט למטה, עושים הפסקה קצרה, ובדרך נס משכנע אותה להמשיך, אוחז בה ומחזיק קרוב-קרוב אליי, ומושך את שנינו למעלה עד לאותו סלע.
מיד אמא נופלת שדודה על הסלע - וכולנו מתגלגלים מצחוק 
נחים קצת, ואני מקבל "מחמאות" שאני משוגע ולמה למען השם הבאתי אותנו לכאן. אני שב ומבהיר שזה שווה את זה. אך לבינתיים הבנות עדיין נראות ספקניות...
ובכן, אנחנו כבר כאן, לא נחזור כלאחר שבאנו. ממשיכים למעלה.
אני עם אמא מעט מאחורה,
ולפתע אחותי, שמתקדמת לפנינו, נדהמת מהנוף שמתחיל להיפתח וזורקת לאוויר קריאות התפעלות (להן חיכיתי 
) שמעודדת את הרוח הכללית.
אני מצטרף עם אמא, ומודיע בהתרגשות שלמעלה יהיה אפילו יותר יפה.
(בשלב זה עודני מקווה ומאמין שנספיק לעלות לפסגה המזרחית. אדגיש כי הפסגה המערבית מיועדת למטפסי הרים מקצועיים בלבד, כפי שמפורט בבלוג)
חולפים על פני מטייל שבדיוק יורד באותו שביל (אפשר הלוך-חזור ואפשר מעגלי)
שעת אחה"צ והוא מזהיר אותנו לשים לב לזמנים שמא ניתקע בחושך.
פתאום, המראה אולי היפה ביותר שראיתי בחיי נגלה לעיני כאשר קשת חלקית נוצרת לה מעל האגמים שלמרגלות הר Cùl Mòr.
אני קורא בהתרגשות "!Rainbow! Rainbow over the lake" ותופס את ראשי נדהם למראה הפלא, כאילו הבריאה מתרחשת לנגד עיני.
המטייל, כנראה מקומי, אינו מניד עפעף, כנראה חושב שאני משוגע. כל שנותר הוא לקנא בו שכנראה רגיל למראות כאלה.
יש לציין שזו הייתה הקשת המרשימה הראשונה שראינו בטיול, והראשונה שראיתי אחרי זמן רב שלא ראיתי בישראל. בכל זאת, קשתות לא כל כך נפוצות במחוזותינו.
(זאת אינה הקשת המרהיבה האחרונה שנראה)
בכל אופן, אנחנו ממשיכים למעלה, וכבר שעת אחה"צ מאוחרת. בשלב מסוים מתיישבים לנוח על סלע, אל מול הנוף החלקי:
הר Suilven וקשת חלקית לשמאלו:
אמא מציעה שאנסה להגשים את הפנטזיה ובזריזות אנסה להגיע לפסגה הנישאת ממש מעלינו.
אני פותח בריצה כמו עז הרים מעלה-מעלה (מזל שיש לי נעליים מתאימות), ואני מאוד קרוב לפסגה,
אלא שרואה שלא מגיעים "ישר" אליה, והשלב האחרון הוא למעשה דרך חתחתים טרשית וסלעית מאוד (לחילופין, ניתן להקיף מהצד, אך לא ברור לי כמה זמן זה ייקח). הדרך אמנם קצרה אך אני לא רוצה לעשות שם שטויות ולמהר לבל אפול חלילה, ואם אטפס לאט ובזהירות זה ייקח עוד זמן ואני עלול להדאיג את הבנות שמחכות לי למטה, שהרי צריך לחזור את הדרך לאוטו. לכן, בלב כבד חוזר על עקבותיי מטה מבלי שראיתי דבר...
הירידה למטה לוקחת לנו הרבה פחות זמן - מחצית, אף שליש מזמן העלייה. ייתכן שזה אפקט פסיכולוגי כי עכשיו כבר מכירים את הדרך.
השמש יורדת באופק לאט לאט, כאשר במקביל נכנסים ענני גשם ואני מבחין במסכי גשם מקומיים שמתקרבים אלינו.
הדיכאון שאני חש מפספוס הפסגה נמוג מהר מאוד, כאשר ברד מתחיל לרדת עלינו ברקע השמש הכתומה.
הירידה הופכת לחווייתית, משעשעת ומהנה,
אני מחפש לי קשתות (כן, הפכתי מכור) ואכן לא עובר הרבה זמן עד שמוצא אחת נוספת, שאח"כ מתחזקת:
טיפ: קשת תמיד תופיע בצד הנגדי לשמש.
מגיעים לאוטו עייפים אך מרוצים. מסדירים דופק ונשימה,
ורואים מהכביש שקיעה מקסימה שמסיימת לנו את היום בטעם טוב.
בדירה אנחנו אוכלים, נרגעים ומתקלחים.
לילה טוב,
מחר עוזבים ונוסעים לסקאי!
אחרית דבר
המסלול אינו מסוכן ואינו קשה מדי.
העלייה תלולה ומאתגרת, נכון - אך מסודרת, נגישה ואפשרית לחלוטין! פשוט כדאי לעשות הפסקות מתי שרוצים במהלכה.
מזג האוויר הקודר בבוקר הביא לכך שלא יכולנו להגיע למסלול מוקדם יותר (נאמר לפני הצוהריים), וכפועל יוצא היינו בלחץ שהשפיע עלינו מאוד לבל נתקע בעלטה (יש לנו טראומה מהרי הטטרה הסלובקיים...).
גם כשראינו רק חלק ממנו, אני ממליץ על המסלול בלב שלם ומשוכנע כי הוא מספק נופים מטורפים. הוא אחד היפים שעשיתי בחיי. מתחרה עם האי סקאי ויפה כמוהו, אם לא יותר. יש בו משהו מיוחד.
ומהפסגה עצמה הנוף השלם עוד יותר מטריף, פנורמה משוגעת של 360 מעלות, אותה לצערי פספסנו.
ההר הזה כמובן נוסף לרשימת הסיבות לחזור אל סקוטלנד,
ואין לי ספק שביום מן הימים אחזור לשם לעשות את המסלול המלא.
ומי יודע, אולי אהיה מטפס הרים עד אז ואוכל להגיע לפסגה המערבית 
ממליץ בחום להגיע בבוקר, במזג אוויר טוב, ולהקדיש להר לפחות חצי יום נטו (ולא מספר שעות).
ללכת בקצב האישי שלכם, לאט, ליהנות מהנוף ולעצור אם וכמה שצריך.
שלום לכולם,
חזרנו מטיול בסלובקיה שלצערנו היה מורכב, מסובך ורווי תקלות (אל דאגה, היו גם רגעים מהנים, כמובן).
ציפיתי להרים ולגבעות והכנתי תכנית נפלאה ומדויקת, אך לצער כולנו היא התמוטטה כמגדל קלפים יום אחרי יום, כך במשך כשבעה ימים.
הלינות הוזמנו מראש כך שלא היה ביכולתנו לשנותן. נראה כי האשמים לתקלות הם הסלובקים, פעם אחת מזג האוויר הרוחני אשר השבית רכבל רצוי בטטרה הגבוהים ופעם אחת אשמתי מכיוון שהסתמכתי על זמנים סלובקיים בהרים.
נתחיל בדברים הפחות טובים. לשם כך, להלן נקודות ולקחים אותם חייבים לקחת בחשבון:
זמני מסלולים + סיפורנו הנחמד:
שימו לב כי זמני מסלולים "סלובקיים" אשר בשילוט הם בערך פי שניים עבורנו בהרים. כן כן, כבר קראתי זאת כאן בלמטייל מספר לא מועט של פעמים, אך לא העליתי בדעתי כי המצב כה חמור. כעת לסיפור (או שמא - סרט).
אז ככה. תכננתי בהתלהבות כי נטייל במסלול מעגלי באזור רוהאץ, כאשר לא מדובר על מסלול האגמים הידוע, אלא מדובר על מסלול מעגלי משודרג החוצה את רכס ההרים, עובר במספר פסגות כדוגמת הסאלאטין – 2,048 מטר (Salatín) - ויורד מטה מאוכף באניקוב (Baníkovské sedlo), דרך היער ומפל רוהאץ (Roháčsky vodopád), אל החנייה (חניית הרכבל). בדקתי באתר מפות פולני של הרי הטטרה זמני הליכה, והסקתי כי 10 שעות תספקנה עבורנו, כולל העלייה הרגלית לגובה של כ-1,500 מטר, בהיעדר הרכבל הפעיל רק בשבת ובראשון (דירות שני ה”כוכבים” הוזמנו זמן רב מראש ולא היה ניתן להחליפן. בסוף השבוע כבר לנו הרחק בצד השני, למרגלות הטטרה הגבוהים). אם כן, התעוררנו מוקדם כדי להספיק והתחלנו את המסלול בערך בשעה 8 בבוקר (ב”כוכב” הראשון, לנו בכפר זוברץ – Zuberec – אשר קרוב מאוד למסלול, כעשר דקות נסיעה). כעת למעללינו…
במהרה גילינו כי הסלובקים התקמצנו מאוד בסימוני השבילים בהרים. חוטב עצים ומטייל נוסף סייעו לנו למצוא את הדרך (על פרטי המסלול בהמשך). המחסור בסימוני השבילים הפריע וחבר לקצב ההליכה האיטי שלנו כקבוצה (מן הסתם הולכים יחד, בקצב בן המשפחה האיטי ביותר), והתוצאה הייתה כי הגענו לפסגת הסאלאטין רק בשעות הצהריים המאוחרות. לפנינו נותרו עוד שעות הליכה רבות, קשות ומורכבות יותר, אך לא היינו ערים לכך. והנה נס – מגני הברכיים של הצעירה משכו לפתע את תשומת ליבו ודאגתו של בחור סלובקי מלאך, אשר מיהר לכיווננו. מצויד בתמונות די מלחיצות של הדרך המסובכת שעוד נותרה, הוא ייעץ לנו שנחזור את כל הדרך בחזרה, זאת מפני שאפילו לא הגענו למחצית המסלול וכבר מאוחר נורא. למעשה, בזכותו ניצלנו מפני היתקעות על פסגות הטטרה המערביים תחת תנאי עלטה מוחלטת וקור עז, בגבהים של מעל 2,000 מטר. הודנו לו עד-מאוד וכך חזרנו את כל הדרך בחזרה. ניסינו לגוון מעט ולקצר על ידי ירידה דרך השביל הכחול הקצר יותר בכרבע שעה מזה הירוק דרכו עלינו, אך לצערנו לא מצאנו את השביל הכחול (כאמור, הסלובקים ממש התקמצנו בסמ”שים בהרים). בידיעה שאת הדרך לחנייה נחזור בעלטה גמורה, הוחלט כי לא ניקח סיכון ולכן ירדנו דרך המסלול הירוק המוכר (בו עלינו בכיוון ההלוך). ואכן כך, הלכנו בשביל הירוק בעודנו מסתייעים בפנסי הפלאפונים, שהיוו את מקור האור היחיד מלבד אור השמש הלבן שהוחזר על ידי הירח. למרות שלרוב בני המשפחה זו הייתה חוויה סיוטית ואיומה ללכת כך בחושך כשעה וחצי (לי אישית לא היה נורא; שמרתי על אופטימיות ונהניתי מאוד להחטיף מבטים לכיוון השמיים זרועי הכוכבים מעל ההרים והעצים. אם זיהיתי נכון, ראיתי את שביל החלב וכן שני מטאורים), היה עלול להיגמר הרבה יותר גרוע אלמלא הסלובקי הנחמד בא לעזרתנו. בכל אופן, ההליכה בחושך הייתה מתוחה ביותר והשתדלנו מאד-מאד לשמור על דממה, על מנת לא לעורר את סקרנותן של חיות הטרף הנפוצות באזור, כדוגמת דובים וזאבים.
חזרנו בריאים ושלמים. הלקח נלמד.
אטרקציות:
הנקודה הכואבת של הטיול. פעילויות לגיטימיות ושגרתיות להגעה באופן ספונטני (לא עונת התיירות אז הגיוני לחשוב כך) - סגורות סתם כך בגלל 2 סיבות (תירוצים):
תירוץ ראשון, סתם כי המפעילים לא מעוניינים להתעורר בבוקר, לא מודיעים על כך מראש או עונים תשובה כי סגורים עקב "מחלה", ויום לאחר מכן פתוחים (תמוה ביותר), אך אז כבר מתוכנן משהו אחר. תירוץ שני - אין מקום וחייבים להזמין מראש, גם כאשר לא מדובר בשיא העונה (וקצת קשה להזמין מקום מראש, כאשר המתפעלים אינם זמינים במיילים או עונים כמה ימים אחר כך). יחד עם כל התקלות והביטולים, נאלצנו לשנות תכניות על בסיס קבוע ויומי, נתקלנו באתרים סגורים ובילינו את רוב הזמן במכונית בעודנו עושים כלום… מייאש, ארוך ומתיש משהו.
שעות פתיחה של אתרים:
התרשמנו כי מחוץ לעונה - הסלובקים בעצם די הזויים בכך שסוגרים את רוב האטרקציות כבר בשעה 15:00, גג 16:00 (נדיר!). נהר הדונייץ [ציטוט מרגיז] “נסגר ב-15:00” (נו באמת. עד שהגענו לאחר נסיעה ארוכה. יש מצב לפתוח את השיבר בבקשה?). מערות למיניהן נסגרות בשתיים. רכבלים וטירות כנ”ל. ועוד ועוד… רגע, אבל מזג האוויר שמשי ומושלם, ויש אור עד השעה שש. נו שוין, זה כבר לא מעניין אף אחד ואין עם מי לדבר.
דוגמה ספציפית – שעות סיורים במערות למיניהן - להגיע לפחות חצי שעה מראש. לדוגמה - מערת החופש. לאחר שטעינו בדרך ויצאנו בטעות לכביש המהיר במקום לכיוון demänovská (זהירות!! קרה לנו פעמיים), הגענו לחניית המערה כ-10 דקות לפני הסיור של 14:00. מנוול אחד גבה מאיתנו 7 יורו על החנייה בעודו מודע לכך שלא נספיק למערה (ניצל את העובדה שאנו לחוצים בזמן) וברח עם כספנו. מיד פתחנו בריצה מעצבנת לאורך המדרגות הרבות אשר במעלה המצוק, הגענו לקופות הנטושות כשתי דקות לפני 14:00 אך נתקלנו באטימות מלווה בשלילה. מובן שלא הכניסו אותנו לסיור. עצבים ובכי.
תקשורת עם מפעילי האטרקציות המקומיים ומהימנותם:
ובכן, המצב לגמרי בקרשים, על הפנים. באתרי האינטרנט מופיע מידע מטעה ושקרי לחלוטין. אין שום קשר למציאות. מתיש, מעייף והורס את כל התכניות. כאמור, גם אי אפשר להזמין מקומות מראש - כי בד"כ לא זמינים. עד שכן עונים, עונים מאוחר מדי כשכבר אי אפשר להגיע (כי רחוקים) או מוסרים מידע לא נכון. המפעילים הסלובקים מומחים בהטעיית תיירים. במקום להסביר מדוע, אתן דוגמאות אותן לצערנו חווינו על בשרנו. לאור הביקוש, ניסינו לחוות שייט עצמאי מרגיע בנהר הדונייץ (למראית עין ולאור מהירות הזרימה והספיקה הנצפות, לא מדובר ברפטינג. רפטינג נהדר עשינו ב-Bala אשר בפארק סנודוניה שבויילס בקיץ 2016. הנה המקום הנפלא בגוגל מפות), מגלשות הרים (זו הפולנית אשר ליד השייט, לא זו שבטטרה הנמוכים. לא הספקנו להגיע אליה) ורכיבת סוסים בטבע, אולם כל הזמן המפעילים תירצו אחרת, למרות שמזג האוויר היה באמת מעולה. פעם מגלשות ההרים עובדות רק בשלג, שלושה חודשים בשנה החל מדצמבר (אז מדוע יש בדרך קרוב לשם פרסומת ענק עם תמונה של ילד גולש עם מכנסיים קצרים בקיץ?), פעם נראה כי לא קמו בבוקר להפעיל, פעם אסור להוציא את הסוסים החוצה מהחווה, פעם כשהטיחו בנו שהדונייץ נסגר בשעה שלוש וסוף-סוף הגענו בסביבות שתיים - נאמר לנו ביהרה ובזלזול כי סוף העונה אז גם מעט אחרי שתיים כבר מאוחר מדי לצאת לשייט, פעם ה-raft במפתיע בתיקון אז מציעים לנו אחת יקרה יותר - למרות שסגרנו שבוע מראש על raft ספציפית אותה הזמנו, פעם המפעילים חולים, פעם האחראי נפל מסוס ונפצע בעודו היה בטיול בדיוק כאשר הגענו לחווה - וכעת הוא בבית חולים, וכן שטויות הזויות נוספות.
סטנד-אפ מישהו?
מסלולי טבע – האם סוף-סוף נמצא הפתרון?
נראה שאכן הנחמה היחידה היא בטיולי טבע, אך כאשר לחלק מבני המשפחה לא נותר כח לטייל והם צמאים לאטרקציות - כבר אין משהו אחר לעשות, כי הכל סגור לאחר זמני הנסיעה הארוכים.
לסיכום החלק הראשון והפחות טוב – לא הייתי ממליץ למרבית המשפחות לטייל בסלובקיה, במיוחד מחוץ לעונת התיירות, אלא אם מדובר בטיול טבע נטו ועבור אוהבי טבע וטרקים בלבד, ובלי להסתמך על אנשים אחרים מתפעלי אטרקציות.
החיובי מלווה בתמונות – בהמשך.
מוטב שאסיים חלק זה בטעם טוב 
. טעימה קטנה:
11/10 - מפלים וחברים אחרים
סיום
שעת אחה"צ.
ובכן, הטיילת של אינוורנס לאורך נהר נס נראתה נחמדה מהאוטו, אך אנו מודאגים מכך שלא נמצא חניה, שהרי מדובר במרכז העיר.
אני מתייעץ עם הקהל מה כדאי לעשות כעת. הבנות באות אליי עם דרישה אקראית למדי, לראות סוסים. שלא לומר, רכיבה על סוסים.
הותקלתי. כאן כבר יש קליטה, ואני מחפש בגוגל מפס "horse riding". אני מצליח למצוא בסביבה איזה משהו שנראה כמו חווה אחת או שתיים, ומכוון לשם. חוזרים לכיוון אינוורנס ומדרימים לכיוון האזור הכפרי של Beauly. אני, בינתיים, בספק רב שאכן נמצא כאן מקום לרכב על סוסים - אבל ננסה, אין מה להפסיד.
נסיעה קצרה ואנחנו מתקרבים, לפחות כך אומר גוגל מפס, לאותה חווה איזוטרית שהזנתי כיעד ואיני זוכר את שמה. כדבר שבשגרה, מהאוטו רואים כבשים בשפע, ומדי פעם גם פרות וסוסים.
לפתע, אנו מבחינים באלפקות.
טוב, זה כבר יותר מעניין מסוסים. אמא היקרה, נדרש לחזור ולבדוק במה מדובר.
מנסים למצוא היכן אפשר להסתובב, מתקדמים קצת בכביש ומוצאים מפרצון. נוסעים חזרה ומגיעים לחווה בה הן רועות, ויש כאן גם חניה בשפע.
מחנים ויוצאים מהאוטו לכיוון האלפקות. הן נראות עוד צעירות, משחקות אחת (אחד) עם השנייה (השני) תוך חביטת הצוואר. פשוט מקסים! ואנחנו מאוד קרובים אליהן.
רואים מאחור שתי פרות היילנד. זו הפעם הראשונה שראינו כאלה, והמראה מרשים ומעט מרתיע, אם כי הן היו רגועות ואדישות למדי, והצלחתי אף ללטף אחת קלות בראשה.
אני רואה שאנחנו לא לבד, ובעלת החווה בדיוק מעבירה הסבר לזוג מטיילים שהגיע.
אני מתעניין גם ומצטרף להקשבה, בעוד הבנות מוצאות להן חתולה ידידותית ושובת לב. כמה הפתעות חמודות יש כאן! 
אז כמה מילים על פרות היילנד, למעשה סמל ההיילנדס, ממה שהצלחתי לשאול - בעבר היו נפוצות הרבה יותר במרחבים הפראיים של ההיילנדס הסקוטיים. הן עברו סוג של ביות, וכיום הן פחות שכיחות בטבע, מגודלות בתוך חוות ומשמשות בעיקר לבשר. הן מגיעות לגודל מאיים בגיל צעיר למדי. לרוב לא קוטמים להן את הקרניים, וחוואים שאינם מעוניינים בגדילתן - מסתבר שישנו חומר כלשהו שאפשר למרוח על ראשן, המעכב גדילת הקרניים.
נחזור לחתולה הפרוותית משהו. ובכן, התאהבנו בה. בעלת החווה מספרת שהיא שייכת לשכנה ומרבה לקפוץ לביקור. בהתלהבות, שיחקנו איתה, ליטפנו, נשאנו כמו תינוק, והתמלאנו אושר. היא אף חטפה ממנוּ מספר נשיקות.
הנה היא, מלכת שבא, עם פרות היילנד ברקע:
חגיגת היצורים החמודים אינה מסתיימת כאן, ואליה מצטרפות גם עזים רעבות, אם כי לא ברור מדוע הן רעבות...
האכלנו אותן במיטב הדשאים הטריים שמילאו את הקרקע. היה זה משעשע למדי לראות אותן משוועות כל כך לדשא שקטפנו להן, מחסלות אותו בהתלהבות, בעוד יש להם די והותר דשא רענן בכר עליו מהלכות. כנראה, בעיניהן, הדשא של השכן ירוק יותר 
בשלב מסוים, החליטה החתולה המשעשעת כי הגיע הזמן להתגרות בעזים, ובעזות מצח דילגה פנימה אל טריטוריית כר הדשא שלהן. ניסיון הלינץ' של העזים בחתולה הזריזה כמובן לא צלח; היא התחבאה מתחת למגלשת פלסטיק שתוכלו לראות בתמונה למטה (מסתבר שעזים סקוטיות מתגלשות בשעות הפנאי) - ולאחר מכן התחמקה מהן באלגנטיות.
גם עצי תפוחים יש כאן:
למעשה, את שארית היום לאחר הביקור במפלים בילינו כאן, דהיינו כל אחה"צ, יחד עם היצורים הפרוותיים האלה.
זוכרים את הסוסים המבוקשים? מהם כבר שכחנו 
הערב המתקרב רומז לנו כי הגיע הזמן להיפרד מחברינו המקסימים.
להלן ניווט למקום בגוגל במפס: https://g.page/robertsonsfarmshop?share. בית הקפה וחנות המזכרות היו סגורים כשהגענו אחה"צ. על כל פנים, נהנינו מאוד ואנו ממליצים בחום לבקר שם, אפילו על הדרך. זו אחלה הפסקה מתודית מרעלת הטבע והמפלים (אשר אני חסין בפניה 
).
עציה קצרה באינוונרס בחנות ביוטי שאיני זוכר את שמה עבור אחותי (לצערה, לא פריימרק - כבר היה סגור), ונוסעים חזרה לדירה עייפים אך מרוצים. העלטה בדרך כבר פחות מלחיצה אותנו ואנו מתחילים להתרגל אליה.
אדגיש כי נסיעה איטית באזורים הכפריים והחשוכים היא הכרחית עקב החיות שמסתובבות באזור - פרות, כבשים ואיילים. ממש לא כדאי להתנגש באחת מהן (מה שעתיד כמעט לקרות לנו...).
זהו להיום. היה נהדר!
אוכל, התארגנות ולילה טוב 
13/10 - יום המעבר לאי סקאי
נוסעים לסקאי
שבים בחזרה לאוטו, ומתחילים בנסיעה ארוכה מערבה לכיוון סקאי.
לא מצאתי מקום כלשהו בדרך לשבור בעזרתו את הנסיעה, אך הנופים היפים, כרגיל, הצליחו להעביר לנו את הנסיעה בעניין (יחסי... קשה להאמין, אך בשלב זה אנו כבר מתחילים להתרגל לטוב).
בעודנו מתקדמים מערבה, השמיים מתקדרים ומתחיל גשם, ולאחר כ-3 שעות נסיעה נגלית בפנינו טירת Eilean Donan המפורסמת (במראה עגמומי למדי), והרי חייבים לעצור כאן בחניה לתצפית כמו כולם, לא? 
ובכן, הטירה לא נראית יפה או מעניינת במיוחד (
) , ויחד עם הגשם והרוח אנו מסתפקים במבט חטוף מתוך הרכב, וממשיכים הלאה אל גשר סקאי.
בטרם תעלו אותי על המוקד, רק אגיד כי מהתרשמותי, סקוטלנד אינה מצטיינת בטירות; זה כנראה יותר הקטע של אנגליה ו-וויילס, ובנוסף - הנה תמונה שתראו שכן צילמנו כאחרוני המטיילים .
אם כן, אנחנו חוצים את גשר סקאי ונכנסים פנימה אל תוככי האי. הגשם נחלש, אך השמיים נותרים קודרים ועטורי מסכי גשם, כאופייני לאי.
בזכות הגשם, מפלים רבים נוטפים מכל עבר, חורצים גבעות והרים, והמראה מלבב.
במהרה, מפל גדול יותר נראה במרחק, בהמשך הכביש (כל העת אנו על הכביש הראשי של סקאי, כביש A87). שמו הגאלי, המסובך למדי, Eas a' Bhradain, ופירושו 'the waterfall of the salmon'.
בטרם יחשיך, אני מבקש לעצור את הרכב בנקודת החניה על מנת שאוכל להתקרב למפל ולצפות עליו מקרוב. למזלי, בשלב זה, הגשם כבר פוסק.
הבנות ממתינות ברכב החמים, ואני, משוגע המפלים, יוצא, חוצה את הכביש בזהירות רבה (אין מעבר חציה) ומדלג לעבר המפל. מגפי הטיולים החדשים עושים עבודתם נאמנה, ואינני נרטב כלל למרות שהקרקע כולה בוצית מאוד וספוגת מים. כעת אני מבין לראשונה את משמעות הביטוי 'boggy ground'.
המפל, הנופל בשתי מדרגות, זורם יפה גם הוא, והמראה הכללי יחד עם ההרים ברקע והשמיים הקודרים דרמטי למדי.
לאחר ספיגת המראות, אני שב לאוטו ואנו ממשיכים הלאה לכיוון החוף המערבי של האי, שם ממוקמת הדירה הבאה (הכוכב שני), במיקום נידח ומבודד במיוחד.
לפני זה - עצירה אחרונה להיום בגשר Sligachan, אליו נחזור מחר. רק אני ירדתי מהאוטו והלכתי קצת לאורך הנחל. לא לקחתי את הנייד ולכן אין תמונות. מתחיל להחשיך, לכן איני מתעכב שם הרבה.
מתקדמים מערבה, עוד, ועוד ועוד...
מהר מאוד אנו שוב מוצאים את עצמנו נוסעים בעלטה גמורה, אבל לאן בדיוק?
לאחר שידור חוזר של ניסיוננו למצוא את הדירה הקודמת, אנו מאתרים לבסוף את הדירה אי-שם בקצה הכפר Struan אשר לחופו המערבי של האי, בעזרת הוראות ששלחה בעלת הדירה והקואורדינטות בגוגל מפס ("קבל הוראות הגעה" בעמוד הדירה ב-Airbnb).
השוס בדירה הזאת הוא שלושה חתולים יפים ופרוותיים שמחכים להתפנק ולהתכרבל עם האורחים ואף לישון איתם (יש דלתות חתולים והם מסתובבים בסביבה, באים והולכים).
חסרונות הדירה - מבודדת ומנותקת לחלוטין. בהתאם לכך, אין קליטה והחיבור לרשת ה-Wi-Fi בפועל אינו קיים. כמו כן, הסופר הקרוב נמצא במרחק כחצי שעת נסיעה.
יתרה מזאת, לחתולים יש מעט קרציות פה ושם (כפי שמזהיר ספר ההסבר לאורחים שבדירה). הם זוכים לטיפול קוסמטי אישי מאתנו (בעלת הדירה משאירה לאורחים פינצטה חד-פעמית להוצאת קרציות).
אנו משתעשעים עם החתולים, נרגעים, אוכלים ומתארגנים לשינה.
לילה טוב.
11/10 - מפלים וחברים אחרים
אם כן, הנסיעות הן אלה שמעייפות את כולנו, ובעיקר את אמא, וכפועל יוצא איננו מתעוררים מוקדם מדי.
הדבר חזר על עצמו לאורך כל הטיול, כאשר היציאה מהבית בסביבות השעה 10 ואף צפונה.
בטרם הדבר ייתפס בעיניכם כדיראון, קהילת מטיילים יקרה, ארגיע ואגיד כבר עכשיו כי אכן הספקנו להגיע אל רוב הנקודות שתכננתי, אם כי לא אל כולן, ולשם כך, כאמור, אחזור ב"ה בעתיד לשם השלמות, אותן אפרט בהמשך.
בכל אופן, בוקר יום חדש. אמא מתעוררת ראשונה, ויוצאת החוצה לבדוק את השטח. מעונן וקריר. מן אימת העלטה של ליל אמש לא נותר כל זכר, וכעת - פסטורליה נפלאה. אפילו סוסים רועים באחו ממול.
אחותי ואני מתעוררים בעצלתיים, קצת אחרי אמא. מתארגנים, ארוחת בוקר קלה ויוצאים לדרך.
אחח. איזה אוויר טוב יש כאן. הכל נקי, טהור, זך, צח ומושלם. כל נשימה עמוקה מרחיבה את הלב ואת הנשמה.
הואיל ומעונן, לא מתאים לעלות כעת על הר, ולכן אני מכוון אותנו להישאר נמוכים ואל עבר היעד הראשון - Plooda Falls, במרחק כארבעים דקות נסיעה מכאן. במהרה הכביש נכנס אל מעבה היער, ולצידנו זורם נהר. נראה שאמא מתחילה להתרגל לנהיגה, והנסיעה זורמת ועוברת חלק. במהלכה, אחותי "מגלה" את הרדיו המקומי הסקוטי לראשונה. מעתה תהיה הדי-ג'יי שלנו. וברור שכבשים רואים בשפע גם אנחנו - הלבנות אכן הכי נפוצות, אך ישנן גם דלמטיות, חומות ושחורות.
במאמר מוסגר אגיד כי כבישים רבים באזורים הכפריים של האי הבריטי אכן צרים מאוד, אך כולם מתוחזקים ומתוכננים היטב, מצבם מצוין, הם אינם רעועים, השילוט ברור ותרבות הנהיגה הסבלנית והסובלנית בהחלט עושה את כל ההבדל. ישנם מפרצוני עצירה רבים לאורך הדרך כך שאין ממה לחשוש, וכפי שנאמר כאן רבות - רכב אחד עוצר והשני ממשיך, תוך הרמת יד הדדית לתודה, או בגרסה הלילית - הבהוב יחיד והדדי באור הכתום של הווינקר.
בכל מקרה, בשלב מסוים, בעודנו נוסעים בתוך היער, הקליטה אובדת, כצפוי, ואני מחליף את הניווט למפות אופליין של גוגל מפס, אותן, כאמור, הורדתי מראש. מתקרבים לאזור המפל, ורואים מהאוטו כבשים חמודות מלחכות עשב במדרונות היער. ממשיכים לנסוע עוד קצת, חוצים מספר נחלים ומגיעים לחניון מפלי פלודה. אנחנו לא לבד ויש כאן מטיילים נוספים. כרגיל, שאון המים של הנחל נשמע כבר מכאן, ומצליח לרגש אותי, כל פעם מחדש. איני חושב שאי פעם יימאס!
במקום שלט הסבר ומפה. כפי שנראה בהמשך היום במפלי רוג'י, ניתן לעשות כאן מסלולים שונים - מסלול המפל או מסלול היער, כאשר ניתן גם לשלבם. אמנם היער הסתווי מהמם וצבעוני, אך אנו כאן בשביל המפל. לא מתעכבים והולכים, אפוא, לכיוון המפל.
ההליכה קצרה ופשוט נפלאה! תחילה הולכים בתוך יער יפהפה ומשולך (אקדמיה, מאשרת לי?) בעל שרכים מכל הגדלים והמינים, משולכים גם הם.
השביל יורד במהרה אל עבר האשדות העליונים, כאשר מדי פעם השמיים מתבהרים קלות והעננים מפנים מקומם לשמש השקרנית.
מספר דקות נוספות במגמת ירידה, ומולנו מרפסת עץ אינסטגרמית היוצאת אל עבר שום מקום. האמנם?
ראו איך מפל פלודה נשפך אל עבר פרסה של נחל אחר. והעצים המשולכים!
טוב, נו, כמתכנן הטיול ידעתי שזה יהיה המראה בדיוק.
מאמר מוסגר נוסף. הבאסה היחידה בלתכנן טיול היא להכיר היטב, מבעוד מועד, את כל נקודות העניין, כך שאפקט ההפתעה הולך לאיבוד. למזלי, הכל כל כך יפה כאן, שעדיין התרשמתי כהוגן בכל אחד מן המקומות בהם טיילנו.
כבר אמרתי שאני הרפתקן, נכון? ברור שלא נסתפק במרפסת.
שביל קצר מוביל אותנו מטה, בינות לעצים מכוסי טחב, אל תצפית נוספת על הבריכה אליה צונח המפל הראשי. נפלא לחוש את רסס המים ולהביט במפל היפהפה.
ראו את המרפסת בקצה העליון של התמונה:
כאן כבר ידעתי. לבי שייך לסקוטלנד.
ואיך אפשר בלי תצפית אחרונה על האשדות התחתונים?
אנו יורדים במדרון, בשביל בוצי והרפתקני, אל פינת ישיבה זעירה (ורטובה) מול האשדות התחתונים, כשברקע המפל הראשי.
כל כך יפה כאן. הביטוי הידוע מדייק - הזמן טס כשנהנים, ופתאום אנו מגלים שהשעה כבר 12 לערך. הגיע הזמן לעזוב. אולי נספיק להגיע היום אל עדר איילי הצפון, Cairngorm Reindeer Herd; יתקיים סיור Hill trip בשעה שתיים.
מאוהב במקום קשות, אני מתקשה לעזוב, ומצליח להגניב עוד מבט אחד אחרון בתצפית על בריכת המפל הראשי וממרפסת העץ.
סיום 10/10
ובכן, מה עכשיו?
כבר נהיה מאוחר, ואני רוצה תיקון לטירה, להספיק לראות מקום נוסף, אחרון להיום, בטרם העלטה תרד, אז למה שלא נקפוץ לביקור בנחל מיוער?
המקום נקרא Randolph's Leap. גוגל מפס מכוון הישר אל החנייה בצד הכביש.
Park at a layby on road B9007, just south of the Bridge of Logie and 7 miles south of Forres. From here a very short path leads down to the Leap.
אני יוצא מהאוטו ומתרגש למשמע רחש המים. שלט על גדר עץ בצד הנגדי של הכביש מכניס אותנו דרך פתח בגדר אל מעבה היער. הליכה קצרה ומגיעים. וואו, איזה מקום דרמטי. הנחל זורם בשצף ומתפתל בין הסלעים הכהים, כאשר ברקע תפאורה סתווית מפוארת.
אנו ממשיכים בשביל עוד קצת, ואני יורד אל מעין מרפסת תצפית טבעית על הנחל. לצערי החשיכה מתקרבת ואני נאלץ לעלות חזרה לאחר זמן קצר.
חוזרים לאוטו, עצירה קטנה בטסקו בדרך להצטיידות במצרכים, ואנו נוסעים לכיוון הדירה בכפר הנידח רוייליק, שם נשהה בשלושת הלילות הקרובים.
בעודנו בדרכנו מערבה הלילה יורד (שקיעה בערך בשש וחצי), אנו חולפים על פני אינוורנס וממשיכים דרום מערבה, לכיוון האזור הכפרי. כעת אנו מתמודדים לראשונה עם נסיעה בעלטה מוחלטת. איננו מורגלים לכך, וזה מלחיץ ומפחיד, קל וחומר בפעם הראשונה. המחשבות והחששות תופסות קשה את אמא, שבפועל אחראית לשלום כולנו. לאחר רגעי משבר, אנו לבסוף מאתרים את הדירה אי-שם בכפר Ruilick (קואורדינטות מדויקות בגוגל מפס נפתחות בלחיצה על הקישור בדף Airbnb של הנכס לאחר הזמנתו - "קבל הוראות הגעה"). בעלת הדירה, ג'ולי, השאירה אותה פתוחה והמפתחות מונחים על השולחן (היחידים שיפרצו לשם יהיו אולי איילים). ג'ולי זמינה ותגובתית מאוד, התכתבנו איתה (לא התראינו, יצאה לחופשה).
אוכלים, נרגעים ומקבלים כוחות לקראת הימים הבאים. לילה טוב.
איזה כיף לשמוע שאת נהנית לטייל איתנו! 
תודה רבה. גם את כותבת נפלא, תענוג לקרוא את סיפורייך ולצפות בתמונות היפות.
למזלנו, החורף מעבר לפינה. נקווה לראות בקרוב גשמי ברכה במחוזותינו - גם אם לא drizzle 
חחח, אני החייל בפועל. אבל גם אחותי, לאור תאריך גיוסה הקרב, אשר הוזז מפה לשם ומשם לפה...
מאוד מעריך את תגובותיכם, חברים יקרים. ללא ספק כיף לקרוא אותן ולדעת שיש עוקבים לסיפור.
10/10 – היום הראשון בסקוטלנד
הטיסה ממנצ'סטר לאברדין קצרצרה ועוברת בנעימים, ואנו נוחתים סמוך לחופה הצפון מזרחי של סקוטלנד לאחר כשעה וחצי באוויר (אשר מרגישות פחות מכך). כבר מהמטוס ראיתי את צבעי השלכת היפים ואת קו החוף הסלעי והמפורץ, ואת חוות טורבינות הרוח הרבות המצויות בשפע ברחבי האי הבריטי. לא ידעתי שהוא כה מרושת בטורבינות רוח (אפרופו אנרגיות מתחדשות, ראינו באזור ההיילנדס סכרים הידרואלקטריים רבים).
יוצאים מהמטוס באברדין, השמיים בהירים (ואני מייחל שכך ייראה כל השבוע הקרוב) - אך השמש שקרנית ומרגיש קר עוד יותר ממה שהיה הלילה במנצ'סטר. מתכסים במעיל, בכובע צמר ובכפפות, למרות שלא באמת כל כך קר. אל חשש, התרגלנו לקרירות מהר מאוד
התחנה הראשונה היא כמובן איסוף הרכב מסניף אלאמו ליד שדה התעופה. כאמור, קיבלנו קיה נירו היברידית, ובעצת נציגת החברה עמה נועדנו בעת איסוף הרכב, שילמנו על טנק דלק מלא על מנת להימנע ממילויו מחדש למלא באזור שדה התעופה אדינבורו, שם יקר יותר. הנציגה החביבה שמה Abby והיא מתגוררת באברדין. ניהלנו שיחה קצרה, סיפרתי כמה אני אוהב את הנופים ואת מזג האוויר המקומי, ואיחלתי לעצמאותה המתבקשת של סקוטלנד מבריטניה, שהרי בעלת תרבות, מורשת והיסטוריה משלה. עד כה משאלי העם אינם צולחים, כאשר הדור המבוגר, בעיקר, מוצא לנכון שסקוטלנד תהיה עודנה כבולה לממלכה.
התחנה הבאה היא סניף רשת Trespass באברדין, המשווקת ציוד טיולים מקצועי ואיכותי במחרים שווים לכל כיס, במטרה לרכוש עבורי נעלי הליכה לקראת המסלולים המצפים לנו, וכמובן לקראת טיוליי העתידיים.
תחילה, אמא מתקשה להיפרד מההלם הראשוני של נהיגה בצד שמאל. אנחנו באים לעזרתה ומכוונים, זה לוקח קצת זמן ומתנגשת קלות במדרכה האפורה (אינה צבועה) שוב ושוב, אך משתפרת בהדרגה, כאשר אנו תמיד לצדה עוזרים ומכוונים (בעיקר אחותי שישבה לצדה). ראוי לציין כי למרות הנסיעה האיטית, והטעויות שבוצעו פה ושם, אף אחד מהנהגים לא צפר לנו ולו פעם אחת במהלך כל הטיול.
הניווט התבצע בעזרת ווייז וגוגל מפס, שניהם עובדים מצוין, כל אחד בדרכו שלו. ווייז מועדף בתוך אזורים עירוניים, וגוגל מפס מחוצה להם - באזורים הכפריים ובאתרי הטבע השונים, שכן הוא מציג את הנקודות המדויקות על גבי המפה ובעזרתו תכננתי את כל הטיול. הורדתי מראש, בארץ, מפות סקוטלנד אופליין של גוגל מפס לשם ניווט בתנאי קליטה בעייתיים. מפות אופליין אינן מצריכות חיבור לאינטרנט, אלא הפעלת מיקום בלבד, ואכן השתמשנו בהן פעמים רבות במהלך הטיול כאשר לא הייתה קליטה באזורים הנידחים, וגם כדי לחסוך מנפח הגלישה שבכרטיס הסים.
בחזרה לאברדין. סניף טרספס נמצא בתוך מרכז קניות בעיר בשם Trinity Centre. לאחר הסתבכות קלה, נכנסים לחניון (בתשלום) ועולים לחנות. המחירים בחנות אכן מצוינים - 60% הנחה על כל המוצרים.
רכשתי מגפי הליכה Hiking boots עמידים למים, איכותיים ונוחים במחיר מגוחך של כ-270 ש"ח. אני משוכנע כי נעליים דומות בארץ היו עולות קרוב ל-1000 ש"ח. הם שימשו אותי לאורך כל הטיול. בנוסף הצטיידנו במזון ומצרכים בסופר שהיה שם.
לאחותי כבר היו נעלי הליכה מדקטלון, ואמא לא מצאה בטרספס נעליים שהתאימו לה או מצאו חן בעיניה. לכן שמנו פעמינו אל סניף דקטלון אברדין, על מנת לרכוש נעלי הליכה לאמא (היא ואחותי אינן הייקרס גדולות ולכן הסתפקו בזה). כעת אנחנו ממש במרכז העיר, מכוניות ומשאיות רבות, והנסיעה מסתבכת - מבלבלת ומאתגרת מאוד את אמא. אנו חוזרים על עקבותינו מספר פעמים עד אשר נכנסים לפניה הנכונה ולכביש הנכון. לבסוף מגיעים לדקטלון, משלמים על חנייה בעזרת כרטיס האשראי, ורוכשים לאמא ב-40 פאונד נעלי הליכה זהות לאלה של אחותי - פחות מקצועיות אך מספקות לגמרי את צרכיהן.
זהו, עכשיו סוף-סוף אפשר להתחיל לטייל
אז מה עושים באברדין?
יש בה נמל ומספר קתדרלות נחמדות, אך אני לוקח אותנו לשוטט בנחת בגינה ציבורית גדולה. ואיזו גינה! פארק ציבורי מקסים ומטופח הרווי עצים נשירים, גשרים, תעלות, ספסלים, ואגם עם ברווזים. חודש אוקטובר לחלוטין מיטיב עם צבעי הנשירים שבפארק - אדום, כתום, חום וצהוב שטובעים בתוך ים של ירוק - פשוט גן עדן בתוך העיר. חושבים לעצמנו שאם היינו גרים באחד הבתים הסמוכים, היינו משוטטים לנו שם בכיף כל יום. המקום נקרא Johnston Gardens. הכניסה חופשית ואפילו יש שירותים. תסלחו לי על הצפת התמונות מרוב שהיה יפה שם.
תושבים ניצלו פארק מטופח זה כדי להקים במקום מספר פינות הנצחה מכובדות. ללא ספק, אין מקום מתאים מזה.
וראו איזו שדרות יש בסמוך. תהיתי לי כמה בית כזה היה עולה בישראל...
11/10 - מפלים וחברים אחרים
המשך
מגיעים חזרה לאוטו. מפות אופליין מודיעות לנו - כשעתיים נסיעה לשמורת האיילים. כבר זמן מה אחרי 12, וברור לנו כי לא נספיק להגיע עד השעה שתיים, זמן יציאת סיור Hill trip השני להיום (הסיור הראשון יוצא בשעה 11). אני מרגיע את הבנות - לא נורא, יש סיורים כל יום. מחר או מחרתיים נסע לשם.
אם כן, כבר שעת צוהריים, והנסיעה המיוערת מחניון מפלי פלודה לעבר הצומת הבינעירוני הקרוב אורכת לבדה כחצי שעה, כך שברור שהרבה כבר אי אפשר להספיק. מה כן?
אני בודק ברשימות שלי היכן מעניין ולא רחוק מדי. הפור נופל על מפל נוסף - Rogie Falls, הצמודים לכביש A835 המצפין לכיוון Ullapool, לא הרחק מאינוורנס ומהדירה שלנו בכפר Ruilick.
אנו מגיעים אל חניון מפלי רוג'י לאחר שעת נסיעה. כרגיל, המים נשמעים כבר מכאן.
הליכה קצרה בתוך יער מסוג אחר, הפעם אינו נשיר, מובילה אותנו אל פינת ישיבה מקסימה הצופה למפלים הגועשים.
מתיישבים על סלע נוח למדי, מכניסים לגוף סוכרים וסופגים את המראות. המפל אמנם נמוך, אך בזכות הגשמים האחרונים הוא מרשים בעצמתו ובסביבתו.
שלט במקום מסביר כי שוחים כאן סלמונים ולעיתים אפשר לראות אותם קופצים במעלה המפל. אנחנו לא הצלחנו לראות.
בעת התכנון בבית, שמחתי לראות בעדכונים של מפות גוגל כי הגשר התלוי מעל המפלים נפתח מחדש למטיילים כחודש לפני הגעתנו, לאחר שעבר במהלך הקיץ האחרון מקצה שיפורים ושיפוץ קל לשם הבטחת בטיחותו. מה, לא נקפוץ אליו?
חוצים את הגשר הצופה למפלים, מגיעים לגדה השנייה, ממשיכים קצת בתוך היער לאורך הנחל לתצפית מזוויות שונות, וחוזרים על עקבותינו לרכב.
13/10 - יום המעבר לאי סקאי
נוסעים לסקאי
שבים בחזרה לאוטו, ומתחילים בנסיעה ארוכה מערבה לכיוון סקאי.
לא מצאתי מקום כלשהו בדרך לשבור בעזרתו את הנסיעה, אך הנופים היפים, כרגיל, הצליחו להעביר לנו את הנסיעה בעניין (יחסי... קשה להאמין, אך בשלב זה אנו כבר מתחילים להתרגל לטוב).
בעודנו מתקדמים מערבה, השמיים מתקדרים ומתחיל גשם, ולאחר כ-3 שעות נסיעה נגלית בפנינו טירת Eilean Donan המפורסמת (במראה עגמומי למדי), והרי חייבים לעצור כאן בחניה לתצפית כמו כולם, לא?
ובכן, הטירה לא נראית יפה או מעניינת במיוחד () , ויחד עם הגשם והרוח אנו מסתפקים במבט חטוף מתוך הרכב, וממשיכים הלאה אל גשר סקאי.
בטרם תעלו אותי על המוקד, רק אגיד כי מהתרשמותי, סקוטלנד אינה מצטיינת בטירות; זה כנראה יותר הקטע של אנגליה ו-וויילס, ובנוסף - הנה תמונה שתראו שכן צילמנו כאחרוני המטיילים .
אם כן, אנחנו חוצים את גשר סקאי ונכנסים פנימה אל תוככי האי. הגשם נחלש, אך השמיים נותרים קודרים ועטורי מסכי גשם, כאופייני לאי.
בזכות הגשם, מפלים רבים נוטפים מכל עבר, חורצים גבעות והרים, והמראה מלבב.
במהרה, מפל גדול יותר נראה במרחק, בהמשך הכביש (כל העת אנו על הכביש הראשי של סקאי, כביש A87). שמו הגאלי, המסובך למדי, Eas a' Bhradain, ופירושו 'the waterfall of the salmon'.
בטרם יחשיך, אני מבקש לעצור את הרכב בנקודת החניה על מנת שאוכל להתקרב למפל ולצפות עליו מקרוב. למזלי, בשלב זה, הגשם כבר פוסק.
הבנות ממתינות ברכב החמים, ואני, משוגע המפלים, יוצא, חוצה את הכביש בזהירות רבה (אין מעבר חציה) ומדלג לעבר המפל. מגפי הטיולים החדשים עושים עבודתם נאמנה, ואינני נרטב כלל למרות שהקרקע כולה בוצית מאוד וספוגת מים. כעת אני מבין לראשונה את משמעות הביטוי 'boggy ground'.
המפל, הנופל בשתי מדרגות, זורם יפה גם הוא, והמראה הכללי יחד עם ההרים ברקע והשמיים הקודרים דרמטי למדי.
לאחר ספיגת המראות, אני שב לאוטו ואנו ממשיכים הלאה לכיוון החוף המערבי של האי, שם ממוקמת הדירה הבאה (הכוכב שני), במיקום נידח ומבודד במיוחד.
לפני זה - עצירה אחרונה להיום בגשר Sligachan, אליו נחזור מחר. רק אני ירדתי מהאוטו והלכתי קצת לאורך הנחל. לא לקחתי את הנייד ולכן אין תמונות. מתחיל להחשיך, לכן איני מתעכב שם הרבה.
מתקדמים מערבה, עוד, ועוד ועוד...
מהר מאוד אנו שוב מוצאים את עצמנו נוסעים בעלטה גמורה, אבל לאן בדיוק?
לאחר שידור חוזר של ניסיוננו למצוא את הדירה הקודמת, אנו מאתרים לבסוף את הדירה אי-שם בקצה הכפר Struan אשר לחופו המערבי של האי, בעזרת הוראות ששלחה בעלת הדירה והקואורדינטות בגוגל מפס ("קבל הוראות הגעה" בעמוד הדירה ב-Airbnb).
השוס בדירה הזאת הוא שלושה חתולים יפים ופרוותיים שמחכים להתפנק ולהתכרבל עם האורחים ואף לישון איתם (יש דלתות חתולים והם מסתובבים בסביבה, באים והולכים).
חסרונות הדירה - מבודדת ומנותקת לחלוטין. בהתאם לכך, אין קליטה והחיבור לרשת ה-Wi-Fi בפועל אינו קיים. כמו כן, הסופר הקרוב נמצא במרחק כחצי שעת נסיעה.
יתרה מזאת, לחתולים יש מעט קרציות פה ושם (כפי שמזהיר ספר ההסבר לאורחים שבדירה). הם זוכים לטיפול קוסמטי אישי מאתנו (בעלת הדירה משאירה לאורחים פינצטה חד-פעמית להוצאת קרציות).
אנו משתעשעים עם החתולים, נרגעים, אוכלים ומתארגנים לשינה.
לילה טוב.
13/10 - יום המעבר לאי סקאי
הבוקר זוהי ההזדמנות האחרונה לראות את עדר איילי הצפון, Cairngorm Reindeer Herd, כי הלילה אנו כבר צפויים ללון באי סקאי.
אולם, הם נמצאים בצד השני, מזרחה, ומדובר בסטייה מהדרך לסקאי שתאריך לנו אותה בכשעה לכיוון, כלומר כשעה מזרחה אל Cairngorms National Park, שאותה גם נצטרך לחזור.
כבר אתמול התייעצתי עם הבנות - והן אמרו כי מבחינתן אין בעיה עם כך וכי הדרך שווה את האיילים שאנו מאוד רוצים לראות (ולהאכיל. וללטף...).
הזמנו דרך הנייד באתר הרשמי סיור Hill Trip עבור שלושתנו בשעה 11:00 (עד סוף חודש אוקטובר מתקיימים שני סיורים ביום, כאשר השני בשעה 14:00). העלות, נכון לסתיו 2022, 20 פאונד לאדם (שילמנו באשראי), כאשר נדרש להזמין מראש באתר שלהם (ראו קישור).
שימו לב כי גם כשהזמנו יום לפני, לא בעונה, נותרו מקומות בודדים בלבד לסיור שהתאים לנו בשעה 11:00.
בעונת התיירות, דהיינו בקיץ, יש להזמין שבוע-שבועיים מראש, אם מעוניינים בתאריך ובשעה מסוימים.
אם כן, אנו עוזבים את הדירה בכפר Ruilick, מעמיסים את הציוד באוטו ומתחילים בנסיעה.
מגיעים אל מרכז המבקרים, שם מקבלים מדבקות סימון של משתתפי הסיור וכן ברושור.
אנו מונחים להמשיך עם הרכב בכביש מספר דקות נוספות עד לחניה (הברורה) ממנה יוצא המסלול המטפס בתוך היער אל רכס Cairngorms.
שמורת האיילים היא שמורה סגורה הנועדה להגן על האיילים, לטפח את העדר ולהגדיל את מספר פרטיו.
העדר מסתובב על הגבעות שברכס החשוף.
ניתן להגיע לשם, באופן חוקי, באמצעות אותו סיור בלבד.
המדריכות מובילות את הקבוצה בתוך היער ולצד נחל זורם מעלה, אל הגבעות.
בהדרגה הנוף נפתח, לצד ירידת הטמפ' והתחזקות הרוח.
בדרך שערי עץ, כיאה לאופי השמורה.
מגיעים אל אזור ההאכלה על אחת מגבעות ה-Cairngorms. האיילים החמודים נראים מבויתים לחלוטין.
הם מתקרבים אלינו ומתאספים סביבנו, מתוך ידיעה שכעת הגיע זמן הארוחה 
.
מקשיבים להסבריי המדריכות וכל אחד מהמטיילים מקבל לידיו חופן יחיד של מזון יבש כלשהו (איני יודע במה מאכילים אותם, אולי תוכלו להאיר את עיניי).
לצערנו, סבב ההאכלה יחיד והוא קצר מאוד. תוך שניות, האיילים מחסלים מכולם את המזון.
כמו כן, ההוראה היא לא ללטף את האיילים.
יש לציין כי הנ"ל אכן מצוין באתר שלהם, כאשר המדיניות הזאת די חדשה, ובעבר שלפני הקורונה ההאכלה הייתה ארוכה יותר ואף היה מותר ללטף את האיילים הפרוותיים.
בכל מקרה, האיילים מהממים והאווירה על הגבעה כשהם מסתובבים מסביבנו כל כך קרובים מיוחדת מאוד, על רקע נוף ההרים.
המדריכות ידידותיות מאוד וניתן לשאול אותן שאלות.
עובדה אחת שזכורה לי היא קול ה"קנאקים" של מפרקי האיילים כאשר הם הולכים. איילי הצפון הם בין הבודדים בכך בעולם החי (יש עוד סוג או שניים של איילים בעלי תכונה זו).
אל דאגה, האיילים אינם פורקים את ברכיהם בכל צעד וצעד שהם עושים, כך הם פשוט התפתחו אבולוציונית.
ההיגיון הוא חסכון אנרגיה ושימור חום.
כאשר העדר צועד בחורף בתנאי ראות גרועה ובקור מקפיא (דמיינו Blizzard), במקום לבזבז אנרגיה וחום בלקרוא בקול אחד לשני כדי לזהות את חבריהם ואת מיקום העדר, רחשי ה"פריקה" מהסחוסים שבברכיים מכוונים את האיילים, וכך הם הולכים בקבוצה אחד אחרי השני מבלי ללכת לאיבוד.
אז איך נסכם את סיור האיילים?
ביקורנו ארך כשעה וחצי.
למרות שנרשמה אכזבה מ"סבב" ההאכלה הכה קצר, אנו כן ממליצים על סיור Hill trip שכן מדובר בחוויה מאוד מיוחדת. רואים את האיילים ממש מקרוב מסתובבים בטבע וזה מרשים.
הסיור נועד להימשך שעתיים והעזיבה מהמקום חופשית. עזבנו ברגע שהרגשנו תחושת מיצוי (מטיילים עזבו לפנינו וגם אחרינו), ולא שכחנו לסגור אחרינו את השערים.
גם ברווז תועה היה שם:
תודה רבה, חברים יקרים.
השמיים בסקוטלנד אכן, לרוב, מרתקים ויוצרים תופעות אופטיות נפלאות.
12/10 - הפסגה החמקמקה
חלק ב' - מטפסים מעלה
לא צילמתי את השילוט ואת שער העץ דרכו נכנסים למסלול, אבל השביל ברור מאוד. כשמגיעים לחניה כבר רואים את השער ממול, מעבר לכביש, למרגלות ההר.
מתחילים בעלייה. השביל מסודר מאוד, סלעים-סלעים כמדרגות, תחילה בתוך היער ולאחר מכן מטפס במעלה מדרון ההר.
(שאפו ענק לאנשי רשות הטבע הסקוטית שעוסקים במלאכת הקודש ומנגישים את הטבע הנפלא למטיילים)
עולים,
עולים,
עולים,
עוד,
ועוד,
ועוד...
בשלב מסוים, אמא מוצאת עצמה מותשת לחלוטין, כנראה הלחץ לבל נתקע שם בחושך משפיע עליה והיא נשברת ומודיעה בתסכול ובדמעות - "אני עוצרת כאן!"
אני מסמן לאחותי להמשיך מעלה לכיוון הפסגה. היא עושה כן ומוצאת סלע ענק ושולחני להתיישב עליו.
בינתיים אני ואמא מעט למטה, עושים הפסקה קצרה, ובדרך נס משכנע אותה להמשיך, אוחז בה ומחזיק קרוב-קרוב אליי, ומושך את שנינו למעלה עד לאותו סלע.
מיד אמא נופלת שדודה על הסלע - וכולנו מתגלגלים מצחוק
נחים קצת, ואני מקבל "מחמאות" שאני משוגע ולמה למען השם הבאתי אותנו לכאן. אני שב ומבהיר שזה שווה את זה. אך לבינתיים הבנות עדיין נראות ספקניות...
ובכן, אנחנו כבר כאן, לא נחזור כלאחר שבאנו. ממשיכים למעלה.
אני עם אמא מעט מאחורה,
ולפתע אחותי, שמתקדמת לפנינו, נדהמת מהנוף שמתחיל להיפתח וזורקת לאוויר קריאות התפעלות (להן חיכיתי ) שמעודדת את הרוח הכללית.
אני מצטרף עם אמא, ומודיע בהתרגשות שלמעלה יהיה אפילו יותר יפה.
(בשלב זה עודני מקווה ומאמין שנספיק לעלות לפסגה המזרחית. אדגיש כי הפסגה המערבית מיועדת למטפסי הרים מקצועיים בלבד, כפי שמפורט בבלוג)
חולפים על פני מטייל שבדיוק יורד באותו שביל (אפשר הלוך-חזור ואפשר מעגלי)
שעת אחה"צ והוא מזהיר אותנו לשים לב לזמנים שמא ניתקע בחושך.
פתאום, המראה אולי היפה ביותר שראיתי בחיי נגלה לעיני כאשר קשת חלקית נוצרת לה מעל האגמים שלמרגלות הר Cùl Mòr.
אני קורא בהתרגשות "!Rainbow! Rainbow over the lake" ותופס את ראשי נדהם למראה הפלא, כאילו הבריאה מתרחשת לנגד עיני.
המטייל, כנראה מקומי, אינו מניד עפעף, כנראה חושב שאני משוגע. כל שנותר הוא לקנא בו שכנראה רגיל למראות כאלה.
יש לציין שזו הייתה הקשת המרשימה הראשונה שראינו בטיול, והראשונה שראיתי אחרי זמן רב שלא ראיתי בישראל. בכל זאת, קשתות לא כל כך נפוצות במחוזותינו.
(זאת אינה הקשת המרהיבה האחרונה שנראה)
בכל אופן, אנחנו ממשיכים למעלה, וכבר שעת אחה"צ מאוחרת. בשלב מסוים מתיישבים לנוח על סלע, אל מול הנוף החלקי:
הר Suilven וקשת חלקית לשמאלו:
אמא מציעה שאנסה להגשים את הפנטזיה ובזריזות אנסה להגיע לפסגה הנישאת ממש מעלינו.
אני פותח בריצה כמו עז הרים מעלה-מעלה (מזל שיש לי נעליים מתאימות), ואני מאוד קרוב לפסגה,
אלא שרואה שלא מגיעים "ישר" אליה, והשלב האחרון הוא למעשה דרך חתחתים טרשית וסלעית מאוד (לחילופין, ניתן להקיף מהצד, אך לא ברור לי כמה זמן זה ייקח). הדרך אמנם קצרה אך אני לא רוצה לעשות שם שטויות ולמהר לבל אפול חלילה, ואם אטפס לאט ובזהירות זה ייקח עוד זמן ואני עלול להדאיג את הבנות שמחכות לי למטה, שהרי צריך לחזור את הדרך לאוטו. לכן, בלב כבד חוזר על עקבותיי מטה מבלי שראיתי דבר...
הירידה למטה לוקחת לנו הרבה פחות זמן - מחצית, אף שליש מזמן העלייה. ייתכן שזה אפקט פסיכולוגי כי עכשיו כבר מכירים את הדרך.
השמש יורדת באופק לאט לאט, כאשר במקביל נכנסים ענני גשם ואני מבחין במסכי גשם מקומיים שמתקרבים אלינו.
הדיכאון שאני חש מפספוס הפסגה נמוג מהר מאוד, כאשר ברד מתחיל לרדת עלינו ברקע השמש הכתומה.
הירידה הופכת לחווייתית, משעשעת ומהנה,
אני מחפש לי קשתות (כן, הפכתי מכור) ואכן לא עובר הרבה זמן עד שמוצא אחת נוספת, שאח"כ מתחזקת:
טיפ: קשת תמיד תופיע בצד הנגדי לשמש.
מגיעים לאוטו עייפים אך מרוצים. מסדירים דופק ונשימה,
ורואים מהכביש שקיעה מקסימה שמסיימת לנו את היום בטעם טוב.
בדירה אנחנו אוכלים, נרגעים ומתקלחים.
לילה טוב,
מחר עוזבים ונוסעים לסקאי!
אחרית דבר
המסלול אינו מסוכן ואינו קשה מדי.
העלייה תלולה ומאתגרת, נכון - אך מסודרת, נגישה ואפשרית לחלוטין! פשוט כדאי לעשות הפסקות מתי שרוצים במהלכה.
מזג האוויר הקודר בבוקר הביא לכך שלא יכולנו להגיע למסלול מוקדם יותר (נאמר לפני הצוהריים), וכפועל יוצא היינו בלחץ שהשפיע עלינו מאוד לבל נתקע בעלטה (יש לנו טראומה מהרי הטטרה הסלובקיים...).
גם כשראינו רק חלק ממנו, אני ממליץ על המסלול בלב שלם ומשוכנע כי הוא מספק נופים מטורפים. הוא אחד היפים שעשיתי בחיי. מתחרה עם האי סקאי ויפה כמוהו, אם לא יותר. יש בו משהו מיוחד.
ומהפסגה עצמה הנוף השלם עוד יותר מטריף, פנורמה משוגעת של 360 מעלות, אותה לצערי פספסנו.
ההר הזה כמובן נוסף לרשימת הסיבות לחזור אל סקוטלנד,
ואין לי ספק שביום מן הימים אחזור לשם לעשות את המסלול המלא.
ומי יודע, אולי אהיה מטפס הרים עד אז ואוכל להגיע לפסגה המערבית
ממליץ בחום להגיע בבוקר, במזג אוויר טוב, ולהקדיש להר לפחות חצי יום נטו (ולא מספר שעות).
ללכת בקצב האישי שלכם, לאט, ליהנות מהנוף ולעצור אם וכמה שצריך.
12/10 - הפסגה החמקמקה
חלק א' - בדרכנו
מתעוררים לבוקר מעונן.
כהרגלי, אני מעיין באתרי מזג האוויר השונים ובמפות תחזית הגשם (כאן וכאן), וכולם מודיעים באופן ברור על התבהרות בשעות הצוהריים למזג אוויר שמשי (טוב, מעונן חלקית) שיתאים להעפלה אל הפסגה הנכספת של Stac Pollaidh במרחק כשעה וחצי נסיעה מכאן, לא רחוק מאולפול. השם מבוטא, באופן חמוד למדי, 'Stack Polly', ומעניין לדעת שמקורו בכלל בנורדית עתיקה (ולא בגאלית) ומשמעותו The pinnacle of the pool river. כפי שתראו בהמשך, זה בהחלט תיאור מדויק.
הבנות ספקניות למדי למראה מזג האוויר הקודר, אך אני מרגיע אותן ומציע שנתחיל לנסוע לכיוון ונחליט כבר לפי מזג האוויר בשטח.
אני מצרף כאן קישור לבלוג מפורט המסביר אודות המסלול להר סטאק פולי, שאמנם לא פשוט אך אינו ארוך ומתאים למשפחות אוהבות הליכה. בחרתי אותו מכיוון שהנופים הנשקפים ממנו ייחודיים ומדהימים, אפילו יחסית לסקוטלנד הכ"כ יפה, בזכות מקומו הנידח והמבודד של ההר בשממה הפראית של Inverpolly צפונית לאולפול.
אם כן, אנו יוצאים מהכפר, כרגיל פוגשים כבשים
ומתחילים בנסיעה צפונה על כביש A835, עליו כבר נסענו אתמול למפלי רוג'י. אנו חולפים על פניהם וממשיכים צפונה.
השמיים קודרים ומזרזפים.
לפתע אמא מבחינה באשדות שוצפים.
מסתובבים כדי לחזור ולראות במה מדובר.
מסתבר שאלו הם Black Water Falls, ובזכות הגשמים האחרונים גם בהם הזרימה משובבת נפש. אנו מחנים בסמוך לגשר האבן שנבנה מעליהם ושמו Silver Bridge ויורדים מהאוטו לצפות עליהם מקרוב. הזרזיף אפילו נחמד ואינו מטריד אותנו.
ממשיכים בנסיעה צפונה. צבעי החום דומיננטיים כאן - וניכר שהסתיו אכן מתחיל באזורים הצפוניים יותר.
רואים בדרך סכר הידרואלקטרי, אחד מני רבים באזור.
אז בטרם נגיע להר, תכננתי לנו עצירה בנקיק Corrieshalloch, והיא מתאימה מאוד שכן עדיין קודר ומזרזף בחוץ.
יש במקום שתי כניסות: הימנית - הישר אל הנקיק, ואילו השמאלית - מסלול כלשהו הנקרא שביל השרכים, אם זכרוני אינו מטעני.
אנו נכנסים דרך השער הימני. ירידה קצרה בתוך יער משולך, השופע שרכים גם הוא, מביאה אותנו אל גשר תלוי והרפתקני מעל מפל שצונח אל נקיק דרמטי.
מגבלת העומס המותר על הגשר היא שישה מטיילים, כפי שמורים השלטים המוצבים בראש הגשר.
המראה ממנו מרשים מאוד. תמונות אינן עושות צדק עם המקום.
חוצים את הגשר לגדה השנייה ופונים שמאלה בשביל המיוער אל מרפסת תצפית, ממנה נשקף נוף פנורמי של הנקיק, כשברקע המפל והגשר התלוי מעליו.
שבים לאוטו, מצפינים לכיוון אולפול, ושמחים לראות כי הזרזיף פוסק וכי השמיים מתחילים להתבהר ואף חושפים קשתות. העננים הנמוכים שכיסו את הפסגות התפזרו, והן זוכות לקבל אור שמש.
מגיעים לאולפול כאשר השמיים מעוננים חלקית והשמש מחייכת מפעם לפעם. מזג אוויר נהדר להר!
אך בטרם נתקדם אליו, עצירה מהירה בטסקו להשביע את רעבנו.
אם כן, אנו מתקדמים לכיוון ההר. הנוף הופך יוצא דופן. מעין טונדרה משונה ובה לשונות ים, מפרצונים, גבעות, הרים ואיונים.
לא חולף זמן רב וההר סטאק פולי נגלה לפנינו באופק - את צורתו השולחנית והברורה קשה לפספס.
הנה הוא במרכז התמונה:
מתקרבים...
אמא מוטרדת מאוד מהעובדה שעל המפלצת הזאת נצטרך לטפס, ואני מרגיע אותה שאינו מפחיד כפי שנראה ממרחק.
בהגיענו אל נקודת החניה, ההר שגובהו כ-600 מטרים מעל פני הים הנישא מעלינו כבר אינו נראה מפחיד במיוחד, וגם לא כזה גבוה.
האמנם...?
פנינית וסמדר היקרות,
כיף לקרוא את תגובותיכן החמות והלבביות, מודה לכן מאוד!
פנינית,
תודה על הקישור לסיפורך, בהחלט מעניין לקרוא אותו שוב בדיעבד.
סמדר,
שמח שהצלחתי לסייע.
לצערי לוקח לי זמן לכתוב הכל באופן מסודר עם הקישורים והתמונות, ולכן אני מתעכב.
מבטיח שאסיים את הסיפור ומקווה שיהיה גם הוא לעזר 
11/10 - מפלים וחברים אחרים
סיום
שעת אחה"צ.
ובכן, הטיילת של אינוורנס לאורך נהר נס נראתה נחמדה מהאוטו, אך אנו מודאגים מכך שלא נמצא חניה, שהרי מדובר במרכז העיר.
אני מתייעץ עם הקהל מה כדאי לעשות כעת. הבנות באות אליי עם דרישה אקראית למדי, לראות סוסים. שלא לומר, רכיבה על סוסים.
הותקלתי. כאן כבר יש קליטה, ואני מחפש בגוגל מפס "horse riding". אני מצליח למצוא בסביבה איזה משהו שנראה כמו חווה אחת או שתיים, ומכוון לשם. חוזרים לכיוון אינוורנס ומדרימים לכיוון האזור הכפרי של Beauly. אני, בינתיים, בספק רב שאכן נמצא כאן מקום לרכב על סוסים - אבל ננסה, אין מה להפסיד.
נסיעה קצרה ואנחנו מתקרבים, לפחות כך אומר גוגל מפס, לאותה חווה איזוטרית שהזנתי כיעד ואיני זוכר את שמה. כדבר שבשגרה, מהאוטו רואים כבשים בשפע, ומדי פעם גם פרות וסוסים.
לפתע, אנו מבחינים באלפקות.
טוב, זה כבר יותר מעניין מסוסים. אמא היקרה, נדרש לחזור ולבדוק במה מדובר.
מנסים למצוא היכן אפשר להסתובב, מתקדמים קצת בכביש ומוצאים מפרצון. נוסעים חזרה ומגיעים לחווה בה הן רועות, ויש כאן גם חניה בשפע.
מחנים ויוצאים מהאוטו לכיוון האלפקות. הן נראות עוד צעירות, משחקות אחת (אחד) עם השנייה (השני) תוך חביטת הצוואר. פשוט מקסים! ואנחנו מאוד קרובים אליהן.
רואים מאחור שתי פרות היילנד. זו הפעם הראשונה שראינו כאלה, והמראה מרשים ומעט מרתיע, אם כי הן היו רגועות ואדישות למדי, והצלחתי אף ללטף אחת קלות בראשה.
אני רואה שאנחנו לא לבד, ובעלת החווה בדיוק מעבירה הסבר לזוג מטיילים שהגיע.
אני מתעניין גם ומצטרף להקשבה, בעוד הבנות מוצאות להן חתולה ידידותית ושובת לב. כמה הפתעות חמודות יש כאן!
אז כמה מילים על פרות היילנד, למעשה סמל ההיילנדס, ממה שהצלחתי לשאול - בעבר היו נפוצות הרבה יותר במרחבים הפראיים של ההיילנדס הסקוטיים. הן עברו סוג של ביות, וכיום הן פחות שכיחות בטבע, מגודלות בתוך חוות ומשמשות בעיקר לבשר. הן מגיעות לגודל מאיים בגיל צעיר למדי. לרוב לא קוטמים להן את הקרניים, וחוואים שאינם מעוניינים בגדילתן - מסתבר שישנו חומר כלשהו שאפשר למרוח על ראשן, המעכב גדילת הקרניים.
נחזור לחתולה הפרוותית משהו. ובכן, התאהבנו בה. בעלת החווה מספרת שהיא שייכת לשכנה ומרבה לקפוץ לביקור. בהתלהבות, שיחקנו איתה, ליטפנו, נשאנו כמו תינוק, והתמלאנו אושר. היא אף חטפה ממנוּ מספר נשיקות.
הנה היא, מלכת שבא, עם פרות היילנד ברקע:
חגיגת היצורים החמודים אינה מסתיימת כאן, ואליה מצטרפות גם עזים רעבות, אם כי לא ברור מדוע הן רעבות...
האכלנו אותן במיטב הדשאים הטריים שמילאו את הקרקע. היה זה משעשע למדי לראות אותן משוועות כל כך לדשא שקטפנו להן, מחסלות אותו בהתלהבות, בעוד יש להם די והותר דשא רענן בכר עליו מהלכות. כנראה, בעיניהן, הדשא של השכן ירוק יותר
בשלב מסוים, החליטה החתולה המשעשעת כי הגיע הזמן להתגרות בעזים, ובעזות מצח דילגה פנימה אל טריטוריית כר הדשא שלהן. ניסיון הלינץ' של העזים בחתולה הזריזה כמובן לא צלח; היא התחבאה מתחת למגלשת פלסטיק שתוכלו לראות בתמונה למטה (מסתבר שעזים סקוטיות מתגלשות בשעות הפנאי) - ולאחר מכן התחמקה מהן באלגנטיות.
גם עצי תפוחים יש כאן:
למעשה, את שארית היום לאחר הביקור במפלים בילינו כאן, דהיינו כל אחה"צ, יחד עם היצורים הפרוותיים האלה.
זוכרים את הסוסים המבוקשים? מהם כבר שכחנו
הערב המתקרב רומז לנו כי הגיע הזמן להיפרד מחברינו המקסימים.
להלן ניווט למקום בגוגל במפס: https://g.page/robertsonsfarmshop?share. בית הקפה וחנות המזכרות היו סגורים כשהגענו אחה"צ. על כל פנים, נהנינו מאוד ואנו ממליצים בחום לבקר שם, אפילו על הדרך. זו אחלה הפסקה מתודית מרעלת הטבע והמפלים (אשר אני חסין בפניה ).
עציה קצרה באינוונרס בחנות ביוטי שאיני זוכר את שמה עבור אחותי (לצערה, לא פריימרק - כבר היה סגור), ונוסעים חזרה לדירה עייפים אך מרוצים. העלטה בדרך כבר פחות מלחיצה אותנו ואנו מתחילים להתרגל אליה.
אדגיש כי נסיעה איטית באזורים הכפריים והחשוכים היא הכרחית עקב החיות שמסתובבות באזור - פרות, כבשים ואיילים. ממש לא כדאי להתנגש באחת מהן (מה שעתיד כמעט לקרות לנו...).
זהו להיום. היה נהדר!
אוכל, התארגנות ולילה טוב
11/10 - מפלים וחברים אחרים
המשך
מגיעים חזרה לאוטו. מפות אופליין מודיעות לנו - כשעתיים נסיעה לשמורת האיילים. כבר זמן מה אחרי 12, וברור לנו כי לא נספיק להגיע עד השעה שתיים, זמן יציאת סיור Hill trip השני להיום (הסיור הראשון יוצא בשעה 11). אני מרגיע את הבנות - לא נורא, יש סיורים כל יום. מחר או מחרתיים נסע לשם.
אם כן, כבר שעת צוהריים, והנסיעה המיוערת מחניון מפלי פלודה לעבר הצומת הבינעירוני הקרוב אורכת לבדה כחצי שעה, כך שברור שהרבה כבר אי אפשר להספיק. מה כן?
אני בודק ברשימות שלי היכן מעניין ולא רחוק מדי. הפור נופל על מפל נוסף - Rogie Falls, הצמודים לכביש A835 המצפין לכיוון Ullapool, לא הרחק מאינוורנס ומהדירה שלנו בכפר Ruilick.
אנו מגיעים אל חניון מפלי רוג'י לאחר שעת נסיעה. כרגיל, המים נשמעים כבר מכאן.
הליכה קצרה בתוך יער מסוג אחר, הפעם אינו נשיר, מובילה אותנו אל פינת ישיבה מקסימה הצופה למפלים הגועשים.
מתיישבים על סלע נוח למדי, מכניסים לגוף סוכרים וסופגים את המראות. המפל אמנם נמוך, אך בזכות הגשמים האחרונים הוא מרשים בעצמתו ובסביבתו.
שלט במקום מסביר כי שוחים כאן סלמונים ולעיתים אפשר לראות אותם קופצים במעלה המפל. אנחנו לא הצלחנו לראות.
בעת התכנון בבית, שמחתי לראות בעדכונים של מפות גוגל כי הגשר התלוי מעל המפלים נפתח מחדש למטיילים כחודש לפני הגעתנו, לאחר שעבר במהלך הקיץ האחרון מקצה שיפורים ושיפוץ קל לשם הבטחת בטיחותו. מה, לא נקפוץ אליו?
חוצים את הגשר הצופה למפלים, מגיעים לגדה השנייה, ממשיכים קצת בתוך היער לאורך הנחל לתצפית מזוויות שונות, וחוזרים על עקבותינו לרכב.
ובדיוק בגלל זה חוזרים
אלה הנעליים מחנות Trespass:
(עם שאריות עשבים עליהן 
)
איני יודע כיצד הדגם נקרא. בהחלט עשו עבודתן נאמנה. עלו שישים ומשהו פאונד (לאחר 60% הנחה) שהם כ-270 ש"ח.
העמק הנעלם תסבך גם אותנו, ללא ספק... פירוט בהמשך, בפוסט המקביל שלי כאן. מוזמנת לבקר
אנחנו דווקא אהבנו את טירת Caernarfon בביקורנו ביולי 2016 (אצלנו לא ירד גשם, והטירה לא כוערה קלות משיפוצים). אפילו מצאנו את המוזיאון הצבאי מעניין למדי; היה (עדיין?) הרבה מה לראות.
מצטרף להמלצה החמה לעלות לתצפיות מהמגדלים.
